הנפילה | לרכישה באינדיבוק
הנפילה

הנפילה

שנת הוצאה: דצמבר 2014
מס' עמודים: 104
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 33
- 53.10
- 33

"[…] על הגשר עברתי מאחורי דמות שרכנה מעל למעקה ונראתה כמביטה בנהר. מקרוב יותר יכולתי להבחין בדמות אשה צעירה ודקה, לבושה בשחור. […] צעדתי כבר כחמישים מטר כששמעתי את הקול – שלמרות המרחק נשמע אדיר בדממת הלילה – קול של גוף נחבט במים. נעצרתי באחת, אבל לא הסתובבתי. כמעט מיד אחר-כך שמעתי צעקה, ששבה ונזעקה כמה פעמים, נסחפה גם היא במורד הנהר, ולפתע נָדַמָה".

 

עם נפילתה של האשה האלמונית אל נהר הסֵן מתחילה גם נפילתו של ז'אן-בָּטיסט קְלַָמַנְס, אולי הדמות העמוקה, האפלה ורבת-הפנים ביותר שיצר אלבֶּר קאמי. כמו לוּציפֶר הנופל מרקיע העדן אל תחתית השאול, גם קלמנס, הפרקליט המצליח ואיש החברה ההולל, נופל מאוויר הפסגות של פאריז למקום הנמוך ביותר באירופה. בְּבָּר מלחים מפוקפק באמסטרדם, הוא מגולל בפני עובר-אורח מזדמן את סיפור חייו ונפילתו, סיפור שהוא גם התוודות על חטאיו וגם כתב-אשמה נוקב, שנון ומסחרר, נגד המין האנושי כולו.

 

בשיא של וירטואוזיות דוחס קאמי לרומאן הקצר הזה כמה מן המיתוסים המכוננים של התרבות המערבית, מן הברית החדשה ועד ל'קומדיה האלוהית' של דנטה, וגם ביקורת על חוגי האינטלקטואלים בצרפת, השָׂשים תמיד להאשים, לשפוט ולקשור אל עמוד הקלון, אפילו את מי שהיו רק אתמול חבריהם – רמז עבה לז'אן-פּול סארטר וחבורתו, שתקפו את קאמי בארסיות על התנערותו מן הקומוניזם הסטליניסטי.

'הנפילה', שראה אור ב-1956, הוא הרומאן האחרון שכתב קאמי, אחרי שתיקה ספרותית ארוכה. שנה אחר-כך זכה קאמי בפרס נובל לספרות, וב-1960 נהרג בתאונת-דרכים.

'הנפילה' מוגש כאן בתרגום חדש, נאמן ועדכני, במסגרת סדרת "פאריז-דָקאר" בעריכת ניר רצ'קובסקי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הנפילה”

אבל הרשה לי להציג את עצמי: ז'אן־בָּטִיסט קְלָמַנְס, לשירותך. נעים מאוד. אתה בטח איש עסקים? בערך? תשובה מצוינת! וגם נבונה; הרי בכל הדברים אנחנו בערך. הרשה לי אם כך לשחק לרגע בבלש. אתה בערך בן גילי, יש לך מבט שיודע דבר או שניים, מבט של גבר בשנות הארבעים לחייו, שראה כבר בערך הכל, אתה לבוש טוב בערך, זאת־אומרת, כמו שמתלבשים טוב אצלנו, ויש לך ידיים חלקות. אם כך, אתה בורגני, בערך! אבל בורגני מעודן! העובדה שזקפת גבה על צורת העבר של משפט התנאי מוכיחה למעשה פעמיים שאתה איש תרבות, ראשית משום שאתה מזהה אותה, ושנית משום שהיא מרגיזה אותך. ודבר אחרון, אני משעשע אותך – מה שמלמד, בלי שחצנות, על פתיחות־רוח מסוימת. אם כך, אתה בערך… מה זה משנה? החלוקה למקצועות מעניינת אותי עוד פחות מהחלוקה לכִתות. הרשה לי לשאול אותך שתי שאלות, ואל תענה אם אתה חש שהן פולשניות יותר מדי. יש לך נכסים? יש, אבל לא הרבה? טוב! חָלַקת אותם עם העניים? לא. אז אתה מאלה שאני מכנה צְדוֹקים. טוב, אם אתה לא מתמצא בכתבי הקודש, אני חושש שלא תרד לסוף דעתי. אתה כן יורד? אם כן, אתה בקיא בכתבי הקודש? מה יש לומר, אתה מעניין אותי.

באשר לי… הנה, שפוט בעצמך. לפי הגובה, הכתפיים, והפָּנים האלה, שלא פעם אמרו לי שהן קשוחות, אני די דומה לשחקן רוגבי, לא? אבל אם לשפוט לפי רמת השיחה, אי־אפשר לומר שאני חסר־עידון. הגמל שתרם את הצמר למעיל שלי כנראה היה מוכה גרדת, אבל לעומת זאת, הציפורניים שלי מטופחות. גם אני יודע דבר או שניים, ובכל־זאת אני נותן בך אמון בלי שמץ של זהירות על־פי מראה פניך בלבד. והנה, למרות הנימוסים הטובים שלי והלשון הנקייה שלי, אני לקוח קבוע בְּבָּרים של מלחים ברחוב זֵיידֵייק. טוב, אל תתאמץ. יש לי פשוט מקצוע כפול. כבר אמרתי לך, אני שופט־מתוודה. דבר אחד ברור במקרה שלי: אין לי רכוש. כן, פעם הייתי עשיר, לא, לא חלקתי דבר עם האחרים. מה זה מוכיח? שגם אני הייתי צדוקי… אוי! אתה שומע את הצפירות מהנמל? ערפל יֵרד הערב על הזֶאוּדֶרזֵי.

תראה, הגשם נפסק! הואל בטובך ללוות אותי הביתה. באופן מוזר אני עייף לא מרוב שדיברתי, אלא מעצם המחשבה על הדברים שעוד יש לי להגיד. לא חשוב! יספיקו מלים ספורות כדי לשוב ולשרטט את התגלית העיקרית שלי. למה בעצם להוסיף ולהכביר דיבורים? בוא נחדל מן הנאומים ונסיר את הלוט מהפסל. אז הנה. בלילה ההוא, בנובמבר, שנתיים או שלוש לפני הערב שבו דימיתי לשמוע צחוק מאחורי גבי, צעדתי לעבר הגדה השמאלית ומשם לביתי דרך פּוֹן רוֹיאל. השעה היתה אחת אחר חצות, גשם טיפטף, יותר נכון זירזף, ופיזר לכל עבר את עוברי־האורח הספורים. לפני כמה דקות נפרדתי מידידה, שוודאי כבר נרדמה בינתיים. שמחתי על ההליכה הזאת, הייתי קצת רדום, הגוף היה רגוע, רָווּי מדם שקט כמו הגשם הנופל. על הגשר עברתי מאחורי דמות שרכנה מעל למעקה ונראתה כמביטה בנהר. מקרוב יותר יכולתי להבחין בדמות אשה צעירה ודקה, לבושה בשחור. בין השערות הכהות לצווארון המעיל נגלה רק עורף רענן ורטוב שריגש אותי קצת. היססתי רגע, אך המשכתי בדרכי. בקצה הגשר פניתי בכיוון סן־מישל, שם התגוררתי. כבר צעדתי כחמישים מטר כששמעתי את הקול – שלמרות המרחק נשמע אדיר בדממת הלילה – קול של גוף נחבט במים. נעצרתי באחת, אבל לא הסתובבתי. כמעט מיד אחר־כך שמעתי צעקה, ששבה ונזעקה כמה פעמים, נסחפה גם היא במורד הנהר, ולפתע נָדַמָה. השקט שהשתרר אחר־כך בלילה שקפא פתאום נראה לי אינסופי. רציתי לרוץ ולא זזתי. רעדתי, אני חושב, מקור ומזעזוע. אמרתי לעצמי שצריך לפעול מהר, וחולשה שאין לעמוד בפניה התפשטה בגופי. שכחתי מה חשבתי אז. "מאוחר מדי, רחוק מדי…" או משהו מעֵין זה. המשכתי להקשיב, קפוא. ואז, בפסיעות קטנות, תחת הגשם, התרחקתי משם. לא הודעתי לאיש.

אבל הנה הגענו, הנה הבית שלי, המקלט שלי! מחר?

כן, כרצונך. אקח אותך בשמחה לאי מַרקֶן, תוכל לראות את הזֶאוּדֶרזֵי, הים הפנימי. להתראות באחת־עשרה ב"מקסיקו־סיטי". מה? האשה ההיא? אה! אני לא ממש יודע, אני לא יודע. למחרת, וגם בימים הבאים, לא קראתי עיתונים.

אלבר קאמי (בצרפתית: Albert Camus;‏ 7 בנובמבר 1913 – 4 בינואר 1960) היה סופר ופילוסוף צרפתי, יליד אלג'יריה, מהידועים בפילוסופים של האקזיסטנציאליזם, זוכה פרס נובל לספרות.

 

קאמי נולד בעיירה מונדובי (Mondovi), היום דרעאן, קרוב לעיר ענאבה (בון) שבאלג'יריה, למשפחת מתיישבים שכללה אב צרפתי ואם ספרדיה. כשהיה בן שנה נהרג אביו באחד מקרבותמלחמת העולם הראשונה, וכילד גדל קאמי בעוני.

 

הוא התקבל לאוניברסיטת אלג'יר, והיה שוער בקבוצת הכדורגל של האוניברסיטה עד שלקה בשחפת, ב-1930. לפרנסתו עבד במגוון עבודות מזדמנות. ב-1936 קיבל תואר בפילוסופיה.

 

בשנת 1934, בעודו סטודנט, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, אך אחר כך עורר את כעסם של חבריו שם כשחבר לפלג סוציאליסטי אחר.

 

ב-1934 נישא לסימון היי, אך התמכרותה לסמים הביאה לסיום נישואיהם. ב-1940 נישא בשנית, לפרנסין פור, ונולדו לו תאומים: בן ובת. גם נישואים אלה לא עלו יפה (בני הזוג היו פרודיםזמן ניכר) ולקאמי היו כמה קשרי אהבה וידידות עמוקים עם נשים, לרבות עם השחקנית הספרדיה מריה קאזארס, שאותה החשיב כאהבת חייו, ועם המתרגמת אליזבת סלרס.

 

בשנות השלושים כתב בעיתונים סוציאליסטיים ובתחילת שנות הארבעים, בזמן כיבוש צרפת בידי גרמניה, השלים את ספריו הראשונים, "הזר" – רומן המספר את קורותיו של צעיר צרפתי החי באלג'יר, ו"המיתוס של סיזיפוס" – מסה שבה תיאר את התאוריה האקזיסטנציאליסטית שעמדה מאחורי כתיבת "הזר". קאמי הצטרף לרזיסטנס, תנועת ההתנגדות לכיבוש הנאצי, וערך את עיתון המחתרת, "COMBAT". בעיתון זה פרסם קאמי ארבעה מכתבים שיועדו ל"ידיד גרמני" – ככל הנראה, הפילוסוף מרטין היידגר. מכתבים אלו קובצו בספר "מכתבים לידיד גרמני". בעקבות פעילות זו התיידד עם ז'אן פול סארטר, חברות שנמשכה גם לאחר המלחמה. הוא חיבב תיאטרון, כתב מחזות, ביים ואף שיחק על במת "תיאטרון הפועלים" שהקים.

 

ב-1951 פרסם את "האדם המורד". ביקורתו החריפה על הקומוניזם הובילה לקרע בינו לבין סארטר וידידיו בשמאל. מאוחר יותר מתח ביקורת נוספת על הסובייטים, בעקבות פלישתם להונגריה ב-1956.

 

בנוסף היה פעיל בנושאי זכויות אדם ובהתנגדות לעונש המוות, ובשנת 1957 פרסם מסה בשם "הרהורים על הגיליוטינה" בה הוא פורש את משנתו ודעותיו בנוגע לעונש המוות.

 

מלחמת העצמאות של אלג'יריה הציבה דילמה קשה לקאמי, בהיותו צאצא למתיישבים, שעתידים היו להיות הראשונים להיפגע מעצמאות הארץ. קאמי הטיל את האשמה למשבר על ממשלת צרפת, אך סבר שעצמאות מלאה לערביי אלג'יריה אינה נחוצה. משפט שאמר ושהתפרסם היה שאין הוא יכול לבכר את הצדק שתובעים אנשי אלג'יריה, שמוביל לטרור כנגד חפים מפשע, על פני שלומה של אמו.

 

ב-1957 קיבל את פרס נובל לספרות.

 

ב-4 בינואר 1960 נהרג בתאונת דרכים בעיירה הצרפתית Villeblevin. אתו נהרג גם הנהג, חברו והמוציא לאור שלו, מישל גלימאר. על פי המסופר, עד לרגע האחרון התכוון קאמי לחזור לביתו דווקא ברכבת, ובכיסו נמצא כרטיס שלא השתמש בו.

 

כתיבתו של קאמי נעה בתחום שבין ספרות לפילוסופיה. הוא פרסם מסות פילוסופיות, רומאנים, נובלות, סיפורים קצרים, מחזות ואף כתב לעיתונות.

 

בחיבורו "המיתוס של סיזיפוס" תוהה קאמי מה המשמעות לחיים בעולם מודרני של אבסורד, שבו אין ערכים מוחלטים. שאלתו היא מה הטעם לבכר קיום כזה על פני התאבדות. לפיו, האדם חש שחייו אבסורדים לנוכח המוותהאורב לו בוודאות בסוף הדרך, וכן בשל חוסר המובנות וההיגיון שבעולם, העומד בבוטות מול רצונו האינסופי של האדם להבין את פשר העולם ומשמעות קיומו. אף על פי כן, האדם האבסורדי יידחה את ההתאבדות ויחיה חיי מרד, המוצאים את ביטוים בכך שהוא חי את האבסורד ולא נכנע לו. החיים האבסורדיים נמדדים על פי כמותם, ולא איכותם, שכן אין אמת מידה גבוהה שעל פיה אפשר לדרג חיים "טובים" או "לא טובים". קאמי הקביל את חייו של האדם המודרני לגורלו של סיזיפוס, הגיבור מהמיתולוגיה היוונית שנגזר עליו לגלגל אבן לראש הר גבוה, ולכשיגיע לכיפה, האבן תתגלגל חזרה לתחתית ההר, וסיזיפוס יאלץ לדחוף אותה חזרה למעלה, וחוזר חלילה, לנצח. לכן הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח". סיזיפוס מורד בחייו האבסורדיים וממשיך בהם תוך מודעות תמידית למהותם. תודעה זו מקנה לו אושר.

 

לפני "המיתוס" פרסם קאמי את "הזר", שבו הוא מתאר את תחושות הניכור של האנטי-גיבור (קאמי מכנה אותו "גיבור אבסורדי") מרסו, צרפתי תושב אלג'יר, אשר הרג ערבי, לטענתו "בגלל השמש", וממתין לביצוע גזר דין מוות שנדון לו. הגיבור שמצייר קאמי קר לחלוטין ונעדר כל רגש. הוא אינו בוכה בהלוויה של אמו, וזה פשעו האמיתי בעיניי החברה שהחליטה לחרוץ את דינו.

 

המחזה קליגולה, מתאר תחושת חוסר משמעות האופפת קיסר רומי לאחר מותה של אחותו האהובה, ולא מצליח למצוא לה פתרון גם בבולמוס של רצח. המחזה דן בחירות המוחלטת שבחיים האבסורדיים, בחובת האחריות ובהיבטים החברתיים שבאבסורד.

 

עוד כתב קאמי את "הדבר", תיאור של תושבי העיר הקטנה אוראן המתמודדים עם מגפה הפושטת בעיר והופכת את החיים בה על פיהם. רבים רואים ביצירה זו תיאור מטאפורי של ימי ההתנגדות לנאצים.

 

ספר נוסף של קאמי, אשר בדומה לספר "המיתוס של סיזיפוס" משתייך לכתביו הפילוסופיים, הוא "האדם המורד", המתייחס ל"הדבר", ובו עוסק קאמי במרד הכלל-אנושי כנגד האבסורד הקיומי ובסולידריות ההכרחית למרד זה, בשונה מ"המיתוס" שעסק בנקודת המבט של הפרט.

 

ספר אחר שלו הוא "הנפילה", סיפורו של אדם השקוע בהרהורים על טעויות עבר, ומהווה מעין אנטי תזה לדמות מ"הזר". ספר נוסף שכתב, שנמצא בתוך בוץ ליד המכונית ההרוסה שבה נהרג קאמי, שכתיבתו לא הושלמה, הוא "אדם הראשון", ספר שנחשב לאוטוביוגרפי. ביומנו כתב שתיכנן לכתוב עוד שלוש יצירות שהנושא המרכזי בהן הוא אהבה.

 

בערוב ימיו כתב קאמי את אדם הראשון ספר המבוסס כמעט לחלוטין על סיפור חייו שלו. האוטוביוגרפיה האמנותית הזו כתובה סביב סיפורו של ז'אק שעולה בפעם הראשונה לקבר אביו שנפטר במלחמת העולם הראשונה מבלי שבנו יכיר אותו. הספר עוסק כולו בזכרונותיו, והוא מתאר בעיקר את הילדות כצרפתי עני באלג'יר. הספר פותח זוויות חדשות על האבסורד של קאמי, הן מבחינת מקורו והן מבחינת תוכנו. קאמי מעולם לא סיים את כתיבת הספר, וזה פורסם בידי בתו למרות היותו טיוטה לא גמורה.

 

קאמי עסק גם בתרגום ובעיבוד של יצירות אחרים לכדי מחזות.

 

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X