הסוד הגדול | לרכישה באינדיבוק
הסוד הגדול

הסוד הגדול

שנת הוצאה: 06/2016
מס' עמודים: 50
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 19.9
- 19.9

זה סיפור אמיתי שהתרחש במציאות.

מגיל חמש היו אמה וקלואי חברות טובות. לאחר שנישאו, ילדה קלואי שלוש בנות, אבל אמה, נשואה במשך שנים לבעל בוגדני ומזניח, לא מצליחה להיכנס להריון. (הבעל לא מגלה לה שהוא האשם בכך…)

אמה הצליחה להרות…(כאן מצפה הפתעה) בעוד קלואי, חברתה, מצפה לילד הרביעי שלה, ונאבקת דרך הריון בעייתי וקשה. בלידה פתאומית של תינוקה קרה משהו…

הרופא של אמה עושה החלטה מיוחדת ובלתי הפיכה, שתשנה את ההיסטוריות של שתי המשפחות לנצח…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הסוד הגדול”

בקרוב…

הסוד הגדול
מי ידע שהפיתרון יכול להיות נורא וכואב כל כך.
***

משפחת דל-מונטה ההיספאנית הגיעה ממקסיקו, כשאמה, השחרחורת הקטנה, הייתה בת חמש.  המשפחה השתקעה במיאמי, בעיר הדרומית והנוצצת שבפלורידה. הם שכרו בית, סמוך למשפחת ריבר, הוריה של קלואי הקטנה, בהירת השיער.
מאז הפכו שתי הילדות הקטנות להיות חברות בלב ובנפש.
השנים חלפו, השתיים התבגרו, ואמה הפכה להיות נערה יפהפייה. היו לה עיניים שחורות ותלתלים כהים צנחו עד מותניה, אבל למרות יופייה זכתה דווקא קלואי, הנערה השקטה והמופנמת, לדייט הראשון. זה היה ברוס טיילור, ביישן כמוה, שניסה כל הזמן להסתיר את אוזניו הבולטות בעזרת שיערו הבהיר.
לפעמים הזמינו בני הזוג את אמה להצטרף אליהם, ולאחר חודשים אחדים היא הייתה עדה אפילו להצעת הנישואים של ברוס.
"אנחנו עוברים לגור בסקרמנטו, ליד ההורים שלו," סיפרה קלואי לאמה המאוכזבת.
"חבל, למה?" היא אמרה, כמעט בבכי.
מה שקבע את ההחלטה הזאת היה שלט תמים "למכירה," שהוצב ברחוב בו גרו הוריו של ברוס, וקלואי החליטה שזהו סימן בשבילה, ששם נועד להיות ביתם.
לטכס נישואיהם הגיעה אמה לבדה, וכאן, ליד שולחן האוכל העמוס בכל טוב, הכירה את סאם לופז השחרחר והשניים החלו להיפגש ולבלות.
לאחר תקופה הגיעו אמה וסאם לבקר את הזוג הנשוי וביחד טיילו ברחובות סקרמנטו. ברוס הוביל את כולם אל העתיקות, (שנתנו לעיר מראה מערב-אמריקאי טיפוסי) וסיפר בגאווה שכאן גרים אנשי עסקים ופוליטיקאים רבים.
(מה שחשוב היה לאמה שגם סאם התרשם מהעיר, כי הוא סיפר לה אחר כך, בהתפעלות, על תושביה האדיבים).
לאחר שמונה חודשים הציע סאם נישואים לאמה, וממש לפני החופה לחשה לה קלואי שהיא בהיריון והוסיפה: "שלא תעזי לספר לאף אחד, אפילו לא לחתן שלך."
סאם ואמה נשארו לגור במיאמי.
"סאמי, הלוואי והיינו גרים בסקרמנטו, ליד החברים שלנו," היא אמרה לו, "שם רגוע כל כך, כמו שאני אוהבת."
אמה הייתה משוכנעת שסאם לא יסכים והתפלאה כשהציע לה לפנות לקלואי כדי שתמצא בשבילם דירה להשכרה. שבועיים אחר כך התקשרה אליה קלואי בהתלהבות.
"לא תאמיני, אמיצ'קה, (כך כינתה אותה בחיבה) מצאתי לכם בית מהמם במעלה הרחוב שלנו. חמישה חדרים וחצר מוקפת בגדר קלונסאות לבנה."
"באמת? מה את אומרת?"
"בית משגע. תוכלו לגדל כאן ארבעה ילדים, שני כלבים וחתול."
יומיים אחר כך שכרו סאם ואמה את הבית, ארזו את חפציהם ועזבו את מיאמי התוססת."
כבר באותו שבוע התקבלה אמה למשרד המפורסם של רואי החשבון פיליפ שטיין ושות’. (הפעם השפיע יופייה של השחרחורת האקזוטית על החלטת רואה החשבון, פיליפ.)
בכל יום ראשון נפגשו שני הזוגות לטיול בשבילי העיר הרחבים וישבו לשתות קפה מתחת לצילם של גורדי השחקים האדירים, עד שנולדה מאיה, הבת הבכורה של משפחת טיילור.
קלואי עבדה כסייעת לרופא שיניים ולאחר הלידה עברה לעבוד כעוזרת לגננת בגן ילדים סמוך. כשנולדה ביתה השנייה, סופי, החליטה קלואי להישאר בבית ולא חזרה לעבוד. אמה הייתה מגיעה אליה לפחות יומיים בשבוע, כדי לפטפט איתה ולהשתעשע עם הבנות.
כשמלאו לסופי שלוש, נולדה ליסה, התינוקת השלישית. (כבר אז היה ברור שמשהו לא בסדר אצל משפחת לופז). קלואי ניסתה לגשש ולשאול את אמה אם הם מנסים להביא תינוק לעולם, אך אמה עברה בכל פעם לנושא אחר.
סאם, בעלה של אמה, עבד כאחד הברוקרים בשוק ההון.
הוא סיפר לה על דיונים ארוכים ועל הצורך שלו להגיע אישית למכרזים במקומות מרוחקים ונעדר הרבה מהבית. לפעמים, כשהיה חוזר אחרי יומיים או שלושה, התלונן על התנאים הקשים בבתי המלון ובמוטלים. (אחרי תקופה ארוכה צחקה אמה ובכתה כשנזכרה איך ריחמה עליו).
כשחזר הביתה, היה תמיד עייף ולא פנוי בשבילה. הוא פחות חיבק אותה, פחות התייחס אליה והייתה לה הרגשה שהיא אפילו מהווה עבורו מטרד.
"את יודעת," היא סיפרה לקלואי, "הוא מסתובב בבית כמו איש זר. הוא כבר לא חבר שלי," וקלואי הביטה בה בשפתיים מכווצות מצער.
אמה לא טעתה, היא באמת הפסיקה לעניין את סאם. יחד עם זאת חייו היו נוחים מאוד ולכן השתדל לא להגזים. הוא הקפיד להיות בבית בכל שבת ולהישאר עם אמה גם בימי ראשון. בשאר ימות השבוע אפילו לא התאמץ להודיע לה אם הוא מאחר או חוזר היום או מחר.
היום ישבו השתיים ושוחחו ביניהן.
"יש לי הרגשה שאני נשואה לציפור דרור, אחת ששכחה איפה בנתה לה את הקן," אמרה אמה.
"ספרי לו שאת לבד ואת מתגעגעת אליו," הציעה לה קלואי, אבל אמה חזרה למחרת, וקולה רעד.
"סאם אמר שאם לא אפסיק להעיר לו הוא יחשוב 'לעשות מעשה'. אימא'לה, למה הוא מתכוון?"
"אל תדאגי, האיש לא יעשה כלום. טוב לו ככה, הוא סתם מפטפט."
יומיים אחר כך התקשר סאם לאמה.
"סאמי, אתה לא מתגעגע הביתה?" היא שאלה אותו והוא ענה שהערב יחליט אם כדאי לו לחזור.
"אם כדאי לך לחזור?! לא הבנתי."
"תגידי לי, אמה, יש לי לאן לחזור? יש לי בשביל מה לחזור?" והיא השתתקה לרגע.
הפעם העזה להגיד לו שדי, שנמאס לה, אבל הוא ענה בקור רוח מקפיא שיש לה ברירה רק להתרגל, והוסיף בנוקשות: "זו פעם אחרונה שאת מעירה לי, שמעת?!"
אחרי השיחה הוא שלח לה הודעת SMS עם סמיילי צהוב והיא החזירה לו בתשובה סמיילי עצוב ☹.
השיחה הזו הכעיסה והפחידה אותה והיא נסעה לקלואי.
"הוא לא מסכים לדבר על זה," וקלואי חיבקה את אמה ושתקה.
"קלואי, ברצינות, לו היית במקומי, מה היית עושה?"
"מעיפה אותו לכל הרוחות," ענתה קלואי, אבל מייד הוסיפה: "את זה את צריכה להחליט לבד."
בשעה הבאה הן טיפלו ביחד בשלושת הילדות, וכשכולן שכבו לישון הציצה אמה בשעון התלוי על הקיר, שלחה נשיקה באוויר ויצאה. באותו רגע הגיע ברוס מהעבודה ולאמה היה נדמה שהוא מביט בה בעיניים נוגות, למרות שחייך אליה בחיבה.
כשברוס נכנס הביתה ולאחר ששמע את מכוניתה של אמה נעלמת, הוא אמר לקלואי שיש לו סיפור בשבילה.
"מספרים שראו את סאם עם נשים אחרות במסעדות ובבתי קזינו."
"באמת? מנוול שכזה," היא אמרה והתיישבה על כיסא, מקנחת ידיה במגבת המטבח. "למה לא סיפרת לי עד היום?"
"חשבתי שאלו סתם שמועות, אבל היום סיפר לי טימי שראה את סאם מחובק עם אישה פיליפינית, ואני מאמין לו."
"לספר לאמה או לא?" שאלה קלואי.
"תאמיני לי שאני לא יודע מה נכון לעשות."
הם לא סיפרו לאמה כלום.
כך חלפו להם ימים ושבועות והריחוק בין אמה לסאם הלך וגדל, אבל רק דבר אחד העסיק אותה יותר מהכל – למה היא לא מצליחה להביא ילדים לעולם.
(קלואי אמרה לברוס שאולי זה טוב שלא נולד ילד לתוך יחסים כאלו, וברוס השיב לה שאולי בגלל שאין ילד – נוצרו יחסים כאלו).
שבת אחת סאם לא הגיע הביתה.
זה קרה כי הוא בילה עם הנערה הפיליפינית שאהב.
היה לה שיער שחור כעורב, עורה היה צח כשלג ושתי גומות החן בלחייה הקסימו אותו. הפעם הם בילו כמעט חמישה ימים בלתי נשכחים, אבל היא הייתה מוכרחה לחזור לביתה. היה קשה להם להיפרד והוא קינח את דמעותיה ונשבע לה בכל היָקָר לו שהוא יפגש איתה שוב.
סאם היה מאוהב בכל ליבו אבל באותו להט הוא גם מאס באישתו.
ביום שלישי, בנסיעה הביתה, עלה בדעתו של סאם רעיון להפתיע את אמה. הוא ידע שהיא לא מצפה לו היום והרהר שזו הזדמנות שלו לגלות מה היא עושה בימים שהיא בטוחה שהוא איננו.
תחילה התקשר אליה, אמר שהוא מצטער שלא הצליח להגיע בשבת וראשון ושלא תחכה לו, כי גם היום הוא נאלץ להישאר לפגישות.
"אוף, סאמי, מה יהיה?" היא אמרה.
"יהיה בסדר."
כשהשיחה נותקה היא הרהרה מה "יהיה בסדר," וכרגיל, באותו רגע ראתה את הסמיילי הצהוב שהוא שלח בהודעת SMS. הפעם היא לא החזירה אליו סמיילי עצוב.
כשהגיעה למשרד נשכחה גם השיחה הזאת ממנה והיא שקעה בעבודתה.
בהפסקת הצהריים התקשרה אליה קלואי וביקשה ממנה להגיע היום כדי לשמור על הילדות, כי יש להם אירוע מטעם העבודה של ברוס. היה ברור לגמרי שאמה תגיע לשמור עליהן, כי שם גם חשה משהו הכי קרוב להרגשת בית ומשפחה, משהו שכל כך היו חסרים לה.
כמעט בחמש נכנסה לקלואי ושעה אחר כך, הגיע ברוס. לאחר זמן קצר הם נפנפו לילדות ויצאו לאירוע.
זו הייתה שעת ההתארגנות לארוחת הערב ולשינה.
"אני רוצה קורנפלקס עם חלב," אמרה סופי בת השלוש, "ואני רוצה פסטה," ביקשה מאיה, "פסטה בצורת סרטים."
ליסה בת השנה ישבה בכיסא התינוקות שלה ואכלה ביצה קשה מרוסקת במזלג וחצי עגבניה חתוכה לקוביות, שאותן אספה באצבעותיה הקטנות. מסביבה ועל בגדיה התפזרו פירורי הביצה ומיץ מהעגבניות הכתים את לחייה ובגדיה. אמה צילמה אותה ושלחה את הצילום לקלואי והוסיפה את המילים: "זה לפני…"
"כולן – למקלחת!" קראה אמה.
היא הוציאה את ליסה הקטנה מהכיסא, עזרה לסופי להתפשט ושלושת הילדות נכנסו אל האמבטיה, שהתמלאה לאיטה במים פושרים. ברווזי גומי וכדורי פלסטיק צפו על המים ואמה געגעה כמו ברווז, השקיעה את כדורי הפלסטיק עמוק במים ואלו זינקו למעלה לקול צחוקן של הבנות. היא כרעה על השטיח הקטן, רטובה כולה, סיבנה והשפריצה מים על הבנות הצוהלות.
כמעט בשמונה הן היו במיטות. אמה נכנסה מתחת לשמיכה של סופי בת השלוש והקריאה להן סיפורים מתוך ספרים שהן בחרו. דקה אחר כך נכנסה מאיה למיטה של סופי והתכסתה בשמיכה ביחד איתן.
ליסה הקטנה כבר נרדמה מזמן והבנות פיהקו וצחקו כשאמה פיהקה איתן. סופי כבר בקושי הקשיבה, אבל התאמצה להישאר עירה, כדי לשמוע את הקטע שאהבה, כשהנסיכה מתחתנת עם הנסיך והם חיים באושר עד עצם היום הזה.
אמה העבירה את מאיה למיטתה, כיבתה את האור ויצאה בשקט מהחדר.
חמש דקות אחר כך גם היא נרדמה על הספה בסלון, מול מסך הטלוויזיה, שהמשיך להקרין סרט שראתה.
בחצות חזרו קלואי וברוס ואמה התעוררה. היא התיישבה, פיהקה בקול רם וצחקה במבוכה.
"איך היה לך כאן?" שאלה קלואי.
"כיף."
כשאספה את חפציה לא הצליחה לעצור את המחשבות שלה. פתאום הרהרה למה לאחת יש ילדים אחדים, ולאחרת – כלום. (היה ברור לה לגמרי שזו הקינאה, אבל היא לא הצליחה לדכא אותה).
עכשיו הרגישה שלא תוכל לעמוד כאן יותר. היא פתחה בשקט את הדלת ומיהרה החוצה, בלי להיפרד מאף אחד.
בדרכה למכונית, חשבה שאולי כדאי לה להגיע לכאן פחות.
היא כעסה כרגע על כולם. על בעלה שלא מגיע הביתה, על קלואי שזכתה להיות אימא וגם על עצמה.
גשם ירד ואמה רצה אל המכונית והתיישבה בתוכה.
ממול נפתחה הדלת ועל רקע האור והמטר הסוחף היא ראתה את קלואי מנפנפת, ואז יוצאת ורצה אליה. אמה הורידה את החלון לקראתה.
"הי, טיפשונת, למה ברחת כל כך מהר? לא תתני לי להגיד לך תודה? אוף, הגשם הזה חזק כהוגן, אז, ביי, אוהבת אותך," ורצה בחזרה לביתה.
בחמשת הימים הבאים אמה הצליחה להתאפק ולא הגיעה לקלואי, וזו התקשרה לברר אם הכל בסדר אצלה. היא שעשעה את אמה כשאמרה לה שהיא מקנאה בה.
"את מקנאה בי? למה?"
"נדמה לי שהבנות שלי אוהבות אותך יותר מאשר אותי," ואמה צחקה. "איפה את, לאן נעלמת לי? לנו?"
"אבוא היום," הבטיחה.
האמת הייתה שגם היא התגעגעה כבר לקלואי ולבנות. מצד אחד אהבה אותה מאוד ומצד שני קינאה בה עד לשיגעון.
כשהגיעה אל קלואי הקיפו אותה הילדות בצהלות שמחה ומשכו אותה לחדרן. כמה דקות אחר כך נכנס ברוס והצטרף לארוחת הערב וכשהסתיימה הארוחה ליוותה קלואי את אמה אל הדלת והפעם התעקשה לשאול אותה בשקט:
"עד מתי תתעלמי? לכי לרופא, אמיצ'קה, לפחות תדעי אם הכל אצלך בסדר."
אמה לחצה על ידית הדלת, מנסה שוב להתחמק, אבל קלואי דחפה את הדלת וסגרה אותה.
"די, מספיק, בואי נקבע אצל דוקטור ניל. רופא מעולה."
אמה שתקה, מהורהרת, וקלואי נכנסה לחדר וחזרה עם כרטיס הביקור של הרופא.
"אמה, אל תעני לי עכשיו כלום. בחייך, לכי אליו."
היא נשקה וחיבקה אותה, ודחפה אותה החוצה.
כמה דקות אחרי שאמה נכנסה הביתה היא שמעה בהפתעה את המכונית של סאם נכנסת לחנייה. (הרי הוא אמר לה בפירוש שהוא לא יגיע, אז מה קרה?)
כשנכנס, הוא מיהר לשירותים, התנצל שהוא מתאפק כבר כל הדרך והתעכב שם שעה ארוכה. כשיצא משם היא שמה לב שהוא מנסה להגביה את צווארונו ללא הרף והסתקרנה. היא התקרבה אליו, ראתה כתם אדום על עור צווארו ולטשה בו עיניים.
הויכוח שהתעורר ביניהם היה הפעם קשה ומר.
"אתה יכול מצידי להמשיך לשוטט ולא להגיע יותר הביתה," היא אמרה.
"אין בעיות, מה שתגידי," הוא אמר, והוסיף: "מה זה כבר משנה לך? בלאו הכי אין לנו ילדים שמתגעגעים אלי, וסביר להניח שגם לא יהיו לך כאלו."
אמה השתתקה, נעצה בו עיניים ובלעה את הרוק בקול רם. היא התאפקה בכל הכוח והצליחה לא לבכות. סאם קלט שהגזים הפעם והתקרב לחבקה, אבל היא דחפה אותו, נכנסה לחדר השינה וסגרה את הדלת.
עכשיו הוא הביט בדלת הסגורה, אבל אז עלה בו זיכרון הפרידה מהבחורה הפיליפינית שלו ובאותו רגע ידע מה מתאים לו לעשות. הוא דפק על דלת חדר השינה, אבל אמה לא ענתה.
"פיתחי לי את הדלת," הוא אמר, "אני רוצה לאסוף כמה בגדים מהארון שלי."
אמה פתחה את הדלת והוא נכנס לחדר, משך בגדים מהתא שלו בארון, הוריד שתי חולצות מהקולבים ויצא מדלת מהבית בלי מילה. היא שמעה את מכוניתו מתרחקת והתיישבה לחשוב על מה שקרה כרגע.
למחרת יצאה לעבודה במצב רוח קודר ועבדה בלי חשק. היה ברור לה ששום דבר כבר לא יחזור להיות מה שהיה. היא יצאה אל המעלית, ירדה אל הלובי והתקשרה לקלואי. ברגע ששמעה את קולה לא הצליחה להגיד כלום ופרצה בבכי.
"קחי את התיק שלך ובואי לפה. אני מחכה לך," אמרה קלואי.
עד הערב ישבה אמה עם הילדות ועם קלואי והצטרפה להכנת הארוחה ולהשכבת הילדות לישון. קלואי הציעה לה להישאר לישון איתם אבל היא לא הסכימה והצליחה להכעיס אותה כשאמרה שהיא מעדיפה לחזור הביתה, כי אולי סאם יגיע בכל זאת הביתה.
בסוף היום, כשהתקדמה אל הדלת, ליוותה אותה קלואי והעירה בשקט שבאמת הגיע הזמן לברר בדיוק מה המצב של אמה, בלי קשר לסאם.
"את תגרמי לכך שאני אקבע בשבילך פגישה אצל רופא הנשים שלי, זה מה שיהיה," אמרה, "רק תבטיחי שתגיעי."
אמה חיבקה את קלואי וכשראתה את הבעתה סיננה: "טוב, בסדר, אני יודעת שזה חשוב ומבטיחה לטפל בזה."
כשישבה במכוניתה חשבה שאולי כדאי לה להגיע למרפאה, אפילו עכשיו.
השעה הייתה שמונה וחצי והיא התקשרה, מקווה שאף אחד לא יענה לה בשעה כזו. להפתעתה, שמעה קול, והתבלבלה.
"שלום, אם אפשר…אולי אפשר…אההה, כן, אני רוצה להגיע עוד היום." ומיד הוסיפה: "המרפאה כבר ריקה?"
קולה הרועד שכנע את הרופא להזמינה לתשע, והוא אמר שהמשרד בשעה זו כבר יהיה ריק לגמרי, אפילו מהעובדים.
הרופא עצמו פתח לפניה את הדלת. שיערו היה כמעט לבן אך פניו נראו צעירים מאוד. הוא דיבר ללא סקרנות ושאל אותה פרטים, כמו: אם היא נשואה, כמה זמן היא ממתינה להריון ומי המליץ עליו. אחר כך התעניין מה גרם לה להחליט להגיע לבדיקה והיא אמרה, כמעט בלי לחשוב: "הדברים שאמר לי סאם."
הרופא הרים ראשו מהרישומים והביט בה במבט שואל. "תוכלי לחזור מילה במילה על הדברים שאמר סאם?"
"אולי," היא אמרה, "הוא אמר: 'מה זה כבר משנה לך, בלאו הכי אין לנו ילדים שמתגעגעים אלי, וסביר להניח שגם לא יהיו לך כאלו'."
לא נראה שהרופא התרגש מכך. הוא רק אמר שאפשר לברר אם אכן זה המצב, וסימן לה לכיוון מיטה שעמדה בפינת החדר. אמה עברה אל מאחורי הפרגוד ועלתה על מיטת הבדיקה.
היא שנאה את עצמה באותו רגע אבל הייתה כבר סקרנית לדעת מה מצבה, ואם הכל בגללה.
לאחר הבדיקה בישר לה דוקטור ניל שהכל אצלה תקין לגמרי והיא לא ידעה אם לשמוח או לבכות. הוא הוסיף שיש צורך להירגע ממתחים, ושאם גם בן הזוג בסדר, אין סיבה שההריון לא ייקלט. אחר כך הציע שגם בעלה יעשה בדיקה.
בחוץ היה חם ולח וטיפות גשם גדולות הרטיבו את שיערה, אך ברגע זה לא היה איכפת לה כלום. כמעט התקשרה לסאם, אך ההיגיון הכתיב לה לא לעשות את זה.
אמה הגיעה הביתה ועמדה בפתח ביתה החשוך. היא כל כך רצתה להתחלק עם מישהו. מייד רשמה הודעת SMS אל קלואי, שאלה אם אפשר להתחרט ולהגיע לישון אצלם, והמתינה.
בינתיים הכינה לעצמה קפה וברגע שהניחה אותו על השולחן שמעה את כניסת ההודעה.
"בואי, אנחנו מחכים לך."
אמה קמה, הוציאה מהארון סט בגדים נוסף, לעבודה מחר, חגיגי יותר מאלו שלבשה היום, ולפני שיצאה הביטה בכוס הקפה, שאדים שקופים עדיין עלו ממנה, ויצאה.
("קפה טעים יותר אם שותים אותו עם מישהו, לא לבד" אמרה לה פעם קלואי).
עשר דקות אחר כך נכנסה לבית משפחת טיילור וברגע שסגרה את דלת הכניסה שלחה אליה קלואי מבט ו'ידעה' את הבשורה.
"יופי, עכשיו תעיפי אותו לכל הרוחות. חסר לך שפתאום תביאי ממנו ילד."
ברוס הצטרף אל השתיים ואמר לאמה:
"אני חייב להגיד לך, אמה, שאתם, שניכם, כבר לא תחזרו להיות ביחד."
"למה אתה אומר את זה, ברוס?" התפלאה אמה .
ברוס סיפר לאט את הדברים ששמע ולא הביט בעיניה של אמה.
"אם ידעת – למה לא דיברת?"
ברוס שתק והציץ בקלואי.
"אם אתם חברים שלי, אז למה לא סיפרתם לי?" הקשתה אמה.
"בגלל שאנחנו חברים שלך." את זה אמרה קלואי.
חצי לילה ישבו השלושה ודיברו. בארבע לפנות בוקר, כשאמה פיהקה ובקושי הצליחה להחזיק את עיניה פקוחות, הם הלכו לישון.
בינתיים, התחזק הקשר בין סאם ונערתו הפיליפינית והוא החל להרהר באפשרות להציע לה נישואין. מה שהרתיע אותו הייתה העובדה שאמה לא נכנסה להיריון במשך שנים והוא החליט לברר אם הכל בסדר אצלו. הוא נסע למרפאה של דוקטור אליאס, וזה שלח אותו למומחה.
התשובה לבדיקה הגיעה למחרת והוא שמע בפנים חתומות את הממצאים שהתקבלו.
הרופא אמר שיש בעייה. הוא הסביר שאם רוצים היריון יש צורך לשפר את איכות הזרעים של סאם במעבדה.
כשסאם יצא מהמרפאה הוא הרהר שהוא לא יודע אם הוא מצטער כרגע על הדברים שהטיח באמה או על העובדה שהוא האשם בכך שאין להם ילדים.
הוא התקשר לאחותו, ביקש להישאר ללון אצלם, עד שיתארגן.
הוא עצר בדוכן עיתונים, אסף כמה מהם וסימן לעצמו מודעות של בתים להשכרה. באותו שבוע מצא דירת סטודיו חמודה, בבניין רב קומות. עד הערב רכש מזרון ושולחן קטן עם שני כיסאות.
כששכב על המזרון הנוקשה הרהר אם כדאי לספר לאמה שהבעיה הייתה אצלו, אבל נרדם בלי להחליט.
בבוקר הוא קם עם כאב גב ובמצב רוח לא טוב, והחליט שהוא לא יספר אף פעם לאמה, כדי שהיא תמשיך ותחשוב שרק בגללה אין להם ילדים.
לאחר שבועיים התפלא סאם כשהגיע אליו שליח והביא לו מעטפה עם הזמנה ללשכת עורך דין, לפתיחת תיק גירושין. הוא לא רשם ולא נתן לאף אחד את כתובתו החדשה ולא הבין איך אמה הצליחה להשיג את כתובתו. סאם לא שיער לעצמו שאישתו העדינה והנאיבית, זאת שהוא הצליח לשטות בה במשך חמש או שש שנים, תצליח לפעול כנגדו.
כשסאם הגיע למשרדו של עורך הדין, אמה כבר הייתה שם.
היא הייתה כל כך יפה. תלתליה היו אסופים על קודקודה, והיא ישבה, זקופה, ממוקדת ושקטה. פתאום חשב לעצמו שהוא מטורף שוויתר עליה. כמעט אמר לה שהוא מצטער, אבל ברגע שפנה אליה הוא נרתע ממבטה. הדבר הראשון שעלה בדעתו היה שהיא יותר כועסת ממנו.
מה שעוד הפליא את סאם היה שהיא זו שיזמה את הפרידה ממנו.
הוא זכר איך התנהלו חייו, איך עשה כל מה שרצה, ואיך הרהר לא פעם עד כמה היא פתיה. הוא זכר איך הצליח לשטות בה בשיחת טלפון קצרה או בסמיילי פעוט.
ברגע זה קלט שהערכתו אליה הייתה כנראה מוטעית.
השניים המשיכו לשבת בחדר ההמתנה כמו שני זרים, ולא החליפו ביניהם מילה.
הם נכנסו למשרד וכשעורך הדין דיבר, סאם כמעט לא הקשיב לו. כרגע הוא חשב על הנקמה המתוקה שלו. היא תמשיך לחשוב שאף פעם לא תלד ילדים והוא יחגוג.
סאם חתם על המסמכים עם חיוך על פניו, ועורך הדין כיווץ את מצחו, מנסה להבין למה הוא מחייך, ובדק שוב את הניירות עליהם הוא חתם.
אמה חזרה הבייתה עצובה ועשתה הכל כדי לשכוח, אבל לא הצליחה לפרק את המתח לקראת יום שבת הראשונה, כאילו ציפתה שיגיע.
ביום שני בבוקר הגיעו שתי נערות, שהיו מועמדות להצטרף למשרד שלהם.
אחת מהן המתינה לשיחה עם הבוס ואמה שמה לב שהיא מעיפה אליה מבטים מפוחדים, ורק מאוחר יותר הבינה את הסיבה.
איירין, מנהלת החשבונות האחראית של המשרד, הזמינה אותן למטבחון הקטן, לשתות קפה והסבירה להן בלחש שאין להן צורך לפחד. אמה הבינה שהיא מעודדת אותן לקראת שיחה עם פיליפ, אבל אז שמעה אותה מציעה להן לא לדבר עם אמה ולא לגשת אליה, וגם הסבירה.
"היא מרירה ועצבנית. מה לעשות, אין לה ילדים, והיא מאשימה בזה את כל העולם כולו."
אמה קפאה על מקומה. זה היה כאילו מישהו הציב מולה מראה.
זה הפריע לה כל כך עד שלא הצליחה להתרכז בכלום. הטלפון צלצל אבל היא התעלמה ממנו, קמה ופסעה אל השירותים. שם נכנסה לאחד מהם, הורידה את הקרש על האסלה והתיישבה עליה. כך נשארה לשבת, עוצמת עיניים, כשמוחה ריק ממחשבות. כעבור כמה דקות התרוממה, שטפה פניה בכיור וחזרה אל המשרד.
מרגע זה עשתה הכל כמו אוטומט, כשהיא לא מתייחסת לשעה וגם לא לאנשים שסביבה, עד שכולם הלכו.
בשעה זו התנהלה ישיבה בחדרו של הבוס ומתוך החדר יצא איש גבוה ופסע אליה. זה היה עורך הדין ריי ארצ'ר. הוא אמר לה משהו והיא קלטה שהוא לא מדבר בענייני עבודה.
"למה בחורה יפה כמוך יושבת בשעה כזאת מאחורי הדלפק, במקום להיות בבית, עם בעלך?" בעיניו נראתה ציפייה לתשובה, אבל אמה משכה בכתפיה ולא ענתה לו והוא הסתובב וחזר לחדר הישיבות.
הטלפון צלצל ועל הקו הייתה קלואי.
"בואי אלינו, תישארי לישון כאן, בואי, אמיצ'קה," היא ביקשה, אבל אמה אמרה שאין לה מצב רוח ואולי ביום אחר.
מסתבר שריי לא ויתר ומספר דקות אחר כך הוא חזר לדלפק.
"היי, אני מבטיח לא להיפגע אם תגידי 'לא', אבל תני לי הזדמנות. בואי נצא לשתות משהו או תרשי לי פשוט ללוות אותך הביתה."
"לא, ותודה רבה."
"טוב, רק תבטיחי להיפגש איתי באחד הימים," הוא אמר, "גם תרשי לי להגיד לך שאת מקסימה."
המילים שלו נכנסו כרגע עמוק לנשמתה המכווצת, כמו שמן ריחני שנמזג על עור יבש. היא מצאה את עצמה מבטיחה להיפגש איתו, וגם הרגישה צורך להתנצל על סירובה.
"האמת היא שאני זקוקה להחלים מתקופה קשה שאני עוברת."
"גירושין?" הוא שאל וכשאמה הנהנה בתנועה כמעט בלתי נראית, הוא חייך. (היא כמובן לא יכלה לדעת שהחיוך נגרם מכך שהוא הבין כרגע שהיא פנויה).
כעבור מספר ימים, התרגשה כשראתה את שמו מופיע בין מוזמנים לישיבה, אבל כשהגיע הפעם למשרד הוא מיהר, שלח אליה חיוך עסוק ונעלם בחדר הישיבות. בסופה של הישיבה יצאו כולם, אבל הוא היה מוקף באנשים ולא ניגש אליה.
אמה בחנה אותו בסתר. הוא היה כהה עור אבל עיניו היו בהירות מאוד והניגוד הזה של הצבעים הקסים אותה. באותו רגע קלטה שהוא מביט בה ומיד הורידה עיניה, כאילו נתפסה באמצע מעשה אסור.
באותו ערב, כשישבה אצל קלואי וברוס, היא סיפרה להם עליו. ברוס הציע לה לספר לו כבר בהתחלה את האמת ולהשאיר לו להחליט אם זה מתאים לו.
בשעה הזו כבר הייתה ליסה הקטנה במיטתה אבל שתי הילדות הגדולות יותר, סופי ומאיה, ישבו בחדרן וצחקו בקול רם, ופתאום חשה אמה צביטת כאב בחזה. דמעות הציפו את עיניה השחורות וקלואי חיבקה אותה ולא אמרה כלום. אולי הבינה.
עשרה ימים עברו מאז אותה שיחה מגששת ביניהם וביום ראשון התקשר אליה ריי וביקש שתפנה בשבילו זמן, בשעות הבוקר. הוא אמר שהוא יודע שהיא עובדת, אבל יש לו הפתעה.
דווקא היום, ביום המפגש, קיבלה אמה את מסמכי הגירושין שלה ומצב רוחה היה רע.
היא הביטה בשעון, השעה הייתה רק שמונה וחצי בבוקר והיא חשבה שזה הזמן להתקשר כדי לבטל את הפגישה, אבל אז ראתה את דמותו הגבוהה של ריי נכנסת למשרד. הוא התקרב בצעדים גדולים ובחיוך והיא הרגישה איך רק ממבט אליו נמס המתח שבתוכה. אפילו רווח לה כשראתה אותו.
ריי שלף את ארנקו, הוציא זוג כרטיסים והציג אותם בגאווה. היה רשום עליהם באותיות גדולות: "מאמה מיה".
אמה ידעה שזה מחזמר גדול ומפורסם ועכשיו גם הבינה את הסיבה למפגש הבוקר.
"ההצגה הזאת תעלה היום בפעם ה-1,000 ותתקיים בלאס וגאס. בואי, צריך להספיק ולעלות לטיסה," אמר, ועיניו הכחולות ברקו בהתרגשות.
בעשר וחצי הם כבר ישבו במטוס שטס אל מאק-קארֶן, שדה התעופה הבינלאומי של לאס ווגאס ונחתו בשעות הצהריים. כאן ציפתה להם מונית, והנהג הרים גבוה שלט שנשא את שמו של ריי.
אמה שאלה "לאן?" וריי ענה: "לאכול, כמובן."
המונית עצרה ליד מלון "אם-ג'י-אם" שבתוכו שכנה מסעדת "קפה סטודיו". כשפתח לכבודה את דלת המונית הוא סיפר לה שבשבוע שעבר הזמין לשניהם מקום מראש ושזה בית קפה ומסעדה שפתוחים 24 שעות ביממה.
"יפה. מעניין אם גם כריכים נכללים בתפריט המכובד שלהם," היא צחקה.
"כמובן," הוא ענה לה בשיא הרצינות, "יש כאן כל מה שתרצי. החל מההמבורגרים המפורסמים שלהם עד לארוחות גורמה."
מלצר ליווה אותם לשולחן המוזמן וכשהתיישבה, חשבה לעצמה איזה מזל שלא הספיקה לבטל את המפגש הזה.
כשהסתיימה הארוחה הם קמו ויצאו אל הרחוב. מונית נעצרה לידם ואמה הכירה את הנהג משדה התעופה, שהמתין להם עד עכשיו.
"לחוף מנדלי, בבקשה," אמר ריי.
מאז הבילוי ההוא, הגיע ריי לפחות פעמיים בשבוע ובשאר הימים מצאה אמה את עצמה מצפה לראות אותו.
באחד הימים שאלה אותה קלואי אם היא כבר שיתפה את ריי בסיפור שלה.
"כן, אני מתכוננת לספר לו, אבל עוד לא מצאתי את הזמן המתאים לכך," היא אמרה. (שתיהן ידעו שזה היה רק תירוץ).
הזמן חלף ביעף וביום שני מלאו בדיוק חמישה חודשים לפגישתם הראשונה.
באותו יום כרע ריי על ברכיו והושיט לה טבעת בקופסא קטנה ואמה הורידה את ראשה והביטה הצידה.
ריי הבין שהיא מסרבת לקבל את הצעת נישואיו והוא קם והסתובב לאחור. הוא התקדם הלאה, כשגבו אליה. היא קלטה מה קרה עכשיו ורצה אחריו, קראה בשמו והוא עצר במקום. אמה התנגשה בו, הקופסא נפלה מידיו ושניהם פרצו בצחוק.
"הופתעתי," היא אמרה.
"לא נכון," הוא ענה.
"ריי, עזוב נישואים, בוא נישאר חברים."
"מה פתאום, אין סיכוי, את תהיי אישתי."
השיחה הזאת התנהלה מאחורי המסעדה שבה אכלו ארוחת ערב. לידם עמדו פחי זבל פתוחים שהפיצו ריח רע ומסביב יללו חתולים, קפצו מתוכם והתקוטטו על שאריות האוכל.
שוב היא אמרה: "תקשיב לי, כדאי שנישאר חברים לעולם."
"נו, די, אמה, מה הסיפור שלך?"
הם נסעו אליה הביתה ושם סיפרה לו את סיפורה.
ריי הקשיב לה והתכנס בעצמו ואמה התפלאה. היא הייתה משוכנעת שהוא יגיד לה שכלום לא משנה לו ושהוא רוצה אותה, לא חשוב מה שהיה. אבל זה לגמרי לא מה שקרה.
הוא הביט בה, אחר כך אמר שהוא אוהב אותה מאוד, אבל רוצה לחשוב ודקה לאחר מכן פשוט קם והלך.
כל הלילה היא לא הצליחה להירדם. גם לא רצתה להתקשר לקלואי, כי זכרה איך היא ניסתה לשכנע אותה לספר לו. (כרגע חשבה שהכל קרה בגללה ובגלל ההצעה שלה).
בבוקר קמה, התלבשה כמו רובוט והתייצבה בדיוק בזמן לעבודתה. קלואי התקשרה אליה והיא שלחה לה הודעה אוטומטית מהטלפון.
"אני בישיבה ואחזור אליך מאוחר יותר."
בבוקר מצאה אמה את שמו של ריי ברשימת המוזמנים לישיבה, שאמורה להתקיים בעוד יומיים. היא לא רצתה לפגוש אותו והחליטה לצאת באותו יום מהמשרד.
ביום הפגישה, בצהריים, יצאה מהעבודה ונסעה אל הקניון. היא שוטטה בין החנויות, נכנסה לחנות של מוצרי קישוט, בחרה סיכת בד מוכספת לשיערה השחור, רכשה איפור ובקבוקון בושם ובילתה שם בהנאה רבה. בשש התקשרה אל איירין וזו אמרה שהישיבה עדיין מתנהלת ואמה סיכמה איתה שאיירין תסמס לה כשהנוכחים יתפזרו.
בשבע חזרה למשרד הריק ומצאה על שולחנה זר פרחים ארוז בצלופן. בלי לחשוב הרבה היא לקחה אותו אל המשרד הסמוך והציעה אותו לאחת הבחורות.
למחרת חזרה הנערה עם פתק, אמרה שהוא היה מצורף לזר והניחה אותו על שולחנה. היה רשום בו:
"יפה שלי,
אהובה שלי,
אוהב אותך.
תתקשרי, אם את סולחת…"
אמה קראה שוב ושוב את הדברים, כשהיא מנסה להבין על מה לסלוח.
בקוצר רוח המתינה לסוף יום העבודה, שאפה אוויר והתקשרה אליו.
"היי," היא אמרה.
"היי," הוא ענה, "אפשר להגיע?"
"אני פה, במשרד."
בשבע וחצי הוא הופיע. גבה קומה, צעדיו רחבים, עיניו הכחולות מאירות.
"מצטער, אני אידיוט," הוא אמר והיא שתקה.
אחר כך סיפר שהכעיס אותו שלא ידע את הסיפור מההתחלה (ואמה חשבה כרגע שקלואי יותר חכמה ממנה).
מאותו יום המשיכו להיפגש בכל ערב, ולכל פגישה היה טעם מיוחד משלה.
היום הוא לחש לה.
"שחרחורת שלי, חיים שלי, גם אם נישאר שנינו, רק את ואני – לא אוותר על אחת כמוך," ואמה תלתה בו מבט מעריץ.
הם הזמינו לחתונתם את החברים הכי טובים שלהם, ונפגשו במסעדה ההיא, בה הציע ריי לאמה נישואין.
כשהרימו כוסיות ובירכו 'לחיים' נקש ריי במזלג על כוסית יין וכולם השתתקו. הוא סיפר איך הציע לאמה את הטבעת, כשהחתולים מסביבם מייללים והכל מריח משאריות אוכל.
כולם גיחכו ואמה הסמיקה.
אחר כך סיפר איך הוא הלך משם ואיך היא רצה אחריו. (אמה הצליבה אצבעות ונשכה שפתיים במתח, מודה לאל שהוא לא פירט יותר מכך).
"התנגשנו, הטבעת נפלה לי, ועד היום היא לא קיבלה אותה."
ריי שלף קופסא קטנה מכיסו, פתח והציג לפני כולם את הטבעת ההיא. הוא הסתובב לאמה ואמר:
"עכשיו את גם מאורסת לי כמו שצריך," נשק לה, והיא הסמיקה עד תנוכי אוזניה כשהאנשים סביבה מוחאים כפיים בהתרגשות.

ורדה פוקס נולדה והתבגרה בצפון תל אביב. לאחר נישואיה עברה להתגורר עם משפחתה במושב.

היא סיימה סמינר ועבדה כמורה, תוך לימודיה לתואר ראשון במגמת ייעוץ חינוכי, ועברה להיות יועצת חינוכית בחטיבות הביניים. השלימה את התואר השני בטיפול משפחתי וסיימה דוקטורט במדעי ההתנהגות.

לאחר פרישתה לגמלאות קיבצה את הסיפורים שהדהדו בראשה במשך שנים, ופרצה עם ספר הביכורים שלה "חטופים", שלימים הוסב שמו ל-חטופה, שקיבל את ברכת נשיא המדינה. אחריו פרסמה את אסטרי – ספר פנטזיה על ניצולת מעבורת בכוכב זר , אוי בואי תראי – יומן ליווי לחולה סרטן, ואת חטופה בכור האיראני – ספר המשך בסדרת "חטופה" על סוכנת 'מוסד' בפעולה.

X