הנערה עם רגלי הזכוכית | לרכישה באינדיבוק
הנערה עם רגלי הזכוכית

הנערה עם רגלי הזכוכית

שנת הוצאה: 05/2012
מס' עמודים: 304
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 64
- 37

"אם כבר, מדריך התיירים היה צריך להכריז בקול על הדבר האחד שהקפיד להסתיר. בדידות. בסנט הוֹדָ´ס לאנד אי אפשר להשיג חֶברה אפילו בכסף." איידה מקליירד לוקה בשינוי צורה מסתורי ומבהיל — גופה הופך באטיות לזכוכית, החל בכפות הרגליים ומעלה. היא חוזרת אל איי סנט הוֹדָ´ס לאנד, שם — כך היא מאמינה — דבקה בה הזכוכית בראשונה, בתקווה נואשת לאתר את הגבר שאולי יוכל לרפא אותה. מידאס קרוק הוא מתבודד צעיר שהתגורר באיים כל חייו. כאשר הוא פוגש את איידה, משהו בנפשה העצובה והמתריסה חודר את ביצוריו הרגשיים. בעודו מסייע לה להשלים עם מה שקרה לה, היא מתירה בהדרגה את סבך קישורי לבו, והשניים מתאהבים. הדבר שהם זקוקים לו יותר מכול הוא זמן — אך זמנם הולך ואוזל במהירות. האם ימצאו דרך לעצור את התפשטות הזכוכית? הנערה עם רגלי הזכוכית הוא רומן ביכורים מרתק עתיר דמיון וסיפור אהבה נוגע ללב.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הנערה עם רגלי הזכוכית”

"שילוב יפהפה של אגדה, פנטזיה וריאליזם פסיכולוגי. רק לב של זכוכית לא יימס מולו!"   ניו יורק טיימס

1
בחורף ההוא התפרסמו בעיתון דיווחים על קרחון בצורת מפרשית שצף בהדר מלכות חורק וחלף על פני הצוקים של סנט הוֹדָ'ס לאנד, על חזיר נחרני שהוביל מטיילים שאבדו בגבעות וחילצם ממצוקי הסלע שמתחת ללוֹמְדֶנְדוֹל טוֹר, על אורניתולוג המום שספר חמישה עורבים לבקנים בלהקה של מאתיים. אבל מידאס קְרוּק לא קרא עיתונים, הוא רק הסתכל בתצלומים.
בחורף ההוא ראה מידאס תצלומים בכל מקום. הם רדפו את היערות וארבו בקצה רחובות נטושים. הם היו רבים כל כך, עד שכאשר ניסה לצלם תמונה אחת, כבר חלפה אחרת מול עדשת מצלמתו, ואז, בשעה שניסה לעקוב אחריה, צצה לה שלישית בשדה הראייה.
יום אחד באמצע דצמבר הגיע מידאס במרדפיו אחר התצלומים אל אזור ביער שליד אֶטינְסְפוֹרד. היתה זו שעת אחר צהריים אפלולית. אלומות אור אחרונות הסתננו בין העצים, ונדדו על פני האדמה כמו זרקורים. הוא ירד מהשביל לעקוב אחר קרן אור שכזאת. זרדים התפצחו תחת נעליו. ציפור פטפטנית התרחקה בקפיצות קטנות על העלים. ענפים התנועעו ונחבטו זה בזה ממעל, קוטעים את קרן האור המשוטטת. הוא המשיך לעקוב אחריה מקרוב ופסע לאורך שובל הצללים שהותירה אחריה.
אביו סיפר לו פעם אגדה: עוברי אורח בודדים בשבילים מכוסי צמחייה היו מבחינים לעתים בבוהק דמוי אדם שהתנועע כמו רוח רפאים בין העצים או שחה באגם שקט. ולפעמים, דחף פנימי כלשהו היה מביא את עוברי האורח לזנק מהשביל ולצאת למרדף במבוך העצים או במים העמוקים. כאשר היו מאתרים את הדמות היא היתה לובשת צורה. לעתים היתה עוטה דמות פרח בעל עלי כותרת זרחניים. לעתים היתה מתגבשת לציפור עשויה ניצוצות ולה נוצות זנב רוחשות גחלים. לעתים היתה לובשת דמות אדם, והם היו מדמים בנפשם שתחת בוהק דמוי רעלה נגלים להם תווי פניו של אדם אהוב שאבד מזמן. האור תמיד היה מתעצם בהדרגה עד שפתאום — בהבזק — הם היו מתעוורים. אביו של מידאס לא נדרש להוסיף ולספר מה קרה להם אחר כך. כיצד נותרו אבודים ובודדים בצינת היער.
אלה היו קשקושים, כמובן, כמו כל דבר שאמר אביו. אבל האור באמת היה דבר קסם, שמחדיר חיים באדמה המשמימה. אלומה אחת נתלתה על גזע עץ, והלבינה את הקליפה הסדוקה עד שהצהיבה. מידאס המוקסם התגנב לעברה ולכד אותה במצלמתו לפני שהספיקה לשקוע בחזרה אל אדמת הטיט. מבט חטוף במסך התצוגה צפן הבטחה לתמונה נאה, אבל מידאס היה רעב לעוד. אלומת אור אחרת האירה חוחים וצמחי צינית הלאה משם. היא צבעה את הגרגרים באדום חד, את העלים בירוק־רעל. הוא צילם אותה, ורדף אחרי אחרת שנדדה הלאה מבעד לצמחייה. היא החישה צעדיה בעוד מידאס מועד על שורשים וקרסוליו מסתבכים באגודות קוצים. הוא רדף אחריה עד שולי היער, ועקב אחריה משם אל השטח הפתוח, שם השתפל סבך השיחים מטה והלאה ממנו לעבר נהר. עורבים חגו בשמים עשויים סחבות שמנוניות. מים נסתרים פיכפכו בקרבת מקום ונקוו בברכה כהה למרגלות המדרון. מעל לברכה השתלשלה קרן האור כמו סרט של זהב. הוא הסתער במורד ללכוד אותה, רגליו מחליקות על אדמה רכה ואוויר ממלא את ריאותיו בחדות בעודו כושל בשארית המרחק עד הגדה. יריעה של תחרת קרח כיסתה את המים ומנעה השתקפות, כך שכל שנגלה לו בברכה היה חשכה. קרן האור נעלמה. העננים נחפזו מדי להתאגד. הוא התנשף כולו, הרכין את ראשו והשעין את ידיו על ברכיו. נשימתו נתלתה באוויר.
"אתה בסדר?"
הוא פנה באחת לאחור ורגלו החליקה על רגב אדמה. הוא מעד קדימה וקם שוב מתנודד, כפות ידיו מטונפות ועל ברכיו טלאים צוננים של בוץ. נערה ישבה בשקט על סלע שטוח. משום־מה הוא לא הבחין בה קודם. היא נראתה כמי שהגיחה ממסך סרט משנות החמישים. עורה ושערה הבלונדיני היו חיוורים במידה כזאת שנדמו מונוכרומטיים. מעילה הארוך הודק במותניים בחגורת בד. היא נראתה צעירה ממנו בכמה שנים, בשנות העשרים המוקדמות לחייה, וחבשה כובע לבן ולבשה כפפות תואמות.
"מצטערת," אמרה, "אם הפתעתי אותך."
קשתיות עיניה היו אפורות כטיטניום, המאפיין המרשים ביותר שלה. שפתיה היו כמחשבת אגב ועצמות לחייה שטוחות. אבל העיניים… הוא קלט שהוא נועץ בהן מבט ונחפז להסב את מבטו.
הוא פנה לעבר הברכה בתקווה לאתר את האור. מעברה האחר היה שדה שגבולותיו מסומנים בגדר תיל. אַיִל אפור מדובלל בעל קרניים דמויות קונכיות מסולסלות עמד שם ובהה בחלל האוויר. בהמשך החל שוב היער, ללא כל סימן לבית חווה המסופח לשדה האיל. וללא זכר לאור.
"אתה בטוח שאתה בסדר? איבדת משהו?"
"אור."
הוא שב והסתובב לעברה, תוהה אם ראתה אותו. הוא נגלה על הסלע לצדה, קורן מבעד לפרצה בעננים.
"ששש!" הוא הקדיש חצי שנייה לכיוון ואז צילם.
"מה אתה עושה?"
הוא בחן בקפידה את התמונה שעל צג המצלמה. תצלום נאה, בסך הכול. מחצית הסלע שהבחורה ישבה בה שרויה בצל עץ מסתעף, המחצית האחרת כמו גוש ענבר זוהר. אבל רגע… בבחינה מדוקדקת יותר הוא גילה שכשל לחלוטין בקומפוזיציה וחתך את קצות מגפיה. הוא רכן קרוב יותר לצג. אין פלא שטעה, שכן כפות רגליה של הבחורה נחו זו לצד זו בזוג מגפיים גדולים בהרבה ממידותיה. הם היו מכוסים שרוכים ואבזמים כמו שתי כותנות משוגעים. מקל הליכה היה מונח בחיקה.
"אני עדיין כאן, אתה יודע."
הוא הרים את מבטו בבהלה.
"ושאלתי אותך מה אתה עושה."
"מה?"
"אתה צלם?"
"כן."
"צלם מקצועי?"
"לא."
"חובב?"
הוא עשה פרצוף.
"אתה צלם מובטל?"
הוא החווה בידיו בהסבר מעורפל. הנושא המורכב הזה טרד את מנוחתו לעתים קרובות. אנשים אחרים לא מסוגלים להבין שצילום עבורו אינו עבודה, תחביב או שיגעון לדבר; ביסודו של דבר הוא מפרש באמצעותו את העולם, ממש כמו בעזרת האור החודר את רשתיות עיניו.
"אני מתמודד," הוא מילמל, "באמצעות צילום."
היא הרימה גבה. "זאת גסות רוח לצלם אנשים בלי הסכמתם. לא כל אחד נהנה מהחוויה."
האיל פלט אנקה בשדה שלו.
היא המשיכה בדבריה. "בכל אופן, אפשר לראות? את התמונה שלי?"
מידאס הושיט לה את המצלמה בביישנות והטה אותה קלות לעברה.
"למעשה," הסביר, "אממ, זאת לא תמונה שלך. אחרת הייתי ממסגר אותה בצורה שונה. לא הייתי חותך את קצות ה… אהמ, המגפיים שלך. והייתי מבקש רשות."
"אז תמונה של מה זה?"
הוא משך בכתפיו. "אפשר לומר של האור."
"אני יכולה להסתכל יותר מקרוב?"
לפני שהספיק למצוא דרך לנסח משפט שלילה, לא באמת, לא כדאי, הוא לא מרגיש כל כך בנוח אם אנשים אחרים נוגעים במצלמה שלו, היא הושיטה יד ולקחה אותה. רצועת הנשיאה, שעדיין היתה תלויה סביב צווארו, אילצה אותו להתקרב אליה במידה בלתי נסבלת. הוא התכווץ והמתין, ונשען לאחור כדי להרחיק את עצמו ממנה כמה שאפשר. עיניו שוטטו בחזרה אל המגפיים. הם לא היו סתם גדולים. הם היו ענקיים על בחורה רזה כל כך. הם הגיעו כמעט עד ברכיה.
"אלוהים, אני נראית נורא. כל כך מוצללת." היא נאנחה והרפתה מהמצלמה. מידאס הזדקף וצעד צעד מלא הקלה לאחור, עדיין בוהה במגפיים שלה.
"הם היו של אבא שלי. הוא היה שוטר. הם נועדו לעבודה קשה."
"אה. אממ…"
"הנה," היא פתחה את תיקה ושלפה את הארנק שלה, ואיתרה בתוכו תצלום מקומט שנראתה בו במכנסי ג'ינס קצרים, חולצת טריקו צהובה ומשקפי שמש. מידאס זיהה את החוף שבתמונה.
"זה מפרץ שאלְהֶם," אמר, "ליד גוֹרמטוֹן."
"בקיץ שעבר. מהביקור הקודם שלי בסנט הוֹדָ'ס לאנד."
היא הושיטה לו את התצלום למבט בוחן יותר. עורה נראה בו שזוף ושערה בלונדיני וצרוב שמש. היא נעלה כפכפים על כפות רגליים קטנות, סוררות.
נחרה נשמעה מאחורי מידאס והוא קפץ בבהלה. האיל יצר הילה של אדים סביב קרניו.
"אתה בחור ממש לחוץ. אתה בטוח שהכול בסדר? איך קוראים לך?"
"מידאס."
"שם יוצא דופן."
הוא משך בכתפיו.
"אני מניחה שזה פחות יוצא דופן כשמדובר בשם שלך. לי קוראים אַיידָה."
"שלום, אַיידה."
היא חייכה, חושפת שיניים מעט צהבהבות. הוא לא ידע מדוע זה מפתיע אותו. אולי כי שאר גופה היה אפור כל כך.
"אַיידה," אמר.
"כן." היא החוותה בידה אל המשטח המנוקד של הסלע. "אתה רוצה לשבת?"
הוא התיישב במרחק מטר ממנה.
"זאת רק אני," היא שאלה, "או שהחורף הזה מכוער?"
העננים היו כעת כבדים וחדגוניים כמו בטון. האיל שיפשף רגל אחורית בגדר, וצמר אפור הסתבך בתיל הדוקרני.
"אני לא יודע," אמר מידאס.
"היו כל כך מעט ימים קרים ובהירים, שבהם השמים בצבע הכחול הבוהק. ימים בחוץ כמו שאני אוהבת. וצבע העלים המתים לא נחושת, אלא אפור."
הוא בחן את עיסת העלים לרגליהם. הצדק היה איתה. "נעים לעין," אמר.
היא צחקה. היה לה צחוק מימי, והוא לא היה משוכנע שזה מצא חן בעיניו.
"אבל את," אמר, "לובשת אפור." והיא נראתה טוב. הוא היה רוצה לצלם אותה בין עצי אורן מונוכרומטיים. היא תלבש שמלה שחורה עם מייק־אפ לבן. הוא ישתמש בסרט צילום צבעוני וילכוד את הסומק המעומעם בלחייה.
"פעם הייתי מתלבשת בצבעים חזקים," היא אמרה, "גוונים של כתום וארגמן. אלוהים, פעם הייתי שזופה."
הוא כיווץ את פניו.
"טוב, אתה אמור ליהנות מחורפים בשחור־לבן. אתה צלם." היא הושיטה יד ודחפה אותו בשובבות, והדחיפה הדהימה אותו במידה כזאת שהיה פולט צווחה אם לא היה מופתע כל כך. "כמו איש הזאב."
"אממ…"
"רואה בשחור־לבן כמו כלב. אני אוהבת חורפים צבעוניים. באמת הייתי רוצה שיחזרו. פעם הם לא היו קודרים כל כך."
היא הותירה את רגליה דוממות בעת שישבה, לא גררה אותן לכאן ולשם ולא חיטטה באדמה כפי שנהג הוא לעשות.
"אז מה אתה עושה? אם אתה לא צלם מקצועי?"
כמו משום מקום הוא נזכר שאביו אמר לו לעולם לא לשוחח עם זרים. הוא כיחכח בגרונו. "אני עובד אצל חבר. בחנות פרחים. היא נקראת 'קתרינ'ס'."
"נשמע כיף."
"האצבעות שלי נחתכות. מנייר האריזה של הזרים."
"חנות פרחים היא בטח סיוט לצלם בשחור־לבן."
האיל בטש בפרסתו באדמה הבוצית.
מידאס בלע את רוקו. הוא אמר כאן יותר מילים משיצאו מפיו זה כמה שבועות. הלשון שלו התחילה להתייבש. "ומה איתך?"
"אני? אני מניחה שאפשר לומר שאי־אפשר להעסיק אותי."
"אממ… את חולה?"
היא משכה בכתפיה. רסיס גשם פגע בסלע. היא משכה את כובעה נמוך יותר על ראשה. טיפת גשם נוספת צנחה על מגף אחד ויצרה נקודת השתקפות מעל לבהונות.
היא נאנחה. "אני לא יודעת."
טיפות גשם נוספות צנחו קפואות על לחייהם ומצחיהם.
איידה נשאה מבט אל השמים. "כדאי שאחזור." היא אחזה במקל ההליכה שלה והתרוממה בזהירות.
מידאס העיף מבט לאחור במעלה המדרון שבמורדו הסתער. "לחזור לאן?"
היא החוותה במקל שבידה הלאה משם, אל מורד שביל מתפתל על גדת הנהר. "בית קטן ששייך לידיד."
"אה. אני מניח שכדאי שגם אני אלך."
"היה נחמד לפגוש אותך."
"גם אותך. אני מקווה… אני מקווה שתחלימי בקרוב."
היא נופפה לו לשלום בזהירות, ואז הסתובבה והתרחקה לאורך השביל. היא צעדה בקצב של חילזון, ממקמת את המקל בזהירות לפני כל צעד כאילו גילתה מחדש את ההליכה לאחר פרק זמן ממושך במיטה. מידאס חש צביטה בתוכו בעודה מתרחקת. הוא רצה לצלם תמונה, תמונה שלה הפעם, לא של האור. הוא היסס רגע ואז צילם אותה מאחור, את דמותה המשתרכת על רקע המים והשדה האפור של האיל.

אָלי שו נולד ב־1982 בעיירה קטנה בדורסט. מאז סיום לימודיו עבד בחנות ספרים ובספריית בודליאן באוקספורד. בימים אלה הוא עסוק בכתיבת ספרו השני.

X