הסוד המופלא של אוון ג'סטר | לרכישה באינדיבוק
הסוד המופלא של אוון ג'סטר

הסוד המופלא של אוון ג'סטר

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 155
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 38
- 59.4
- 38

הוא עמד נדהם, בפה פעור… שם, ממש לפניו, היה מונח הדבר שנפל מהרכבת… הוא היה גדול ואדום ועשוי ממתכת… מה זה הדבר הזה?"
משפחתו של אוֹוֶן גֶ'סטר עוברת לגור בבית הסב בקארטר שבג'ורג'יה, לאחר שאביו איבד את מקום עבודתו. כאן הוא נתקל באחות הסיעודית המתגוררת עם הסב, ארלין, שיודעת לסכל באִבו כל רעיון טוב, ובמיוחד בוִיוֹלָה השכנה, ילדה שתלטנית וחטטנית שיודעת הכול. היא אפילו חושבת שצריך לשחרר את טולי, הצפרדע הענקית, הכי ירוקה ונהדרת בעולם שאֹווֶן לכד, בחזרה לאגם.
לילה אחד שומע אֹווֶן קול חבטה עז מכיוון מסילת הרכבת העוברת ביער הסמוך. חפץ גדול ומסתורי נשמט ממנה.
הסוד המופלא של אוֹוֶן גֶ'סטר הוא שילוב מופלא של המוּכּר והמוזר, בסיפור הרפתקאות סוחף שמעורבים בו שלושה חברים וילדה אחת מעצבנת, שמצילה את המצב.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הסוד המופלא של אוון ג'סטר”

פרק 1
אוֹוֶן ג'סטר חצה את רִצפת הלינולאום המבהיקה על קצות הבהונות, והחליק את הצפרדע לתוך המרק.
טוּלי התחיל לשחות בתנועות חינניות אל מתחת לתפוחי האדמה, הבקיע דרך ברגליו הצפרדעיות בתוך מרק הבשר הצהבהב, הקיף את הגזרים, התנגש בחבטה בראש הסלרי, ולבסוף התיישב ליד הגזר הלבן, נועץ באוֹוֶן את עיניו הבולטות, מבלי למצמץ.
"רואה, טוּלי? אמרתי לך," אמר אוון. "הוא לא חם."
הוא שלף גזר אחד מהמרק והקפיץ אותו אל תוך פיו.
עדיין קר.
עדיין לא חיממו אותו לארוחת הערב של סבא.
אוון חמק במהירות אל המזווה, התכופף על הרצפה בין שקים של תפוחי אדמה וצנצנות שימורי במיה, וחיכה לאֶרלין.
כששמע את ה קליפּ־קלוֹפּ של נעליה השחורות הכבדות על מדרגות העץ, סתם את הפה בכף היד להחניק צחקוק. כששמע את דלת המטבח נפתחת בתנופה, הצמיד בכוח את כף היד השנייה אל הפה, וכתפיו רעדו מרוב צחוק חרישי. אחר כך הציץ דרך סדק בדלת המזווה.
ארלין התקדמה בצעדים כבדים לעבר הכיריים, בהליכתה הרגילה שלא סובלת שום שטויות. היא לקחה ממשטח העבודה כף עץ והציצה אל תוך הסיר. אחר כך החזירה את הכף למקומה, התרחקה מהכיריים, הידקה שני אגרופים אל מותניה, וקראה: "אוון."
לקולה היה אותו הצליל הצורם שאוון שמע כבר המון פעמים. הוא התכופף, נצמד שוב אל קיר המזווה, ועצר את הנשימה.
ואז, במהירות הבזק, נפתחה דלת המזווה בתנופה, וידה של ארלין נשלחה פנימה, תפסה את אוון בצווארון, משכה בכוח והרימה אותו על רגליו.
ארלין לא הייתה צווחנית.
ארלין הייתה קשוחה.
"תוציא משם את הצפרדע ההיא," אמרה בקול קשוח.
"אתה חושב שזה מצחיק?" אמרה בחוּמרָה.
היא חזרה וניערה אותו בצווארון.
"אתה ילד רע, רע מאוד," כעסה. "ואני מודה יומיום למזלי הטוב, שאתה לא הבן שלי."
היא ניערה אותו שוב. "ואני מודה לאלוהים שבשמים, שסבא שלך לא יודע מה קורה בבית הזה."
היא ניגשה בצעדים כבדים אל משטח העבודה והתחילה לסדר צנצנות של תרופות על המגש. "אני חושבת על הזקן החולה המסכן ששוכב שם למעלה במיטה ולא מסוגל לעשות שום דבר חוץ מלישון ולאכול רסק תפוחים, בזמן שאתה יושב כאן למטה וממציא כל מיני המצאות איך למרר לי את החיים."
אין מה לדבר, ארלין ידעה איך להרוס כל מה שכיף בחיים.

אחרי ארוחת הערב התיישב אוון על רצפת הארון בחדרו, ליד קערת הפלסטיק שבה שיכן את טוּלי הצפרדע, והביט בו. טולי היה הכי גדול, הכי ירוק, הכי חלקלק, הכי יפה מכל הצפרדעים שנראו אי פעם בעיירה קארטר שבמדינת ג'ורג'יה.
לקח לאוון כמעט חודש שלם לתפוס אותו. חודש של דשדוש בבוץ וניסיונות דיִג בעזרת רשת, דליים, מסננות ואפילו בעזרת הכלוב של האוגר. חודש ימים הוא רבץ על קורות עץ, עצר את הנשימה, בלי להניע שריר, והביט ביצור הצפרדעי הגדול עם הנקודה האדומה בצורת לב בין שתי עיניו הצהובות הבולטות. חודש ימים אמר לחברים שלו, טראוויס וסטאמפי, שיהיה מה שיהיה – הוא בטוח יתפוס אותו.
ואז, יום אחד, בשבוע שעבר, הוא תפס.
תפיסה נכונה ברשת הנכונה בזמן הנכון.
הוא הביא אותו הביתה וסידר לו בית־צפרדע מושלם בקערת פלסטיק, בארון.
והוא נתן לו שֵׁם – טולי גרהאם.
טולי על שם בן דודו מאלבמה שמנגן בלהקת רוק ועונד צמידי עור ומעצבן את כולם כל פעם שהוא בא לג'ורג'יה לבקר את המשפחה בחג ההודיה (מעצבן את כולם חוץ מאוון, שחושב שטולי פשוט מגניב).
וגרהאם על שם האגם שטולי הצפרדע חי בו לפני שאוון תפס אותו. אגם גרהאם.
אוון דחף את טולי באצבע. "בחייך טולי," אמר. "אתה מוכרח לאכול משהו."
אבל טולי אפילו לא הסתכל על הזבוב המת שאוון זרק למים שבקערה.
אוון החזיר את רשת הברזל שכיסתה את הקערה למקומה, שׂם לבֵנה על הרשת, צנח על מיטתו, ובהה בתקרה. טראוויס וסטאמפי בטח גולשים עכשיו על סקייטבורד במגרש החניה של הסופרמרקט. אולי אפילו זורקים אבנים בכביש 11 על שלט הפרסומת של שמן הסיכה "קווייקר סטייט". או אולי מתכננים איזה תעלול חדש, איך לְענות את האויבת המפחידה של שלושתם, וְיוֹלה.
אבל אוון תקוע כאן בחדר שלו, ותודה לארלין שהלשינה עליו ברגע שאימא הגיעה הביתה מהעבודה. הוא היה בטוח שאימא חשבה שהתעלול עם המרק היה די משעשע. הוא ראה איך השפתיים שלה רעדו בקצוות, כשארלין המשיכה לספר לה עוד ועוד כמה רע הוא היה.
אבל אימא סיפרה לאבא, ואבא הטיח אגרוף בשולחן המטבח ושאג על אוון, ואוון עכשיו כאן, בחדר שלו, רק הוא וטולי.
הלוואי שהם לא היו עוברים לגור בבית של סבא, חשב אוון. הלוואי שהם היו ממשיכים לגור בבית הקטן שליד טוּפֶּלוֹ רוֹד. טראוויס גר שם בבית השכן, וסטאמפי בבית ממול, מעבר לרחוב, והחיים היו טובים.
אבל אז החנות לחומרי בניין נסגרה ואבא נשאר בלי עבודה, והם עברו לגור עם סבא, בקצה השני של העיירה קארטר.
היו שלושה דברים טובים ושלושה דברים רעים בלגור אצל סבא.
שלושת הדברים הטובים היו:
1. מסביב לבית היו מרחבים גדולים, עם חורשות ושבילים וסככות ואגם גדול שבו חי טולי.
2. מאחורי הבית היה אסם רעוע, מלא גרוטאות כמו חד־אופן חלוד, וארגז מלא פרסות סוסים ובערך מאה גלילים של רשתות ברזל של לולים.
3. מאחורי החורשה במורד, מתחת לבית, היו פסי רכבת וכל כמה ימים הייתה נשמעת צפירה מאוחר בלילה, כשהרכבת חצתה את קארטר בשאגה.
שלושת הדברים הרעים היו:
1. ארלין עבדה אצל סבא מאז שאוון נולד. אולי עוד לפני כן. ארלין הייתה כעסנית והכול אצלה היה צריך להיות נקי.
2. טראוויס וסטאמפי גרו רחוק, ולפעמים עשו דברים בלעדיו.
3. ויולה גרה בבית השכן.
אוון לא אהב את ויולה.
היו המון סיבות שבגללן הוא לא אהב את ויולה. אבל ארבע הראשונות היו:
1. ויולה הייתה חטטנית.
2. ויולה הייתה שתלטנית.
3. ויולה הרכיבה משקפיים, לכן העיניים שלה נראו גדולות, כמו עיניים של זבוב.
4. ויולה הייתה חכמולוגית, כזאת שיודעת הכול.
היה רק דבר אחד טוב אצל ויולה.
היו לה אלרגיות.
ויולה הייתה אלרגית לעצי אורן ולדשא ולאבק ולכלבים ובעצם לכל דבר טוב בחיים.
זה היה טוב, כי בגלל זה ויולה לא אהבה לשחק בחורשה או בשדות או למטה, על יד האגם. והיא אף פעם לא נכנסה לבית של סבא, כי פיט ולֶרוֹי, הכלבים של אוון, השאירו אחריהם תמיד דבלולי שערות על רצפת העץ בכל החדרים.
אוון בדק את טולי פעם נוספת לפני שכיבה את אור המנורה שליד המיטה. אחר כך התיישב על יד החלון ונשם עמוק, שואף לתוכו את אוויר הלילה הקיצי. לאוויר היה ריח של אורנים ועשב ופרחי יערה.
הרחק משם צפרה רכבת. אוון חיכה, הקשיב לשקשוק החלש של גלגלי הרכבת על הפסים, שהלך והתגבר, הלך והתקרב לקארטר.
בבת אחת חלפה הרכבת במעין ווּששש במורד הפסים שמאחורי הבית.
שקשוק, שקשוק, שקשוק.
ואחר כך… עוד משהו.
רעש שאוון לא שמע לפני כן אף פעם.
מכיווּן הפסים למטה.
חבטה.

קרשים מתרסקים.
קולות גלגול, גלגול, גלגול של משהו.
אחר כך ה שקשוּק, שקשוּק, שקשוּק של הרכבת הלך ונחלש, עד שהרעש היחיד שנותר בחוץ היה קולות הצרצרים בגינה שמתחת לחלון.

ברברה או'קונור היא סופרת ילדים עטורת פרסים. כילידת דרום קרוליינה, היא אוהבת לשלב בספריה את נופי הדרום. מתגוררת כיום במסצ'וסטס עם בעלה, בנה, שני כלבים וחתול.

X