הנסיכה המועמדת לנישואין | לרכישה באינדיבוק
הנסיכה המועמדת לנישואין

הנסיכה המועמדת לנישואין

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: כ-210
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

הנסיך גרהרד קריסאנדר – גילאן היה מאוהב ברוזי מת'יוס היפה במשך שנים ארוכת. לפני שלוש שנים הרגשות הפכו לכעס, כשגילה שלבה של רוזי נתון כנראה לאחיו. עכשיו גרהרד הוכתר והוא זקוק לנסיכה לצידו. המועמדת הברורה לנישואין היא רוזי – וזו ההזדמנות שלו להתנקם בה על הפצע שמעולם לא הגליד. אולם רק אחרי שהיא הופכת לרעייתו והוא מגלה דבר מפתיע מאוד.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הנסיכה המועמדת לנישואין”

בקרוב…

יחסית לנשפי הכתרה, רוזי מת'יוס חשבה, בעודה סוקרת את אולם הנשפים המלכותי, הנשף הזה בכרת'יה היה פחות או יותר הכי טוב שיש.
בכל מקום היו פרחים שבלטו על רקע הקירות בצבעי הלבן והזהב. גברים בבגדי הערב השחורים-לבנים הקרינו עוצמה וייחוס, ונשים יפות סנוורו בבגדי הוט קוטור עד שהאולם נראה כמו תצוגת אופנה של המעצבים האהובים ביותר על אנשי החברה הגבוהה. האור מהנברשות התיז ניצוצות ממחרוזות ומעגילים מפורסמים ויקרים מפז.
וכמעט כל אישה שנייה באולם נראתה גבוהה ואלגנטית בצורה מדהימה, כולל האישה שלידה –
האני קריסאנדר-גילאן, הדוכסית מואמילי וגיסתו של גרהרד ה"דוכס הגדול" שהוכתר זה עתה. הכתר שהתנוצץ כנגד שערה השחור היה מעוצב מיהלומים נדירים ויפים מארץ מולדתה מוראז'.
"אני מקנאה בך," רוזי אמרה לה בעליזות. "זה יהיה נשף ההכתרה היחיד שאשתתף בו אי פעם, אבל כדי להתרשם היטב אני באמת צריכה לעמוד על אחד הכיסאות המוזהבים הללו. ובכל זאת, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה תכשיטים נפלאים. והבגדים – וואו!" היא נאנחה. "אני מרגישה כמו הקרובה הענייה המיתולוגית. ואני אפילו לא קרובת משפחה!"
האני צחקה. "גם זו גרסה של המציאות. את נראית יפהפייה, ואת יודעת את זה. אני לא יודעת איך הצלחת למצוא משהו באותו צבע דבשי של שערך."
רוזי הציצה בשמלת הנשף שלה. "זה היה מזל; יש חנות יד שנייה טובה ממש על יד הדירה שלי. ונדמה לי שלא לבשו אותה הרבה. היא לא נראית בת עשר."
"למי אכפת בת כמה היא? זה בגד קלסי."
בטוח שהגזרה הצמודה והגולשת העניקה לרוזי תוספת גובה, שתוגברה על ידי נעלי עקב גבוהות שעליהן בזבזה את שארית חסכונותיה.
האני הרימה גבות. "זה לא מתאים לך לפקפק בעצמך. מה הבעיה?"
"זה לא פקפוק עצמי, זו הקליטה שהתכשיטים שהנשים כאן עונדות שווים יותר מההון הלאומי של רוב המדינות הקטנות," רוזי ענתה בקלילות.
היא שיקרה. הנסיך גרהרד קריסאנדר-גילאן, הדוכס הגדול והשליט של כרת'יה – שהוכתר רק באותו יום – רקד ממש לפניה עם האישה שהייתה צפויה להפוך לאשתו. הנסיכה סרינה הייתה עוד יצור יפהפה וגבעולי, שערה הכהה אסוף בפקעת אלגנטית שחשפה את היהלומים של הנזר המשפחתי שלה בצורה מושלמת.
"והעובדה שכל אישה כמעט באולם הזה גבוהה ממני לפחות בעשרה סנטימטר ועונדת בשערה נזר," רוזי המשיכה, לפני שהעניקה להאני חיוך שובב. "מכל מקום, זה שאני נמוכה אומר שאיש אינו יכול לראותי, וגרהרד לא יצפה לזוהר מצדה של בת-דודה מנישואין."
במיוחד בת דודה שבדיוק סיימה את התואר שלה, רק כדי לגלות ששוק העבודה התייבש.
מרימה את סנטרה הקטן והעגול, היא הניחה לעיניה לסרוק את הרוקדים. באופן בלתי נמנע הן מצאו את האיש שהזמין אותה – ומאות אחרים – לארצו הקטנה והעשירה כדי לחגוג את ההכתרה שלו. כשמבטה של רוזי מצא את הפנים הנאות והיהירות שלו גרהרד חייך אל הנסיכה שבזרועותיו, ואז הרים את ראשו השחור והסתכל על פני אולם הנשפים, תווי הפנים המפוסלים שלו מקרינים כוח וסמכות.
מסמיקה, רוזי הורידה את עיניה. כמובן שהוא לא הסתכל בה, או חיפש אותה. הוא פשוט וידא שהכול הולך לפי התוכנית. לגרהרד תמיד הייתה תוכנית, וגם את הנחישות חסרת הרחמים לבצע אותה, ולא משנה מה המכשולים.
ערגה רעבה וכואבת עברה בה. היא הייתה בטוחה שהתקווה הקלושה שהשאירה אותה תלויה על בלימה במשך שנים נגדעה ברגע שראתה אותו עם הנסיכה סרינה הזוהרת והמתאימה כל כך.
במקום זה, הביקור שלה בכרת'יה הצית מחדש את הלהבה שמעולם לא גוועה.
אז מי כאן מלודרמטי? היא לגלגה על עצמה. איך להבה יכולה לגווע כשמעולם לא הדליקו אותה באמת?
בסדר, אז לפני שלוש שנים – בצדו השני של העולם – היא וגרהרד מצאו את עצמם יחד למשך קיץ שלם.
אף על פי שהם הכירו כל חייה, הדברים השתנו במהלך אותם שבועות ארוכים וחמים, אבל אפילו בגיל שמונה-עשרה רוזי הייתה זהירה. גרהרד היה מבוגר ממנה בכמעט שתים עשרה שנה, וככל הנראה השיג אותה לפחות במאתיים שנה של תחכום. חוץ מזה, ההיסטוריה המצערת של אמה עם גברים צבעה את כל ראיית העולם של רוזי. אף על פי שהייתה מסוחררת מהתרגשות בכל פעם שחייך אליה, היא הסוותה את זה בעזרת חזותה העליזה והחצופה שמאחוריה התגוננה מפני העולם.
אבל בזמן שהפליגו, שחו, רכבו על סוסים וניהלו שיחות ארוכות על הכול כמעט, החיבה הילדותית שלה אל גרהרד התפתחה בהדרגה לרגש עמוק יותר, משהו שהתנוצץ מהבטחה שהיא לא העזה לזהות – עד לילה שקדם לעזיבתו.
כשהוא נישק אותה…
ורוזי עלתה בלהבות, כל הפחדים נשכחו, בפרץ תשוקה מזעזע ומהפנט. הוא מלמל את שמה וניסה להתרחק ממנה, אבל היא נאחזה בו, וכאילו אף הוא נלכד תחת רשתו של ציווי בסיסי הוא נישק אותה שוב, ואז שוב, זרועותיו התהדקו סביבה בזמן שכל נשיקה לקחה אותה עמוק יותר ויותר אל תוך טריטוריה לא מוכרת.
כמה זמן הם התנשקו היא מעולם לא ידעה, אבל כל התנסות חושנית כזו הבעירה את האש שסילקה את המעצורים הבתוליים שלה, והיא נצמדה אל גופו הרזה והחזק באקסטזה של התמסרות כשלפתע הוא השתחרר ממנה.
ואמר בקול מעובה, "אני בטח מטורף."
קופאת במקומה, התשוקה המהפנטת נעלמת במהירות, היא התנשמה בכאב, לא מסוגלת לדבר, לא מסוגלת להרגיש דבר מלבד השפלה מרירה ומקפיאה בעקבות דחייתו אותה.
הוא הזדקף וצעד עוד לאחור. בקול מרוחק ומאופק הוא אמר, "רוזמרי, לא הייתי צריך לעשות את זה. תסלחי לי. יש לך עוד הרבה גדילה לעשות. תיהני מהאוניברסיטה ותנסי לא לשבור יותר מדי לבבות."
חיוך עצוב וציני עלה על שפתיה. הלב היחיד שהושפע היה הלב שלה. בפעם הראשונה – והיחידה – בחייה רוזי פגשה בכוחה הפראי והמשכר של התשוקה.
מדוע זה לא קרה שוב? היא פגשה גברים נאים כמעט כמו גרהרד, גברים בעלי מוניטין של מאהבים נפלאים, ואפילו אחד מהם לא עורר את רגשותיה, אפילו אחד מהם לא עורר את חושיה וגרם לה להרגיש שתמות אם לא תזכה לסיפוק…
רק גרהרד.
עיניה הצטמצמו מעט כשגרהרד אמר משהו לבת זוגו. הנסיכה הרימה את ראשה וחייכה, והם נראו כל כך נכון ביחד עד שרוזי התכווצה כשחשה מחדש את הריקנות הכואבת שבאה בעקבות עזיבתו של גרהרד באותו קיץ.
מה שקרה באותם שבועות קסומים – החברות, הקרבה – לא היה חשוב לו. אפילו פעם אחת הוא לא יצר קשר עם רוזי. החדשות עליו הגיעו דרך אחיו, קלט.
אל תהיי אידיוטית, היא אמרה לעצמה במרץ. כמובן שלא יצר איתה קשר. מהרגע שעזב את ניו זילנד חייו היו גדושים באירועים ובעשייה.
מיד כשהגיע לכרת'יה, סבתו, הדוכסית הגדולה, בחרה בו בתור היורש לכיסאה, והוא היה חייב לטפל בחוסר הנאמנות של תושבי ההרים – שהתפתח למהומות, ואחר כך למלחמת אזרחים קטנה ונבזית.
מיד עם הניצחון הנסיכה אילונה חלתה במחלה סופנית ממושכת שהכריחה את גרהרד להפוך לשליט בפועל של כרת'יה. שנה של אבל רשמי באה בעקבות מותה.
וכל זה נתן לה שלוש שנים על מנת להשתחרר מהקסם של ימי הקיץ החמים והעצלים שאותם בילתה בהתאהבות.
זה לא שהיא לא ניסתה. היא נישקה מספיק מאהבים פוטנציאליים כדי לזכות במוניטין של "טיזרית". אבל שום דבר ואף אחד לא השתווה אל הקסם החושני של נשיקותיו של גרהרד. הפלרטוט הפך למנגנון הגנה שלה, היא השתמשה בו כמגן נוצץ ומהוקצע כנגד כל אינטימיות אמיתית.
כמה פתטי שהיא הייתה עדיין בתולה.
ובכל זאת היא רצתה לעשות אהבה רק כשיש לזה משמעות כלשהי – והיא לא מתכוונת להיכנע עד שתרגיש מחדש תשוקה שתשתווה למה שגרהרד עורר אצלה ללא מאמץ.
רוזי מיקדה את תשומת לבה בשאר הרוקדים, אבל היה זה בלתי נמנע שמבטה שב אל גרהרד ובת זוגו.
הוא הסתכל מעל לראשה של הנסיכה סרינה, ישר אל רוזי. לשנייה עוצרת נשימה אחת היא חשבה שקראה כעס בסקירה של עיני הטופז הזהובות שלו, עד שהאישה שבזרועותיו אמרה משהו והוא שב והביט בה.
לבה של רוזי פעם בפראות וגל של צבע צרב את עורה. היא פנתה אל האני, והנידה בראשה בכיוון הכללי של רחבת הריקודים והכריחה את עצמה להישמע שאננה כרגיל. "הם נראים טוב ביחד, נכון?"
האני הייתה בשקט לרגע ואז אמרה לאט, "כן, נכון."
רוזי הייתה רוצה מאוד לשאול מה הסתתר מאחורי הטון הדו-משמעי שלה, אבל המוזיקה עצרה אז, וקלט, אחיו הצעיר של גרהרד ובעלה של האני, הצטרף אליהן. פניה של האני התחייכו בחיוך ששמרה עבורו בלבד.
רוזי נאנחה בשקט; אפילו אחרי כמה שנות נישואים ובן קטן ויפה, האני וקלט עדיין התבוננו זה בזו כמו נאהבים. וכשהלהקה התחילה שוב לנגן, היא ראתה אותם מתמוססים אחת בזרועות השני על הרחבה ונלחמה בדקירת קנאה של השתאות על כך שמצאו אושר וסיפוק בעוד שהיא…
בעוד שהיא הניחה לזיכרון לשלוט בחייה. קיץ אחד של צחוק, של חברות מאתגרת וכמה נשיקות מלאות תשוקה שעוררו תשוקה עקרה ללא שום סיכוי למימוש.
מספיק עם זה, היא חשבה בפרץ של התרסה. היא הייתה עייפה מלהיות מוכת-ירח. מעכשיו – ממש מהרגע הזה – זה נגמר, באורח רשמי. היא תמצא איש נחמד ותגלה מה זה סקס, תיפטר משרידי העבר המשפילים וחסרי הטעם הללו –
"רוזמרי."
הרצפה נעה מתחת לרגליה והבטן שלה התכווצה כאילו היא מתכוננת לספוג מכה. היא התנשמה בחדות ואז הסתובבה כדי להתבונן בפניו של גרהרד, תווי פניו מוטבעים במורשת המאיימת של אלף שנות שלטון.
והנה הוא היה כאן שוב, אותו כאב בוגדני ומפתה של געגוע, כמעט חזק מהתשוקה הפיזית שהתלוותה אליו. הגאווה שכנעה אותה להתעלם מהצמרמורות שעקצצו את גווה.
"שלום, גרהרד," היא אמרה, מקווה שקולה היה יציב וקריר כקולו. "למה אני לא יכולה לגרום לך או לאימא שלי לקרוא לי רוזי?"
כתפיו הרחבות התרוממו קמעה. "אני לא יודע. זו בוודאי הבחירה שלך."
רוזי השמיעה נחרה בלתי רצונית. "תנסה להגיד לאווה לקצר את שמי ותראה כמה רחוק זה יוביל אותך," היא אמרה לו. "ונדמה לי שביקשתי ממך לעתים די קרובות לקרוא לי רוזי. מעולם לא עשית זאת."
"את לא ביקשת – את ציווית," הוא אמר בחיוך קלוש. "לא אהבתי לשמוע פקודות מיצור קטנטן שצעיר ממני בשתים-עשרה שנה."
את לא מאוהבת בו, היא הזכירה לעצמה בהתעקשות נואשת. מעולם לא היית מאוהבת בו.
כל שהייתה צריכה לעשות היה להוציא אותו ממחזור הדם שלה, מהראש שלה, ולראות אותו כגבר ולא כמאהב רב העוצמה והבלתי מושג של חלומותיה.
"תרקדי איתי."
ההחלטיות האמיצה שלה התמוססה תחת פרץ פתאומי של חום. להיות שוב בזרועותיו…
נאבקת בהשפעה הפתיינית של המחשבה, היא זימנה אל שפתיה חיוך מתריס. "ולך יש את החוצפה להאשים אותי שאני מצווה על אנשים?"
"אולי אני צריך לנסח מחדש את בקשתי," הוא אמר בטון שהיה בו אירוניה לא מועטה. "רוזמרי, האם את רוצה לרקוד איתי?"
"זה הרבה יותר נחמד," היא אמרה בשלווה, שומרת במאמץ על איפוק. "כן, כמובן שארקוד איתך."
פיו התעקל בתגובה לרשמיותה, ומשהו דקר את לבה. היא הייתה צריכה להשקיע את כוח רצונה כדי ללכת לצידו אל רחבת הריקודים.
אבל כשגרהרד לקח אותה בזרועותיו חוש הקצב הטבעי שלה כמעט נטש אותה. היא התרכזה במאמץ, ונעה בעקבות ההובלה שלו. באותו קיץ מסנוור הם רקדו ביחד כמה פעמים והיא מעולם לא שכחה את התחושה של היותה מוחזקת כנגד גופו הגדול, היא הרגישה מוכרעת בצורה נפלאה על ידי גודלו ועוצמתו.
עכשיו, קרובה אליו שוב, כל תא בגופה שר שיר של תשוקה משולחת רסן.
את לא מאוהבת בו, היא חזרה בקדחתנות. אפילו לא קצת. מעולם לא היית…
זה היה גופני בלבד. עניין של הורמונים והערצת גיבורים. הוא עשה לה הטבעה כמו שהאווזה עושה לאפרוחיה.
המחשבה גרמה לה לחייך שלא במתכוון.
גרהרד שבר את הדממה שאיימה להימשך זמן רב מדי. "כמה זמן עבר מאז שרקדנו יחד?"
"אני לא יודעת."
זו הייתה תשובה מטופשת, ניסיון אינסטינקטיבי להתגונן. והוא הבחין בזה. רוזי זקפה ראש בהתרסה ופגשה את עיניו הבלתי רגילות, חומות-צהובות ויהירות כמו עיני נשר.
מקווה שקולה משדר שעשוע מהול בנוסטלגיה, היא המשיכה. "אה, כן, כמובן שאני זוכרת. איך יכולתי לשכוח? זה היה במסיבה הראשונה שלי בתור בוגרת. זוכר? היית בחופשה בניו זילנד באותו קיץ."
"אני זוכר." קולו היה עצל, משועשע כשלה, הריסים הכהים כמעט מסתירים את עיניו.
"נתת לי את הנשיקות הבוגרות הראשונות בחיי," היא סיפרה לו, וצחקה לפני שהוסיפה, "כאלו שהציבו רף גבוה בצורה בלתי אפשרית."
אם היא חשבה שתזעזע אותו, היא נכשלה.
"עד כמה ששמעתי, היה לך בסיס נרחב להשוואה מאז," הוא אמר בחומרה.
מבולבלת, היא שאלה, "איך אתה יודע את זה?"
ושוב הוא משך בכתפיו, השרירים מתכווצים מתחת לקצות אצבעותיה. "מידע עובר מהר במשפחה שלנו," הוא אמר לה לקונית.
רוזי ציינה, "אבל אני לא ממש משפחה. הקשר היחיד הוא שאשתו הראשונה של אבי הייתה בת דודתך. ולא בת דודה מדרג ראשון. אז אפשר לומר שאני מתחזה. כולם חושבים שאני שייכת למשפחת קריסאנדר-גילאן, במקום מת'יוס הרגילה."
"שטויות," הוא אמר והוסיף בחיוך מלוכסן, "אין בך שום דבר רגיל. וחוץ מזה, החצי אח שלך הוא קרוב משפחה שלי וגם חבר טוב, ואלכס היה בוודאי אומר לי לאן ללכת אם לא הייתי מזמין אותך."
כמובן שהיא הייתה מודעת לכך שרק תחושת המחויבות של גרהרד הובילה להזמנה הזו, אבל ההודאה הלקונית שלו הכאיבה בכל זאת.
מחניקה את העלבון, רוזי העבירה את מבטה אל החצי אח שמעולם לא באמת הכירה. הנישואים של הוריה התפוררו לפני שהייתה מבוגרת מספיק כדי לקלוט שהילד שהופיע לפעמים בחייה היה קרוב משפחה שלה.
זרועו של גרהרד התהדקה סביבה; אלכס נשכח, והיא הלכה בעקבות הצו הלא מדובר והתאימה את צעדיה לאלו של בן זוגה לריקוד. ריגוש חושני עבר בה כשהסתחררו, גופיהם נפגשים לרגע אינטימי.
חום עבר בגופה בתגובה ללחץ המעודן; והיא התנשמה במאמץ, רק כדי לשאוף את הניחוח המפתה של גופו, גבריות טהורה וטעונה. היא התגרתה, מכינה את עצמה לתשוקה שלעולם לא תחזור, לעולם לא תושבע.
ואז גרהרד התרחק, והיא הרגישה את המרחק ביניהם כאילו היה תהום.
נחושה לשבור את תחושת החיבור, את הרעב הקודח, היא אמרה בקדרות, "אתה מכיר את אלכס יותר ממני. אימא שלי הגלתה אותו לפנימייה עוד לפני שנולדתי, וכמעט לא פגשנו אותו."
"הוא סיפר לי שאת מתקשה למצוא עבודה."
מופתעת, היא הרימה את ראשה, הודפת את מבטו השואל. "לגבי מישהו שנמצא בצד השני של העולם מניו זילנד, אתה בהחלט מחזיק אצבע על הדופק," היא אמרה. "כן, השפל בעסקים אומר שיש בשוק עודף של בוגרי חשבונאות בלתי מנוסים, אבל אני אמצא משהו."
"אלכס בטח יכול להכניס אותך לחברה שלו."
"כל משרה שאשיג תהיה בזכות ולא בחסד," היא אמרה לו קצרות.
"מחמיא לי שהנחת לו לשלם על הטיסה שלך הנה. הוא אמר שהוא היה צריך כמעט להכריח אותך לקבל את ההצעה."
אחיה קפץ לביקור ביום שבו קיבלה את ההזמנה, וכשאמרה לו שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להשתתף, הוא הרים גבה שחורה אחת ואמר, "תתייחסי לזה כאל מתנת חג המולד."
היא צחקה וסירבה, אבל כמה ימים מאוחר יותר מזכירתו התקשרה לשאול אם יש לה דרכון, ונתנה לה הוראות לפגוש את מטוס הסילון הפרטי שלו בשדה התעופה של אוקלנד. אמה לחצה, ללא ספק מקווה שחופשה בין העשירים והמפורסמים תגרום לה לשקול מחדש את צעדיה – היא מצאה עבודה בחנות פרחים.
"זה כמעט כמו להיות ספרית," אווה מת'יוס יבבה. "זה היה גרוע כשהחלטת לעשות תואר בחשבונאות, אבל להפוך את עצמך למוכרת פרחים?" היא הפתיעה את רוזי בארסיותה. "למה, למען השם? כולם אומרים שאת פקחית כמו שד, אבל לא עשית דבר – ממש כלום – עם המוח שלך. היית אכזבה קבועה לאביך – מה הוא היה חושב על הרעיון המטופש האחרון שלך?"
רוזי משכה בכתפיה. החל בעובדה שנולדה למגדר הלא נכון, היא מעולם לא הצליחה לרצות את הוריה.
"זה משהו שאני רוצה לעשות," היא אמרה בתקיפות.
שנותיה בפנימייה יקרה ומיוחסת היו עבור אמה. האוניברסיטה הייתה בשביל אביה, אם כי הוא הבהיר את אכזבתו כשבחרה בתואר מסחרי במקום במשהו יותר מאתגר מבחינה אקדמית, כיאה לבתו של ארכיאולוג מפורסם.
איש מהוריה לא ידע שהיא תמיד תכננה לעבוד עם פרחים. התואר היה הצעד הראשון, ובמשך החופשות היא עבדה בחנות פרחים טובה, משכללת את כישוריה ואת הכישרון המולד לעיצוב. כמה חודשים לפני סוף שנת הלימודים החנות נסגרה, קורבן נוסף של המיתון, וכשהעולם הכלכלי בפניקה זה לא היה זמן טוב להקים עסק משלה. אפילו לו היה לה מספיק כסף, דבר שממילא לא היה נכון.
רוזי שוחחה על המצב שלה עם קלט. הוא ייעץ לה למצוא עבודה, לחסוך כמו מטורפת ולחכות להתאוששות המשק.
עצה טובה. ההבעה שלה עגומה, בלי שתהיה מודעת לכך, היא הפנתה את ראשה והתבוננה בו רוקד עם האני. הם נראו כל כך מושלמים ביחד…
בדיוק כפי שגרהרד והנסיכה נראו – זיווג מתאים.
"הם מאוד מאושרים ביחד," גרהרד אמר, הטון הצורם בקולו מפתיע אותה.
"אה, כן, כל כך מאושרים. אבל מי לא הייתה מאושרת כשהיא נשואה לקלט?"
קלט לא ביטל אותה כאילו היא משקל נוצה או התייחס אליה כאילו לא היה לה שום היגיון. נערה מתבגרת לא יכלה לקוות לתחליף אח טוב יותר, אבל נישואיו להאני שינו את הקשר המיוחד בינו ובין רוזי: היו לו נאמנויות אחרות, מחויבויות אחרות עכשיו.
רוזי ציפתה שזה יקרה והיא לא כעסה על כך, אבל היא התגעגעה לקרבה הישנה שביניהם.
גרהרד שאל בלקוניות, "אז מה התוכנית שלך?"
"אה, לבדוק את השוק ולראות מה אוכל למצוא," היא אמרה בקלילות. "ומה התוכניות שלך, עכשיו שאתה והמדינה השלמתם את שנת האבל? אילו שינויים אתה עומד לעשות בכרת'יה?"
"רק מעט, וגם אותם לאט. לא ידעתי שאת מתעניינת בארצי."
היא פגשה את עיניו בחיוך מהיר ומסנוור. "כמובן שאני מתעניינת. הקרבה לשליט כרת'יה העניקה לי יוקרה בלתי רגילה בבית הספר. התרברבתי בזה כל הזמן."
הוא החזיק אותה במרחק מה ממנו, ובחן את פניה.
כובשת את מבוכתה, רוזי פגשה את מבט הנשר שלו בהתרסה קרירה משלה.
הקדרות התפוגגה מהבעתו, אם כי החיוך שלו היה מאופק. "אני לא מאמין בזה אפילו לשנייה. למה החלטת להיות רואת חשבון ?"
היא לא התכוונה לספר לו על סיפור האהבה שלה עם פרחים. "זה פשוט נראה כמו דבר הגיוני לעשותו. כפי שאני בטוחה שאתה יודע, אבא שלי היה חסר תקנה עם כסף – הוא בזבז את הכול על המשלחות שלו – ואימא שלי לא טובה הרבה יותר. רציתי לדעת איך הדברים עובדים בעולם הכלכלי."
קולו העמוק נצבע בציניות. "או שפשוט החלטת לזעזע את הוריך?"
היא הנידה ראשה, ועצרה בבת אחת כשתלתליה קיפצו בצורה ילדותית. "רציתי לסיים את האוניברסיטה עם משהו קונקרטי, עם כישורים שאוכל להשתמש בהם."
משהו שיגרום לאנשים לראות מעבר לתכונותיה הפיזיות. רוב האנשים נעצו בה מבט אחד והחליטו שהיא יצור אוורירי ומפלרטט.
והיא סיימה בטון קריר, "ואני לא מצטערת על כך לרגע."
גרהרד נראה מפקפק. המוזיקה התגברה והוא אחז אותה חזק יותר כדי לנווט אותה דרך פקק תנועה קטן של רקדנים. מתגברת על הדחף להניח לעצמה להישען עליו, רוזי באה בעקבותיו.
מעל ראשה הוא אמר, "שאלת אילו שינויים אני מתכנן; בחלקים מסוימים של המדינה מתייחסים לשינויים בחשד, אז אני אפעל בזהירות, אבל אני מתכוון להרחיב את הטווח והמגוון בתחום החינוך, במיוחד באזורים ההרריים."
"למה חינוך? מה לגבי בריאות?"
כתפיים רחבות התרוממו במשיכה קלה. "סבתא שלי התמקדה בשירותי הבריאות. הם מבוססים היטב, אבל עדיין לא משתמשים בהם כפי שצריך, במיוחד בהרים שבהם יש עדיין הרבה אמונות תפלות והרבה אנשים מעדיפים להשתמש בשירותיה של המרפאה העממית. כשהחולים מגיעים לבסוף לבתי החולים, לעתים קרובות הם מתים שם."
רוזי הנהנה. "אז אני מניחה שהם משתדלים עוד יותר לא להתקרב לבתי החולים."
"בדיוק."
"ואתה חושב שהחינוך יעזור? איך?"
"על ידי כך שהילדים יבינו מה זה מדע ויקבלו ידע מסוים על העולם החיצון. החיים בהרים עדיין מבודדים ומנותקים מאוד. הילדים בכפרים שבהרי האלפים צריכים להגיע לעיירות הגדולות יותר כדי ללמוד בתיכון, אז רובם מחמיצים את זה. אני רוצה לקחת את ההשכלה הגבוהה יותר והאיכותית לכל עיירת שוק."
"זה נראה הגיוני," היא אמרה, מהורהרת. "באיזה גיל הם עוזבים את הלימודים?"
"שלוש עשרה. צעיר יותר מדי, אבל ההורים אומרים שהם זקוקים להם בבית לעזרה בחקלאות, אז כל שינוי יצטרך להיעשות בטקט."
גרהרד הרגיש את תלתליה מדגדגים את גרונו כשהנהנה.
היא אמרה, "כדי לשנות גישה תצטרך ללכוד אותם בבית הספר היסודי כשהם עדיין פתוחים ונגישים. איך אתה מתכוון להקים את מערכת התיכונים בכל העמקים?" היא הציצה למעלה אליו, עיניה הכחולות ממוקדות ורציניות. "אני מניחה שזה מה שאתה מתכנן."
גרהרד סיפר לה, והיה משועשע שהוא דן בתוכניותיו לכרת'יה עם הילדה-אישה שהפתיעה אותו בתשוקה של נשיקותיה – ובתגובה החזקה והלא נבונה שלו אליהן.
בקיץ שלפני שלוש שנים גילה שמאחורי הפנים הסקסיות והצוחקות שלה הסתתר מוח חריף וחד. הוא נהנה מהשיחות שלהם, אבל הנשיקות הנלהבות שלה בלילה האחרון, כשהוא נכנע לפיתוי האסור של פיה החושני, הזכירו לו שהיא הייתה צעירה ותמימה מדי כדי לעשות את מה שרצה לעשות – לקחת אותה אל המיטה הקרובה ולעשות איתה אהבה חושנית וחסרת דאגות.

בקרוב…

X