הנערה הכי בת מזל בעולם | לרכישה באינדיבוק
הנערה הכי בת מזל בעולם

הנערה הכי בת מזל בעולם

שנת הוצאה: 09/2016
מס' עמודים: 352
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 75
- 42

חייה המושלמים הם השקר המושלם.

בתור נערה בבית הספר הפרטי ברדלי, אני פאנלי עברה השפלה מזעזעת שהפכה אותה לנחושה להמציא את עצמה מחדש. עכשיו, כשהיא גרה במנהטן ומחזיקה בעבודה חלומית, ארוס עשיר ממשפחה מיוחסת ומלתחה עדכנית, היא במרחק נגיעה מהחיים המושלמים שנאבקה להשיג. אבל לאני יש סוד. ואף שהיא מנסה בכל מאודה להתנער מעברה, הדבר שהיא אינה יכולה לדבר עליו שב ומציף אותה, ומאיים להרוס את כל מה שהשיגה.

בקול ייחודי ואינספור תפניות בלתי צפויות ושוברות לב, ג'סיקה נול מביאה את סיפורן של נשים רבות כל כך, שמתמודדות עם הלחץ הבלתי נסבל להיות מושלמות.

היא מציגה גיבורה שהשאפתנות שלה אינה יודעת מעצורים, שמתחת לחזותה הנוקשה מסתתרות רגישות ופגיעות נוגעות ללב.  ככל שמועד חתונתה של אני (עכשיו קוראים לה אן, והיא הצליחה להגיע לתת־המשקל שייחלה לו) מתקרב, השאלה דוחקת יותר ויותר: אם תשבור את השתיקה שמכרסמת בה, האם תהרוס הכול, או תצא לחופשי?

 

הנערה הכי בת־מזל בעולם היה לרב-מכר מיידי של היו.אס.איי טודיי והניו יורק טיימס ומעובד לסרט קולנוע.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הנערה הכי בת מזל בעולם”

בקרוב…

פרק 1

 

בחנתי את הסכין שבידי.
"זה השוּן. את מרגישה כמה הוא קל יחסית לווּסטהוֹף?"
הצמדתי אצבע בוחנת לסנטר המכשפי של הלהב. הידית היתה אמורה להיות חסינת רטיבות, אבל בפרק זמן קצר בידי כבר היתה לחה.
"אני חושב שזה דגם שיותר מתאים למישהי כמוך." הבטתי באיש המכירות והכנתי את עצמי למילה שתמיד משתמשים בה כדי לתאר בחורות נמוכות שמשתוקקות לשמוע ״רזָה״. ״פטיט״. הוא חייך כאילו זה אמור להחניף לי. דקיקה, אלגנטית, חיננית — אלו מחמאות שהיו מוציאות לי את העוקץ.
יד נוספת, חיוורת משלי, הופיעה בפריים והוּשטה אל הידית. "אפשר לנסות?" עכשיו הסתכלתי עליו: הארוס שלי. המילה לא הפריעה לי באותה מידה שהפריעה זאת שתבוא בעקבותיה. בעל. מילה שהידקה עוד יותר את המחוך, מחצה איברים, גדשה את גרוני באימה ובדופק דמוי אות מצוקה. יכולתי להחליט לא להרפות. יכולתי לנעוץ את הניקל היצוק ופלדת האל־חלד (מדגם שון, החלטתי שאני מעדיפה אותו) בדממה בבטנו. איש המכירות בוודאי היה פולט רק ״הו!״ מכובד. האמא שמאחוריו, זאת עם התינוק שאפו מכוסה נזלת קרושה, היא לבטח היתה צורחת. ראו עליה שהיא שילוב נפיץ של דרמטיות ושיעמום, שהיא תספר שוב ושוב, בחדווה ובדמעות, את סיפור ההתקפה לעיתונאים שיציפו מאוחר יותר את הזירה. הושטתי את הסכין לפני שאתקשח, לפני שאזנק, לפני שכל שריר בגופי, הדרוך תמיד, יתכווץ אוטומטית.
"אני מתרגש," אמר לוק כשיצאנו מוויליאמס־סונומה אל רחוב 59, ונשיפת מזגן קפואה עקבה אחרינו. "ואת?"
"גביעי היין האדום מצאו חן בעיני." שילבתי את אצבעותי באצבעותיו, כדי להראות לו שאני מתכוונת לזה. אני לא סובלת את הרעיון של ״סרוויס״. באופן בלתי נמנע ניתקע עם שש צלוחיות, ארבע קעריות סלט ושמונה צלחות חגיגיות, ואני לעולם לא אזכה להשלים את משפחת החרסינה הקטנה שלהן. הן יזעפו על שולחן המטבח, לוק כל הזמן יציע לאחסן אותן ואני אתפרץ, "עדיין לא," עד שיום אחד, זמן רב אחרי החתונה, תנוח עלי פתאום השראה תזזיתית ואני אקח את הסרוויס הלא מושלם העירה, אתפרץ כרוח סערה לוויליאמס־סונומה, כמו מרתה סטיוארט קרבית, ואז אגלה שהם הפסיקו לייצר את דגם הלוּבר שבחרנו, לפני שנים רבות. "אולי נלך לאכול פיצה?"
לוק צחק ומעך את מותני. "לאן הכול הולך?"
ידי התקשחה בידו. "זה הספורט, אני חושבת. אני גוועת." זה היה שקר. עדיין היתה לי בחילה מכריך הנקניק־גבינה שאכלתי לצהריים, עבה, ורוד ועולה על גדותיו כמו הזמנה לחתונה.
"פּטסי אולי?" ניסיתי להישמע כאילו הרעיון צץ זה עתה, כשלמעשה פינטזתי על משולש פיצת פטסי, חוט גבינה לבן נמתח ממנה, אבל לא נקרע, מאלץ אותי לתלוש אותו באצבעות ולמשוך תוספת של גוש מוצרלה מפרוסה של מישהו אחר. החלום הרטוב הזה התנגן בראשי במחזוריות בלתי נגמרת מאז יום חמישי, כשהחלטנו שביום ראשון נדאג סוף־סוף לרשימת המתנות. ("אנשים מבקשים, טיף." "אני יודעת, אמא, נדאג לזה בקרוב מאוד." "החתונה בעוד חמישה חודשים!")
"אני לא רעב" — כתפיו של לוק התרוממו — "אבל אם את ממש רוצה." בחור טוב.
המשכנו להחזיק ידיים כשחצינו את שדרת לקסינגטון, מתחמקים מעדרים של נשים עם רגליים שריריות במכנסוני הליכה לבנים, נעליים תומכות וכל פלאי ויקטוריה׳ס סיקרט שיש בשדרה החמישית ואין במינסוטה; תהלוכת נערות מלונג איילנד שרצועות סנדלי הגלדיאטור שלהן מתפתלות על שוקיים בצבע דבש, כמו קנוקנות עור על עץ. הן הביטו בלוק. הן הביטו בי. הן לא הרימו גבה. עבדתי ללא לאות כדי להפוך ליריבה ראויה, להיות קרולין לגֵ'י־אף־קֵי ג'וניור שהוא. פנינו שמאלה, צעדנו ברחוב 60 ואז פנינו ימינה. כשחצינו את השדרה השלישית והגענו לשולחנות המסעדה, ערוכים וריקים, השעה היתה חמש אחרי הצהריים. הניו יורקרים הכיפיים עדיין היו בבראנץ'. פעם הייתי אחת מהם.
"בחוץ?" שאלה המארחת. הינהנו, והיא תלשה שני תפריטים משולחן ריק וסימנה לנו לבוא אחריה.
"אפשר לקבל כוס מוֹנטֶפּוּלצ'אנוֹ בבקשה?" המארחת הרימה גבה זעופה ותיארתי לעצמי שהיא חושבת — זה התפקיד של המלצר — אבל רק חייכתי אליה במתיקות: תראי כמה שאני חמודה. וכמה שאת לא הגיונית. תתביישי לך.
היא פנתה באנחה אל לוק. "ואתה?"
"רק מים." כשהיא התרחקה, "אני לא מבין איך את מסוגלת לשתות יין אדום כשכל כך חם בחוץ."
משכתי בכתפיים. "יין לבן לא הולך טוב עם פיצה." יין לבן נשמר ללילות שבהם הרגשתי קלילה ויפה. כשהייתי מסוגלת להתעלם ממנת הפסטה בתפריט. פעם כתבתי טיפ במגזין לאישה: "במחקר נמצא שהסגירה הפיזית של התפריט, אחרי שהחלטת מה להזמין, גורמת לך להרגיש יותר מסופקת מהבחירה. אז לכי על דג הסול במחבת וסגרי את התפריט בנקישה, לפני שתתחילי לעגוב על הפֶּנֶה בוודקה". לוֹלוֹ, הבוסית שלי, הדגישה את המילה ״לעגוב״ וכתבה, "קורע מצחוק". אלוהים, כמה שאני שונאת סול במחבת.
"אז מה עוד נשאר לנו לעשות?" לוק נשען לאחור ושילב ידיים מאחורי הראש, כאילו הוא מתכונן לכפיפות בטן, בלתי מודע בתמימותו לכך שאלו מילות קרב. ארס נקווה בעיני החומות, והזדרזתי לסלק אותו.
"הרבה." מניתי על אצבעותי. "כל הניירת — הזמנות, תפריטים, תוכניות, כרטיסי מקומות ישיבה, כל זה. אני צריכה למצוא מישהו לאיפור ולשיער ולהחליט על שמלת שושבינה לנל ולבנות. חוץ מזה אנחנו צריכים לחזור לסוכנת הנסיעות — אני ממש לא רוצה לנסוע לדובאי. אני יודעת" — הרמתי יד לפני שלוק יספיק להגיד משהו — "שאי־אפשר לבלות את כל הזמן במלדיביים. אחרי כמה זמן של רביצה על החוף אתה משתגע. אבל אי־אפשר לבלות כמה ימים בפריז או בלונדון אחר כך?"
לוק הינהן בריכוז. היו לו נמשים על האף כל השנה, אבל באמצע מאי הם התפשטו לרקות, ושם נשארו עד חג ההודיה. זה היה הקיץ הרביעי שלי עם לוק, ובכל שנה ראיתי במו עיני איך הפעילות הטובה והמיטיבה מחוץ לבית — ריצה, גלישה, גולף, גלישת רוח — מכפילה את הפתיתים הזהובים על אפו כמו תאי סרטן. זמן־מה הוא סחף גם אותי להתמסרות המרגיזה לתנועה, לאנדורפינים, לניצול מרבי של היום. בשבת הייתי מכוונת את השעון ל־13:00, לוק חשב שזה חמוד. "את כל כך קטנה וצריכה כל כך הרבה שינה," הוא נהג להגיד כשהעיר אותי אחרי הצהריים בחיכוכי אף. ״קטנה״. עוד תיאור שנוא עלי של גופי. מה אני צריכה לעשות כדי שמישהו יקרא לי ״כחושה״?
בסוף התוודיתי. זה לא שאני זקוקה לשעות שינה יוצאות דופן, פשוט לא ישנתי כשחשבת שכן. אף פעם לא הצלחתי לדמיין את עצמי מתמסרת לחוסר הכרה באותו הזמן שכולם מכבים את עצמם. אני יכולה לישון — לישון באמת, לא המנוחה קפוצת השפתיים שלמדתי להסתפק בה במשך השבוע — רק כשהשמש מאירה מעל מגדל החירות ומאלצת אותי לעבור לצד השני של המיטה, כשאני יכולה לשמוע את לוק מסתובב בעצלתיים במטבח, מכין חביתת חלבונים, והשכנים מהדלת ליד מתווכחים מי זרק אחרון את הפח. תזכורות יומיומיות ונדושות לכך שהחיים כל כך משעממים שאין שום סיכוי שיטילו אימה. עם זמזום עמום באוזניים, אז אני ישנה באמת.
"צריך לנסות לעשות דבר אחד ביום," מסכם לוק.
"לוק, אני עושה שלושה דברים ביום." היה בקולי רוגז שהתכוונתי להעלים. זה לא היה הוגן. אני אמורה לעשות שלושה דברים ביום, אבל במקום זה אני יושבת משותקת מול המחשב ומלקה את עצמי על זה שאני לא עושה שלושה דברים ביום, כמו שהבטחתי לעצמי. הגעתי למסקנה שזה יותר מלחיץ ותובעני מאשר פשוט לעשות את שלושת הדברים המזורגגים ביום, ולכן זכותי לזעום.
התמקדתי בדבר האחד שבטיפולי. "יש לך בכלל מושג כמה פעמים נאלצתי לדבר עם האישה מההזמנות?" העקתי על המוכרת — בדל אישה אסיאתית שעצביה המרוטים הרתיחו אותי — באינספור שאלות: זה נראה זול אם משתמשים באותיות דפוס בהזמנות אבל לא בכרטיסי האישור? האם מישהו ישים לב אם נשתמש בקליגרפיה לכתובת על המעטפה, אבל באותיות דפוס בהזמנה? הייתי מבועתת מכך שאקבל החלטה שתחשוף אותי. גרתי בניו יורק שש שנים וזה היה כמו ללמוד תואר שני באיך להיראות עשירה בלי מאמץ — אבל עכשיו בתוספת הקוּליות של דאונטאון. בסמסטר הראשון למדתי שסנדלי ג'ק רוג'רס, שהיו נערצים בקולג', זועקים, ״האקדמיה הקטנה והליברלית שלי לאמנות תישאר לנצח מרכז היקום שלי!״ מצאתי ציר קיומי חדש, והזוגות הזהובים, כסופים ולבנים הלכו לפח. אותו דבר קרה עם תיק המיני קואץ' שלי (איכס). אחר כך הבנתי שקליינפלד, שנחשב מוסד ניו יורקי כה זוהר וקלאסי, הוא למעשה מפעל קיטשי לשמלות כלה לפַּרְוָוריסטיות (למדתי גם מה פירוש המילה). אני בחרתי בוטיק קטן ברובע מיטפּקינג, שמדפיו נאצרו בקפדנות עם פריטים של מרקזה, רים אקרה וקרולינה הררה. כל המועדונים הצפופים והאפלוליים, שבקדמתם דורמנים שריריים וחבלים אדומים ובתוכם טייסטו וירכיים פועמים בפראות? לא ככה מבלים אורבניסטים שמכבדים את עצמם את ערבי שישי. לא, אנחנו לחלופין משלמים שישה־עשר דולר למנת אנדיב ושוטפים את הטעם עם וודקה וסודה באיזה בר ידוע לשמצה באיסט וילג', כשעל רגלינו מגפוני ראג & בון זולים למראה שעלו 495 דולר.
היו לי שש שנים נינוחות להגיע למקום שבו הייתי היום: ארוס בעולם הפיננסים, היכרות בלתי אמצעית עם המארחת בלוקנדה ורדה, החדש של קלואה תלוי על מפרק היד (לא סלין אמנם, אבל לפחות ידעתי לא להיראות בציבור עם לואי ויטון מפלצתי, כאילו היה הפלא השמיני בתבל). היה לי מספיק זמן ללטש את עצמי. אבל לתכנון חתונה יש עקומת למידה תלולה בהרבה. את מתארסת בנובמבר ויש לך חודש ללמוד את החומר, לגלות שהאסם בבלו היל — היכן שחשבת שתינשאי — כבר לא, ושסניפי בנק ישנים ששופצו וגובים עשרים אלף דולר לערב הם ה־דבר. יש לך חודשיים להתעמק בירחוני חתונה ובבלוגים, להתייעץ עם עמיתייך הגייז במגזין לאישה ולגלות ששמלת חתונה סטרפלס היא פיגוע תרבותי. עכשיו את כבר שלושה חודשים בעניין, ועדיין צריכה להשיג צלם שאין לו אף כלה משורבבת שפתיים בפורטפוליו (יותר קשה ממה שזה נשמע), שמלות לשושבינות שלא נראות בכלל כמו שמלות לשושבינות, וגם חנות פרחים שיכולה להבטיח לך כלניות מחוץ לעונה, כי ברצינות, אדמוניות? חתונה זה לא עסק לחובבניות. שגיאה אחת, וכולם יראו שמתחת לספריי השיזוף המעודן, את האיטלקייה הזולה שלא יודעת להעביר יחד את המלח והפלפל. חשבתי שבגיל עשרים ושמונה אוכל להפסיק להתאמץ להוכיח את עצמי ולהירגע. אבל המאבק רק נעשה יותר עקוב מדם עם השנים.
"ועדיין לא השגת לי את הכתובת של המומחה לקליגרפיה," אמרתי, למרות שבחשאי שמחתי שיהיה לי עוד זמן לענות את מוכרת הניירת המתוחה.
"אני עובד על זה," נאנח לוק.
"לא נעמוד בזמנים אם לא תשיג לי את זה השבוע. אני מבקשת כבר חודש."
"הייתי עסוק!"
"ואני לא?"
התקוטטות. זה כל כך יותר מכוער מריב לוהט עם ריסוק צלחות, לא? לפחות אחר כך יש סקס על רצפת המטבח, ורסיסים של דגם הלובר משאירים טביעות על גבך. אף גבר לא מתמלא חשק עז לקרוע לך את הבגדים אחרי שאת מבשרת לו, בנבזות, שהוא השאיר גוש קקי אחד צף באסלה.
אני מאגרפת את הידיים ומותחת את האצבעות כאילו אני מסוגלת לסלק את הזעם כמו קורי ספיידרמן. פשוט תגידי את זה. "מצטערת." הוספתי כעירבון את האנחה הכי פתטית שהצלחתי להפיק. "אני פשוט ממש עייפה."
יד בלתי נראית עברה על פניו של לוק ומחתה מהן את התסכול. "למה שלא תלכי לרופא? שייתן לך איזה כדור שינה."
הינהנתי, מעמידה פנים שאני שוקלת את הרעיון, אבל גלולות שינה הן רק פגיעוּת בדמות כפתור. מה שבאמת הייתי צריכה זה את השנתיים הראשונות של הזוגיות, אותה הפוגה קצרה שבה שכבתי כשאיברי משולבים באיבריו של לוק, כשהלילה החליק ממני ולא חשתי צורך לרדוף אחריו. בפעמים המעטות שבהן התעוררתי בקפיצה, ראיתי שאפילו מתוך שינה זוויות פיו של לוק מתעקלות מעלה. המזג הטוב של לוק היה כמו הספריי נגד ג'וקים שריססנו בבית הקיץ של הוריו בננטקט, חזק כל כך שהרחיק כל פחד, ואת התחושה — החובקת כול, השלווה בצורה מטרידה — שמשהו רע עומד לקרות. אבל מתישהו לאורך הדרך — טוב, אם להיות כנה, פחות או יותר כשהתארסנו לפני שמונה חודשים — חזרו נדודי השינה. התחלתי להדוף את לוק כשניסה להעיר אותי לריצה על גשר ברוקלין בשבתות בבוקר, דבר שעשינו כמעט כל שבת במשך שלוש שנים. לוק הוא לא מין כלבלב מאוהב ומעורר רחמים — הוא מבחין בנסיגה, אבל למרבה התדהמה, זה רק הופך אותו ליותר מחויב כלפי. כאילו הוא לוקח על עצמו את האתגר להחזיר אותי למה שהייתי.
אני לא גיבורה עשויה ללא חת, שאינה מודעת ליופייה השקט ולקסמה המשונה, אבל היו ימים שבהם תהיתי מה לוק מוצא בי. אני יפה — אני אמנם צריכה להשקיע בזה, אבל חומרי הגלם שם. אני צעירה מלוק בארבע שנים, שזה פחות טוב משמונה, אבל בכל זאת משהו. אני גם אוהבת לעשות דברים ״מוזרים״ במיטה. ולמרות שללוק ולי יש הגדרה שונה בתכלית ל״מוזרים״ (הוא: דוגי ומשיכת שיער, אני: מכות חשמל לכוס עם כדור בין השיניים כדי להחניק את הצרחות), על פי הסטנדרטים שלו יש לנו חיי מין חריגים ומספקים. אז כן, יש לי מספיק מודעות עצמית כדי לזהות את הדברים שלוק מוצא בי, אבל יש ברים במידטאון שמלאים בבחורות כמוני, קייטיות מתוקות עם בלונד טבעי, שירדו על שש ויניפו את הקוקו לעבר לוק בלי לחשוב פעמיים. קייט בטח גדלה בבית לבנים אדומות עם תריסים לבנים, שלא היה לו ציפוי קיטשי מאחורה, כמו בבית שלי. אבל קייט לעולם לא תוכל להעניק ללוק מה שאני מעניקה לו, את הקצה. אני להב חלוד ומכוסה חיידקים, שחותך פה ושם את התפרים של חייו המושלמים כשל כוכב פוטבול, ומאיים לקרוע אותם לגזרים. לוק אוהב את האיוּם, את הסיכון האפשרי הגלום בי. אבל הוא לא באמת רוצה לראות מה אני מסוגלת לעשות, את החורים המרופטים שאני מסוגלת לפעור. ביליתי את רוב הזוגיות שלנו בגירוד פני השטח, בחנתי את הלחץ. כמה כוח אוכל להפעיל בלי להקיז דם? אני מתחילה להתעייף.
המארחת היקרה הניחה מולי כוס יין בחבטה מרושלת בכוונת תחילה. נוזל אדום כאבן אודם גלש מהשוליים ונקווה סביב בסיס הכוס, כמו פצע ירי.
"בבקשה!" היא צייצה וחייכה אלי את מה שהיה מן הסתם חיוכה הזדוני ביותר, אבל אצלי כלל לא היה מופיע על הסקאלה.
ובבת אחת עלה המסך ונדלקו הזרקורים הלוהטים: הופעה. "אוי ואבוי," השתנקתי. טפחתי באצבעי על החריץ שבין שתי שיני הקדמיות. "חתיכת תרד. בדיוק שם."
המארחת כיסתה על פיה בידה והאדימה מהצוואר ומעלה. "תודה," היא מילמלה והתרחקה בגנבה.
עיניו של לוק היו כדורים כחולים ומבולבלים בשמש הערב העצלה. "לא היה לה שום דבר בין השיניים."
לקחתי את הזמן, רכנתי על השולחן, גמעתי את היין שעל בסיס הכוס, כדי שלא יכתים את הג'ינס הלבן שלי. בחיים אל תסתבך עם כלבה לבנה עשירה והג'ינס הלבן שלה. "בין השיניים לא, מצד שני בתחת…"
צחוקו של לוק היה מחיאות כפיים סוערות. הוא הניד את ראשו בהתרשמות. "את יכולה להיות די מנוולת, את יודעת?"
"חנות הפרחים תגבה ממך לפי שעה על הניקיון למחרת. את צריכה להסכים איתם על מחיר גלובלי." שני בבוקר. ברור, כמו שברור שהשמש המזוינת זורחת, שנאלצתי לעלות במעלית עם אלינור טאקרמן, לבית פודלסקי, גם היא עורכת במגזין לאישה, שרוב הזמן בין תשע לחמש מצצה לי את הכישרון, ובשאר הזמן לקחה על עצמה את תפקיד המומחית לענייני חתונות וגינונים נלווים. אלינור נישאה לפני שנה והמשיכה לדון באירוע בכובד הראש הקודר שרוב האנשים דיברו בו על ה־11 בספטמבר או על מותו של סטיב ג'ובס. אני מניחה שזה ימשיך ככה עד שירביעו אותה והיא תלד את האוצר הלאומי הבא.
"את רצינית?" ליוויתי את המילים בהשתנקות בהלה קטנה. אלינור היא עורכת הכתבות, היא מעלי בהיררכיה הארגונית ומבוגרת ממני בארבע שנים. אני צריכה שהיא תחבב אותי, וזה לא קשה. כל מה שבנות כמוה רוצות זה שתביטי בהן בעיניים פעורות, כמו במבי תמים, ותתחנני שיחלקו איתך את פניני חוכמתן.
אלינור הינהנה ברצינות תהומית. "אני אשלח לך באימייל את החוזה שלי, כדי שתראי מה לעשות." וכדי שתראי כמה הורדנו במחיר, היא לא הוסיפה, אבל זה היה כל העניין.
"זה כל כך יעזור לי, אלינור," השתפכתי וחשפתי שיניים שהולבנו לאחרונה. דלתות המעלית השמיעו את צלצול החירות שלי.
"בוקר טוב לך, מיס פַאנֶלי." קליפורד עיפעף בפלרטטנות. אלינור לא זכתה לשום דבר. קליפורד עבד בקבלה של המגזין לאישה כבר עשרים ואחת שנה, והיו לו סיבות מגוונות ומגוחכות לשנוא את רוב האנשים שחלפו על פניו מדי יום. פשעה של אלינור היה שהיא איומה, אבל גם שפעם הגיע אימייל שיש עוגיות במטבחון. קליפורד, שלא היה יכול לעזוב את הטלפון בלתי מאויש, העביר את האימייל לאלינור וביקש ממנה להביא לו עוגייה, וגם קפה עם חלב בגון של גמל. אלינור היתה במקרה בפגישה, ועד שקראה את האימייל, העוגיות כבר חוסלו. היא הביאה לו את הקפה האהוב עליו, בגון גמל, בכל מקרה, אבל קליפורד הגיב בהרמת אף ולא החליף איתה יותר מחמש מילים מאז. "הפרה השמנה בטח אכלה את העוגייה האחרונה במקום להביא לי אותה," הוא ליחשש לי אחרי ה״תקרית״. אלינור היא אולי האישה הכי אנורקטית שאני מכירה, ושנינו נפלנו על הברכיים מרוב צחוק.
"בוקר טוב, קליפורד." נופפתי לעברו נפנוף קטן וטבעת האירוסים שלי התנוצצה תחת מרבד נורות הניאון.
"איזה חצאית." קליפורד שרק והביט בקורת רוח בגליל העור במידה 32 שנדחסתי לתוכו, אחרי פורענות הפחמימות של אתמול. המחמאה כוונה אלי ולא פחות מכך אל אלינור. קליפורד אהב להראות איזה מתוק הוא יכול להיות אם לא מכעיסים אותו.
"תודה, מותק." פתחתי את הדלת לאלינור.
"מתרומם מזוין," היא מילמלה כשעברה, חזק מספיק כדי שקליפורד ישמע. אחר כך היא הסתכלה עלי כדי לראות איך אגיב. התעלמתי ממנה. זה היה קו אדום. צחוק פירושו בגידה בקליפורד.
הרמתי שתי ידיים. וידאתי שקולי יתמוך בשקר ואמרתי, "אני חולה על שניכם."
כשהדלת נסגרה וקליפורד כבר לא שמע אותנו, אמרתי לאלינור שאני עוד מעט יורדת למטה לפגישה לא רשמית עם מועמדת. האם היא רוצה איזה נשנוש או מגזין מלמטה?
"חטיף בריאות ואת ה־GQ החדש, אם יש להם," ענתה אלינור. היא תנקר בו כל היום. אגוז בתור חטיף לארוחת עשר, אוכמנייה מיובשת לצהריים. אבל היא חייכה אלי בהכרת תודה, וזאת היתה המטרה, כמובן.
רוב חברותי לעבודה מחקו באופן אוטומטי את האימיילים שהנושא שלהם היה ״אפשר להזמין אותך לקפה?״, שכתבו בחורות צייתניות בנות עשרים ומשהו, שהיו בו בזמן מבועתות ובטוחות בעצמן במידה מופרזת ומצערת. כולן צפו בילדותן בלורן קונרד בהוליווד הילס וחשבו לעצמן, אני רוצה לעבוד במגזין כשאהיה גדולה! הן תמיד התאכזבו לגלות שאין לי שום קשר לאופנה ("אפילו לא טיפוח?" שאלה אחת בשרבוב שפתיים, ועירסלה את תיק איב סן לורן של אמה בחיקה, כמו תינוק). אני נהנית להתגרות בהן. "המתנות היחידות שאני מקבלת בעבודה הן עותקי דפוס של ספרים, שלושה חודשים לפני שהם מתפרסמים. מה את קוראת כרגע?" הצבע תמיד אזל מפניהן והסגיר את התשובה.
למגזין לאישה יש היסטוריה ארוכה וידועה של ערבוב בין תוכן גבה־מצח לנמוך־מצח. עיתונאות רצינית מופיעה פה ושם, ולצדה לפעמים פרק ראשון מספר יוקרתי למדי, דיוקן של כמה מנהלות מובחרות שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית או סקירת נושאים ״נשיים״ חמים, כגון אמצעי מניעה והפלות, נושא שמקפיץ ללולו את הפיוזים, כי כפי שהיא אוהבת לומר, "גם גברים לא רוצים תינוק בכל פעם שהם מזיינים". אבל לא בגלל זה קונות מיליון בנות תשע־עשרה את המגזין לאישה מדי חודש. ובאופן אישי קיים סיכוי גדול יותר שאהיה חתומה על ״99 דרכים לשַמן לו את הנקניקייה״ מאשר על ריאיון עם הפוליטיקאית ואלרי ג'ארט. נדמה שהעורכת הראשית — אישה אלגנטית וא־מינית בשם לולו, שנוכחותה המאיימת גורמת לי לשגשג, כי כל הזמן נדמה לי שהמשרה שלי בסכנה, ומכאן שהיא חשובה — סולדת ממני וחשה כלפי יראת כבוד בו־זמנית.
בהתחלה נדחקתי לתפקיד כתבת הסקס, בגלל איך שאני נראית, אני חושבת. (למדתי להסוות את הציצים, אבל דומה שיש בי מין וולגריות בסיסית.) נתקעתי בתפקיד כי באמת הייתי טובה בו. כתיבה על סקס היא לא הדבר הכי קל, ולא משהו שרוב העורכות, מנויות קבועות לאטלנטיק, יואילו בטובן לעשות. כולן כאן יוצאות מגדרן כדי להתהדר בכמה מעט הן יודעות על סקס, כאילו הידיעה איפה הדגדגן שלך סותרת עבודה עיתונאית רצינית. "מה זה בדס"מ," שאלה אותי לולו פעם, ולמרות שידעה את התשובה השתנקה בעליזות כשהסברתי את ההבדל בין סאב לדום. אבל אני משחקת את המשחק. לולו יודעת שכתבת הדיוקן על מקימת רשימת אמילי1 היא לא מה שגורם למגזין להתעופף מדוכני העיתונים בכל חודש, והיא צריכה את המכירות האלה. בשנה האחרונה היו שמועות על זה שלולו עומדת לחמוס את מקומו של עורך מגזין הניו יורק טיימס כשהחוזה שלו יסתיים. "את היחידה שמסוגלת לכתוב על סקס בצורה מצחיקה ואינטליגנטית," היא אמרה לי פעם. "תחשקי שיניים, ואני מבטיחה לך שבעוד שנה לא תצטרכי עוד לכתוב שוב על מציצות."
1 תנועת תמיכה בפוליטיקאיות דמוקרטיות המצדדות בהפלות.

במשך חודשים נצרתי את ההקנטה הקטנה הזאת, שהיתה יקרה ללבי כמו הטפיל הנוצץ שעל אצבעי. ואז יום אחד הגיע לוק הביתה והכריז שהוא במגעים למעבר למשרד בלונדון. תהיה קפיצה משמעותית בבונוס שלו, שכבר היה משמעותי בהחלט. אל תבינו אותי לא נכון, אני אשמח לגור בלונדון מתישהו, אבל לא בתנאים של מישהו אחר. לוק נרתע כשראה את הצער מערפל את הבעתי.
"את כותבת," הוא הזכיר לי. "תוכלי לכתוב בכל מקום. זה היופי בזה."
הקפתי את המטבח ושטחתי את תחינתי. "אני לא רוצה להיות כותבת עצמאית, לוק. להתחנן לעבודה בארץ אחרת. אני רוצה להיות עורכת כאן." הצבעתי על הרצפה, כאן, איפה שאנחנו עכשיו. "זה מגזין הניו יורק טיימס." חפנתי בשתי ידיים את ההזדמנות הקרובה כל כך וטילטלתי.
"אן." לוק אחז במפרקי ידי והוריד אותם לצדי גופי. "אני יודע שאת צריכה למצות את זה. להוכיח לכולם שאת יכולה לכתוב יותר מסקס, או מה שזה לא יהיה. אבל במבט מפוכח, מה? את תעבדי שם שנה ותתחילי להציק לי שנעשה ילד, ואז לא תרצי בכלל לחזור לעבודה. בואי נהיה הגיוניים. באמת כדאי שאני — שאנחנו" — הו, הוא גייס את ה״אנחנו״ — "נוותר על ההזדמנות הזאת בגלל גחמה חולפת?"
אני יודעת שלוק חושב שאני אעשה תפנית קייט טיפוסית כשיהיה מדובר בילד. רציתי טבעת, חתונה מפוארת, שמלה גבוהה כמו מגדל, יש לי רופא עור של עשירות בשדרה החמישית שמוכן להזריק לי כל מה שאני רוצה, ולעתים קרובות אני גוררת את לוק לאֵי־בי־סי שטיחים וכלי בית כדי לבחון מנורות בצבע טורקיז ושטיחים מרוקאיים. "נכון שזה ייראה נפלא בכניסה?" אני תמיד אומרת, מה שגורם ללוק להפוך את תג המחיר ולהעמיד פנים שהוא חוטף התקף לב. אני חושבת שהוא סומך עלי שאנדנד לו עד שיהפוך לאבא, כמו כל הרעיות של החברים שלו. הוא יזייף קיטורים על כוס בירה — "היא עוקבת אחרי הביוץ" — וכולם ינהמו תמיכה מזויפת, הייתי שם, גבר. אבל עמוק בפנים, מוצא חן בעיניהם שיש מי שדוחפת אותם לזה, כי גם הם רוצים בכך, עדיף בן, אבל אם היא תיכשל באספקת יורש בפעם הראשונה, תמיד יהיה תינוק מספר שתיים. רק שבחורים לא צריכים להודות בזה. ובחור כמו לוק? הוא לא מעלה על דעתו שיצטרך להקיש על השעון ולהגיד, "טיק טק."
הבעיה היא שאני לא אלחץ. ילדים מתישים אותי.
אלוהים, המחשבה שאהיה בהיריון, שאלד, הופכת אותי לגמרי. לא בדיוק התקף חרדה, יותר מין סחרור, מצב ייחודי שצץ לפני ארבע־עשרה שנה בערך, שבו אני מרגישה כמו על מתקן מסתחרר שהתנתק באמצע הנסיעה. זה כאילו שאני לאט־לאט נעצרת, הדממה בין דפיקות הלב שלי, ההולכות ונחלשות, נמתחת יותר ויותר, ואני גולשת ללולאות האחרונות של חיי. כל המפגשים האלה, הרופאים והאחיות שייגעו בי — למה האצבעות שלו מתעכבות שם? הוא מרגיש משהו? זה גוש סרטני? ייתכן שהסחרור לעולם לא ייעצר. אני מסוג ההיפוכונדרים המטורפים, המרגיזים, שמוציאים אפילו את הרופאים העדינים ביותר מדעתם. פעם אחת חמקתי מהגורל וזה רק עניין של זמן, אני רוצה להסביר להם, לגרום להם להבין שהנוירוזה שלי מוצדקת. סיפרתי ללוק על הסחרור וניסיתי להסביר לו שאני לא חושבת שאוכל להיות בהיריון אי־פעם, פשוט מפני שאדאג יותר מדי. הוא צחק, חיכך את אפו בצווארי וגירגר, "הדאגה הזאת לתינוק כל כך חמודה." חייכתי חזרה. ברור שלזה התכוונתי.
נאנחתי, לחצתי על הכפתור ללובי וחיכיתי שדלתות המעלית ייפרדו. חברותי לעבודה מתייחסות בהרמת אף לפגישות עם הבנות העלובות האלו, כפי שהן מתייחסות בהרמת אף לכתיבה על חיץ הנקביים, אבל בעיני זה בידור טהור. בתשע פעמים מתוך עשר מדובר בבחורה הכי יפה באחוות הסטודנטיות שלה, זאת עם ארון הבגדים הכי טוב והאוסף הכי גדול של ג'ינסים של ג'יי ברנד. לעולם לא יימאס לי לראות את הצל שיחלוף על פניה כשתראה את מכנסי דרק לאם הרפויים שלי ואת הגולגול המבולגן על עורפי. היא תמשוך במותני שמלתה המסוגננת בגזרת A, שפתאום תיראה דודתית להפליא, תחליק את שערה הישר להחריד ותבין שהיא שיחקה לא נכון. אחת כזאת היתה מענה אותי לפני עשור, אז בבקרים שיש לי הזדמנות להפעיל עליה את כוחי, אני מזנקת מהמיטה.
הבחורה שעמדתי לפגוש הבוקר עניינה אותי במיוחד. ספנסר הוקינס — הייתי הורגת בשביל שם כזה — היתה בוגרת התיכון שלי, בית ספר ברדלי, שסיימה לאחרונה את לימודיה בטריניטי קולג' (כמו כולן), והיתה ״מלאת הערכה״ ל״עוצמה שהפגנתי לנוכח הקשיים״. כאילו אני רוזה פארקס המזורגגת או משהו כזה. אבל רק שתדעו, היא לחצה על הכפתור הנכון — זה מסוג הזבל שאני אוכלת לארוחת בוקר.
איתרתי אותה מיד כשיצאתי מהמעלית — מכנסי עור רחבים (אם זה זיוף הוא מוצלח) מאוזנים להפליא עם חולצת כפתורים מגוהצת, נעלי עקב כסופות ותיק שאנל קטן תלוי על האמה. אילולא פרצוף הבירה העגלגל שלה, הייתי עלולה לפנות לאחור ולהעמיד פנים שלא הבחנתי בה. אני לא מתמודדת טוב עם תחרות.
"מיז פאנלי?" היא ניסתה. אלוהים, הייתי כבר כל כך קצרת רוח להפוך להאריסון.
"היי." לחצתי את ידה חזק כל כך, שרצועת התיק שלה רעדה. "יש לנו שתי אפשרויות לקפה — בדוכן העיתונים מוכרים אילי ובקפטריה יש סטארבקס. מה את בוחרת?"
"מה שאת מעדיפה." תשובה טובה.
"אני לא סובלת סטארבקס." עיקמתי את האף, פניתי על עקבי ושמעתי את נקישותיה הבהולות מאחורי.
"בוקר טוב, לורטה!" אני הכי אמיתית כשאני מדברת עם הקופאית בדוכן העיתונים. ללורטה יש כוויות קשות על כל הגוף — אף אחד לא יודע מאיפה — והיא מדיפה צחנה עזה ומעופשת. כשהיא רק התחילה לעבוד, לפני שנה, אנשים התלוננו — זה כזה חלל קטן, וקרוב לאוכל, לא פחות ולא יותר. זה פשוט מדכא תיאבון. ברור שאצילי מצד החברה להעסיק אותה, אבל לא עדיף שהיא תעבוד כאילו במחלקת ההודעות במרתף הבניין? ממש שמעתי את אלינור מקטרת ככה יום אחד, עם חברה לעבודה. מאז שלורטה התחילה לעבוד הקפה תמיד טרי, קנקני החלב תמיד מלאים — אפילו הסויה! — והגיליונות העדכניים של המגזינים תמיד מוצגים בחן על המדפים. לורטה קוראת כל דבר שהיא נוגעת בו, היא מתקמצנת על מיזוג אוויר וחוסכת כל פרוטה לנסיעה, ופעם היא הצביעה על דוגמנית יפהפייה במגזין ואמרה לי, "חשבתי שזאת את!" כנראה גם הגרון שלה נשרף, כי יש לה קול מחוספס. היא דחפה לי את התמונה מתחת לאף. "ראיתי אותה, וחשבתי, זאת חברה שלי." המילה נכרכה סביב גרוני ובקושי הצלחתי לא לפרוץ בבכי.
אני מקפידה להביא את הבחורות האלה לדוכן העיתונים. "היית במערכת העיתון בקולג'?" אני תמיד מערסלת את הסנטר בידי ומעודדת אותן לספר לי עוד על הסקופ על קמע בית הספר, על הסממנים ההומופוביים של התחפושת, אבל כל זה אחרי שהחלטתי באיזו מידה לעזור להן, בהסתמך על יחסן ללורטה.
"בוקר טוב!" לורטה האירה לי פנים. השעה היתה 11:00, דוכן העיתונים היה שקט. לורטה קראה את פסיכולוגיה היום. היא הנמיכה את הירחון וחשפה את הטלאים הוורודים, חומים ואפורים שכיסו את פניה. "הגשם הזה," היא נאנחה, "אני אמנם שונאת אותו, אבל אני מקווה שירד גשם כל השבוע כדי שיהיה סוף־שבוע בהיר."
"אויש, אני יודעת." לורטה אוהבת לדבר על מזג האוויר. במולדתה, הרפובליקה הדומיניקנית, כולם רקדו ברחובות כשירד גשם. אבל כאן לא, היא אמרה. כאן הגשם מטונף. "לורטה, תכירי את ספנסר." אני מצביעה על הטרף הטרי, שאפו כבר מתעוות. זאת לא בהכרח נקודה לרעתה, אין לך שליטה על איך שהגוף מגיב כשהוא נתקל בצחנה טרגית. מי כמוני יודעת. "ספנסר, לורטה."
לורטה וספנסר מתלוצצות. הבנות האלה תמיד מנומסות, לעולם לא יעלה על דעתן לא להיות מנומסות, אבל בדרך כלל יש ביחסן משהו מתוח שמסגיר אותן. חלק מהן אפילו לא מנסות להסתיר איזה דפוקות הן כשאנחנו נשארות לבד. "אומייגד, הריח הזה היה ממנה?" אמרה אחת מהן, כיסתה את פיה כדי להחניק צחקוק וחיככה את כתפה בכתפי, כאילו אנחנו בעלות ברית, כאילו אנחנו חברות שהרגע גנבו ערמת תחתוני חוטיני של ויקטוריה׳ס סיקרט.
"יש קפה ויש תה, תבחרי." שלפתי ספל מהערמה והזרמתי לתוכו זרם כהה, ואילו ספנסר עמדה מאחורי ושקלה.
"התה מנטה מצוין," אמרה לורטה בתבונה.
"כן?" שאלה ספנסר.
"כן," אמרה לורטה. "מאוד מרענן."
"יודעת מה" — ספנסר היטיבה את התיק הקלאסי המרופד גבוה יותר על כתפה — "אני לא בחורה של תה. אבל כל כך חם היום שזה נשמע ממש מצוין."
מה־אתם־יודעים. אולי בית ספר ברדלי המוערך הגשים סוף־סוף את הצהרת הכוונות שלו: "בית ספר ברדלי מחויב לחינוך למצוינות, לפיתוח חמלה, יצירתיות וכבוד בכל תלמיד ותלמידה". שילמתי על המשקאות. ספנסר הציעה, אבל התעקשתי, כמו תמיד, למרות שיש לי חיזיון שחוזר על עצמו שבו הכרטיס שלי לא עובר, והחיוב העלוב של 5.23 דולר הוא זה שמשבש את המפגן המשומן: סגנון, הצלחה, אירוסים וכל זה בגיל עשרים ושמונה, לא פחות ולא יותר. חשבון האמריקן אקספרס נשלח ישירות ללוק. זה עשה לי הרגשה משונה, אבל לא מספיק משונה כדי שאשים לזה סוף. אני מרוויחה שבעים אלף דולר בשנה. אם הייתי חיה בקנזס הייתי פריס הילטון המזוינת. כסף לעולם לא יהיה בעיה, בזכות לוק, ובכל זאת יש לי פחד ילדותי מפני המילה ״נדחה״. אמא ממלמלת תירוצים לקופאית, ידיה המאוכזבות רועדות כשהיא מחזירה את הכרטיס לארנק התפוח מחבריו שהגיעו לתקרת המקסימום.
ספנסר לגמה מהמשקה שלה. "זה נהדר."
לורטה זהרה. "מה אמרתי לך?"
מצאנו שולחן בקפטריה הריקה. אור אפור וגשום הציף אותנו מחלונות התקרה, ושמתי לב ששלושה קווים חוצים את מצחה השזוף של ספנסר, דקיקים כל כך שהיו עשויים להיות שערות.
"אני ממש מעריכה את זה שאת נפגשת איתי," היא פתחה ואמרה.
"אין בעיה." לגמתי מהקפה. "אני יודעת כמה קשה לחדור לתעשייה הזאת."
ספנסר הינהנה בפראות. "זה כל כך קשה. כל החברות שלי בפיננסים. המשרות חיכו להן עוד לפני שנגמרו הלימודים." היא מישמשה את החוט של שקיק התה. "אני עובדת על זה מאז אפריל, וממש מתחילה לתהות אם כדאי לי לנסות תחום אחר. רק כדי שתהיה לי עבודה. זה מתחיל להיות מביך." היא צחקה. "ואז אני אוכל לעבור לכאן, ולהתחיל לחפש מהצד." היא הביטה בי בתהייה. "את חושבת שזה חכם? אני דואגת שאם במגזין יראו בקורות החיים שלי שאני עובדת בתחום אחר, לא ייקחו אותי ברצינות, אבל אני גם דואגת שאם לא אקח סתם עבודה והחיפוש יתמשך, שיתחילו להיות מוטרדים מזה שאין לי שום ניסיון." ספנסר נאנחה, מתוסכלת מהדילמה הדמיונית. "מה דעתך?"
אני עוד הייתי המומה מזה שהיא לא גרה בעיר, בדירה ברחוב 91 פינת השדרה הראשונה, שכירות והוצאות על חשבון אבא'לה. "איפה עשית התמחות?" שאלתי.
ספנסר לטשה עיניים נבוכות בחיקה. "לא עשיתי. כלומר, כן, אבל בסוכנות ספרותית. אני רוצה להיות סופרת, שזה כאילו נשמע טיפשי ושאפתני, כמו 'אני רוצה להיות אסטרונאוטית!', אבל אין לי מושג איך לגרום לזה לקרות, ומרצה אחת הציעה לי לעבוד בצד העסקי של העניין, כדי לקבל מושג על התעשייה. אפילו לא הבנתי שהֵיי, ירחונים, זה משהו שאני אוהבת — אני אוהבת את המגזין לאישה, הייתי מפלחת אותו לאמא שלי כשהייתי קטנה" — אנקדוטה נדושה, אני אף פעם לא יודעת אם להאמין לה או שזה סתם משהו שאנשים אומרים. "בכל מקרה, אף פעם לא הבנתי שאנשים כותבים את הדברים האלה. אז התחלתי לחקור את התעשייה, וזה, מה שאת עושה, זה מה שאני נועדתי לעשות, אני פשוט יודעת את זה." היא השתתקה ונשמה בכבדות. המון תשוקה. אבל זה מצא חן בעיני. רוב הבנות רק רצו עבודה שתאפשר להן לשחק בבגדים, להתערבב עם סלבריטאים ולהיכנס לרשימת המוזמנים הקבועים למועדון הבום בום רוּם. אלו יתרונות חביבים של העבודה, אבל הם תמיד היו משניים ל"מאת אן פאנלי" באותיות דפוס. לקבלת העותק שלי בצירוף פתק: "קורע מצחוק" או "הנימה שלך מושלמת". את הפתק הזה הבאתי הביתה ולוק תלה אותו על המקרר, כאילו זאת בחינה שקיבלתי בה מצוין.
"את יודעת שככל שתתקדמי כעורכת, תכתבי פחות ותערכי יותר". זה משהו שעורכת אמרה לי פעם בריאיון, וזה הרתיע אותי. מי רוצה לכתוב פחות ולערוך יותר? עכשיו, אחרי שאני עובדת בתעשייה שש שנים, אני מבינה. למגזין לאישה יש הזדמנויות מוגבלות לכתיבת ידיעות אמיתיות, ויש גבול למספר הפעמים שבהן יכולתי להמליץ לקוראות לגשת לנושא טעון עם החבר כשהן יושבות לצדו ולא מולו. "מומחים טוענים שגברים יותר פתוחים לרעיונות כשהם לא מרגישים שהולכים איתם ראש בראש… פשוטו כמשמעו". ובכל זאת היה משהו בזה שאנשים זיהו את מקום העבודה שלי ועיניהם נדלקו כשסיפרתי להם שאני עובדת שם. הייתי זקוקה לזה בשלב זה.
"אבל אני עדיין רואה כתבות שלך כל הזמן," אמרה ספנסר.
"כשתפסיקי לראות אותן, תדעי שאני מנהלת את המקום."
ספנסר גילגלה את ספל התה בין ידיה בביישנות. "את יודעת, כשראיתי את השם שלך בפעם הראשונה במגזין, לא הייתי בטוחה שזאת את, את. בגלל השם שלך. אבל אז ראיתי אותך בתוכנית היום ולמרות שהשם שלך קצת השתנה ואת קצת השתנית — למרות שתמיד היית יפה" — סומק עז טיפס על לחייה — "ידעתי שזאת את."
לא אמרתי כלום. היא תצטרך לשאול.
"עשית את זה בגלל מה שקרה?" השאלה החלישה את קולה.
הרי לפניכם המופע הקטן שאני מעלה בכל פעם שמישהו שואל את זה: "חלקית. מרצה בקולג' הציעה שאעשה את זה, כדי שאנשים ישפטו אותי על סמך המעשים שלי, ולא על סמך מה ששמעו עלי." אחר כך תמיד משכתי בכתפיים בענווה. "לא שזוכרים את השם שלי. רוב האנשים זוכרים את ברדלי."
והנה האמת: התחלתי להבין שמשהו לא בסדר עם השם שלי ביום הראשון בתיכון. הייתי מוקפת בצ׳ונסים ובגרירים, בכל אותן קייט פשוטות ואלגנטיות, שאף אחד משמות המשפחה שלהם לא נגמר בתנועה. השם טיפאני פאנלי בלט כמו קרוב משפחה כפרי שמופיע לסעודת חג המולד ושותה את כל הוויסקי המובחר. לעולם לא הייתי מבינה את זה אילולא למדתי בברדלי. אלא שאם לא הייתי לומדת בברדלי, לו הייתי נשארת בצד שלי של המסילה בפנסילבניה, אני מבטיחה לכם שברגע זה הייתי חונה עם הב־מ־וו שלי (ליסינג) מחוץ לגן ילדים, מתופפת על ההגה בציפורניים צבועות בפרנץ'. ברדלי היה כמו אם חורגת מתעללת — הוא הציל אותי מהמערכת אבל רק באופן שאיפשר לו לנצל אותי בדרכה המעוותת־על־ספידים. אין לי ספק שכשטופס הקבלה שלי הגיע למנהל הרישום בקולג' הוא הרים גבה. שהוא או היא מן הסתם קמו למחצה מהכיסא וצעקו למזכירה, "סו, זאת ה־טיפאני פאנלי מ…?" והשתתקו כשראו שלמדתי בבית ספר ברדלי. זה היה המענה לשאלתם.
לא העזתי להתגרות בגורל ולנסות להתקבל לאוניברסיטה מובילה, אבל התקבלתי להרבה מהאוניברסיטאות המסתופפות בצלן, שם סיפרו לי שבכו כשקראו את החיבור שצורף לטופס הרישום, והשתפכו בשלל שמות תואר והצהרות דרמטיות על כל מה שלמדתי בחיי האכזריים, אף שרק החלו. בהחלט וידאתי שזה יהיה סוחט דמעות. אז בסופו של דבר בזכות השם שלי ובית הספר שלימד אותי לשנוא אותו נכנסתי לוֶוזליאן, שם פגשתי את החברה הכי טובה שלי, נל, הוואספית2 הכי יפה, שעקצה את כולם, מלבדי, והיא, ולא מרצה, המליצה לי להשמיט את ה־טיפ וה־י ולקרוא לעצמי אן. שינוי השם לא נועד להסתיר את העבר שלי, אלא להפוך אותי לָאדם שאיש לא האמין שמגיע לי להיות: אן האריסון.
2 WASP — באנגלית ראשי התיבות של אנגלו־סקסית לבנה פרוטסטנטית, וגם צרעה.

ספנסר החליקה את כיסאה קרוב יותר לשולחן וניצלה את ההזדמנות לרגע של קִרבה. "אני שונאת שאנשים שואלים אותי איפה למדתי בתיכון."
זאת לא תחושה שחלקתי איתה. לפעמים שמחתי לספר איפה למדתי בתיכון, שמחתי להזדמנות להוכיח כמה התקדמתי. משכתי אפוא בכתפיים בהבעה מאובנת ונתתי לה להבין שלא נועדנו להיות חברות רק מפני שלמדנו באותו מוסד. "לי לא אכפת. אני מרגישה שזה חלק ממה שהופך אותי למי שאני."
ספנסר הבינה פתאום שהיא קרובה אלי מדי, שזו נקודה שאנחנו לא רואות עין בעין ושהיה יומרני מצדה להניח אחרת. היא משכה חזרה את הכיסא והחזירה לי את המרחב שלי. "ברור. במקומך בטח הייתי מרגישה אותו דבר."
"אני עומדת להצטלם לסרט הדוקומנטרי," נידבתי מידע, כדי להראות לה עד כמה זה לא הפריע לי.
ספנסר הינהנה באיטיות. "רציתי לשאול אותך. ברור שהם ירצו לצלם אותך."
בדקתי את שעון הטאג היואר שעל מפרק כף ידי. במהלך השנה האחרונה לוק הבטיח לי את הקרטייה. "הייתי אומרת שאת בהחלט צריכה לנסות להשיג התמחות, גם ללא תשלום."
"איך אני אממן את השכירות?" שאלה ספנסר.
נעצתי מבט בתיק השאנל שהיא תלתה על משענת הכיסא. במבט שני, ראיתי שהתפרים מתחילים להיפרם. מדובר בכסף ישן, תקוע בקרנות. שם משפחה מוצלח, בית בגודל סביר בוֵויין, ואפילו לא פרוטה בשביל הקבצן בסאבוויי.
"מלצרית או ברמנית בערבים. או נסיעה כל יום."
"מפילדלפיה?" לא בדיוק שאלה, יותר תזכורת למקום שממנו תצטרך להגיע, כאילו זו הצעה מופרעת. רוגז תסס לי בחזה.
"היו לנו כאן מתמחות שהגיעו מוושינגטון די־סי," אמרתי. לגמתי באיטיות מהקפה והטיתי את ראשי לעברה. "זה לא רק שעתיים ומשהו ברכבת?"
"משהו כזה," אמרה ספנסר בספקנות. התגובה המבטלת איכזבה אותי. עד לרגע זה דברים הלכו די טוב.
כדי לתת לה עוד הזדמנות לגאול את עצמה, הרמתי יד וסידרתי את שרשרת הזהב הדקיקה שסביב צווארי. לא יכולתי להאמין ששכחתי את החלק הכי חשוב.
"את מאורסת?" עיניה של ספנסר התרחבו כעיני דמות מצוירת למראה בבת עיני: טבעת פשוטה מפלטינה, משובצת אבן ברקת מבהיקה ושמנה ומצדדיה שני יהלומים נוצצים. הטבעת היתה של סבתו של לוק — סליחה, המאמי שלו — וכשהוא העניק לי אותה הוא הציע לשבץ את האבן בטבעת יהלומים. "הצורף של אמא אמר שהרבה בחורות הולכות על זה עכשיו. זה יותר מודרני כנראה."
בדיוק בגלל זה לא רציתי בכך. לא, אני אענוד את זה בדיוק כפי שמאמי היקרה והמתוקה ענדה את זה: תכשיט מאופק ומהודר כאחד. המסר היה חד וברור: זהו נכס משפחתי. לא סתם יש לנו כסף, נולדנו לכסף.
מתחתי את האצבעות ומיששתי את המרכיבים, כאילו שכחתי שהם שם. "אויש, אני יודעת. אני זקנה באופן רשמי."
"זאת הטבעת הכי מדהימה שראיתי בחיים," הכריזה ספנסר. "מתי את מתחתנת?"
"בשישה־עשר באוקטובר!" זרחתי. אילו אלינור היתה חוזה בקשקושי הכלה המסמיקה, היא היתה מטה את ראשה ומחייכת אלי את חיוך ה״חמודה שכמותך״. ואז היא היתה מזכירה לי שלמרות שאוקטובר הוא לא חודש גשום בהכרח, מזג האוויר עלול להיות הפכפך. האם יש לי תוכנית מגירה למקרה שירד גשם? לה היה אוהל בהמתנה, ולמרות שהיא לא נאלצה להשתמש בו, ההזמנה עלתה לה עשרת אלפים דולר. אלינור עולה על גדותיה מרוב פרטי מידע — בלתי מאומתים — שכאלה.
דחפתי את הכיסא לאחור. "אני צריכה לחזור לעבודה."
ספנסר זינקה מהכיסא תוך שנייה. היא הושיטה את ידה. "תודה רבה, טיפאני, כלומר" — היא כיסתה את פיה וכל גופה רטט בצחקוקי גיישה — "אן. סליחה."
לפעמים אני מרגישה כמו בובה נמתחת, כאילו אני צריכה לשלוח יד לאחור ולסובב את המפתח המוזהב כדי להפיק ברכת שלום, צחוק, או כל תגובה מקובלת חברתית. הצלחתי לחייך אל ספנסר חיוך קפוץ. היא לא תטעה שוב בשם שלי, לא אחרי שהסרט הדוקומנטרי ישודר, אחרי שהמצלמה תתמקד בפני הכואבות והכנות ותפוגג כל בלבול שעוד נותר באשר למי אני ומה עשיתי.

ג'סיקה נול היתה עורכת בכירה בקוסמופוליטן ועורכת כתבות בסלף. היא גדלה בפרוורי פילדלפיה, למדה בבית הספר שיפלי בברין מור, פילדלפיה ובקולג' הוברט ויליאם סמית בג'נבה, ניו יורק.

היא מתגוררת בניו יורק עם בעלה.

X