הסוד של אלה ומייקה | לרכישה באינדיבוק
הסוד של אלה ומייקה

הסוד של אלה ומייקה

שנת הוצאה: 02/2015
מס' עמודים: 269
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 58
- 37

"הוא יודע מה אני עומדת לומר- הוא תמיד יודע. הוא החבר הכי טוב שלי, חבר הנפש שלי. בעולם מושלם, מלא ורדים ואור שמש, יכולנו להיות יחד, אבל העולם שלנו מלא בבתים הרוסים, אבות שיכורים ואימהות שמוותרות לעצמן בקלות. 'בפעם הבאה תבואי אלי- אל תברחי ככה. בבקשה. אני יודע שהעניינים לא קלים עכשיו, אבל המצב ישתפר. תמיד הצלחנו לשרוד, גם כשקרו לנו דברים איומים.' טיפות מים זולגות לו על הריסים, לאורך הלחיים, מעל שפתיו המלאות. משהו באוויר זז, שינוי שאני צופה כבר הרבה מאוד זמן"

 

אֶלה ומייקָה היו החברים הכי טובים מאז ילדותם, אבל לילה טרגי אחד מנפץ הכול ומשנה את חייהם לנצח.

 

אֶלה היתה תמיד מרדנית, סוערת ובועטת בכל המוסכמות. אבל מרגע שהחליטה לעזוב הכול ולנסוע ללמוד בקולג', היא נשבעה להיות "ילדה טובה" וקברה את כל סודותיה עמוק בפנים. עכשיו הגיעה חופשת הקיץ ואין לה ברירה, היא חייבת לחזור הביתה. אבל מה אם מייקָה, החבר הכי טוב שלה, יתעקש לחשוף הכול ולערער שוב את עולמה?

 

מייקָה הוא בחור סקסי, חכם ובטוח בעצמו, והוא יוצא מדעתו מרוב דאגה לאֶלה, שקמה יום אחד ונעלמה. כשהיא חוזרת פתאום הביתה, הוא נחוש לעשות הכול כדי להחזיר אותה אליו, כי הוא יודע שאֶלה היא אהבת חייו.

 

הסוד של אלה ומייקה, הראשון בסדרת ספרים שכבשה את לבם של אינספור צעירים בארצות הברית, הוא סיפור על קשיים ועל נחישות, על סודות אפלים ועל אומץ לב, ובעיקר על כוחה של האהבה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר מצויין

הוסף חוות דעת

"סיפור נפלא… ספר ממכר, סקסי ועוצר נשימה" (Dark-Readers.com)

"סיפור אהבה יפהפה… דמויות נפלאות ומורכבות" (SerendipityReviews.co.uk)

"הספר סוחף מהרגע הראשון ולא מרפה… סיפור נוגע ללב" (underthecoverbookblog.com)

 

"מלא רגש ותשוקה", אתר ספרים

1

 

כעבור שמונה חודשים…
אלה

אני מתעבת מראות. לא כי אני שונאת את המראֶה שלי או פוחדת מהשתקפויות. מראות חודרות בקלות דרך החזוּת החיצונית שלי. הן יודעות מי הייתי פעם. ילדה קולנית ופרועה, שהראתה לעולם את כל מה שהיא מרגישה. פעם לא היו לי סודות.
אבל עכשיו סודות מגדירים אותי.
אם הבבואה שלי במראה היתה חושפת רק את מה שבחוץ, לא היה אכפת לי. השיער הארוך שלי בצבע חום-אדום מתאים מאוד לפנים החיוורים שלי. הרגליים שלי ארוכות במיוחד, ובנעלי עקב אני גבוהה יותר מרוב הבחורים שאני מכירה. אבל עם זה אין לי בעיה. מה שקבור בתוכי זה מה שמפחיד אותי, כי הכול שם שבור, כמו מראה מנותצת.
אני מדביקה על המראה שעל קיר החדר שלי במעונות את אחד הרישומים הישנים שלי. היא מוסתרת כמעט לגמרי מאחורי ציורים, ואני רואה בה רק את עיני הירוקות, שמזוגגות בכאב ובסודות אינסופיים.
אני אוספת את השיער לפקעת מרושלת, מכניסה את עפרונות הפחם לתוך קופסה שמונחת על המיטה שלי ואורזת אותם יחד עם שאר ציוד האמנות שלי.
לַיילָה נכנסת לחדר עם חיוך עליז ובידה כוס. "אוי, אלוהים! אלוהים! אני כל כך שמחה שזה נגמר."
אני לוקחת מהשידה גליל של סרט הדבקה. "אוי, אלוהים! אלוהים!" אני צוחקת. "מה את שותה?"
היא מטה את הכוס לעברי וקורצת. "מיץ, מצחיקה אחת. אני פשוט נורא שמחה שיהיה לי קצת חופש. גם אם זה אומר שאני חייבת לנסוע הביתה." היא תוחבת קווצות שיער מאחורי האוזן ומכניסה נרתיק איפור לתוך התיק הגדול שלה. "ראית את הבושם שלי?"
אני מצביעה לעבר הארגזים שעל המיטה שלה. "אני חושבת שארזת אותו באחד מאלה. אבל אין לי מושג איזה, כי לא כתבת עליהם שום דבר."
היא עושה לי פרצוף. "לא כולנו מפלצות מסודרות כמוך. בחיי, אלה, לפעמים אני בטוחה שיש לך איזו הפרעה אובססיבית."
אני כותבת "ציוד אמנות" בכתב יד יפה וברור על הארגז ומחזירה את המכסה של הטוש למקומו. "נראה לי שעלית עלי," אני אומרת וצוחקת.
"איזה חרא." היא מריחה את עצמה. "אני ממש חייבת בושם. בחום הזה אני מזיעה כמו סוס." היא תולשת כמה תמונות מהמראה שעל השידה שלה וזורקת אותן לתוך ארגז פתוח. "אני נשבעת שבחוץ לפחות ארבעים מעלות."
"נראה לי שאפילו יותר." אני זורקת לפח את העבודות שהגשתי, שעל כולן קיבלתי ציון מעולה. בתיכון הייתי תלמידה של שבעים-שמונים. לא היו לי שום כוונות ללמוד באוניברסיטה, אבל החיים משתנים – אנשים משתנים.
ליילה מצמצמת את עיניה הכחולות לעבר המראה שלי. "את יודעת שלא נקבל את אותו חדר במעונות כשנחזור הנה בסתיו, אז אם לא תורידי את כל הציורים שלך, מישהו פשוט יבוא ויזרוק אותם."
אלה סתם שרבוטים חסרי משמעות; רישומים של עיניים מפחידות, ורדים שחורים שמשתרגים בהם קוצים, השם שלי באותיות מסתלסלות ומתפתלות. אף אחד מהם לא חשוב לי במיוחד חוץ מאחד: רישום של חבר שהיה לי פעם, מנגן בגיטרה. אני מקלפת אותו מהמראה ומקפידה שלא ייקרע בקצוות.
"אני אשאיר אותם למי שיגיע לחדר הזה," אני אומרת ומוסיפה חיוך. "הוא יקבל חדר מקושט."
"אני בטוחה שמי שיגור כאן ממש ירצה להסתכל על עצמו במראה." היא מקפלת חולצה ורודה. "ואני אפילו לא מבינה למה את מכסה ככה את המראה. את לא מכוערת, אֶל."
"זה לא בגלל זה." אני נועצת מבט בציור שמצליח לבטא את העוצמה בעיניים של מַייקָה.
ליילה חוטפת ממני את הציור ומקמטת קצת את הקצוות. "יום אחד פשוט תהיי חייבת לספר לי מי הבחור המקסים הזה."
"סתם מישהו שהכרתי פעם." אני לוקחת לה את הציור בחזרה. "אבל אנחנו כבר לא בקשר."
"איך קוראים לו?" היא מרימה ארגז ומניחה אותו ליד הדלת.
אני מכניסה את הציור לארגז וסוגרת אותו בסרט הדבקה. "למה?"
היא מושכת בכתפיים. "סתם שאלתי."
"קוראים לו מייקה." זאת הפעם הראשונה שאני אומרת את השם שלו בקול מאז שעזבתי את הבית. זה כואב, כאילו תקוע לי סלע בגרון. "מייקה סקוט."
היא מציצה מעבר לכתפי ובינתיים מכניסה עוד בגדים לארגז. "יש המון להט בציור הזה. הבחור הזה ממש לא נראה כמו סתם אחד. הוא היה פעם חבר שלך או משהו?"
אני מפילה את התרמיל הגדול שלי, המלא בגדים, ליד הדלת. "לא, אף פעם לא היינו יחד."
היא שולחת אלי מבט ספקני. "אבל כמעט הייתם יחד, נכון?"
"לא. אמרתי לך, היינו רק ידידים." אבל זה רק כי לא נתתי שנהיה יותר מזה. מייקה ראה בי חלקים גדולים מדי, ופחדתי לתת לו להתקרב עד הסוף.
היא אוספת את שערה הבלונדיני לקוקו ומנופפת על הפנים בידיים. "מייקה זה שם מוזר. אני חושבת ששמות אומרים הרבה על בני אדם." היא נוקשת על הסנטר באצבע מרוחה בלק, ועל פניה הבעה מהורהרת. "הוא בטח סקסי נורא."
"בעינייך כולם סקסיים נורא," אני אומרת בחיוך ומכניסה את המייק-אפ שלי לשקית.
היא מחייכת, אבל בעיניה יש עצב. "כן, נראה לי שאת צודקת." היא נאנחת. "אז מה, כשאוריד אותך בבית, יש סיכוי שאזכה לראות את מייקה המסתורי הזה, שלא הסכמת לדבר עליו בכל שמונת החודשים שאנחנו גרות כאן יחד?"
"אני מקווה שלא," אני ממלמלת, ופניה צונחות באכזבה. "אני מצטערת, אבל מייקה ואני… לא נפרדנו כל כך יפה, ולא דיברתי איתו מאז שיצאתי ללימודים באוגוסט." מייקה אפילו לא יודע איפה אני.
היא תולה על הכתף תרמיל ורוד שמתפקע מרוב דברים. "זה נשמע לי כמו סיפור מושלם לנסיעה של שתים-עשרה שעות שלנו בחזרה הביתה."
"הביתה…" אני נועצת מבט בחדר הריק שהיה הבית שלי במשך שמונת החודשים האחרונים. אני עדיין לא מוכנה לחזור הביתה ולהתמודד עם כל האנשים שנטשתי. בייחוד מייקה. הוא רואה אותי דרך כל השכבות, הרבה יותר טוב מכל מראה.
"הכול בסדר?" שואלת ליילה בדאגה.
השפתיים שלי מתעגלות למעלה בחיוך נוקשה, ואני דוחסת את הבהלה שלי לתוך קופסה שחבויה עמוק בתוך לבי. "הכול מעולה. בואי נזוז."
אנחנו פונות לכיוון הדלת ובידינו הארגזים האחרונים. אני טופחת על הכיסים הריקים שלי ומבינה ששכחתי את הטלפון.
"רגע. אני חושבת ששכחתי את הטלפון." אני מניחה את הארגז על הרצפה, רצה בחזרה לחדר, מסתכלת סביב ורואה שקית אשפה, כמה כוסות פלסטיק ריקות על המיטה ואת המראה. "איפה הוא?" אני בודקת מתחת למיטה ובארון.
המנגינה השקטה של "Funhouse" של פּינק מתנגנת מתחת לשקית האשפה – הרינגטון שבחרתי לשיחות לא-מזוהות. אני מרימה את השקית ומוצאת את הטלפון שלי עם צג מואר. אני מרימה אותו ולרגע מפסיקה לנשום. זה לא מספר לא-מזוהה, אלא פשוט מספר שלא שמרתי באנשי הקשר שלי כשהחלפתי חברת טלפון.
"מייקה." הידיים שלי רועדות, לא מסוגלות לענות, אבל גם לא מסוגלות להשתיק אותו.
"את לא מתכוונת לענות?" ליילה נכנסת לחדר בפרצוף מבולבל. "מה קורה? את נראית כאילו ראית רוח רפאים או משהו."
הטלפון מפסיק לצלצל, ואני מכניסה אותו לכיס האחורי של המכנסיים הקצרים שלי. "כדאי שנתחיל לזוז. יש לנו נסיעה ארוכה."
ליילה מצדיעה לי. "כן, המפקדת."
היא משלבת את זרועה בזרועי, ואנחנו יוצאות אל מגרש החניה. כשאנחנו מגיעות למכונית, הטלפון שלי מצפצף.
הודעה קולית.
מייקה

"למה אֶלה דניאלס זה שם כל כך נפוץ," מתלונן אִיתֶ'ן ממקומו על כיסא המחשב. הרגליים שלו מורמות על השולחן בזמן שהוא משוטט לו באינטרנט. "בחיי, הרשימה הזאת פשוט אינסופית. אני כבר לא רואה כלום יותר." הוא משפשף את העיניים. "אני יכול לעשות רגע הפסקה?"
אני מהנהן, מסתובב בחדר עם הטלפון צמוד לאוזן ובועט בבגדים ובשאר הזבל שזרוק לי על הרצפה. אני בהמתנה למשרד הראשי של אוניברסיטת אינדיאנה ומחכה לתשובות שבטח אין להם. אבל אני מוכרח לנסות – אני מנסה כבר מהיום שבו אלה נעלמה מחיי. היום שבו הבטחתי לעצמי שאמצא אותה בכל מחיר.
"אתה בטוח שאבא שלה לא יודע איפה היא?" אית'ן משעין את הראש אחורה על משענת הראש של הכיסא המשרדי. "אני נשבע לך שהזקן יודע יותר ממה שהוא מגלה."
"אם הוא יודע, הוא לא מספר לי," אני אומר. "או שהמוח הדפוק שלו אִחסן את המידע במקום הלא-נכון."
אית'ן מסובב את הכיסא. "עלה על דעתך שאולי היא לא רוצה שימצאו אותה?"
"כל יום ויום," אני ממלמל. "וזה רק מדרבן אותי עוד יותר למצוא אותה."
אית'ן מתמקד שוב במחשב וממשיך לחפש באינספור האזכורים של השם אלה דניאלס ברחבי הארץ. אבל אני אפילו לא בטוח שהיא עדיין בארץ.
המזכירה חוזרת לטלפון ונותנת לי את התשובה שציפיתי לה. זאת לא אלה דניאלס שאני מחפש.
אני מנתק וזורק את הטלפון על המיטה. "איזה חרא!"
אית'ן מסתכל עלי מעבר לכתף. "לא הלך?"
אני צונח על המיטה ומפיל את הראש אל בין הידיים. "סתם עוד מבוי סתום."
"תראה, אני יודע שאתה מתגעגע אליה וכל זה," הוא אומר וממשיך להקליד. "אבל אתה חייב איכשהו לצאת מזה. כבר חטפתי כאב ראש מהיללות שלך."
הוא צודק. אני מחליט להפסיק לרחם על עצמי, לובש סווטשרט שחור ונועל מגפיים שחורים. "אני חייב לקפוץ לחנות לקנות משהו. אתה בא או נשאר?"
הוא מנחית את כפות הרגליים על הרצפה ומתרחק מהשולחן בשמחה. "כן, אבל אנחנו חייבים לעצור אצלי בבית. אני צריך לקחת את התופים לפני החזרה הערב. תבוא אליה או שאתה עדיין בשביתה?"
אני שם את כיסוי הראש של הסווטשרט והולך לכיוון הדלת. "לא, אני עסוק הערב."
"איזה קשקוש." הוא שולח יד ומכבה את מסך המחשב. "כולם יודעים שהסיבה היחידה שהפסקת לנגן היא אלה. תפסיק כבר להיות כזה רכיכה ותתגבר עליה."
"אני חושב שאני בדרך…" אני מעיף את היד שלו מכפתור הכיבוי ונועץ מבט בתמונה של בחורה על המסך. יש לה אותן עיניים ירוקות כהות ואותו שיער ארוך חום-אדום של אלה. אבל היא לובשת שמלה, ואין לה שום פס איפור שחור כבד מתחת לעיניים. היא גם נראית מלאכותית, כאילו היא רק עושה את עצמה שמחה. אלָה שאני מכיר אף פעם לא עשתה את עצמה.
אבל אין ספק שזאת היא.
"אחי, מה את עושה?" אית'ן רוטן כשאני חוטף את הטלפון מהמיטה שלי. "חשבתי שגמרנו להיום."
אני נוקש על המסך ומתקשר למודיעין. "כן, אפשר לקבל את המספר של אלה דניאלס בלאס וגאס, נוואדה?" אני מחכה, מודאג שלא ימצאו מספר בשם הזה.
"אז היא היתה בווגאס." אית'ן מציץ בתמונה שעל המסך – אלה עומדת ליד בחורה בלונדינית עם עיניים כחולות בחזית הקמפוס של אוניברסיטת לאס וגאס. "היא נראית מוזרה, אבל די חתיכה. וגם זאת שלידה."
"כן, אבל היא לא הטיפוס שלך."
"כולן הטיפוס שלי. חוץ מזה, אולי היא חשפנית, וזה לגמרי הטיפוס שלי."
המרכזנית חוזרת לקו ונותנת לי כמה מספרים, אחד מהם של סטודנטית שגרה בקמפוס. אני מחייג את המספר ויוצא למסדרון כדי שתהיה לי קצת פרטיות. הטלפון מצלצל ומצלצל ומצלצל, ואז אני שומע את הקול של אלה בתא הקולי. היא נשמעת אותו דבר, רק איכשהו בלי רגש, כאילו היא עושה את עצמה שמחה, אבל זה לא לגמרי הולך לה.
כשנשמע הביפ, אני נושם עמוק ושופך את נשמתי אל תוך התא הקולי.

בקרוב…

X