הנסיך | לרכישה באינדיבוק
הנסיך

הנסיך

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 403
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69

גופתו של מדינאי בכיר נמצאת צפה בבריכה שלמרגלות מגדל מגוריו. חקירת המוות חושפת נערת פיתוי, פוליטיקאים ציניים, עבריינים מכל הסוגים, ומעורב בה עיתונאי אידיאליסט שמחליט לפענח את התעלומה בכל מחיר. אל העיתונאי חוברים שני זוגות אוהבים, העובדים כעוזרים פרלמנטריים של חברי כנסת יריבים. המוות המסתורי מעמיד במבחן את אהבתם, שכל התככים הפוליטיים לא יכלו לה. טינות ישנות צפות ועולות, וחשדות מייסרים מתעוררים: האומנם התאבד המדינאי, או שמא נרצח? מי מבין הארבעה מעורב בכך, ומה עוד הוא מסתיר מחבריו? הנסיך הוא רומן מרתק הבוחן את החברות והאהבה דווקא בזירה ההפכפכה והבוגדנית ביותר – הפוליטיקה. אורלי קראוס-ויינר רוקמת כדרכה עלילה ריאליסטית סוחפת, גדושה ביצרים וברגשות עזים, שמציבה מראה אכזרית מול חיינו. הנסיך הוא ספרה השנים-עשר של אורלי קראוס-ויינר. קדמו לו "התרוממות", "מלכת הלבבות", "אהבה לפי הספר", "מחול הפלמינגו", "המערבולת", "דיוקן הונגרי", "נחיתת חירום", "זאבים בשלג", "מה שצריך לקרות", "כמעט מושלם" ו"מאושרת בדרכה".

עוד על ספר זה

בקרוב…

דלת החדר נפתחה בשקט. מבעד לחרכי עיניה ראתה את דמותו, גבוה ורחב כתפיים. היא שמחה לקראתו, נכספה לחוש את נשיקתו המרגיעה על מצחה, כפי שנהג לעשות כל לילה כשהגיע מאוחר ונדמה היה לו שהיא כבר ישנה. הוא נכנס בשקט והתקדם בזהירות לעבר המיטה. היא ראתה במטושטש את פניו רוכנות מעליה. לפתע נבעתה. הבעתו הייתה רצחנית ממש, מעוותת לגמרי. מעולם לא ראתה על פניו הבעה כזו.
היא ניסתה לצרוח, אולם שום קול לא בקע מגרונה, כאילו לקתה באלם.
נשימתה נעצרה כשהוא הגיע למיטה ושלח את שתי ידיו אל צווארה. "רוצחת!" אמר בשקט מקפיא דם. "רצחת את נבו, ועכשיו תשלמי על זה!"
"עופר!" ניסתה שוב לצרוח, "תפסיק! אתה משוגע לגמרי!"
"נכון! את עשית אותי משוגע!" צחוק מטורף פרץ מפיו המתעוות, "אבל לפני שיאשפזו אותי, אני חייב לגמור אתך את החשבון!"
ידיו התהדקו בכוח על צווארה, והיא הרגישה שהאוויר אוזל מגופה. "די, אתה מכאיב לי," חרחרה בנשימה הולכת ודועכת, ודמעות של פחד ובעתה פרצו מעיניה.
"אולי עכשיו תביני איך הכאבת לו," ענה, וידיו התהדקו על צווארה.
"זאת לא אשמתי! עופר, תאמין לי!" הדהדה צווחתה בחלל החדר.
היא עוד הספיקה לתהות איך הצליחה לצרוח ככה במהלך חניקה, ואז חשה ביד המטלטלת אותה.
"הגר, מה קרה לך? למה את בוכה?" שמעה את קולו המנומנם של עופר.
"אימא'לה! אל תתקרב אלי!"
"הגר, די, מה קורה אתך? השתגעת?" קולו התרכך וידו נשלחה ללטף אותה.
היא נרתעה ממנו, אבל בכל זאת נרגעה לאִטה.
'זה היה רק חלום,' חשבה בהקלה, 'סיוט מתבקש, אחרי מה שקרה אתמול בלילה.'
היא התנשפה והתאמצה להשתחרר מהזיכרונות הקשים. ידו ליטפה את שערה. "די, חמודה, תירגעי ותחזרי לישון," מלמל.
הגר הניחה שכבר לא תצליח להירדם אחרי אותו חלום נוראי. לכן חיכתה בשקט עד ששמעה את נחירותיו הקלות של עופר, שהעידו שהוא דווקא נרדם בלי שום בעיה. אחר כך יצאה בזהירות מהמיטה, צעדה על בהונותיה למטבח והרתיחה מים לקפה.
קרני שמש הססניות חדרו מבעד לתריס. הגר פתחה אותו לרווחה ושאפה לריאותיה את ריחו המלוח של הים, כאילו היה ריח בושם ממכר. היא כל כך התגעגעה לריח הזה כשלמדה וגרה בירושלים. אף פעם לא הצליחה לאהוב את העיר, למרות שבאמת ניסתה.
תל אביב תמיד חסרה לה, על הדירה המוארת עם המרפסת הפונה אל הים שבה גדלה עם משפחתה, והאווירה הקלילה והלא מאיימת ששררה ברחובותיה.
עופר לא הבין אותה. הוא עצמו גדל בחיפה ואהב את הים, אבל לא נמשך לתל אביב בכלל. תמיד נהג לומר שירושלים מעניקה לו הרגשה של שייכות והמשכיות. כאילו שם נמשכת ההיסטוריה של העם היהודי מאז תקופת דוד המלך. ואילו תל אביב היא כרך עירוני כמו ניו יורק ולונדון. ההבדל היחיד בינה לביניהן הוא שבה מדברים עברית.
"גם את בתת-מודע שלך מרגישה ככה," טען, שהרי בחרה ללמוד באוניברסיטה העברית. הוא התעלם מטענתה שפשוט שמעה שהמחלקה למדע המדינה בירושלים נחשבת טובה יותר מזו שבתל אביב. אילו התקבלה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ודאי הייתה בוחרת ללמוד שם. אבל זה לא קרה, והגר לא ידעה לומר אם זה טוב או רע.
אחרי הכול, אילו למדה פסיכולוגיה בתל אביב, כנראה לא הייתה פוגשת את עופר. וכיום היא כבר לא מסוגלת לתאר לעצמה את חייה בלעדיו.
עד אתמול בערב היא לא מצאה שום סיבה לחשוב שאולי מוטב היה לה בלעדיו. רק בליל אמש, כשנעץ בה את המבט המתנשא ההוא, שהביע שאט נפש, כעס וחוסר אמון, היא חשה פגועה עד עמקי נשמתה. לראשונה בחמש שנות חייהם המשותפים רתחה מכעס בגללו. עד אז אפילו לא יכלה לדמיין אותו מביט בה בצורה כזאת.

הגר נאנחה, הכינה קפה וחיפשה באחת המגירות את קופסת הסיגריות שהחביאה בדיוק לעת שכזאת.
'אם עופר יריח את העשן, הוא יתעורר ויכעס,' הרהרה כשהדליקה את הסיגריה ושאפה את העשן לקרבה. ליתר ביטחון סגרה את דלת המטבח, למרות שכבר לא אכפת היה לה אם יכעס. להפך. אולי סוף סוף אפשר יהיה לריב אתו פעם אחת כמו שצריך. להטיח בו את עלבונה מאותו מבט נוראי ששלח בה בערב הקודם. להסביר לו שכל מה שקרה אתמול היה המשך ישיר והגיוני של התוכנית שהוא עצמו הגה וממש הכריח אותה ואת שני חבריהם ללימודים להצטרף אליה.
עופר, מאיה ושי כבר היו חברים בתקופת הצבא, והגר הכירה אותם במסגרת לימודי מדע המדינה באוניברסיטה העברית. היא פשוט ישבה לידם במקרה בהרצאה הראשונה של החוג, וצורפה אליהם כשהמרצה ביקש שכל הסטודנטים יתארגנו מראש בקבוצות לימוד.
עופר ושי נראו לה בסדר מהרגע הראשון, חיפאי וקיבוצניק נחמדים, חרוצים וענייניים שלא דיברו שטויות רק כדי להתבלט, כמו שעשו רבים מהסטודנטים לפחות בתחילת השנה, עד שהבינו בעצמם עד כמה הם נשמעים פתטיים.
עם מאיה, לעומת זאת, הייתה לה בעיה בהתחלה. היא נראתה לה פרחה קטנה ושטותניקית גדולה. יופייה האקזוטי והפרובוקטיביות שלה לא גרמו להגר להיכבש בקסמה. להפך אפילו. היא חשדה שמאיה משתמשת ביופי ובקסם שלה כדי לקדם את ענייניה, ובעיניה לא היה גרוע מזה. בעצם היה גרוע מזה, בחורות שלא מסוגלות לחברות אמיתית עם אישה אחרת, מכיוון שהן מרוכזות תמיד במטרה אחת בלבד, להיות במרכז התעניינותם של הגברים. הגר בהחלט חשדה במאיה שהיא נוטה לדפוס ההתנהגות הזה.
רק מאוחר יותר, כשהאחרונה סידרה לה עבודה בבית הקפה שבו עבדה, החלה הגר להיפתח אליה בהיסוס. אז גילתה שמאחורי החזות היפה והכל כך בטוחה בעצמה מסתתרת בחורה רגישה מאוד, פיקחית כמו שד וגם חסרת ביטחון לחלוטין.
מאוחר יותר, כשהתברר לה שמאיה מאוהבת בשי עוד מהצבא אבל מפחדת לגלות לו את זה מחשש שישׂחק ברגשותיה, לא היה גבול להפתעתה. להגר היה כל כך ברור ששי מעריץ את חברתה. כל מה שעשה ואמר העיד על זה, תמיד הציץ בה בציפייה דרוכה כמחפש אישור. אבל באופן מוזר, מאיה לא הבחינה בזה בכלל.
לכן קיבלה הגר על עצמה את תפקיד השדכנית. היא הדריכה את חברתה כיצד להגיב לדבריו ומעשיו, ולפני שחלף הסמסטר הראשון השניים כבר היו לזוג. אחר כך הוכיחה מאיה שהיא לא רק מסוגלת לנהל יחסי חברות אמיתיים עם אישה, אלא גם להתעלות מעל ומעבר לציפיות שהיו להגר מחברות כזו. היא הייתה כל כך נאמנה, דואגת ומגוננת עד שהגר חשבה לפעמים שהיא הרוויחה לא רק חברה כשהחליטה להשתחרר מדעותיה הקדומות, אלא גם חצי אימא.
מאוחר יותר התברר שהרוויחה גם חבר מהתגייסותה לעזרת מאיה, מכיוון שעופר, שחלק את הדירה עם שני חבריו עד שנהפכו לזוג, הרגיש לא בנוח בחברתם אחרי שעברו לגור באותה מיטה. לכן פנה להגר ושאל אותה אם יוכל להצטרף בתור שותף לדירה של סבתהּ, שבה התגוררה לבדה.
היא הסכימה בשמחה, בהנחה שיהיה נחמד לחלוק דירה עם שותף שהוא גם חבר ללימודים. עד מהרה הוא נהפך לידיד הנפש שלה, ולפניו הייתה מתוודה על תסכוליה מהחבר שהיה לה באותו זמן, שנשאר בתל אביב ונפגש איתה רק בסופי שבוע.
ערב אחד רבה עם אותו חבר במהלך שיחת טלפון ופרצה בבכי. עופר ניסה לנחם ולעודד אותה, ואיכשהו הם מצאו את עצמם במיטה בסופו של הערב, מנחמים ומעודדים זה את זה.
מאז הם ביחד, חמש שנים. שנתיים וחצי באוניברסיטה ושנתיים וחצי במסדרונות הפוליטיקה. יחד עברו לגור בתל אביב, אחרי שסיימו את הלימודים והתמנו לעוזרים פרלמנטריים. הגר טענה כי מאחר שהם חייבים להיות בכנסת רק שלושה ימים בשבוע ובשאר הימים ממילא יסתובבו עם הבוסים שלהם ברחבי הארץ, לא משנה היכן יגורו.
עופר הסכים בתום ויכוח ארוך, אחרי שהתברר שגם מאיה ושי החליטו לעבור לעיר החוף התוססת.
אבל בדיעבד ניתן לומר שהוויכוחים בינה לבינו אף פעם לא גלשו למריבות ולא הידרדרו להתגוששות כוחנית. ודאי שמעולם לא הגיעו למצב שבו הסתכלו אחד על השני במבטים קשים, כמו אותו המבט המזעזע ששלח בה בערב הקודם.
הם היו ידידי נפש לפני שהיו חברים רומנטיים, לכן יכלו לדבר על הכול והכירו כל אחד את החולשות של האחר. כך הם הצליחו להימנע מלדרוך על יבלות ולהיכנס לשדות מוקשים רגשיים.
תפיסתו הפילוסופית של עופר לגבי מערכות יחסים – הוא כינה אותה "הפוליטיקה של הקשרים הרומנטיים" – גרסה שבגדול יש שני סוגים של קשרים; לראשון הוא קרא "אינטימיות נעלי בית" ולשני "מאזן האימה".
בַּקשר מהסוג הראשון הרגישו שני בני הזוג כל כך בנוח יחד עד שהתחושה מזכירה את חמימות נעלי הבית המוכרות והטובות שכיף להכניס אליהן את כפות הרגליים הדואבות אחרי יום עבודה מתיש. בקשר כזה אפשר ורצוי לדבר על כל דבר, גם אם הוא מביך ומעמיד את אחד מבני הזוג באור לא כל כך מחמיא.
"מאזן האימה", לעומת זאת, אפיין מערכות יחסים שבהן העדיפו בני הזוג לתחזק את המתח והמסתורין ביניהם על חשבון הפתיחות והאינטימיות. בעצם הם משחקים ב"הורדות ידיים", והמצב האידיאלי מבחינתם הוא שלשניהם יש כוח שווה. הבעיות בקשר כזה, לדעתו של עופר, יצוצו כשמישהו מהשניים ירגיש פתאום חלש יותר או יתמודד עם מצוקות גדולות ויזדקק לתמיכה רגשית.
מיותר לציין שגם הוא וגם הגר חשבו שהשיטה הראשונה עדיפה. הם האמינו שזהו אופי מערכת היחסים שלהם והיו מאושרים בהחלט עד שסיימו את הלימודים ונכנסו לחיים הפוליטיים.
כל חבריהם, חוץ ממאיה ושי, חשבו שלעבוד ביחד זו טעות, במיוחד בביצה הפוליטית הסוערת ועתירת הדרמות. הם טענו שבמוקדם או במאוחר ימצאו את עצמם מתחרים על תפקיד נחשק במסגרת אותה מפלגה, או גרוע מזה, משני עברי המתרס בשתי מפלגות שונות. אבל ארבעתם לא הקשיבו לספקנים, בעיקר משום שנסחפו אחר עופר, שללא ספק היה הכריזמטי, ההחלטי והנחוש מביניהם.
ובאמת, עד לא מזמן נדמה היה שהם מחזיקים מעמד למרות כל התלאות, ואולי אפילו חיזקו את הקשרים הזוגיים שלהם. אמנם עופר לא הסתיר מההתחלה את אי שביעות רצונו כשהגר נענתה להצעתו של דניאל דולב, מספר שתיים ברשימת סולידריות לכנסת, לשמש העוזרת הפרלמנטרית שלו. הוא טען שדולב כוחני וחסר מעצורים, וכבר כשפילס את דרכו לצמרת צה"ל לא היסס לדרוך על גוויות.
אבל הגר חשבה שהוא מגזים. דולב היה חברו הטוב ביותר של אביה המנוח, שנהרג ב-1992 בהיתקלות בלבנון, כשהייתה רק בת שש. מאז הקפיד דולב לתמוך במשפחה. למרות התחייבויותיו המרובות, הוא נהג להגיע לביקור בכל יום שישי אחר הצהריים ולשבת איתה ועם אמה ואחיותיה במרפסת. יחד שתו לימונדה בקיץ ותה עם נענע בחורף, נשנשו סלטים והעלו זיכרונות מהתקופה שבה עשו דברים כאלה יחד עם אביה.
"רק מי שעבר טרגדיה כזאת יודע באמת להעריך את המעטים שתמכו בו לאורך כל הדרך," זה משפט המפתח שנהגה לנופף בו מול עופר. הוא היה מתקפל מיד, מחבק אותה ואומר שהוא מצטער שלא הכיר אותה מילדות, כי הוא בטח היה עושה כל מה שביכולתו כדי לתמוך בה. הגר הייתה מחייכת בלבה כשאמר זאת. היא האמינה לו. הילד שנשקף מהתמונות באלבומי הילדות שלו נראה חמוד, מצפוני וטהור, גם כשחייך בשובבות למצלמה.
אבל אתמול בערב הכול השתנה בבת אחת, אחרי שמסרה לו את המעטפה החומה שמצאה בתיבת הדואר שלה בכנסת ועליה היה מודפס: "דחוף! למסור לאברהם נבו לפני הנאום במרכז."
הגר מיהרה מאוד להגיע לאולם נחמני בתל אביב. לכן אפילו לא מיששה את המעטפה החומה והסתמית למראה, רק השליכה אותה לתיקה ויצאה לדרך. משום כך לא היה לה מושג מה היא הכילה, עד שעופר פתח אותה והוציא ממנה את התמונות האיומות. בתצלומים נראה הבוס שלו, אברהם נבו, במיטה עם בחורה בלונדינית שיכלה להיות נכדתו. ואי אפשר היה לטעות בנוגע לתחום עיסוקם. ברור לגמרי שהם לא קוראים שירה, תחביבו המועדף של נבו, כפי שהקפיד תמיד להצהיר.
הגר הייתה המומה אפילו יותר מעופר. היא רעדה כאחוזת קדחת כשעזב אותה ורץ לנבו, כמה דקות לפני שהיה אמור לעלות לבמה ולשאת את נאום הניצחון בבחירות. אילו יכלה לדבר, הייתה מנסה לעצור את עופר. בעיניה לא היה נכון להראות לנבו את התמונות ממש לפני שהוא עולה לנאום. היא לא ציפתה שהוא יתפטר, אבל בהחלט חשבה בכיוון של פעולות לא שקולות.
לדעתה, עופר היה צריך לחכות עד אחרי הנאום, להסתגר עם נבו במשרד, ושם, הרחק מהפעילים והתקשורת, היו מתפנים לשקול מה לעשות. הרי זאת לא הפעם הראשונה שפוליטיקאי ישראלי מסתבך בפרשה כזאת. היא שמעה על סקנדלים מהסוג הזה שתועדו בתמונות הרבה יותר מביכות, של חברי כנסת קשורים למיטות בחדרי מלון, למשל. ותמיד נמצאה הדרך להשתיק את הסיפור בלי לפרסם את התמונות. התקשורת בישראל, בניגוד לארצות רבות במערב, לא אהבה להשתמש בחומרים מהסוג הזה כנשק נגד פוליטיקאים.
אבל נבו היה שונה מפוליטיקאים אחרים. ניקיון הכפיים שלו והיושרה הבלתי מתפשרת היו שני המאפיינים הכי בולטים בתדמיתו הציבורית. הוא לא היה מסוגל לחשוב אפילו על ניסיון לטייח את המעידה הזאת.
הגר הניחה שגם הפחד מאשתו בלה עורר אותו לפרוש מיד מכל תפקידיו, לפני שהשולח האלמוני יפיץ את התמונות בתקשורת. אבל זה לא גרם לה להעריך פחות את האיש ומעשהו. רוב הפוליטיקאים, כולל הבוס שלה, כבר היו מוצאים דרך מפותלת להיחלץ מהסיפור. רק נבו החליט לשלם בהתפטרות על הטעות שעשה.
על כל פנים, היא לא הבינה מדוע עופר התנפל דווקא עליה. היא גם לא האמינה לרגע שדולב מעורב בעניין. לא ייתכן שהוא זה ששלח לנבו נערת פיתוי, כפי שעופר חשב. לא הייתה לו שום סיבה לנהוג כך. הרי הוא כיבד מאוד את נבו, שהפך אותו למספר שתיים במפלגה ובעצם מינה אותו לממשיך דרכו בעתיד.
נכון שדולב נטה קצת יותר מנבו לעגל פינות, ואם היה קורה לו מקרה דומה הוא ודאי לא היה מתפטר אלא מוצא דרך להיחלץ מההשפלה הפומבית. אז מה? אפילו הנשיא קלינטון, שללא ספק היה מהמוצלחים בנשיאי ארצות הברית, נתפס עם המכנסיים למטה כמה וכמה פעמים והצליח להיחלץ מהשערוריות הללו ולרגע לא חשב שהוא צריך להתפטר.
אם נבו רצה להיות יותר צדיק מהאפיפיור, למה זאת צריכה להיות אשמתה? רק מפני שהסחטן האלמוני החליט להניח את התמונות בתיבת הדואר שלה? אולי הוא עשה זאת משום שהניח שהחשד המיידי יופנה אל דולב, שעתיד להיות המרוויח העיקרי מההתפטרות.
לפתע שמעה את עופר קורא בשמה. היא מיהרה למעוך את הסיגריה במאפרה, שטפה אותה במי הברז והשליכה את הבדל הרטוב לפח לפני שהוא נכנס למטבח.
"למה ברחת לי מהמיטה?" הוא התקרב אליה בעיניים מצועפות. "אני לא רגיל להיות בה בלעדייך…"
הוא שלח את ידיו לחבק אותה. הגר נסוגה לאחור מחשש שינשק אותה ויריח את ריח הסיגריה שעישנה.
"אני הולכת לצחצח שיניים." היא חמקה ממנו והלכה לחדר האמבטיה. לפתע שמעה דפיקות רמות בדלת הכניסה.
"מי זה?" קרא עופר, מופתע.
"משטרה! תפתח את הדלת," הייתה התשובה. הגר איבדה את שיווי המשקל ונשענה על הכיור כדי שלא ליפול.

אורלי קראוס-ויינר נולדה ברמת השרון, 1959. גדלה ברמת השרון ובפתח תקוה. סיימה תיכון ובגרות בבית ספר אנקורי בתל-אביב ושירתה במשך שנתיים בחיל השריון. לאחר השירות הצבאי עבדה במשך שבע שנים כדיילת בחברת התעופה 'אל-על'. לאחר מכן עבדה כעיתונאית ב"חדשות" וב"דבר ראשון" וכן בעיתונים אחרים. ספרה הראשון זכה להצלחה מסחרית כבירה והיא זכתה בפרס פלטינה. ספריה המאוחרים זכו אף הם בהצלחה מסחרית והיו כולם לרבי מכר. חמשת ספריה האחרונים זכו כולם בפרס "ספר הזהב". בשנים 2001־2002 לימדה ספרות בבית הספר התיכון בליך ברמת-גן וכן כתבה סיפורים קצרים שפורסמו בשבועון "לאשה".

X