הסוד המאחד | לרכישה באינדיבוק
הסוד המאחד

הסוד המאחד

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

כאשר סיינה פגשה את היזם המצליח, אדם בנרמן, היא היתה בטוחה שפגשה את אהבת חייה. בעיניים נוצצות היא נשבעה לו אמונים בטכס הכלולות. אבל ראשו של אדם היה תמיד שקוע בעבודתו. נישואי הבזק הסוערים הגיעו אל קיצם לפני שהספיקה לספר לו שהיא בהריון.

עכשיו בנה הקטן חלה. סיינה חייבת לספר לאדם את האמת. הם נאלצים לחבור שוב זה אל זו, והניצוצות עפים ביניהם מייד.

האם סיינה תעז לסכן את ליבה פעם נוספת? האם תניח לעצמה להתפתות ולהיכנס שוב למיטתו של בעלה?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הסוד המאחד”

בקרוב…

לבה של סיינה הלם בעוז בעמדה מחוץ למתחם המגורים היוקרתי, שניצב בלב פארק פרטי על גדות נהר התמזה. רק אנשים עשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם לחיות שם. ובפעם האחרונה שהיא ראתה את אדם, הוא בהחלט לא היה יכול להיכלל בקטגוריה הזאת…

כשאיש לא השיב לה באינטרקום, ונראה היה לה שהיא סתם בזבזה את זמנה, היא הרגישה, למרבה הפלא, מין תחושת הקלה. נדרש לה אומץ רב לבוא לכאן בכלל, והיא עמדה כבר לעזוב כששמעה את קולו של אדם – קול שהיה זכור לה היטב.

"סיינה?"

כמו פלדה עטויה במעטה קטיפה. מניסיונה היא ידעה שהוא עשוי להיות רך כמו שוקולד מותך, או חד ונוקשה כמו תער. היא התנסתה בשני הצדדים של לשונו, ובעמדה שם כעת, רעד לא נשלט חלף בגבה של סיינה.

היא לא הבחינה בכלל במצלמת טלוויזיה במעגל סגור העוקבת אחר כל תנועותיה. המחשבה על כך שאדם ידע שהיא שם ובחן ככל הנראה את ההבעה שעל פניה במשך ההמתנה שלה, הקפיאה את דמה.

אזהרה מוקדמת מעניקה כמובן יתרון, וסיינה מצאה את עצמה בעמדת נחיתות ברורה.

"אדם!" האם היה זה באמת קולה, שנשמע כל כך צורם ומתוח, למרות שהיא היתה נחושה ברצונה להיראות חזקה? ולמה לכל הרוחות הוא משאיר אותה עומדת בחוץ ולא מזמין אותה להיכנס?

האם הוא שואב מכך איזו הנאה מעוותת? אלא אם כן הוא בכלל לא מעוניין להיפגש איתה! בכל זאת, הרי עברו כבר יותר מחמש שנים. "אני – אני צריכה לדבר אתך." פיה נעשה פתאום יבש לגמרי. הניסיון שלה לבלוע התגלה כבלתי אפשרי כמעט.

"אחרי כל הזמן הזה שעבר? כמה מעניין. אם כך מוטב שתכנסי." שוב, קולו העמוק והאפל הרטיט את כל קצות העצבים שלה, וכשהמחסום התרומם ואיפשר לה כניסה אל הגנים המטופחים, סיינה החלה להתקדם לאט לעבר דלת הכניסה הראשית של מתחם המגורים, שם היא נתקלה בעוד מערכת אינטרקום וטלוויזיה במעגל סגור. באנחה כבדה היא לחצה על הכפתור המתאים והמתינה – והמתינה.

לאחר מה שנדמה לה כמו דקות אחדות, למרות שכנראה לא היה יותר מדקה אחת, קולו של אדם נשמע לה שוב. "סיינה, את נראית לי חסרת סבלנות."

"מה, אתה משחק אתי משחקים?" היא שמעה את הנימה הנוקבת בקולה, אבל זה כבר לא היה אכפת לה. כעסה הלך וגבר. היא החלה להתחרט על כך שהחליטה לפנות בכלל אל אדם.

"אני מנסה להבין מה בכלל את עושה פה."

"ואם לא תיתן לי להיכנס, אתה לא תדע לעולם. למען האמת, עזוב, אל תתאמץ. אני החלטתי לוותר." היא חגה על אחד העקבים הגבוהים והדקים של הנעלים שנעלה במיוחד כדי להעניק לעצמה את הגובה ואת תחושת הביטחון שנדרשו לה כדי לעשות את מה שעמדה לעשות, ועכשיו היא כבר עמדה לצעוד בחזרה על עקבותיה והוא שב ודיבר באינטרקום.

"חכי!"

והיא שמעה נקישה כשהדלת נפתחה.

"קומה עליונה. זה הפנטהאוז. המעלית שמימינך."

כשהוראותיו התמציתיות מהדהדות עוד באוזניה, סיינה קרבה אל המעלית אשר נשאה אותה במהירות חרישית אל הקומה העליונה של הבניין, ויצאה ממנה אל אולם מבוא שקירותיו מחופים בלוחות עץ אשור אלגנטיים, מוארים על ידי ספוטים חבויים היטב. הרצפה שלרגליה היתה מרוצפת באריחים מרהיבים בשלל גוונים של ברונזה וירוק זית. צמחים עם עלים בורקים ניצבו בעציצים בפינות, ומראה גדולה היתה מולה בדיוק.

סיינה חשבה לעצמה שהיא נראית מבועתת. עיניה הכחולות, הענקיות, בערו כגחלים על רקע פניה החיוורים, ושערה הערמוני היה סתור, למרות כל המאמצים שהשקיעה בו לפני צאתה מהבית. ומאחר שנשכה את שפתיה בעצבנות, בעת שחיכתה עד שתוזמן להיכנס, הליפסטיק שמרחה קודם כבר נעלם כלא היה.

לא כך רצתה להיראות, והיא נעצרה לרגע, לקחה מספר נשימות עמוקות כדי לייצב את עצמה, התעשתה והעלתה חיוך כפוי על שפתיה. היא סרקה את שערה, חידשה את מעטה הליפסטיק, ובדיוק כשהשיבה את גליל הפלסטיק הקטן לתיק היד שלה, הדלת נפתחה פתאום ואדם צעד לכיוונה.

סיינה לקחה נשימה חדה. השינוי שחל בו היה דרמטי. מבחור שהיה כמעט דקיק מדי, הוא הפך לגבר רחב כתפיים, שרירי ובנוי לתלפיות. היא יכלה ממש לראות את השרירים שלו מתנחשלים מתחת למעטה המשי הדקיק של חולצתו. מותניו נשארו עדיין דקיקים כשהיו, אך ירכיו, הנתונות במכנסי פשתן אלגנטיים, היו רבות עוצמה.

מאיפה הגיע כל פיתוח הגוף הזה? היא תהתה. הוא נראה כמי שמתאמן בצורה רצינית ביותר, אבל לפי מה שהיה ידוע לה עליו, ולפי מה שקראה בעיתונים, לא היה אמור להיות לו בכלל זמן לאימוני כושר. עבודה היתה אמורה להיות כל חייו. אילו היו יותר מעשרים וארבע שעות ביממה, הוא עדיין היה עובד ברובן.

סנטרו, עם השקע המודגש, מתחת לשפתיים שנראו כאילו סותתו על ידי פסל אמן, היה מלא עוצמה. עיניו הכהות, שגונן כחול כהה, היו נעוצות בפניה. גבות עבות ושחורות נמתחו מעליהן. הדבר היחידי שלא השתנה אצלו היה שערו השחור והמתולתל, שנותר פרוע כפי שהיה תמיד. הוא הגיע עד לצווארון חולצתו, ונראה כאילו הוא נזקק בדחיפות לתספורת.

"ובכן – סיינה, שאלתי את עצמי אם אשוב לפגוש אותך אי-פעם." קולו העמוק התגלגל באוויר שביניהם. "בעצם, אני די סקרן. איך נודע לך איפה אני גר?"

סיינה הניחה לגבותיה העדינות להתרומם. "השם שלך מופיע בחדשות כיום. כמה בירורים קטנים, והשגתי את הכתובת."

במשך השנים, קל היה לה להמשיך לעקוב אחר מעלליו. הוא הפך מקבלן ויזם נדל"ן קטן, לאדם שרוכש עסקים הנתונים בצרות, מבריא אותם, ואז מוכר אותם ברווח עצום. הוא נבחר לאיש העסקים של השנה יותר מפעם אחת. ויש לומר, לשם ההגינות, שהוא הרבה לפעול גם בענייניהם של מפעלי צדקה רבים.

כתפיו הרחבות התרוממו. "תמיד היה לי ברור שאני אצליח בחיים."

"צניעות מלאה בטחון עצמי," היא השיבה בחטף. "אבל באיזה מחיר?" האמביציה שלו, הצורך להרוויח מיליונים, זאת היתה אחת הסיבות לכך שהיא עזבה אותו.

שפתיו של אדם התהדקו. "באת לכאן כדי לדון בהצלחה שלי? או שבאת כדי לנסות להשיג חלק מהכסף שלי? האם זוהי הסיבה שבגללה לא ביקשת מעולם להתגרש, כדי שתוכלי לתבוע את מחצית הוני? כי אם כן, צר לי להודיע לך, סיינה – "

"זאת לא הסיבה שבאתי הנה," אמרה סיינה בהתגוננות, אם כי למען האמת, היא יכלה להבין היטב מה יגרום לו להניח זאת. יש נשים שהיו מנסות לחלוב את המקסימום בנסיבות דומות, אבל היא לא היתה אחת מהן.

נכון, היה לה די קשה בשנים האחרונות, אבל היא לא פנתה אל אדם מעולם ולא ביקשה ממנו גרוש. אפילו לא פרוטה. היתה לה גאווה רבה מדי. ובנוגע לגירושים ממנו, די מצאה חן בעיניה העובדה שהיא אישה נשואה.

אילו היא היתה פוגשת מישהו אחר ומתאהבת בו, יכול להיות שהיא היתה דורשת להשתחרר, אבל היא לא פגשה אף אחד כזה, והיה לה די ברור שגם אדם אינו ממהר להתחתן מחדש – מה שלא היה מפתיע בעיניה. הוא אהב את חייו בדיוק כמו שהם.

בתוך הדירה המפוארת היא נעמדה לרגע והביטה סביב. החלל העצום היה תחום כולו על ידי חלונות זכוכית ענקיים, דרכם ניתן היה לצאת אל מרפסת מרוצפת באריחי צפחה מחוספסים, ובה היו פזורים צמחים בעציצים ורהיטי גן עשויים מקני במבוק. המרפסת נראתה יותר כמו חצר מרוצפת, ונוף התמזה שנשקף ממנה היה עוצר נשימה בהחלט. אבל לה לא היה זמן להקדיש לנוף – מעבר למבט אחד קצר – לפני שתשומת לבה שבה ונשבתה על ידי החדר בו היא ניצבה.

הריהוט היה מינימלי. ספות עור חומות ורחבות, ושולחנות זכוכית. מסך טלוויזיה ענקי היה תלוי על אחד הקירות. הכל היה מעוצב בגוונים שקטים וטבעיים, והמטבח הפתוח שבקצה הרחוק היה מעורר קנאה ממש. סיינה לא יכלה להימנע מלתהות אם אדם מבשל לעצמו או מזמין ארוחות מוכנות. או אולי הוא פוקד אפילו בקביעות את אחת המסעדות שהיא ראתה ליד הטיילת שלאורך הנהר.

"שבי, בבקשה." אדם החווה לעבר אחת מכורסאות העור, אבל סיינה נדה בראשה.

"אני מעדיפה לצאת החוצה, למרפסת." למרות החלל הענקי, נוכחותו של אדם שם גרמה לה להרגיש חנוקה. משונה מאוד, בהתחשב בכך שהיא היטיבה להכיר אותו יותר מכל גבר אחר שפגשה, לפניו או אחריו.

"כרצונך," הוא אמר והוביל אותה החוצה. "אפשר להציע לך משהו לשתות, או שאת מעדיפה להגיד לי כבר מה הביא אותך לכאן?"

היתה איזו נוקשות בקול שלו, וסיינה נרעדה. אדם השתנה. הוא היה מלא אמביציה מאז ומעולם, איש אשר עובד קשה ומתמוטט מעייפות בסוף כל יום, אבל עכשיו היתה בו מין נוקשות. ניכר היה שהוא לא הגיע לאן שהגיע בלי שיהפוך לחסר כל רגש ונטול עכבות לחלוטין.

תודה לאל שהיא הצליחה לעזוב אותו בזמן.

"אני אשמח לשתות משהו, תודה." משהו שירטיב מעט את גרונה שניחר עדיין. זה עמד להיות קשה הרבה יותר מכפי שהיא דמיינה לעצמה מראש.

"קפה? תה? או אולי משהו חזק יותר?"

"כן." משהו חזק ומשכר, משהו שירגיע את שריריה המתוחים, לפני שהיא תקום ותעזוב בלי להגיד לו מה הביא אותה לשם היום.

היא לא הניחה מראש שאדם יתגלה לה כאדם כל כך רגוע וצונן, שמעמיד אותה בעמדת נחיתות כל כך ברורה. היא ידעה שזה עמד להיות קשה, היא חזרה בראשה על הנאום הקטן שהכינה אלף פעמים, אבל האדם החדש הזה שניצב מולה הפך את זה לקשה אלפי מונים. היא הרגישה שהוא משתעשע בה, מחכה לרגע המתאים כדי לגרש אותה מעליו ולהגיד לה שלא מעניין אותו מה הניע אותה לבוא לכאן, זה לא נוגע לו בכלל.

גבה אחת כהה התרוממה. "כן לגבי כל שלוש האפשרויות?"

"התכוונתי להגיד שאני רוצה… משהו חזק יותר."

שפתיו התעקלו, אבל הוא לא אמר דבר. "יין, אולי? או כוסית ברנדי? כמה גדול הצורך שלך?"

נימת הלעג שלו לא נעלמה מעיניה של סיינה, והיא זקרה את סנטרה, כך שעיניה התכולות פגשו את עיניו הכחולות, הכהות יותר. היא שכחה כמעט איזה גבר נאה ומדהים הוא, ולהרף עין היא חשה גל של חום בין ירכיה. גל שהיא גירשה מיד בבהלה נוראה.

החלק הזה של חייה עבר ולא ישוב. הרי מאז שהיא עזבה אותו, הוא לא ניסה למצוא אותה אפילו פעם אחת, מה שמעיד על כך שהוא לא התאכזב יותר מדי בגלל עזיבתה, ולא היה מוטרד. כעיקרון, זה רק נתן לו חופש לעבוד קשה יותר, במשך שעות ארוכות הרבה יותר. לצבור את ההון האדיר שלו. היא לא יכלה להבין מה יכול לגרום למישהו להפוך את הממון לאלוהיו. הרי חייבים להיות בחיים דברים חשובים הרבה יותר.

הדירה הזאת למשל, היא לא יותר מסמל סטטוס. למה מישהו צריך לחיות לבד במקום כזה? אלא אם כן הוא משתמש בדירה הזאת בתור קן אהבים. האם הוא מזמין לכאן את בנות המין היפה? למען האמת, מעולם לא יצא לה לראות בעיתונים תמונה שלו עם מישהי תלויה לו על הזרוע. או שהוא היה זהיר מאוד, או שבאמת, העבודה המשיכה למלא עדיין את כל חייו.

"יין יהיה מצוין. תודה."

כשנותרה לבדה למשך מספר דקות, סיינה עצמה את עיניה ובלבה הצטערה מאוד על כך שנאלצה לחפש בכלל את אדם ולבוא אליו אחרי שלא היה לה שום קשר אתו במשך זמן כה רב. אם היתה לה טיפה אחת של שכל, היא כבר היתה פולטת איזה תירוץ קלוש לבואה לשם, ונמלטת לה בשיא המהירות.

אלא שהשכל שלה נטש אותה לגמרי כנראה. הדבר היחידי שהצליחה להעלות בדעתה היה איך היא הביטה אל תוך עיניו והרגישה בהתעוררות של אותו רעב וגעגוע שהיתה מרגישה תמיד כשהם היו ביחד. הוא היה מאהב מדהים, וידע איך להצית את כל גופה בלהבת תשוקה שלא נראה היה שתיכבה אי-פעם.

אבל אחרי נישואיהם, אדם השתנה במהירות. מהאביר שלה על הסוס הלבן הוא הפך לאיש שעובד קשה מדי, חוזר הביתה מאוחר כל כך מדי לילה, שכמעט לא יצא להם לשוחח אפילו, לפני שהוא היה צונח ונרדם.

"הנה, בבקשה."

שמחה על כך שאדם קטע את חוט מחשבותיה, סיינה הרימה את עיניה בחטף. כשהן נתקלו בעיניו, היא הרגישה כאילו משהו ממש הלם בה. הוא היה עדיין סקסי במידה שלא תיאמן, וגרם לתשוקה לחלוף בדמה גלים-גלים. לעזאזל! כל השנים הללו היא אמרה לעצמה שהיא שונאת אותו, אז למה זה קורה לה עכשיו?

זה בוודאי רעב מיני, מה שהיא הרגישה, זה לא יכול להיות שום דבר אחר. היא כבר לא אהבה אותו בכלל, בזה אין שום ספק. איך היא יכולה לאהוב מישהו שעבודתו חשובה בעיניו יותר מאשר אשתו?

היין נראה לה צונן, ערב לחיך ומפתה. סיינה צפתה באדם כשמזג את המשקה הזהוב-השקוף, ראתה איך היין מתערבל בכוס עד שנעצר. דוק של רטיבות נוצר כמעט מיד על דופן כוס היין שלה, ובהרימה אותה, אצבעה ליטפה את המעטה הדקיק.

אדם התבונן בה בעיניים מוצרות, מה שגרם לה להצטער מיד על התנועה הזאת שלה מפני שהוא הביט בה כאילו היא עשתה איזו תנועה ארוטית. כאילו היא ליטפה אותו!

להט התסיס את גופה, והיא לגמה לגימה ארוכה והופתעה לגלות בהניחה את הכוס, שכמעט מחצית כמות היין שהיתה בה נעלמה.

"מה, זה כל כך נורא לבוא לבקר אותי?"

הטון המחוספס של קולו גרם לה להפנות אליו את ראשה בבת-אחת. היא ראתה שפתיים חמורות מבע ועיניים שהיו קרות כקרח.

"למה שלא תשפכי את מה שמעיק עליך וגמרנו?"

איך היא יכולה? קודם כל הם חייבים להרגיש בנוח זה עם זה. אבל להשתכר זה לא הפתרון לכך!

"יופי של מקום יש לך פה," היא אמרה במקום להשיב לו. "אתה חי פה לבדך?"

"אם את רוצה לדעת אם יש לי חברה, התשובה היא לא. את אמורה להכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת את זה, סיינה. יש לי אהובה אחת בלבד, וזאת העבודה שלי."

"אז לא השתנית." גבותיה של סיינה התרוממו. "אתה ממשיך לעבוד בכל שעות היממה! למה, אם כבר יש לך את כל זה?" היא פרשה את זרועותיה להכיל את כל הפאר שמסביבם.

"בדיוק בשביל זה אני עובד. בשביל הביטחון, ובשביל להיות מוקף דברים יפים." עיניו הכחולות והכהות בחנו אותה בקפידה. "יש לי גם בית נוסף בצרפת ודירה בניו-יורק. זה נותן לי תחושת סיפוק עזה."

"או שיש לך כבר כסף רב כל כך שאין לך יותר על מה להוציא אותו?" שאלה סיינה, ולא הצליחה למנוע את נימת הביקורת מלהישמע בקולה. זה היה כאילו בכוונה תחילה הוא מטיח בפניה את עושרו, מראה לה מה בדיוק היא החמיצה.

"אם  באת  הנה  כדי  להטיל  דופי  בסגנון  החיים  שלי,  אני מציע – "

"זה לא העניין," מיהרה סיינה לקטוע אותו. אבל היא לא היתה מוכנה עדיין לדבר אתו על הסיבה האמתית להמצאה שם. זה היה נושא כל כך עדין, שהיא היתה חייבת להכניס את אדם למצב הרוח המתאים, לפני שתעלה אותו. "פשוט נראה לי משונה שיש לך את כל הבתים האלה ואין לך עם מי לחלוק אותם."

"ואת מציעה את עצמך לתפקיד?" הוא חייך אליה בקדרות ועיניו ננעלו בעיניה, תוך שהן שולחות גל חדש של כל מיני תחושות שרחשו בעורקיה.

היא היתה בטוחה שבמשך השנים, כל התחושות שהיו לה בעבר כלפי אדם בנרמן גוועו ומתו. היא לא רצתה להרגיש דבר כלפיו. היא תיעבה אותו, והיא לא היתה נמצאת כאן כלל אם זה לא היה הכרחי ממש.

כשהיא פצתה את פיה להשיב לו, גם קולה וגם עיניה היו קרים כקרח. "אני כבר התנסיתי בחיים משותפים אם בן-אדם שמכור לעבודה. אני יכולה להעיד שזה בכלל לא תענוג, ואני בכלל לא מתפלאת על כך שלא מצאת אף אחת כדי לחלוק עמה את חייך."

"את רוצה להגיד לי שזה משהו שאני צריך לעשות? האם באת הנה בגלל שאת מעוניינת להתגרש? מדי פעם בפעם תהיתי איך זה שמעולם לא תבעת ממני גט."

הסרקזם הנוקב שלו פצע את עצביה שהיו ממילא מתוחים, כאילו היה נייר זכוכית גס.

"גם אני הייתי יכולה להגיד את אותו דבר לגביך." היא זקפה את ראשה ופגשה את מבטו. במשך כמה שניות הם התמודדו בקרב מבטים. סיינה לא רצתה להיות הראשונה שתפנה ממנו את פניה.

"לא היה לי זמן ולא היה לי חשק," הוא השיב בניגון איטי, ועיניו עדיין לא הרפו מעיניה. "תמיד ידעתי שמתישהו בבוא היום, כשתהיי מוכנה לכך, נתחיל בתהליך הגירושין. מה שלא היה צפוי זה שתופיעי כאן בעצמך. זאת היתה הפתעה די רצינית."

"וגם טעות גדולה," היא פלטה לפני שיעלה בידה לעצור את עצמה. "אני באמת חושבת שמוטב שאלך." עכשיו לא היה שום סיכוי שהיא תנסה בכלל לגשת לעניין שלשמו היא באה לכאן. אדם עשה כל מאמץ אפשרי להבהיר לה היטב שהוא אוהב מאוד את חייו כפי שהם. הוא אינו מעוניין בשום דבר שיקלקל אותם. היא ריחמה עליו. יום אחד הוא יהפוך לבן אדם גלמוד ומבודד, אם יוסיף להעמיד תמיד את עבודתו בראש מעייניו.

"את לא עוזבת לפני שאת אומרת לי מה גרם לך לבוא לכאן," הוא אמר בנימה סמכותית ונוקבת. "למה שלא תסיימי את היין שלך?"

סיינה שלחה אליו מבט רושף, אבל הרימה את כוסה ורוקנה את שארית היין בלגימה אחת. "הנה, סיימתי." והיא הזדקפה וקמה.

אדם התרומם גם כן, וסיינה שמחה על כך שנעלה את נעלי העקב הללו, משום שכך היא היתה כמעט בגובה שלו. היא זקרה את סנטרה והישירה מבט אל תוך עיניו – ומיד הרגישה משהו שלא העזה אפילו להגות בו חולף בכל גופה. משהו שמתואר במילה שמתחילה וגם נגמרת באות ס'.

למה זה חייב לקרות לה עכשיו, דווקא כשהיא צריכה להיות חזקה ובשליטה? האם זה בגלל שהוא הגבר הראשון והיחידי בעצם, שבו היא התאהבה? האם הרגשות הללו נותרו אצורים בגופה אפילו שהיא היתה משוכנעת שהם כבר נעלמו?

לכל הרוחות, באיזה מין מצב היא מוצאת את עצמה. בעיקר בהתחשב בכך שאדם לא מראה ולו ברמז שהוא מסוגל להשיב לה בתחושות דומות. ממש לא ייאמן איזו קרירות הוא מפגין. כאילו מעולם לא היתה לה בעיניו שום חשיבות.

"נו, אז למה את כאן?"

סיינה עצמה את עיניה. כנראה שלא היתה לה שום דרך מילוט. ולמען האמת, ממילא היא חייבת לעשות את זה. היא חייבת את זה לאדם, לעצמה, ל – היא עצרה את שטף המחשבות שלה, שאפה אוויר מלוא ריאותיה, ופלטה את העובדות כפי שהן.

"באתי להודיע לך שיש לך בן."

 

 

בקרוב…

X