הנשים של ברוך לוי | לרכישה באינדיבוק
הנשים של ברוך לוי

הנשים של ברוך לוי

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 228
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 25

ד"ר ברוך לוי, גבר בגיל העמידה, מרצה לפילוסופיה במכללה להכשרת מורים, הוא אדם לא מלבב במיוחד. מרוכז בעצמו למעלה מן המידה, שמרן, קצת שוביניסט, קצת מיזוגֶן (למרות משיכתו העזה לנשים) ואתאיסט גמור, המוצא עונג בעובדה שכמה מהסטודנטיות הדתיות שלו חזרו בשאלה.

ברוך לוי הוא אדם מתוסכל כיוון שלא קיבל קביעות באוניברסיטה, למרות כשרונותיו המוכחים, ושעל כן הוא נאלץ לנסות לדחוס ידע למוחם הסרבני של סטודנטים בּוּרים במכללה לחינוך.

גם חיי המשפחה שלו אינם מספקים עוד. אורנה, אישתו, האישה היחידה שאהב בחייו, איננה אהובה עליו יותר, ואין לו אהבה אחרת על פניה. היא נסחפת בטרקליני "העידן החדש" וברוך בז לה על כך. יחסיהם של ברוך ואורנה מסתחררים בעימותים מתסכלים וידועים מראש, שהולכים ומחריפים ללא תכלית.

במכללה מסתבכים חייו של ברוך, ובדיחה מטופשת שהוא מספר באחד השיעורים מנופחת והופכת להאשמה בהטרדה מינית.

ברוך לוי רואה את עצמו כאיש הנאורות, מחויב לתבונה ולהגיון, אבל בעצם, התשוקה לנשים והנשים, הן ששולטות ומנווטות את מהלך חייו; כי בברוך דרים יחדיו יצר חזק מאוד, כמעט לא בר ריסון, בצד אינטלקט שאותו הוא מנסה לטפח, ושנכנע לא אחת בפני היצר החזק. עם זאת, הוא מצליח, איכשהו, לתמרן את יחסיו עם הנשים בלי לסכן את עצמו ואת מעמדו. אבל למרות הזהירות, סטודנתית דתייה בשם ברוריה, פולשת לחייו, נקשרת אליו בקשר לא מפוענח והופכת עליו את חייו. ברוריה, מהדהדת את ברוריה התלמודית, אישתו המפורסמת של רבי מאיר, שסיפורה קשור בפיתוי ובניאוף ומוביל לאסון.

לאחר גירושיו מנסה ברוך לבנות לעצמו חיים חדשים בדירה שכורה ישנה ביד-אליהו, ומנסה לטוות רומן עם בעלת הבית, נעמה לוי, שמעוררת בו ערגה ותקווה לשוב ולאהוב עוד פעם בחייו. אבל ברוריה אינה מרפה והקשר הלא-מפוענח ביניהם הולך ומסתבך ונסחף, צופן סוד ומותיר תעלומה.

ברוך לוי אהב והעריץ את אביו ה"יקֶה", ליברל משכיל בנוסח המאה ה-19, אדם בעל גאווה, שמעולם לא וויתר על עקרונותיו, ומת צעיר יחסית. אביו היה איש של החלטות ופעולות ולא איש של הרהורים קיומיים אינסופיים. ברוך רוצה לחקות אותו, אך נכשל בדרך כלל. לעומת אביו, מרבה ברוך לערוך חשבונות נפש ומאזנים ביוגרפיים בכל צומת בחייו, ומרבה להצטער על עצמו ועל גורלו, אבל מדי פעם הוא מצליח בכל זאת להיחלץ ולפעול.

לצד סיפורו האינטימי של ברוך, הנשים של ברוך לוי, הוא גם ספר ישראלי מאוד, המתרחש על רקע אירועי האינתיפאדה השנייה. זהו רומן נועז ומעורר מחשבות על המצב בישראל, על פוסט-מודרניזם, על מצבה העגום של מערכת החינוך ועל התקינות הפוליטית, שברוך לוי מתעב ומנסה להילחם בה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הנשים של ברוך לוי”

כשהגיע ברוך לוי אל הדירה ברחוב לה גוארדיה, אחרי שטיפס בכבדות במדרגות האפורות הישנות, הוא נזכר בסוף שנות השישים, כשלמד בתיכון עירוני ט', לא רחוק משם. זה היה מזמן. בית הספר עדיין עומד על תלו, אבל הוא עצמו כבר רחוק מרחק ניכר מעלומיו. גופו שהשתופף קצת ונשימתו שקצרה מהטיפוס לקומה השלישית עוררו בו מחשבות על הפער שנפער בין התקופה ההיא — תקופת האופוריה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים — לבין עכשיו, אחר צהריים תל אביבי חם, תחילת ספטמבר, השנה השלישית לאינתיפאדה השנייה. די, בשביל מה זה טוב? אמר לעצמו. הוא בשום אופן לא רצה לשקוע בנוסטלגיה, מחשש שתגרום לו כאב מיותר.

 

ברוך מחה את הזיעה ממצחו והקיש בדלת. הוא שמע קול גרירת כפכפים. ראש של אישה הציץ מבעד לדלת שנפתחה כדי סדק ונטרקה מיד, והוא נותר מופתע ודחוי מחוצה לה. העובדה שלא הספיק לחרוץ דעה כלשהי על האישה הטרידה אותו. הוא רגיל לשפוט כל דבר שהוא רואה, כל מה שהוא מתוודע אליו, במהירות. רק מקיף במבטו את האובייקט, וכבר חורץ עליו משפט. ברוך ידע שהוא טועה בשיפוטו לא אחת, אבל לא הצליח להיפטר מן ההרגל. גישה מאוד לא פילוסופית, הרהר, אם כי פּוֹפֶּר היה אולי חושב אחרת, כי אני מעז לשער השערות ובוחן אותן כדי להפריכן.

 

למה אתה שופט כל הזמן? היתה שואלת אורנה, גרושתו, כשעוד היתה אשתו. זה מיותר לחלוטין, פשוט תחווה את חוויית הנוכחות. "חוויית הנוכחות"! היא והשטויות שלה. גרושתו היתה מאלה שגילו את עצמם מחדש — אנשי ה"העידן החדש". בשלב מסוים בחייה, שעל פי כל קנה מידה היו טובים, היא נעשתה חסרת נחת. היא חשה שחסר לה משהו, היא לא "זרמה" טוב. היא חיפשה, וניסתה, וגילתה את עצמה מחדש בעזרת המזרח, כפי שהוא משווק למערב. כשדיברה עם ברוך על המטמורפוזה המוארת שהיא עוברת וניסתה להשפיע עליו מטוּבה, היא התיימרה לדעת כמעט הכול על הודו ועל טיבט, על בודהיזם ועל תרבויות המזרח, שהן רוחניות הרבה יותר מן החומרנות המערבית. מרוב רוחניות, גיחך ברוך בינו לבינו, מתים שם כמו זבובים. אבל בעניין הזה אולי היא צודקת. הנה שוב לא עמדתי בפיתוי. אלא שבשיפוט מהיר יש הימור, קצת הסתכנות, ואני אוהב את זה, הצדיק את עצמו. ועכשיו, כשעמד מול דלת הדירה שנפתחה כדי סדק, היה מתוסכל קצת, כי לא הספיק לקלוט את מראָהּ של האישה שנגלתה בחריץ, ולא היה יכול לחרוץ עליה משפט.

 

אבל הוא שוב טעה בשיפוטו. הדלת לא נטרקה כדי להותירו בחוץ אלא כדי לפתוח את שרשרת הביטחון, ועוד לפני שהספיק להסתובב ולרדת בחזרה אל הרחוב בדרכו לדירה הבאה ברשימה שלו, נפתחה הדלת לרווחה.

 

הוא הביט באישה, היא הביטה בו.

 

משהו בין ארבעים וחמש לארבעים ושמונה, מיהר ברוך לשפוט. גובה בינוני, עיניים שחורות, גדולות, שיער שחור גלי, זרוע אניצי שיבה, עור שחמחם. שדיים קצת נפולים. קצת דהויה אולי, אבל הסך הכול טבעי ומושך את הלב.

 

שלום, אמר ברוך, זה אני שצלצלתי קודם. זה עדיין אקטואלי?

 

כן, עדיין, חייכה.

 

קול נמוך, נעים, קצת צרוד, חיוך חם.

 

אתה רוצה לראות אותה?

 

כן. הוא נכנס פנימה. אבל לא כתוב במודעה מה שכר הדירה.

 

שש מאות דולר.

 

שש מאות?! כאן? בשכונה הזאת?

 

מה רע בשכונה הזאת? שאלה בשמץ של עלבון, כל החיים אני גרה כאן ולא קרה לי כלום.

 

סליחה, אמר ברוך, לא התכוונתי, אבל בכל זאת זה יד אליהו, קרוב לשכונת התקווה.

 

שכונת התקווה זה לא הארלם, היא כמעט נזפה בו.

 

לא, אבל זה דרום תל אביב, והבית לא ממש חדש, נכון? וקומה שלישית בלי מעלית.

 

ברוך נבוך מן ההתמקחות, אבל היא היתה הכרח בל יגונה במצבו החדש.

 

אדוני, אם אתה לא רוצה, אז תחפש לך דירה אחרת. בכלל עוד לא ראית את הדירה. אתה רוצה לראות או לא? אני לא פנויה כל היום.

 

סליחה, כן, אני רוצה לראות. אה, מצטער, לא הצגתי את עצמי, ברוך לוי.

 

נעים מאוד, היא ענתה, ואני נעמה. נעמה לוי, היא חייכה. איזה צירוף מקרים.

 

עם כל כך הרבה לוויים זה צירוף מקרים קטן מאוד, אמר ברוך, וכבר התחיל לחשב הסתברויות. אבל נעמה?

 

למה, משהו לא בסדר בשם הזה?

 

לא. לא, להפך. שם יפה ודי נדיר. בעצם אני מכיר רק עוד נעמה אחת.

 

ברוך נכנס לדירה, הריח לא היה נעים. קצת טחוב. גרו כאן זקנים, חשב.

 

זה ההול, החוותה נעמה לוי בידה תנועה מעגלית סביב קירות חדר הכניסה הצר.

 

סתם בזבוז, חשב ברוך, מי צריך הול? אני הייתי הורס את הקיר ומגדיל את הסלון.

 

בהול היה שולחן קטן, חום, מכוסה מפית תחרה לבנה דהה, ועליה טלפון ישן של בזק.

 

היה אפשר להפוך את ההול לפינת אוכל, אמרה נעמה כאילו קראה את מחשבותיו. בכלל, היא המשיכה, עם קצת מאמץ היה אפשר להפוך את הדירה לקן נחמד, אבל להוריי כבר לא היה כוח.

 

אה, אז זאת לא את שגרת כאן?

 

לא מאז שהתחתנתי, וזה היה מזמן.

 

חשבתי שאמרת שגרת כל חייך בשכונה, לא?

 

כן, אבל לא בדיוק כאן.

 

סליחה שאני שואל, אבל איפה?

 

אתה מכיר את יד אליהו? שאלה.

 

כן, גרתי לא רחוק מכאן, בבצרון, ולמדתי בעירוני ט'.

 

גם אני למדתי שם, אמרה. עוד צירוף מקרים?

 

עוד ניו–אייג'ית אחת, ברוך כיווץ את גביניו. תכף היא תגיד לי ש"הכול כתוב, שום דבר לא מקרי"…

 

שום דבר לא מקרי, אמרה נעמה. גרתי בסמטת יפתח, מכיר?

 

השם הדהד במוחו של ברוך ועורר בו כמיהות עמומות. בֶּני, חברו לכיתה בתיכון, גר באותה סמטה, וברוך בילה בביתו שעות ארוכות. הם התכוננו יחד לבחינות, שיחקו פוקר עם חברים ועישנו כשההורים לא היו בבית, או עגבו על אחותו הקטנה של בני, נו, איך קראו לה? לפני שנים אחדות פגש את בני באקראי ברחוב, והוא נראה לו זקן ומחוּק, קירח כמעט לגמרי. הוא הצטער שפגש אותו, עדיף היה לשמר את התדמית הצעירה, הרעננה. מותר הזיכרון על החיים. ברוך הציץ במראה התלויה בהול, ודמות עם כרס קטנה, פנים עייפות ושיער מאפיר נשקפה ממנה. אבל אני אחזור לעצמי, הבטיח לעצמו. לא, אני לא אֶמָחק בקלות, לא אני. לא ברוך לוי. הכול בגלל הפרשה הזאת, והגירושין. אני אעבור את המשבר ואחזור לעצמי. בלי משים החליק את שיערו לאחור. לפחות לי יש עוד שערות.

 

וזה הסלון, המשיכה נעמה לוי, הספה חדשה יחסית וארון הספרים שָמיש.

 

שמיש, חשב ברוך, אולי זו באמת ההגדרה הכי נכונה לרהיט העגמומי למראה. חום דהוי. טוב, כשאמלא אותו בספרים שלי הוא ייעשה עליז יותר.

 

שולחן, כורסאות, אמרה נעמה מוכנית, כאילו היה צריך להגות את שמות הרהיטים כדי שקיומם יתממש; כמו שאלוהים אמר ונהיה העולם.

 

וזה חדר השינה.

 

החדר הקטן הכיל בקושי את המיטה הזוגית ועוד שידה קטנה למראשותיה. בחדר השינה בביתו הקודם היו מיטת קווין סייז ושולחן ענתיקה גדול ויפה עם משטח לבד ירוק, שפעם קנה עם אורנה בחנות עתיקות ביפו — שולחן של סופרים המצווה עליך לכתוב. ובאמת, את מאמריו הראשונים כתב על השולחן הזה, בחדר השינה, בשעות שאף אחד לא הטריד אותו. אבל אחר כך, כשקנה את המחשב הראשון עם מעבד התמלילים — תוכנת איינשטיין, שחשבנו שהיא שיא השיאים — נוכח שקל לו יותר לכתוב במחשב, על השולחן הייעודי שהיו בו מקום לכונן ומגירות לדיסקטים, שהעמיד בחדר האורחים שהפך לחדר העבודה שלו. השולחן העתיק נזנח והפך לסתם משטח שעליו העמיס את ספריו. לפעמים היה בודק את מבחני הסטודנטים שלו עליו, כדי שיצדיק את קיומו. הוא לא רצה למכור אותו, אף על פי שאורנה טענה שהוא מיותר ותופס הרבה מקום ושאפשר לקבל עליו כמה אלפי שקלים. ברוך התעקש וניצח. הוא הצטער שלא התעקש עליו מספיק בהסכם הגירושין, אבל עכשיו, כשראה את חדר השינה הקטן, לא הצטער עוד. משב של עצב חלף בגופו. הוא ייאלץ להתרגל להצטמצם. יש לו אמנם די כסף לשכור דירה, אבל עם המזונות הגבוהים שעליו לשלם ועם המכונית שעליה הוא לא יכול לוותר, אין לו ברירה אלא לחיות בצניעות. נגמרו החגיגות.

 

ברוך נכנס אל חדר השינה, נדחק בין בעלת הבית למיטה, התיישב על המזרן והקפיץ את ישבנו — לא, על מזרן הוא לא יכול להתפשר, בגלל הגב. כבר שנים שהוא סובל מכאבי גב. לפעמים חזקים מאוד, לרוב סתם מטרידים. המזרן להפתעתו היה טוב מאוד, ונראה שזה מה שיכריע את הכף בשכירת הדירה. לא רציונלי במיוחד, הסכים ברוך בינו לבינו, אבל כך לפעמים הדברים קורים. גבּה עבותה מעל עיִן אפורה היא שגרמה לו להתאהב באורנה ולהתחתן איתה, וכעת המזרן הזה יגרום לו לשכור את הדירה. ואולי זו בעלת הבית? מה פתאום, מופרך לגמרי. לבעלת הבית אין גבות עבותות, עיניה שחורות והשדיים שלה נפולים.

 

בדירה היה עוד חדר קטן, שם יוכלו רוני ועידו לישון כשיבואו לבקר אותו. הוא בהחלט קיווה שהילדים יבואו לבקר אותו. שם גם יוכל להציב את המחשב.

 

בעצם ברוך כבר החליט, ונעמה לוי הרגישה שהחליט וסיימה את הסיור המודרך. ברוך שאל עוד כמה שאלות על השכונה ועל השכנים ועל חנויות בסביבה. הוא לא רצה להיראות להוט מדי, אבל שניהם ידעו שהפור נפל ושמכאן והלאה זה רק משחק ידוע מראש. טוב, אמר, הדירה מוצאת חן בעיניי, אבל המחיר באמת קצת גבוה, והדולר נורא עלה, אז אולי?

 

טוב, בסדר, נסגור על חמש מאות שבעים וחמש, היא התפשרה מיד.

 

מצאתי חן בעיניה! הוא התלבט אם להציע חמש מאות חמישים, אבל זה נראה לו קטנוני להתמקח על עשרים וחמישה דולר. בחייו הקודמים, הוא ואורנה לא התחשבנו על כסף קטן. זה כואב שצריך לספור כל שקל, אבל גם קצת רומנטי. גם ואן גוך חי בחדרים עלובים, אבל כשצייר אותם הם הפכו ליצירות מופת. וגם אני, ברוך, עוד אוציא מתחת ידי יצירות בעלות ערך, גם אם הן לא יהיו יצירות מופת. ברוך חש שיש בו משהו, משהו מפעפע, שמצפה לצאת החוצה, לפרוץ, לראות אור. משהו חשוב שהוא עוד לא ידע להגדיר את טיבו, משהו לחלוק עם האנושות, או לפחות עם כמה אנשים.

 

אתה רוצה חוזה עם עורכי דין וכל זה?

 

אין צורך בעורכי דין. חוזה סטנדרטי יספיק בהחלט, נעמה.

 

טוב. ברוך, נכון?

 

ברוך, ברוך, אבא שלי אהב מאוד את שפינוזה.

 

מזל שלא קראו לך בנדיקטוס, צחקה נעמה, ושיניה לבנות בוהקות בצחוקה וכל גופה צוחק עם השיניים.

 

ברוך הזהיר את עצמו שלא להתאהב בנעמה בגלל השיניים הלבנות, אבל משהו בצחוק הטוב משך את לבו.

 

טוב, אמרה, מתי אתה רוצה לחתום על החוזה?

 

הם קבעו למחרת בשעה שמונה בערב. לכל מקרה, השאיר לה את מספר הטלפון הנייד שלו.

 

* * *

 

כשירד אל הרחוב ספר ברוך את המדרגות שיהא עליו לטפס מדי יום ביומו. שלושים ושש, פעמיים ח"י. לא מעט, אבל זה רק יועיל ללב. מריחות צבע שהיו פעם ציורי ילדים חביבים כיסו את הקירות בחדר המדרגות, ועכשיו הם דהויים ומתפוררים והסיד מתקלף. לאן התגלגלתי, משהו נצבט בלבו. הוא נזכר בבית ילדותו הישן.

 

הרחוב המה אדם וההמולה נעמה לו. האנשים ברחוב נראו לו פשוטים משהו, כמעט עלובים. תחילה לא הבין למה, אחר כך תפש, הבגדים שלהם. בגדים פשוטים, חלקם חיקוי זול של מותגים ידועים. בשכונת מגוריו הקודמת בצפון העיר, אף אחד לא יצא לבית קפה בלי נעלי באלי או חולצת ורסצ'ה מקורית. גם הילדים שלו שהתעקשו להיות כמו כולם. ברוך התבונן באנשים שיהיו שכניו, ועליבות שבה לחלחל ולעטוף את רוחו. ההרגשה הזאת שהתגנבה לחייו בחודשים האחרונים לא היתה זרה לו, ועכשיו זה בגלל הבגדים האלה. כל כך התקלקלתי, חשב לעצמו, עד ששכחתי מאין באתי.

 

ברוך התרגל בקלות ובמהירות לרווחה הכלכלית שאליה התגלגלו חייו. הרווחה עניין נוח הוא — זו טאוטולוגיה פשוטה, כמובן. בישראל היום רבים לא נהנים מרווחה, וברוך תמיד היה פולט איזו אמירה נאנחת על התרחבות הפערים הכלכליים בארץ, כדי לצאת ידי חובה. לא אחת התווכח עם חבריו "הנאורים", שבינו לבינו קרא להם "סלון סוציאליסטים מתחסדים", על מקור העוני בארץ. הוא טען שלוּ רק היתה השיטה הכלכלית בארץ קפיטליסטית נאורה באמת, ולא מין תערובת מוזרה של נפוטיזם קרטליסטי מעורב בבולשביזם הסתדרותי, לא היו כל כך הרבה עניים. מעט–מעט נטה להסכים, בלי להודות בפה מלא, כי העניים, או חלקם לפחות, אחראים למצבם. לו רצו יכלו להיחלץ מהעוני, והיתה לו רשימה של דוגמאות מוכנה לשליפה. לפעמים זה עניין של הלך רוח כזה, של מנטליות, וצריך להגיד את האמת גם אם זה פוגע במישהו. יש אנשים שנהנים להיות קורבנות תמיד, הם לא יתנו שייקחו מהם את התענוג. הנה, תראו אותי, היה ברוך מדגים. גם אני התחלתי בשכונות, וראו לאן הגעתי, בכוחות עצמי. ותראו את הרוּסים, באו כמעט בלי כלום ותוך שנה–שנתיים מצאו עבודה, והם לא מתבכיינים כל הזמן ולא נופלים למנטליות של עוני והתקרבנות. אבל בעצם העניים לא כל כך עניינו אותו, וככל הנראה גם לא את חבריו הנאורים.

 

ברוך שב והסתכל באנשים שברחוב וניסה לעודד את עצמו. אני אסתדר, בלי ספק. אסתדר. מי צריך מותגים היום? הלוא אנחנו חיים בעידן ה"נוֹ לוֹגוֹ", הסטייל של האנטי–סטייל, כמו שכתבה נעמי קליין, או איך קוראים להוגת הדעות בגרוש הזאת שהציפה את העולם בספר שלה ומכרה מיליונים מהשטויות האלה. אז אסתגל. אבל הוא ידע שמכאן ואילך לא יוכל לאפשר לעצמו מותרות, לפחות עד שהילדים יתבגרו ולא יחויב עוד בדמי המזונות הגבוהים. הסכם הגירושין היה בפירוש לרעתו. בפירוש. הוא ויתר הרבה, בגלל האשמה שחש ומפני שלא רצה לסבך את העניינים. עכשיו תחושת האשמה התפוגגה כמעט, אבל זה לא יכול להחזיר את הגלגל אחורנית. בגירושין הבאים כבר ידע…

יוסי זיו, יליד תל-אביב, 1951, אב לשני ילדים. בעל תואר דוקטור למדע, ולמד לתארים גבוהים בפילוסופיה. ערך את כתב-העת הבינתחומי מקום למחשבה וערך, עם צבי ינאי, את הגיליונות האחרונים של כתב-העת מחשבות, היה חבר מערכת בגליליאו ובשדמות ועורך מדעי בספריית מעריב. בין השנים 1997-2002, ערך, הנחה והרצה סדרת מפגשים בינתחומיים, במוזיאון תל-אביב לאמנות.

ספרו פילוסופיה וטעם החיים, ראה אור בשנת 2002 ב"ספריית מעריב/כתר", וזכה לשבחים.

כיום הוא מתגורר בשוויץ ועד לאחרונה לימד מדע ופילוסופיה בבית ספר בינלאומי.

הנשים של ברוך לוי הוא הרומן הראשון שהוא מפרסם.

X