הסיפור של שם המשפחה החדש | לרכישה באינדיבוק
הסיפור של שם המשפחה החדש

הסיפור של שם המשפחה החדש

שנת הוצאה: 06/2016
מס' עמודים: 496
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 75.6
- 46
- 46

המסע המהפנט בן ארבעת הכרכים – שנפתח ב"החברה הגאונה" ומסעיר את הקוראים בארבעים מדינות – נמשך במלוא עוזו בכרך השני של הרומאנים הנפוליטניים מאת אלנה פרנטה – הסיפור של שם־המשפחה החדש.

הספר השני חובק כשבע שנים מחייהן של שתי החבֵרות, לִילה ואלנה, מגיל 16 עד 23, מתחילת 1960 ועד סוף 1966. פרנטה ממשיכה להחיות בו באמינות יוצאת־דופן את כל גלריית הדמויות הרחבה של השכונה, המוכּרת לנו מן הכרך הקודם – למעשה, ב־496 עמודי הספר לא נוספו יותר משבע־שמונה דמויות חדשות – אך התמורות בחיי כולן מדהימות. הספר כה מצליח להנחית שוב ושוב הפתעות מרעישות חדשות, עד ש'הטיימס' הלונדוני כתב על פרנטה שהיא מעין "בלזק הפוגש את 'הסופרנוס' וכותב מחדש את התיאוריה הפמיניסטית".

הקשר הסימביוטי הייחודי בין לִילה לאלנה עוד מעמיק בספר השני, חרף כל התהפוכות. אכן, נמצא בו יותר קנאה בין השתיים, יותר שנאה, וגם תחרות על בקיאות, על כתיבה, ואפילו על לבו של גבר; ילכו ויתרחבו תקופות של נֶתק בין השתיים; ובעוד אלנה נראית כמי שהולכת ובונה את עצמה, נדמית לִילה כמי שדווקא מוחקת את עצמה בהרס עצמי. ואף־על־פי־כן, עדיין כל אחת מן השתיים מממשת את חלומותיה של האחרת, נפרמת ונבנית מתוך מה שהיא לוקחת מחברתה, תוך כדי שהיא חווה את עצמה – במתח ובהיקסמות – לעומת האחרת, לנוכח מבטה המדומיין. הצליל המטורף של מוחה של האחת מהדהד בצליל מוחה של האחרת. בין המעשים הדרמטיים שעושה אלנה אין כמעט אחד שלא נועד להעמיד "מכת נגד" למה שנראה לה שעושה כרגע חברתה. והשורשים העמוקים שנטעה האחת באחרת אפילו בגיל עשר, מצמיחים משהו מרחיק־לכת עכשיו, בגיל 23.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הסיפור של שם המשפחה החדש”

בקרוב…

1.

 

באביב של 1966, נסערת עד מאוד, הפקידה בידי לִילָה קופסת מתכת שהכילה שמונה מחברות. אמרה שכבר אינה יכולה להחזיק אותן בביתה, שהיא חוששת שבעלה יקרא בהן. לקחתי את הקופסה מבלי להעיר דבר, פרט לאיזה רמז אירוני בנוגע לשפע החבל שהידקה סביב. בשלב ההוא, שש שנים לאחר החתונה שלה, היו היחסים בינינו גרועים מאוד, אך נראָה שרק אני חשבתי אותם לכאלה. בפעמים הנדירות שהתראינו היא לא גילתה שום אי־נוחות, רק חיבה, ואף־פעם לא נפלטה לה שום מלה עוינת.
כשביקשה ממני שאשבע כי לא אפתח את הקופסה משום סיבה, נשבעתי. אבל כבר ברכבת התרתי את החבל. הוצאתי את המחברות, והתחלתי לקרוא. זה לא היה יומן, גם אם היו שם דיווחים מפורטים על אירועי חייה החל מסיום בית־הספר היסודי. הדברים העידו יותר על משמעת־עצמית עיקשת בכתיבה. שפע של תיאורים: ענף של עץ, הבריכות, אבן, עלה עם הנימים הלבנים שלו, הסירים של הבית, החלקים השונים של המָקינֶטָה להכנת קפה, מחתת־הגחלים, הפחם והגחלים הכבויות, מפה מפורטת ביותר של החצר, הכביש הראשי, שלד הברזל המחליד שניצב מעבר לבריכות, הגינות הציבוריות והכנסייה, חתך אופייני של הצמחייה שלאורך מסילת־הברזל, הבניינים החדשים, בית ההורים, המכשירים שאביה ואחיה משתמשים בהם לתיקון הנעליים, תנועותיהם בשעת העבודה, ובראש ובראשונה צבעים, הצבעים של כל דבר בשעות שונות של היממה. אבל לא היו בדפים אך־ורק תיאורים. הופיעו שם גם מלים בודדות בדיאלקט או באיטלקית, לפעמים מוקפות בעיגול, בלי שום הערה. ותרגילים בתרגום מלטינית ומיוונית. וקטעים שלמים באנגלית על החנויות של השכונה, על הסחורות, על העגלה העמוסה בפירות וירקות, שאֶנצוֹ סְקָאנוֹ הוליך מדי יום מרחוב לרחוב מושך את החמור ברסן. והמון מחשבות על ספרים שקראה, וסרטים שראתה באולם של הכנסייה. ורבים מן הרעיונות שבהם תמכה בוויכוחים שלה עם פַּסקוּאַלֶה, ובפטפוטים שלי ושלה. כמובן, הרצף היה מקוטע, אך כל דבר שלִילה לכדה בכתיבתה זכה לחשיבות, עד כדי כך שגם בדפים שכתבה בת אחת־עשרה או שתים־עשרה לא נמצאה אפילו שורה אחת שנשמעה ילדותית.
בדרך־כלל היו המשפטים מדויקים ביותר, הפיסוק היה מוקפד מאוד, והכתב היה אלגנטי, כמו שלימדה אותנו המורה אוליבְיירו. אבל לפעמים, כאילו הציף סם את עורקיה, לא עמדה לִילה בסדר שכפתה על עצמה. אז הפך הכל חסר־נשימה, המשפטים לבשו מקצב תזזיתי, וסימני הפיסוק נעלמו. לרוב חזרה עד מהרה להתנהלות הנינוחה, הבהירה. אבל גם היה יכול לקרות שהיתה קוטעת בחדות את הכתיבה וממלאת את שארית הדף בציורים קטנים של עצים מעוקמים, הרים מגובננים ומעלי עשן, פנים זועפות. הוקסמתי הן מן הסדר והן מאי־הסדר, וככל שהוספתי לקרוא כן חשתי מרומה יותר ויותר. כמה תרגול היה מאחורי המכתב ששלחה לי לאיסקְיה לפני שנים: לכן הוא היה כתוב טוב כל־כך. החזרתי הכל לקופסה והבטחתי לעצמי לא להסתקרן שוב.
אך עד מהרה לא עמדתי בכך, המחברות פלטו את עוצמת הפיתוי שלִילה הפיצה סביבה מאז ילדותה. היא עסקה בדייקנות אכזרית בשכונה, במשפחתה, בבני סוֹלארָה, בסטפנו, בכל אדם או חפץ. ומה אומַר על החירות שלקחה לעצמה בנוגע אלי, בנוגע למה שאמרתי, בנוגע למה שחשבתי, בנוגע לאנשים שאהבתי, בנוגע למראה שלי. היא קיבעה רגעים שהיו מכריעים בשבילה מבלי לחשוש מאף־אחד ומשום דבר. הנה מתואר, בבהירות מוחלטת, העונג שחשה כשכתבה בגיל עשר את הסיפור שלה "הפֵיה הכחולה". והנה, בבהירות לא פחותה, הסבל שלה כשהמורה שלנו, אוליבְיירו, לא מצאה לנכון לומר לה ולו מלה אחת על הסיפור ההוא, אלא התעלמה ממנו. הנה הסבל והזעם מפני שהלכתי לחטיבת הביניים מבלי להתעניין בה, מפני שנטשתי אותה. הנה ההתלהבות שבה למדה להיות סנדלרית, והתחרותיות שהביאה אותה לעַצֵב נעליים חדשות, וההנאה מכך שיָצרה את הזוג הראשון יחד עם אחיה רינו. והנה הכאב כשפרננדו אביה אמר שהנעליים לא עשויות היטב. היה הכל בדפים האלה, אך במיוחד השנאה כלפי האחים סוֹלארָה, הנחישות האכזרית שבה דחתה את אהבתו של המבוגר יותר, מרצ'לו, ולעומת זאת, הרגע שבו החליטה להתארס עם סטפנו קאראצ'י העדין, בעל המעדנייה, שמרוב אהבה רצה לקנות את זוג הנעליים הראשון שיָצרה ונשבע לה שינצור אותן לתמיד. אה, הרגע היפה שבו, בת חמש־עשרה, חשה את עצמה גברת קטנה עשירה ואלגנטית, תלויה על זרועו של חתנה, שרק מפני שאהב אותה השקיע הון תועפות במפעל הנעליים של אביה ואחיה, נעלי צ'רולו. ומה גדול היה הסיפוק: הנעליים יצירי דמיונה היו במידה רבה למציאות, בית בשכונה החדשה, חתונה בגיל שש־עשרה. ואיזו מסיבת חתונה מפוארת, כמה מאושרת היתה. ואחר־כך הופיע מרצ'לו סוֹלארָה, יחד עם אחיו מיקֶלֶה, באמצע החגיגה ולרגליו בדיוק הנעליים שבעלה אמר שהן כה יקרות לו. בעלה. עם איזה אדם התחתנה? האם עכשיו, לאחר מעשה, קרע מעליו את הפנים המזויפות וחשף את האמיתיות הנוראות? שאלות, והעובדות של דלותנו בלי כָּחָל וסרק. הקדשתי הרבה לדפים הללו, במשך ימים, במשך שבועות. למדתי אותם עד שזכרתי בעל־פה את הקטעים שמצאו חן בעיני, אלה שריגשו אותי, אלה שהִפנטו אותי, אלה שהשפילו אותי. מאחורי הטבעיות שלהם ודאי היתה איזו תחבולה, אך לא הצלחתי לגלות מהי.
לבסוף, נואשת, יצאתי מביתי באחד הערבים של נובמבר ואתי הקופסה. לא יכולתי להוסיף לחוש את לִילה עלי ובתוכי גם עכשיו, כשמעריכים אותי מאוד, גם עכשיו, כשכבר יש לי חיים מחוץ לנפולי. עצרתי על גשר סוֹלפֶרינוֹ להתבונן באורות המסתננים מבעד לערפל הקפוא. השענתי את הקופסה על המעקה, דחפתי אותה לאט, קצת בכל פעם, עד שנפלה לנהר כאילו זו היתה היא, לִילה באופן אישי, שצנחה מטה, עם המחשבות שלה, המלים, הרשעות שבה החזירה לכולם מכה תחת מכה, האופן שבו קנתה לה חזקה עלי, כמו שעשתה עם כל אדם או דבר או מאורע או יֶדע שנגעו בה ולוּ קלות: הספרים והנעליים, המתיקות והאלימות, החתונה והלילה הראשון, החזרה שלה לשכונה בתפקידה החדש כגברת רָפָאֶלָה קאראצ'י.

אֶלֶנָה פֶרַנטֶה הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. הסיפור סביבה מכונה בעיתונות האיטלקית "תעלומת אלנה פרנטה". לפי השערות שונות היא ילידת 1950 בערך, חיה ומלמדת בטורינו. ההערצה הציבורית כלפיה רבה.
(מתוך ויקיפדיה).

 

ספרה החברה הגאונה זכה לשבחים רבים והיה לרב-מכר.

 

אלון אלטרס, מתרגם ספרייה לעברית: "קשה מאוד לתחקר את האשה הזאת, היא החליטה שלא יהיה לה שום קיום ציבורי. היא כנראה אשה משכילה ודי נוקשה. לא אכפת לה לוותר על כל הקריירה הספרותית אם ייקחו ממנה את הפרטיות שלה".

X