הנערה שבעטה בקן הצרעות | לרכישה באינדיבוק
הנערה שבעטה בקן הצרעות

הנערה שבעטה בקן הצרעות

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 650
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 97.2
- 39

ליסבת סלאנדר, שעמדה במרכז שני החלקים הראשונים של טרילוגיית מילניום, מאושפזת במחלקה לטיפול נמרץ במצב קריטי, לאחר שנורתה בראשה, בכתפה ובאזור הירך. היא נלחמת על חייה בכל מובן אפשרי: אם תצליח להחלים היא תועמד למשפט ותואשם בשלושה מקרי רצח שונים.

יחד עם מיכאל בלומקוויסט, המתעקש להישאר חלק מחייה, ועם המחשב שממלא תפקיד מרכזי בספר, היא מנסה לא רק להוכיח את חפותה, אלא גם לאתר ולהוקיע בציבור את מי שחברו להרוס את חייה והעבירו אותה מסכת של אלימות, השפלה וייסורים.

אלא שנדמה שכדי לסגור את כל הקצוות עדיף שליסבת תטפל בכמה דברים בעצמה. בדרכה היצירתית והבלתי מתפשרת, ובהתאם לאמות המוסר הייחודיות שלה, היא מתכננת את נקמתה באדם שניסה לרצוח אותה.

 הנערה שבעטה בקן הצרעות הוא הכרך השלישי בטרילוגיית מילניום מאת הסופר השוודי סטיג לרסון, שהלך לעולמו לפני שזכה לראות בהצלחה לה זוכים ספרי הסדרה בעולם כולו.    

"לרוץ ולקרוא!"                                                                                                                                                            אריאנה מלמד, ידיעות אחרונות.                                    

"ספר מתח כתוב נפלא."                                                                                                                                                      יורם קניוק

"קוראים שפעימות ליבם לא יתחילו להאיץ כבר בחמשת העמודים הראשונים יצטרכו לוודא שיש להם בכלל דופק."                          אמזון

 

"הקורא נשאר נפעם."                                                                                                                                                       אינדיפנדנט

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הנערה שבעטה בקן הצרעות”

1
יום שישי 8 באפריל

דוקטור אָנדֶרס יוּנָסוֹן ניעור משנתו בעזרת האחות חנה ניקָנדֶר. השעה היתה קרובה לאחת וחצי.
"מה?" שאל מבולבל.
"מסוק בדרך. שני חולים. גבר מבוגר ואישה צעירה. היא ירויה."
"אני מבין," אמר אנדרס יונסון בקול עייף.
אף על פי שישן חצי שעה היה מנומנם. ערב מייגע עבר עליו בתורנות הלילה בחדר המיון בבית־החולים 'סַאלגֶרנסקָה' בגֶטֶבּוֹרג. בשש בערב, שעת תחילת המשמרת שלו, התקבלו בבית־החולים ארבעה אנשים שנפגעו בהתנגשות חזיתית של מכוניות ליד לינדוּמֶה. אחד מהם היה פצוע אנוש ומותו נקבע זמן קצר אחרי שהגיע לבית־החולים. כמו כן הוא טיפל במלצרית שנכוותה ברגליה בתאונה במטבח של מסעדה באָוֶונין, השדרה המרכזית של העיר, והציל את חייו של ילד בן ארבע שהתקבל במצב של אי־ספיקה נשימתית אחרי שבלע גלגל של מכונית צעצוע. חוץ מזה חבש צעירה בגיל העשרה שנפלה עם אופניה לתוך בור. מחלקת הכבישים העירונית מיקמה את הבור בקצה המסלול לרוכבי אופניים, ומישהו גם זרק לתוכו את מחסומי האזהרה. נדרשו ארבעה־עשר תפרים בפניה והיא תזדקק לשתי שיניים קדמיות חדשות. יונסון גם תפר פיסת אגודל בכף ידו של נגר חובב נלהב שהצליח לפצוע את עצמו במקצוּעה.
לקראת אחת־עשרה נחלש זרם החולים הדחופים. הוא עשה סיבוב בין החולים שאושפזו ובדק את מצבם, ולאחר מכן פרש לחדר המנוחה וניסה לנוח שעה קלה. תורנויות הלילה נמשכו עד שש בבוקר, וגם כשלא הגיעו מקרים דחופים הוא לא ישן אלא לעיתים רחוקות, אבל דווקא הלילה נרדם כמעט מייד.
האחות חנה ניקנדר הושיטה לו ספל תה. היא עדיין לא קיבלה פרטים על המקרים שבדרך לבית־החולים.
אנדרס יונסון הציץ מבעד לחלון החוצה וראה ברקים עזים בשמיים מכיוון הים. המסוק יצא ממש ברגע האחרון. פתאום התחיל לרדת גשם חזק. הסערה הגיעה לגטבורג.
כשעמד ליד החלון שמע את רעש המנוע וראה את המסוק מתנודד במשבי הרוח בכיוון מנחת המסוקים. הוא ראה שהטייס מתקשה לשלוט במסוק ועצר את נשימתו. ואז נעלם המסוק משדה הראייה שלו והוא שמע את מנועו מאט לקראת נחיתה. הוא לגם לגימה מהתה והניח את הספל.
אנדרס יונסון ניגש אל האלונקות בכניסה לחדר המיון. קָטָרינָה הוֹלם, עמיתתו לתורנות, פנתה אל החולה הראשון שהוכנס פנימה – גבר מבוגר יחסית ופצע חמור בפניו. בחלקו של דוקטור יונסון נפל הטיפול בחולה השנייה, האישה הירויה. הוא סקר אותה במהירות. היא נראתה נערה בגיל העשרה, מלוכלכת כולה, מגואלת בדם ופצועה קשה. הוא הרים את השמיכה שכרכו שירותי ההצלה סביב גופה וראה שמישהו חבש את פצעי הירי בירך ובכתף בסרט דביק. יוזמה חכמה להדהים, להערכתו. הסרט הדביק מונע כניסה של חיידקים לגוף ועוצר את זרימת הדם ממנו. כדור אחד פגע בצד החיצוני של הירך וחדר ישר מבעד לרקמת השריר. אחר כך הוא הרים את כתפה ואיתר את פצע הכניסה בגב. לא היה שם פצע יציאה, ופירוש הדבר שהכדור תקוע אי־שם בכתף. הוא קיווה שהוא לא חדר לריאה, ומאחר שלא הבחין בדם בחלל הפה של הנערה, הסיק שכנראה לא חדר.
"רנטגן," אמר לאחות. היא לא נזקקה להסברים.
לבסוף גזר את התחבושת שכרך צוות שירותי ההצלה סביב הראש. הוא קפא כשראה עוד פצע ירייה. גם שם לא היה שום פצע יציאה.
אנדרס יונסון השתהה כמה שניות והתבונן בנערה. פתאום נמלא דכדוך. תכופות היה מתאר את עבודתו כעבודת שוער כדורגל. מדי יום ביומו מגיעים למקום עבודתו אנשים במצבים שונים, אך במטרה אחת – לקבל עזרה. דודות בנות שבעים וארבע שהתמוטטו בקניון בגלל דום לב, בני ארבע־עשרה שריאתם השמאלית מנוקבת במברג, בנות שש־עשרה שבלעו כדורי אקסטזי ורקדו שמונה־עשרה שעות ואז התמוטטו כחולות פנים, קורבנות של תאונות עבודה ושל התעללויות, ילדים קטנים שכלבים התנפלו עליהם בכיכר ואסַפּלָטסֶן בעיר, וגברים בעלי ידי זהב שרק התכוונו לנסר כמה קרשים במסור חשמלי 'בלק אנד דקר', ובלי כוונה ניסרו את פרק כף ידם עד העצם.
אנדרס יונסון הוא השוער הניצב בין החולה לבין חברת הקבורה. תפקידו להחליט על הצעדים שיש לנקוט. אם יחליט החלטה שגויה ימות החולה, או אולי יתעורר נכה לכל ימי חייו. לרוב היו החלטותיו נכונות, מפני שרוב רובם של הפצועים סבלו מפגיעה ברורה ומובהקת. דקירת סכין ברֵיאה או שבר בתאונת דרכים היו דברים מובחנים וידועים. החולים נשארו בחיים בהתאם לדרגת הפגיעה ולמידת המיומנות שלו כרופא.
שני סוגי פציעות היו שנואים על אנדרס יונסון. האחד הוא כוויות קשות, כיוון ששום אמצעי שינקוט לא יוכל למנוע את הסבל שיימשך שנים. השני הוא פגיעות ראש.

הנערה שלפניו יכולה לחיות עם כדור בירך וכדור בכתף. אבל כדור אי־שם בתוך המוח שלה הוא בעיה בסדר גודל אחר לגמרי. פתאום שמע את האחות חנה אומרת משהו.
"סליחה?"
"זאת היא."
"למה את מתכוונת?"
"ליסְבֶּת סָלאנדֶר. הבחורה שכבר שבועות רבים מבוקשת על רצח משולש בסטוקהולם."
אנדרס יונסון הביט בפניה של החולה. האחות חנה צודקת. הוא וכל שאר אזרחי שוודיה ראו את תמונת הדרכון שלה בעמודי השער בכל קיוסק של עיתונים וטבק מאז חג הפסחא. ועכשיו הרוצחת עצמה ירויה, דבר שהוא אולי מעין צדק פואטי.
אבל זה לא עניינו. תפקידו להציל את חיי החולֶה שלו, בין שביצע רצח משולש ובין שהוא חתן פרס נובל. או שניהם כאחד.
אחר כך התחילה המהומה הקדחתנית המאפיינת כל חדר מיון. הצוות בתורנות של יונסון ניגש למלאכה במיומנות. הבגדים של ליסבת סלאנדר נגזרו כדי להסירם. אחות אחת דיווחה על לחץ הדם – 100/70 – בשעה שהוא עצמו הצמיד את הסטטוסקופ לחזה של החולה והקשיב לפעימות הלב שנדמו סדירות יחסית, ולנשימה, שלא היתה סדירה באותה מידה.
דוקטור יונסון הגדיר מייד וללא היסוס את מצבה של ליסבת סלאנדר כקריטי. לפצעים בכתף ובירך אפשר להניח לפי שעה, עם כמה קומפרסים ואפילו עם סרטי ההדבקה שהדביק מישהו ברוב חוכמתו. הראש הוא שחשוב. דוקטור יונסון הורה על טומוגרפיה ממוחשבת בטומוגרף שבית־החולים רכש בכספי משלם המסים.

אנדרס יונסון, במקור מאוּמֶאוֹ, בצפון, היה בלונדיני כחול עיניים. עשרים שנה הוא עובד ב'סאלגרֶנסקָה' ובבית־החולים 'אֶסטרָה שוּקהוּסֶט' כחוקר, פתולוג ומומחה ברפואה דחופה במיון, לסירוגין. הוא ניחן בתכונה שהדהימה את עמיתיו והסבה לצוות גאווה על עצם העבודה לצידו; לשיטתו, אף חולה לא ימות בתורנות שלו, ובאורח פלא הוא אכן הצליח לשמור על ההישג. כמה מהחולים שלו אמנם נפטרו, אבל במסגרת המשך הטיפול, או מגורמים שונים לגמרי, שלא היה להם כל קשר למאמציו שלו.
השקפתו של יונסון על אמנות הרפואה היתה לא שגרתית. הוא טען שרופאים נוטים לעיתים להסיק מסקנות ללא כיסוי, ועל כן מוותרים מהר מדי, או לחלופין מבזבזים יותר מדי זמן בשלב הקריטי על ניסיונות לגלות מה בדיוק הבעיה, כביכול כדי למצוא את הטיפול ההולם. זאת אמנם השיטה שספרי הלימוד ממליצים עליה, אך החולה עלול למות בשעה שהרופאים חושבים.
אלא שמעולם עד כה לא קיבל אנדרס יונסון חולה עם כדור בראש. כאן, כנראה, יהיה צורך בנוירוכירורג. הוא הרגיש שכישוריו אינם מספיקים, אבל פתאום הבין שייתכן שיש לו מזל יותר משחשב. לפני שקירצף את עצמו ולבש בגדים של חדר ניתוח, קרא לחנה ניקנדר.
"יש פרופסור אמריקני בשם פרנק אֶליס שעובד בבית־החולים 'קָרוֹלינסקָה' בסטוקהולם אבל נמצא ברגע זה בגטבורג. הוא חוקר מוח בעל שם וחוץ מזה הוא חבר טוב שלי. הוא מתאכסן במלון 'רָדיסוֹן' ב'אָוֶונין'. את יכולה למצוא לי את מספר הטלפון שלו?"
בעוד אנדרס יונסון מחכה לצילומי הרנטגן, חזרה חנה ניקנדר עם מספר הטלפון של מלון 'רדיסון'. אנדרס יונסון העיף מבט בשעון – 1:42 – והרים את השפופרת. פקיד הקבלה ב'רדיסון' היה מסויג מאוד ולא רצה להעביר שום שיחה בשעה זו של הלילה, ודוקטור יונסון נאלץ להשמיע כמה משפטים חריפים בדבר מצב חירום.
"בוקר טוב, פרנק," אמר אנדרס יונסון כשסוף־סוף נענה. "אנדרס מדבר. שמעתי שאתה בגטבורג. אתה מוכן לקפוץ ל'סאלגרנסקה' ולסייע בניתוח מוח?"
"אתה צוחק או מה?" נשמע קול מפקפק, באנגלית, בקצה השני של הקו. אף שפרנק אליס חי בשוודיה שנים רבות ודיבר שוודית שוטפת – אם כי במבטא אמריקני – השפה הראשונה שלו נותרה אנגלית, ובה היה עונה לשוודית של אנדרס יונסון.
"פרנק, אני מצטער שלא הייתי בהרצאה שלך, אבל חשבתי שאולי תוכל לתת לי שיעור פרטי. יש לי כאן אישה צעירה שנורתה בראשה. פצע הכניסה ממש מעל אוזן שמאל. לא הייתי מתקשר אליך אילולי הייתי זקוק לחוות דעת נוספת. וקשה לי לחשוב על מישהו מתאים יותר ממך."
"זה רציני?" שאל פרנק אליס.
"מדובר בבחורה כבת עשרים וחמש."
"והיא נורתה בראשה?"
"יש פצע כניסה, אין פצע יציאה."
"אבל היא חיה?"
"דופק חלש אבל סדיר, נשימה סדירה פחות, לחץ הדם שלה 100/70. חוץ מזה יש לה כדור בכתף ופצע ירי בירך. עם שתי הבעיות האלה אני יכול להתמודד."
"נשמע לי מבטיח," אמר פרופסור אליס.
"מבטיח?"
"אם יש לבן־אדם חור בראש מכדור והוא עדיין חי, יש תקווה."
"אתה יכול לעזור לי?"
"אני חייב להודות שביליתי את הערב עם חברים טובים. נכנסתי למיטה באחת ומן הסתם שיעור האלכוהול בדמי מרשים למדי…"
"אני אקבל את ההחלטות ואני אנתח. אבל אני זקוק למישהו שיגיד לי אם אני טועה. ולמען האמת, פרופסור אליס שיכור זה עדיין יותר טוב ממני בכל מה שקשור לאומדן של נזק מוחי."
"אוקיי, אני בא. אבל אתה חייב לי טובה."
"מונית מחכה לך מחוץ למלון."
*
פרופסור פרנק אליס הדף את משקפיו אל מצחו וגירד בעורפו. הוא מיקד את מבטו בצג המחשב שחשף כל פינה חבויה במוחה של ליסבת סלאנדר. בן חמישים ושלוש היה, שיבה קלה זרקה בשערו השחור, זיפי זקנו כהים והוא נראה כמו שחקן משנה בסדרת הטלוויזיה 'אִי־אר'. גופו העיד שהוא מבלה כמה וכמה שעות בשבוע בחדר הכושר.
פרנק אליס בא לשוודיה כחוקר צעיר במסגרת תוכנית חילופי חוקרים בסוף שנות השבעים, ונשאר שנתיים. היה לו טוב בשוודיה. אחרי כן הגיע שוב ושוב, עד שקיבל הצעה למשרה בבית־החולים 'קָרוֹלינסקָה' בבירה. בשלב הזה כבר היה בעל שם עולמי.
אנדרס יונסון הכיר את פרנק אליס זה ארבע־עשרה שנה. בפעם הראשונה נפגשו בסמינר בסטוקהולם וגילו ששניהם חובבי דיג מושבעים, ואנדרס הזמין אותו להצטרף לחופשת דיג בנורווגיה. במשך השנים שמרו על קשר ויצאו לחופשות דיג. אך מעולם לא עבדו ביחד.
"המוח הוא מיסתורין," אמר פרופסור אליס. "אני עוסק בחקר המוח זה עשרים שנה. האמת היא שאפילו יותר."
"אני יודע. סליחה שהוצאתי אותך מהמיטה, אבל…"
"שטויות." פרנק אליס פטר אותו בהינף יד. "זה יעלה לך בבקבוק 'קרָגֶנמוֹר' בפעם הבאה שנצא לדוג."
"אוקיי. זה לא יקר."
"היתה לי חולה לפני כמה שנים כשעבדתי בבוסטון – כתבתי על המקרה ב'ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין'. בחורה בגיל של החולה שלך. היא היתה בדרכה לאוניברסיטה כשמישהו ירה בה חץ מקשת. החץ נכנס לקצה החיצוני של הגבה השמאלית שלה ועבר את כל הראש ויצא באמצע העורף."
"והיא נשארה בחיים?" שאל יונסון בתדהמה.
"כשהגיעה המצב נראה נורא. חתכנו את החץ והכנסנו את הראש שלה לסי־טי. החץ פילח את המוח מצד לצד. על פי כל הערכה הגיונית היית מצפה שתהיה מתה, או לפחות בתרדמת, בעקבות הטראומה."
"ומה היה מצבה?"
"היא היתה בהכרה כל הזמן. ולא זו בלבד; היא כמובן פחדה פחד מוות, אבל היתה רציונלית לחלוטין. הבעיה היחידה שלה היתה שחץ פילח לה את הראש."
"מה עשית?"
"ובכן, לקחתי מלקחיים ושלפתי את החץ וחבשתי את הפצעים בפלסטר. בערך."
"היא יצאה מזה?"
"מצבה היה כמובן קריטי, אבל למען האמת – יכולנו לשלוח אותה הביתה באותו יום שאושפזה. מעולם לא היה לי חולה בריא יותר ממנה."
אנדרס יונסון תהה שמא פרופסור אליס מהתל בו.

"מצד שני," המשיך אליס, "היה לי לפני כמה שנים חולה בן ארבעים ושתיים בסטוקהולם שחבט את ראשו במשקוף של חלון וחטף מכה קלה. הוא נתקף בחילה ומצבו הידרדר מהר כל כך עד שהעבירו אותו באמבולנס למיון. כשהגיע אלי היה מחוסר הכרה. היתה לו נפיחות קטנה בראש ודימום מזערי. אבל הוא לא התעורר, ומת אחרי תשעה ימים בטיפול נמרץ. עד היום אני לא יודע למה. בדוח הנתיחה שלאחר המוות כתבנו דמם מוחי מתאונה, אבל איש מאיתנו לא היה מאושר מהאנליזה הזאת. הדימום היה כל כך מזערי, והמיקום שלו לא היה אמור להשפיע על שום דבר. ולמרות זאת הכבד, הכליות, הלב והריאות הפסיקו לתפקד בזה אחר זה. ככל שאני מזדקן, אני רואה את הדברים כמין רולטה. אישית אינני חושב שנגלה אי־פעם במדויק איך המוח עובד. מה אתה מתכוון לעשות?"
הוא הקיש בעט על התמונה שעל הצג.
"קיוויתי שאתה תגיד לי."
"בוא נשמע את ההערכה שלך."
"טוב, קודם כול נראה שמדובר בכדור של קליבר קטן. הוא נכנס באזור הרקה ונתקע כארבעה סנטימטרים בתוך המוח. הוא עצר בחלל הלַטֶרַאלי ויש שם דימום."
"ומה עושים?"
"אם להשתמש בטרמינולוגיה שלך – לוקחים מלקחיים ומוציאים את הכדור באותה דרך שנכנס."
"הצעה מצוינת. אבל אני במקומך הייתי משתמש בפינצטה הכי דקה שיש לך."
"פשוט ככה?"

"במקרה הזה, מה עוד אנחנו יכולים לעשות? אפשר להשאיר את הכדור במקומו והיא תחיה אולי עד גיל מאה, אבל זה הימור. היא עלולה לפתח אֶפּילֶפּסיָה, מיגרנות, כל מיני חולָיִים. ואנחנו לא רוצים לקדוח לה בגולגולת ולנתח אותה בעוד שנה, אחרי שהפצע כבר יגליד. הכדור יושב במרחק מה מכלי הדם הגדולים. אני במקרה הזה הייתי ממליץ שתוציא אותו, אבל…"
"אבל מה?"
"הכדור לא ממש מדאיג אותי. זה הדבר המרתק בנזקי מוח – אם היא נשארה בחיים אחרי שהכדור חדר לראשה, סימן שהיא תישאר בחיים גם אחרי שיוציאו אותו. הבעיה האמיתית היא זה." הוא הצביע על הצג. "מסביב לפצע הכניסה יש הרבה מאוד רסיסי עצם. אני רואה לפחות תריסר רסיסים באורך כמה מילימטרים. חלקם שקעו בתוך רקמת המוח. וזה מה שעלול להרוג אותה אם לא תהיה זהיר."
"החלק הזה של המוח קשור למתמטיקה ולמספרים."
אליס משך בכתפיים.
"שטויות במיץ עגבניות. אין לי מושג לְמה נועדו התאים האפורים האלה דווקא. אתה יכול לעשות כמיטב יכולתך, לא מעבר לכך. אתה המנתח. אני אציץ לך מעבר לכתף. איפה אני יכול למצוא בגדים ולקרצף את עצמי?"
מיכאל בּלוּמקוויסט העיף מבט בשעון וראה שהשעה כמה דקות אחרי שלוש בבוקר. ידיו היו קשורות באזיקים. לרגע עצם את עיניו. הוא היה עייף עד מוות אבל תיפקד על אדרנלין. הוא פקח את העיניים והתבונן בזעם ברב־פקד תומס פָּאוּלסוֹן, שהשיב לו מבט מזועזע. הם ישבו סביב שולחן מטבח בחווה לבנה בשם גוֹסֶבֶּרגָה בקרבת נוֹסֶבְּרוּ, שעליה שמע מיכאל בפעם הראשונה בחייו פחות משתים־עשרה שעות קודם לכן.
האסון היה לעובדה.
"אידיוט," אמר מיכאל.

"שמע, בחייך…"
"אידיוט," חזר מיכאל על דבריו. "אמרתי לכם, בחיי שאמרתי שהוא מסוכן. אמרתי שצריך לטפל בו כמו ברימון יד משוחרר נצרה. הוא רצח שלושה אנשים לפחות והוא בנוי כמו טנק והוא הורג במו ידיו. ואתה שולח שני שוטרים כפריים לתפוס אותו, כאילו זה איזה שתיין שהשתכר בסוף השבוע."
מיכאל עצם שוב את עיניו. הוא תהה מה עוד ישתבש הלילה.
הוא מצא את ליסבת סלאנדר מייד אחרי חצות, פצועה קשה. הוא הזעיק את המשטרה והצליח לשכנע את שירותי ההצלה לשלוח מסוק כדי לפנות את ליסבת לבית־החולים 'סאלגרנסקה'. הוא תיאר בפרוטרוט את הפגיעות שלה וסיפר על פצע הירי בראשה וזכה להיענוּת מצד מישהו חכם שתפס שהיא זקוקה לטיפול מיידי.
ולמרות זאת עברה יותר מחצי שעה עד לבוא המסוק. בינתיים יצא מיכאל החוצה והוציא שתי מכוניות מהרפת ששימשה גם כמוסך, הדליק את הפנסים, האיר את השטח שלפני הבית וכך סימן למסוק מסלול נחיתה.
צוות המסוק ושני החובשים פעלו במיומנות ובמקצועיות. אחד החובשים נתן לליסבת סלאנדר עזרה ראשונה בשעה שהאחרים טיפלו באלכסנדר סָלָאצֶ'נקוֹ, שנודע גם בשם קארל אָקסֶל בּוֹדין. סלאצ'נקו היה אביה של ליסבת סלאנדר ואויבה המר ביותר. הוא ניסה להרוג אותה, אבל נכשל. מיכאל מצא אותו פצוע קשה במחסן העצים בחווה המבודדת, מכת גרזן בפניו ורגלו מרוסקת.
בעודו מחכה למסוק טיפל מיכאל בליסבת כמיטב יכולתו. מארון של כלי מיטה הביא סדין נקי, גזר אותו וחבש אותה חבישה ראשונית. הוא שם לב שהדם נקרש כמו פקק בפצע שבראשה, ולא ידע אם יעז לחבוש את המקום. לבסוף כרך את הסדין סביב ראשה בצורה רופפת מאוד, בעיקר כדי שהפצע יהיה פחות חשוף לחיידקים וללכלוך. את הדימום מפצעי הירי בירך ובכתף עצר באופן הכי פשוט שאפשר להעלות על הדעת. באחד הארונות מצא גליל רחב של סרט דביק, והוא סגר את הפצעים בהדבקה. הוא טפח קלות על פניה במגבת לחה וניסה לנגב קצת את הלכלוך.
הוא לא יצא למחסן העצים כדי להגיש עזרה כלשהי לסלאצ'נקו. בליבו הגיע למסקנה שלמען האמת לא אכפת לו מסלאצ'נקו כהוא זה.
בעוד הוא מחכה לשירותי ההצלה התקשר אל אֶריקָה בֶּרגֶר ותיאר באוזניה את ההתרחשויות.
"ואתה יצאת מזה ללא פגע?" שאלה אריקה.
"אני בסדר," השיב מיכאל. "אבל ליסבת פצועה."
"ילדה מסכנה," אמרה אריקה ברגר. "קראתי הערב את הדוח של 'ספו'1 שהיה אצל בּיוֹרֶק. איך אתה מתכוון לטפל בסיפור הזה?"
"אין לי כוח אפילו לחשוב על זה," אמר מיכאל.
בעודו מדבר עם אריקה הוא ישב על הרצפה ליד הספסל ופקח עין על ליסבת סלאנדר. קודם לכן חלץ לה את הנעליים והפשיט את המכנסיים שלה כדי להגיע לפצע בירכה ולחבוש אותו, ועכשיו הניח את ידו באקראי על המכנסיים שהשליך על הרצפה ליד הספסל. פתאום חש בחפץ באחד הכיסים, ושלף משם מחשב פָּאלם טוּנגסטֶן טי3.
הוא כיווץ את גבותיו והתבונן מהורהר במחשב. כששמע את רעש המסוק תחב את המחשב לכיס הפנימי של הז'קט שלו. לאחר מכן – בעודו לבד – רכן וחיפש בכל כיסי המכנסיים. הוא מצא עוד צרור מפתחות לדירה של ליסבת סלאנדר בכיכר מוֹסֶבָּקֶה בסטוקהולם, ודרכון על שם אירֶנֶה נֶסֶר. הוא מיהר לתחוב את הפריטים האלה לתוך תא בתיק המחשב שלו.

מכונית המשטרה הראשונה, ובה פרֶדריק טוֹרסטֶנסוֹן וגוּנאר אָנדֶרסוֹן ממשטרת טרוֹלהֶטָן, הגיעה כמה דקות אחרי שהמסוק של שירותי ההצלה נחת. אחריהם הגיע גם רב־פקד תומס פָּאוּלסוֹן, שהיה בתורנות אותו לילה, ומייד נטל את הפיקוד. מיכאל ניגש אליו והסביר לו את אשר אירע. פאולסון נראה לו כמו רס"ר מרובע ומלא חשיבות עצמית. אחרי שהוא הגיע התחילו דברים להשתבש.
לא נראָה שפאולסון מבין על מה מיכאל מדבר. הוא היה תזזיתי ביותר, והדבר היחיד שהצליח לתפוס זה שהנערה הפצועה והמלוכלכת על הרצפה ליד הספסל במטבח היא הרוצחת המבוקשת ליסבת סלאנדר, לכידה יפה לכל הדעות. שלוש פעמים שאל פאולסון את החובש של שירותי ההצלה, שהיה שקוע כולו בעבודתו, אם אפשר לעצור את הבחורה בו במקום. לבסוף הזדקף החובש ושאג על פאולסון להתרחק לפחות מטר מהפצועה.
לאחר מכן מיקד פאולסון את תשומת ליבו באלכסנדר סלאצ'נקו הפצוע והשסוע במחסן העצים, ומיכאל שמע אותו מדווח במכשיר קשר שככל הנראה סלאנדר ניסתה להרוג עוד אדם.
בשלב זה כבר רגז מיכאל כל כך על פאולסון שאינו שומע מילה ממה שמנסים לומר לו, עד שהרים את קולו והפציר בו להתקשר מייד למפקח המשטרה יאן בּוּבּלָנסקי בסטוקהולם. הוא שלף את הטלפון הנייד שלו והציע לחייג למענו. פאולסון לא היה מעוניין בכך.
ואז עשה מיכאל שתי שגיאות.
הוא הסביר בנחישות שהרוצח האמיתי הוא גבר בשם רוֹנַלד נידֶרמָן, שבנוי כמו רובוט חודר שריון, סובל ממחלה ששמה 'קוֹנגֶניטָל אַנַלגֶזיָה' ויושב לפי שעה קשור בתוך תעלה לצד הכביש בדרך לנוֹסֶבּרוּ. מיכאל המליץ שהמשטרה תגייס מחלקה של חיילי חי"ר חמושים בנשק כדי להביא אותו. פאולסון שאל איך הגיע נידרמן לתעלה בצד הכביש, ומיכאל הודה בחפץ לב שהוא האחראי לכך, ושעשה זאת תוך איום בנשק.
"איום בנשק?" תהה רב־פקד פאולסון.
בנקודה זו היה מיכאל צריך להבין שפאולסון הוא אפס מאופס. הוא היה צריך לקחת את הנייד ולחייג ליאן בובלנסקי ולבקש את התערבותו לפיזור הערפל שסוגר, כך נראה, על פאולסון. תחת זאת עשה מיכאל את הטעות השנייה שלו, וניסה למסור את הנשק שהחזיק בכיס הז'קט שלו – הקוֹלט גאוֶורמֶנט 1911 שמצא באותו יום בדירתה של ליסבת סלאנדר בסטוקהולם, ובאמצעותו גבר על רונלד נידרמן.
אלא שצעד זה הניע את פאולסון לעצור מייד את מיכאל בלומקוויסט על החזקת נשק ללא רישיון. לאחר מכן הורה לשוטרים טורסטנסון ואנדרסון לגשת למקום שציין מיכאל בדרך לנוסברו ולבדוק אם יש אמת בסיפורו, שאדם יושב בתעלה קשור לעמוד של תמרור המזהיר מפני איילים החוצים את הכביש. ואם אמנם כן, שיכבלו את האדם הנדון באזיקים ויביאו אותו לחווה בגוסברגה.
מיכאל מחה מייד והסביר שרונלד נידרמן אינו אדם שאפשר פשוט לעצור ולכבול באזיקים – הוא רוצח מסוכן. פאולסון העדיף להתעלם מהמחאות, והעייפות החלה לתת את אותותיה במיכאל. הוא קרא לפאולסון בן זונה חסר כישורים ושאג שטורסטנסון ואנדרסון לא יעזו להביא את רונלד נידרמן בלי לקרוא לתגבורת.
לפיכך נאזקו ידיו של מיכאל והוא הוכנס למושב האחורי של המכונית של פאולסון, משם ראה, בעודו מקלל, את טורסטנסון ואנדרסון מסתלקים במכונית המשטרה. נקודת האור היחידה היתה שליסבת סלאנדר הועברה באלונקה על גלגלים למסוק ונעלמה מעל צמרות העצים בכיוון בית־החולים. מיכאל הרגיש חסר אונים ומנותק מכל מידע, ולא נותר לו אלא לקוות שליסבת תקבל טיפול נאות.
דוקטור אנדרס יונסון עשה שני חתכים עמוקים עד לעצם הגולגולת וקיפל את העור סביב פצע הכניסה. הוא נעזר במהדקים כדי לקבע את הפתח. אחות חדר ניתוח הכניסה פנימה בזהירות מכשיר שאיבה כדי לנקות את המקום מדם. אחר כך הגיע תור החלק הלא נעים, ודוקטור יונסון קדח בעצם הגולגולת במקדחה כדי להרחיב את החור. ההליך היה איטי להחריד.
לבסוף היה החור גדול דיו והיתה לו גישה למוח של ליסבת סלאנדר. בזהירות רבה הכניס למוח גלאי דק וגמיש והרחיב את תעלת פצע הירי בכמה מילימטרים. לאחר מכן הכניס פנימה גלאי דק יותר ואיתר את הקליע. על פי צילום הרנטגן של הגולגולת ידע שהכדור הסתובב ונח בזווית של ארבעים וחמש מעלות לתעלת הפצע. הוא נעזר בגלאי כדי למשש בזהירות את הקצה של הקליע, ולאחר כמה ניסיונות כושלים הצליח להרים אותו מעט כדי לסובבו וליישרו.
לבסוף הכניס פנימה פינצטה דקה בעלת זרועות מחורצות. הוא תפס בחוזקה את בסיס הקליע והיטיב את אחיזתו. ואז משך את הפינצטה כלפי מעלה. הקליע יצא כמעט בלי התנגדות. לשנייה הרים אותו מול האור וראה שהוא שלם, ואז שמט אותו לתוך קערית.
"ספוגית," אמר והפקודה מולאה מייד.
הוא העיף מבט באק"ג שהראה שפעילות הלב של החולה שלו עדיין סדירה.
"פינצטה."
הוא הוריד זכוכית מגדלת חזקה ממתקן תלייה, והתמקד באזור החשוף.
"בזהירות," אמר פרופסור פרנק אליס.
במשך ארבעים וחמש דקות ליקט אנדרס יונסון לא פחות משלושים ושניים רסיסי עצם קטנטנים סביב פצע הכניסה. הקטן שבהם בקושי נראה בעין בלתי מזוינת.
בעוד מיכאל בלומקוויסט מנסה בתסכול לדוג את הטלפון הנייד שלו מהכיס הפנימי של המקטורן – משימה שהתבררה כבלתי אפשרית בידיים אזוקות – הגיעו לגוסברגה מכוניות רבות עם שוטרים וטכנאי מז"פ. רב־פקד פאולסון שלח אותם לאסוף ראיות במחסן העצים ולערוך בדיקה יסודית של מבנה המגורים שהוחרמו ממנו כלי נשק רבים. מיכאל צפה בהם בהכנעה מנקודת התצפית שלו במושב האחורי של מכוניתו של פאולסון.
עברה שעה בערך ורק אז נדמה היה שפאולסון מתחיל להיות ער לעובדה שהשוטרים טורסטנסון ואנדרסון טרם שבו ממשימתם. פתאום הוא נראה מודאג, ומיכאל בלומקוויסט הוכנס למטבח והתבקש למסור שוב הוראות נסיעה.
מיכאל עצם את עיניו.
הוא עדיין ישב במטבח עם פאולסון כשכוח הסיור שנשלח להציל את טורסטנסון ואנדרסון העביר דיווח. השוטר גונאר אנדרסון נמצא מת ומפרקתו שבורה. עמיתו פרדריק טורסטנסון עדיין בחיים, אבל הותקף באכזריות ונפצע קשה. שניהם נמצאו בתעלה ליד התמרור המזהיר מפני איילים החוצים את הכביש. הנשק שלהם ומכונית המשטרה נעלמו.
עד כה התמודד רב־פקד תומס פאולסון עם מצב צפוי יחסית. עכשיו היה עליו לטפל ברצח שוטר ובמטורף חמוש במנוסה.
"אידיוט," חזר מיכאל בלומקוויסט על דבריו.
"אתה מעליב את המשטרה ואין בזה שום תועלת."
"בנקודה הזאת אני מסכים איתך. אבל אני מתכוון לדווח עליך שהתרשלת בתפקידך, וכל העולם ישמע על זה. עוד לפני שאני אגמור איתך יכתירו אותך בתור השוטר המטומטם ביותר בשוודיה בכל עמוד שער במדינה כולה."
האיום הזה התגלה כדבר היחיד שמצליח להשפיע על תומס פאולסון. הוא נראה מודאג.
"מה אתה מציע?"
"אני דורש ממך להתקשר אל מפקח המשטרה יאן בובלנסקי בסטוקהולם. עכשיו."
המפקחת סוֹניָה מוּדיג התעוררה בבת אחת כשהטלפון הנייד שלה, שהיה בטעינה, התחיל לצלצל בקצה השני של חדר השינה. היא העיפה מבט בשעון שעל שולחן הלילה וראתה למרבה הייאוש שקצת אחרי ארבע בבוקר. אחר כך העיפה מבט בבעלה, שהמשיך לנחור בנחת. הוא מסוגל לעבור הפגזה ארטילרית בלי להתעורר. היא קמה מהמיטה מתנודדת ומצאה את כפתור המענה של הנייד.
יאן בובלנסקי, חשבה לעצמה, מי אם לא הוא.
"פרצה מהומת אלוהים באזור טרוֹלהֶטָן," בירך אותה הבוס שלה בלי גינונים יתרים. "ה-X20002 לגטבורג יוצאת בחמש ועשרה."
"מה קרה?"
"בלומקוויסט מצא את סלאנדר ואת נידרמן ואת סלאצ'נקו. בלומקוויסט עצור על העלבת שוטר בתפקיד, התנגדות למעצר והחזקת נשק ללא רישיון. את סלאנדר העבירו ל'סאלגרנסקה' עם כדור בראש. סלאצ'נקו ב'סאלגרנסקה' עם גרזן בראש. נידרמן מסתובב חופשי. במהלך הלילה רצח שוטר."

סוניה מודיג מיצמצה בעיניה פעמיים, והרגישה עד כמה היא עייפה. יותר מכול היתה רוצה להתכרבל בחזרה במיטה ולקחת חופשה של חודש.
"X2000 בחמש ועשרה. אוקיי. מה אני אמורה לעשות?"
"קחי מונית לתחנת הרכבת. יֶרקֶר הוֹלמבֶּרג מתלווה אלייך. אתם תיצרו קשר עם אחד רב־פקד תומס פאולסון ממשטרת טרולהטן, שאחראי ככל הנראה להרבה מהמהומה של הלילה, ושלדברי בלומקוויסט הוא, ציטוט, אפס מאופס ברמות, סוף ציטוט."
"דיברת עם בלומקוויסט?"
"הוא כנראה עצור ואזוק. הצלחתי לשכנע את פאולסון להחזיק רגע את השפופרת באוויר. אני כרגע בדרך לקוּנגסהוֹלמֶן3 ואנסה לברר מה קורה. נהיה בקשר בנייד."
סוניה העיפה עוד מבט בשעון. אחר כך התקשרה להזמין מונית ונעמדה במקלחת לדקה אחת. היא ציחצחה שיניים, העבירה מסרק בשיער, לבשה מכנסיים ארוכים שחורים, חולצת טי שחורה ומקטורן אפור. את האקדח שלה תחבה לתיק הצד שלה ובחרה ז'קט עור אדום כהה בתור לבוש עליון. אחר כך ניערה והעירה את בעלה והסבירה לאן מועדות פניה ושעליו לטפל בילדים בבוקר. היא יצאה מפתח הדלת ברגע שהמונית עצרה ברחוב ליד הבניין.
היא ידעה שלא תצטרך לחפש את עמיתהּ, מפקח המשטרה ירקר הולמברג, כי תמצא אותו בקרון המסעדה, ואכן צדקה. הוא כבר הספיק לקנות לה כריך וקפה. הם ישבו חמש דקות בדממה ואכלו ארוחת בוקר. לבסוף הזיז הולמברג את ספל הקפה הצידה.
"אולי כדאי לעשות הסבה מקצועית," אמר.
בארבע לפנות בוקר הגיע סוף־סוף אחד מפקחַ מרקוס אֶרלַנדֶר מהמפלג לפשעים חמורים במשטרת גטבורג לגוסברגה, כדי לעמוד בראש החקירה במקום תומס פאולסון העמוס כל כך. ארלנדר היה גבר עגלגל ואפור שיער בשנות החמישים לחייו. אחד הצעדים הראשונים שעשה היה לשחרר את מיכאל בלומקוויסט מהאזיקים ולהגיש לו מאפי שמרים וקפה מתוך תרמוס. הם התיישבו בחדר האורחים לשיחה בארבע עיניים.
"שוחחתי עם בובלנסקי בסטוקהולם," אמר ארלנדר. "אנחנו מכירים שנים רבות. גם הוא וגם אני מצטערים על היחס של פאולסון אליך."
"הוא הצליח לגרום הלילה למותו של שוטר," אמר מיכאל.
ארלנדר הינהן. "הכרתי את השוטר גונאר אנדרסון באופן אישי. הוא שירת בגטבורג לפני שעבר לטרולהטן. הוא אב לילדה בת שלוש."
"אני מצטער. ניסיתי להתריע…"
ארלנדר הינהן.
"כך הבנתי. השתמשת במילים שאינן משתמעות לשתי פנים ועל כן נאזקת. אתה חשפת את וֶנֶרסטרוֹם. בובלנסקי אומר שאתה עיתונאי בן זונה חסר בושה ותחקירן משוגע על כל הראש, אבל שאתה יודע על מה אתה מדבר. אולי תוכל להכניס אותי לתמונה בצורה בהירה ומובנת?"
"מדובר פה בפענוח רציחתם של החברים שלי דאג סוֶונסוֹן ומיָה ברגמן באֶנשֶדֶה, ורציחתו של אדם שאינו חבר שלי… עורך דין נילס בּיוּרמן, שהיה האפוטרופוס של ליסבת סלאנדר."
ארלנדר הינהן.
"כידוע לך, המשטרה במצוד אחרי ליסבת סלאנדר מאז חג הפסחא. היא חשודה ברצח שלושה אנשים. אתה חייב להבין, דבר ראשון, שליסבת סלאנדר אינה אשמה ברציחות האלה. למעשה, היא סוג של קורבן בהקשר הזה."

"לא היה לי שום קשר לפרשת סלאנדר, אבל אחרי כל מה שנכתב בתקשורת קצת קשה להאמין שהיא לגמרי חפה מפשע."
"ולמרות זאת זה המצב. היא חפה מפשע. נקודה. הרוצח האמיתי הוא רונלד נידרמן, שרצח את עמיתך גונאר אנדרסון הלילה. הוא עובד אצל קארל אקסל בודין."
"אותו בודין ששוכב ב'סאלגרנסקה' עם גרזן בראש, כן?"
"ברמה הטכנית הטהורה, הגרזן כבר לא תקוע לו בראש. אני יוצא מתוך הנחה שליסבת פגעה בו. שמו האמיתי אלכסנדר סלאצ'נקו. הוא אביה של ליסבת ורוצח מקצועי לשעבר בשירות המודיעין הצבאי הרוסי. הוא ערק בשנות השבעים ואחרי זה עבד עם 'ספו' השוודית עד לנפילת ברית־המועצות. מאז הוא מנהל את עסקי הפשע שלו עצמו."
ארלנדר התבונן בדמות שעל הספסל מולו במבט מהורהר. מיכאל בלומקוויסט הבהיק מזיעה ונראה עייף וקפוא גם יחד. עד עכשיו דיבר בהיגיון ולעניין, אבל רב־פקד תומס פאולסון – שארלנדר לא רחש אמון רב לדבריו – הזהיר אותו מראש שבלומקוויסט מקשקש על סוכנים רוסים ומתנקשים גרמנים, נושאים שלכל הדעות אינם דבר שבשגרה במשטרת שוודיה. נראה לו שבלומקוויסט הגיע לנקודה שבה סיפורו נשמע כקשקוש. אבל שוטר מת ושוטר פצוע קשה שכבו ליד התעלה לצד הכביש לנוסברו, וארלנדר ניאות להקשיב. בכל זאת הוא לא הצליח להסתיר נימה של חוסר אמון בקולו.
"אוקיי. סוכן רוסי."
בלומקוויסט חייך חיוך קלוש. ניכר שהוא יודע שסיפורו נשמע הזוי.
"סוכן רוסי לשעבר. אני יכול לתמוך בכל הטיעונים שלי בעזרת ראיות."
"תמשיך."
"סלאצ'נקו היה מרגל־על בשנות השבעים. הוא ערק, ו'ספו' השוודית העניקה לו מקלט מדיני. אני מבין שזה כנראה לא היה יוצא דופן, בעקבות ההתמוטטות של ברית־המועצות."
"אוקיי."
"כאמור אינני יודע בדיוק מה אירע כאן הלילה, אבל ליסבת הצליחה לאתר את אביה, שאותו לא פגשה חמש־עשרה שנה. הוא התעלל באמהּ באכזריות כזאת שהביאה בסופו של דבר למותה. הוא ניסה לרצוח את ליסבת, והוא עומד, באמצעות רונלד נידרמן, מאחורי הרציחות של דאג סוונסון ומיה ברגמן. חוץ מזה הוא אחראי לחטיפת חברתה של ליסבת, מרים ווּ – קרב האליפות המדובר של פָּאוּלוֹ רוֹבֶּרטוֹ בניקוָוארן."
"אם ליסבת סלאנדר תקעה גרזן בראשו של אביה, היא לא בדיוק חפה מפשע."
"ליסבת סלאנדר עצמה חטפה שלושה כדורים. אני חושב שאפשר יהיה לטעון למידה כלשהי של הגנה עצמית. אני תוהה…"
"כן?"
"ליסבת היתה מכוסה עפר ובוץ עד כדי כך שכל השיער שלה הפך לגוש רפש שהתקשה. הבגדים שלה היו מלאים חול. זה נראה כאילו היא היתה קבורה. ולנידרמן יש, כך נראה, הרגל מסוים לקבור אנשים. משטרת סוֹדֶרטֶליֶה מצאה שני קברים במחסן ששייך ל'מועדון אופנוענים סוָואוֶולשוֹ' ליד ניקווארן."
"שלושה, למען האמת. הם מצאו קבר נוסף אתמול מאוחר בערב. אבל אם ליסבת סלאנדר נורתה ונקברה – מה היא בכלל עושה עם גרזן ביד?"
"אני כאמור לא יודע מה אירע, אבל ליסבת ניחנה ביכולות פיזיות ראויות לציון. ניסיתי לשכנע את פאולסון לשלוח הנה סיור עם כלב גישוש…"
"הסיור בדרך."
"טוב מאוד."
"פאולסון עצר אותך על העלבה."
"אני מכחיש. קראתי לו אידיוט, אידיוט חסר כישורים ואפס מאופס. בנסיבות האלה שום כינוי כזה הוא לא העלבה."
"הממ. אבל אתה עצור גם על החזקת נשק בלי רישיון."
"עשיתי טעות וניסיתי למסור לו כלי נשק. חוץ מזה אינני רוצה להתבטא בעניין הזה לפני שאיוועץ בעורך הדין שלי."
"אוקיי. נניח לזה. יש לנו דברים רציניים יותר לדון בהם. מה אתה יודע על הנידרמן הזה?"
"הוא רוצח. משהו לא בסדר אצלו; קומתו שני מטרים ויותר, והוא בנוי כמו רובוט חודר שריון. תשאל את פאולו רוברטו שהתאגרף איתו. הוא סובל מ'קוֹנגניטל אנלגזיה'. זאת מחלה בסינפּסוֹת של העצבים, ולכן הוא לא מרגיש כאב. הוא גרמני, יליד המבורג, ובשנות העשרה שלו היה גלוח ראש. הוא מסוכן ביותר ומסתובב חופשי."
"יש לך מושג לאן אפשר להניח שברח?"
"לא. אני רק יודע שאני קשרתי אותו כדי שיהיה אפשר ללכוד אותו, ואז האפס המאופס מטרולהטן קיבל את הפיקוד."
כמה דקות לפני חמש בבוקר הסיר דוקטור אנדרס יונסון את כפפות הלָטֶקס המגואלות בדם והשליך אותן לפח. אחות חדר ניתוח הניחה רטיות על פצע הירי בירך. הניתוח נמשך שלוש שעות. הוא הסתכל על ראשה המגולח והחבול של ליסבת סלאנדר, שכבר היה ארוז בתחבושות.
הוא נמלא חמלה פתאומית, כפי שהרגיש תכופות כלפי חולים שניתח. לפי מה שנכתב בעיתונים, ליסבת סלאנדר היא רוצחת המונים פסיכופתית, אך בעיניו נראתה בעיקר כמו דרור שנורה ונפצע. הוא הניד בראשו מצד לצד ואחר כך הביט בדוקטור פרנק אליס, שהתבונן בו במבט משועשע.
"אתה כירורג מעולה," אמר אליס.
"אני יכול להזמין אותך לארוחת בוקר?"
"אפשר לקבל פה באזור פנקייקס עם ריבה?"
"וופל," אמר אנדרס יונסון. "אצלי בבית. תן לי רק להתקשר לאשתי ולהודיע לה שאנחנו בדרך, וניקח מונית." הוא עצר והעיף מבט בשעון. "במחשבה שנייה, אני חושב שעדיף שלא נתקשר."
עורכת הדין אָניקָה גָ'אניני ניעורה בבת אחת משנתה. היא סובבה את ראשה ימינה וראתה שהשעה שתי דקות לשש. יש לה פגישה ראשונה עם לקוח כבר בשעה שמונה. היא סובבה את ראשה שמאלה והעיפה מבט בבעלה אֶנריקוֹ ג'אניני שישן שנת ישרים, ויתעורר במקרה הטוב בסביבות שמונה. היא מיצמצה כמה פעמים בחוזקה, קמה מהמיטה והפעילה את מכונת הקפה לפני שהלכה להתקלח. בחדר האמבטיה לבשה מכנסיים שחורים, סריג גולף לבן ומקטורן אדום. היא קלתה שתי פרוסות לחם והניחה עליהן גבינה ומרקחת תפוזים ואבוקדו פרוס ולקחה איתה את ארוחת הבוקר לסלון, בדיוק לשידור החדשות של השעה שש וחצי בטלוויזיה. היא לגמה לגימה מהקפה וכשפתחה את הפה לנגוס מהפרוסה שמעה את הכותרת הפותחת את המהדורה.
שוטר הרוג ואחר פצוע קשה. דרמה בשעות הלילה אחרי מעצרה של הרוצחת המבוקשת ליסבת סלאנדר.
בהתחלה היא התקשתה להבין מה אירע, שכן הרושם הראשוני שלה היה שליסבת סלאנדר היא שהרגה שוטר. הדיווח החדשותי לא סיפק מידע רב, אבל לאט־לאט הבינה שגבר חשוד ברצח השוטר. גבר בן 37, ששמו טרם צוין, הוכרז מבוקש ברמה ארצית. ליסבת סלאנדר, ככל הנראה, מאושפזת במצב קשה בבית־החולים 'סאלגרנסקה' בגטבורג.
אניקה העבירה ערוץ אבל לא למדה שום דבר חדש על מה שאירע. היא ניגשה להביא את הטלפון הנייד שלה וחייגה אל אחיה מיכאל בלומקוויסט. נשמעה הודעה שהמנוי אינו זמין. היא חשה דקירה של פחד. מיכאל התקשר אליה ערב קודם לכן בדרכו לגטבורג. הוא יצא למצוד אחרי ליסבת סלאנדר ואחרי רוצח בשם רונלד נידרמן.
כשעלה הבוקר, שוטר שעיניו בראשו גילה עקבות דם בשטח שמאחורי מחסן העצים. כלב משטרה הלך אחרי העקבות עד לבור בקרחת יער כארבע מאות מטר צפונית מזרחית לחווה בגוסברגה.
מיכאל התלווה אל מפקח המשטרה ארלנדר. הם בחנו את המקום בקפידה. כמות גדולה של דם נראתה מסביב לבור.
הם מצאו גם נרתיק סיגריות חבוט, ששימש ככל הנראה אֵת לחפירה בעפר. ארלנדר הכניס את נרתיק הסיגריות לתוך שקית ראיות ורשם את הפריט. הוא אסף גם ממצאים כגון גושי עפר בצבע דם. שוטר הסב את תשומת ליבו לבדל סיגריה מסוג פּול מול בלי פילטר במרחק של מטר בערך מהבור. גם זה הונח בשקית ראיות וקיבל תווית. מיכאל זכר שראה חפיסת סיגריות פול מול על משטח השיש ליד הכיור במטבח של סלאצ'נקו.
ארלנדר העיף מבט בשמיים וראה ענני גשם כבדים. הסערה שהשתוללה בשעות הלילה המוקדמות מעל גטבורג עוברת ככל הנראה דרומית לאזור נוסברו, אבל בתוך זמן קצר יתחיל לרדת גשם. הוא פנה אל אחד השוטרים וביקש ממנו שיביא יריעת ברזנט לכסות בה את הבור.
"אני חושב שאתה צודק," אמר ארלנדר למיכאל לבסוף. "בדיקת הדם מן הסתם תאשש שליסבת סלאנדר שכבה פה, ואני מנחש שנמצא את טביעות האצבעות שלה על הנרתיק. היא נורתה ונקברה, אבל כנראה נשארה איכשהו בחיים והצליחה לחפור ולפלס את דרכה למעלה ו…"
"… וחזרה לחווה ותקעה את הגרזן בגולגולת של סלאצ'נקו," סיים מיכאל את המשפט. "היא טיפוס די זועם."
"אבל איך לכל הרוחות היא התמודדה עם נידרמן?"
מיכאל משך בכתפיו. בעניין הזה הוא היה נבוך ומבולבל בדיוק כמו ארלנדר.
1 סֶפּוֹ הוא קיצור של סֶקֶרהֶטספּוֹליסֶן, המשטרה החשאית של שוודיה. (כל ההערות בספר הן מאת המתרגמת.)
2 רכבת מהירה במיוחד הנוסעת בין סטוקהולם לגטבורג.
3 מטה משטרת סטוקהולם ממוקם ברובע קונגסהולמן שבמערב העיר.

 

 

 

 

 

קרל סטיג-ארלנד "סטיג" לרסון (1954-2004) היה סופר, עיתונאי ופעיל פוליטי שוודי. נודע בזכות כתיבת סדרת ספרי המתח "טרילוגיית מילניום" שזכתה להצלחה עולמית לאחר מותו.

X