המתרגמת | לרכישה באינדיבוק
המתרגמת

המתרגמת

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 285
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 87

האנֶה שוברט היא מתרגמת, והיא מצוינת. הנה, הוצע לה לתרגם לאנגלית את ספרו של אחד הסופרים היפנים המובילים בעולם. האנֶה מאמינה בשפה. היא מאמינה בכוחה להעביר רגשות, לגשר על פערים. היא מאמינה בתרגום ובכוחו לחבר בין תרבויות. אם כך, מדוע בנה גר רחוק כל כך? ומדוע בתה אינה מוכנה להחליף איתה אפילו מילה אחת? ומדוע, מאז גירושיה, היא מסתפקת בקשר של נינוחות חמימה?

 

חייה משתנים מן הקצה אל הקצה אחרי תאונה שבה היא נפגעת בראשה ומגלה כי שוב אינה מסוגלת לדבר באנגלית אלא רק ביפנית. במצבה החדש היא מחליטה להיענות להזמנה לכנס ספרותי ביפן, אבל שם, לתדהמתה, מכריז בפומבי הסופר החשוב שהאנֶה לא הבינה את יצירתו.

 

נואשת ופגועה היא מחפשת את האיש שהיה ההשראה לספר: מוֹטוֹ אוֹקוּרוֹ, שחקן נודע של תיאטרון הנוֹ המסורתי. דרך היחסים המיוחדים שנרקמים בינה לבין הגבר המיוסר שהיא פוגשת, האנֶה קוראת מחדש את חייה ואהבותיה ונוכחת שיש דרכים נוספות להבין אנשים.

 

המתרגמת הוא רומן עז מבע ומרגש על שפה, הבנה ואהבה, שבסופו הבנה עמוקה יותר מכל מילה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המתרגמת”

בקרוב…

פרק ראשון

 

ג’ירוֹ עומד במטבח, מכרסם מלפפונים כבושים ומביט בכלב עזוב שמשתין בחצרו, ופתאום הוא שומע משהו מתנגש בדלת המוסך שלו. הבית כולו מזדעזע, מחשב ליפול מיסודותיו.

הוא ממהר לחצות את הפרוזדור ופותח את הדלת במשיכה עזה. דלת המוסך החשמלית שבורה, הקרשים נצמדים נואשות אל המסגרת. רסיסי זכוכית מנצנצים על שביל הבטון. מנוע ההונדה השחורה ממשיך להתיז ניצוצות, ועשן גָזי כחלחל בוקע מצינור הפליטה. והנה גם אשתו, יושבת נוקשה במושב הנהג וגופה נוטה קדימה, בוהה נכחה כחוככת בדעתה אם להסתער על הקיר.

הוא ממהר אל חלון המכונית והולם בו. “את בסדר? מה קרה? את יכולה לזוז? תפתחי את החלון!”

אַייקוֹ אינה מפנה את ראשה. ידיה לופתות את ההגה, פרקי אצבעותיה מלבינים. הוא מביט בציפורניה, שאותן כבר ראה מאות פעמים אבל עדיין נחרד לראות כמה הן כסוסות, עור ורוד וחשוף נגלה מתחתיהן. חולף רגע של שקט מפחיד, כאילו התנפץ עולם אחד, ועולם אחר עדיין לא קם במקומו. ג’ירו אינו מצליח לחשוב מה לעשות. להוציא אותה מהמכונית? להזעיק אמבולנס? את הרופא שלה? השיתוק שלה מחלחל אליו ומאבן אותו.

אתמול בלילה במיטה היא אמרה לו שוב שלִבה נוּקַב, ושהחיים אוזלים ממנה אט-אט. “מה את רוצה שאעשה?” שאל ולא טרח להסתיר את תסכולו. הרי כבר שנה היא מדברת כך! “תגידי לי ואני אעשה. תכף ומיד.” אפילו הוא עצמו שמע את הכעס ואת חוסר האונים בקולו.

כמו נחלץ מתוך ערפל רואה ג’ירו שהדלת אינה נעולה. הוא פותח אותה, מכבה את המנוע, מכניס את המפתחות לכיסו. דומה שהיא לא נפגעה כלל בגופה; וזאת הבעיה, הוא חושב. הפגיעה מוצנעת עמוק בפנים. היא הלכה לעשרות רופאים שקבעו כל כך הרבה אבחנות שונות, אך הבעיה נותרה חסרת שם.

הַאנֶה מניחה מידה את הרומן של קוֹבַּיַאשי. הספר זכה להצלחה ביפן במידה מסוימת מפני שקובּיאשי גילה בריאיון כי הדמות הראשית שלו, ג’ירו, נכתבה בהשראתו של שחקן תאטרון הַנוֹ הנודע מוֹטוֹ אוֹקוּרוֹ. האיש המרשים הזה סִקרן וריתק את קוביאשי כל כך עד שהוא התיישב לכתוב את הספר מיד אחרי שפגש אותו. “מוטו ריפא אותי מחמש שנים של מחסום כתיבה,” סיפר קוביאשי לכתב העת. “אם הוא יקרא את סִפרי – וזה יהיה כבוד גדול – אני מקווה שהוא יראה בו הומאז’ לעצמו.”

השם מוטו אוקורו לא אמר דבר להאנה, והיא אינה יודעת הרבה על אמנות הַנוֹ של התאטרון היפני, פרט לכך שהמסֵכות משמשות לדמויות שונות ושהדמויות מדברות בשפה נוקשה, כמעט בלתי מובנת. הצופה נדרש להתמודד גם עם מוזיקה, וכמעט כמו במחזה יווני, עם מקהלה. היא תצטרך לקרוא תחילה בעצמה את מסעותיו של סוס טרוֹיאני, אמרה למו”ל, ורק אם תבין את הדמות הראשית, תצליח לתרגם את הספר לאנגלית. על הלוח הענקי, שנבנה בהזמנה מיוחדת ותופס קיר שלם בחדר העבודה שלה, היא מתחילה לכתוב משפט ביפנית.

אִירַאדַאצ’י, המילה היפנית שמובנה תסכול. מובן שאתה מתוסכל, ג’ירו, חושבת האנה. גררת את אשתך מרופא לרופא, והנה, כעבור יותר משנה אין כל סימן לשיפור, אין תשובה. אתה נמצא בדיוק בנקודה שבה היית לפני שלושה חודשים, חמישה חודשים. ומה קרה לחייך? אינך יכול עוד לזהות אותם, אינך יודע עוד מי אתה.

ועתה היא כותבת יַריבָּה נוֹ נַאי איקידוּרי, שפירושו כעס לא ממוקד. אבל גם יארוּ סֶה נַאי קימוֹצ’י, תחושה של חוסר אונים, או התחושה שאין שום דרך לחשוב בראש צלול. שורה נאה של סימניות גיר ממלאת את חלקו הרחוק של הלוח.

לרגע היא מבולבלת. איך ייתכן שג’ירו חווה כעס לא ממוקד ותחושת חוסר אונים? והרי רק לפני רגע היה מתוסכל. זה לא מסתדר.

קוביאשי התכוון למה שהתכוון, אבל היא כאן לבדה. במהלך אחד עשר החודשים שבהם עבדה על הרומן שלו, השיב קוביאשי רק לאימיילים ספורים ששלחה לו, ותמיד קצרות: “עסוק מדי.” “תביני בעצמך.” “בפרויקט אחר.” אם כי אחרי ששלח לו המו”ל את שלושת הפרקים המתורגמים הראשונים, הוא מצא בכל זאת זמן לרטון בקטנוניות על שקיצצה את החזרות החיוניות על מילים ועל ביטויים. אבל מה הוא כבר יודע על תרגום יפנית לאנגלית? הרי היפנית מעדיפה להציב את הפועל בסוף המשפט, ועד אז אין לדעת מה קורה, ואילו לאנגלית מוזרויות לשוניות משלה. ובין שתי השפות יש עוד ניואנסים רבים, רבים מספור. אחרי תכתובת טעונה זו, ובעצתה של האנה, החליט המו”ל שלא לשלוח לו שום דבר נוסף עד שיושלם כתב היד.

ג’ירוֹ חש אולי כעס לא ממוקד, אבל לא בדרך האמריקאית, לא בצעקות או ברקיעות רגליים בכל רחבי הבית תוך כדי שפיכת מררה. פירוש שמו הוא הבן השני. מוטב הרבה יותר היה אילו קרא לו קוביאשי איסַאמוּ, שפירושו אומץ לב. ג’ירו הוא אדם אמיץ, אדם שיודע להפגין איפוק מתמשך, אדם שנהג בסבלנות ובאהבה ובהתחשבות ובחביבות לכל אורך הניסיון הקשה הזה. כן, ניסיון קשה. אשתו מתחילה להתפוגג מסיבה בלתי מוסברת, ולא נותר לו אלא להציל מה שאפשר מנישואיו, ממנה. כעסו הוא כעס שקט. כמעט בלתי נראה, אך לא אמיתי פחות.

איטַאי נאני אוֹ שיטֶה הוֹשִיי-ן דאיֹ? מה את רוצה שאעשה? קוביאשי ויתר על הפועל, דֶסוּ. אילו השתמש בו הייתה נימת דבריו מנומסת. אבל ג’ירו מתוסכל, אובד עצות.

הלילה חלמה האנה שג’ירו לוחש לה את אותה השאלה ממש, אם כי לא בנימת תסכול אלא בנימה פתיינית. זה חודשים היא חולמת על ג’ירו, חלומות ארוטיים, חלומות על נשיקות גנובות מאחורי דלתות סגורות, על כפות רגליים יחפות המתחככות תחת שולחנות, על מצעים סתורים וגפיים השזורות אלה באלה. היא יכולה אפילו לדמיין את ריחו, או את מה שהיא חושבת שיהיה ריחו. מתחת לדאודורנט נודף ממנו ריח קל של אדמה, וזה מוצא חן בעיניה. אין פלא שהתאהבה בו קצת. חודשים רבים היא מבלה בחברתו, וכשהיא מתעוררת היא משתוקקת להתחיל את פגישותיהם היומיות.

רסיס נוסף מחלום הלילה צף ועולה אל פני השטח של תודעתה. קולו של ג’ירו לא היה סתם צליל מתפנק בסמוך לאוזנה. הוא אפף את כל כולה, כמו היה מים חמימים, והיא טובלת בהם. היא גם נזכרת בשכשוך מים. ובאמבט חרסינה. באדים. גבר – ג’ירו? – רוחץ את כפות רגליה ומסבן ברוך כל בוהן ובוהן. ואולי היה זה דיוויד? לא, היא זוכרת בבירור שהאיש דיבר יפנית. וזה לא היה הִירוֹ – היא הייתה מזהה את קולו של בעלה המנוח. חוץ מזה, בחלומות על הירו היא תמיד זו שמטפלת בו. מגע ידיו של ג’ירו עורר תחילה תחושת דגדוג בעורה, המס את גופה. אבל ככל שהרבה לגעת בה, כן החלה לחוש תחושה מוזרה של משיחה בשמן, של הַטְבָּלָה.

חלק ממוחה נעשֶה מודע לתחושת הרעב. מתי אכלה בפעם האחרונה? ארוחת בוקר, היא נזכרת. תפוח. גזר. מזמן צלצל הטלפון. אולי דיוויד, שביקש לברר אם תרצה לאכול אתו ארוחת ערב ומה שקורה בדרך כלל אחר כך. מרחוק היא שומעת את צופר הערפל על גשר הזהב. סוללה נמוכה של עננים נמתחת ודאי מעל מי הפלדה הכחולים, וסכנה נשקפת לספינות המבקשות לעבור תחת הגשר. היא מופתעת לראות מבעד לחלון חדר העבודה כי החשֵכה ירדה, ופירוש הדבר שעבדה כל היום ללא הפסקה. בשלב כלשהו יהיה עליה להכריח את עצמה להפסיק. להכריח את עצמה לאכול. לנסות לישון. אבל לא עכשיו, עדיין לא. היא אוהבת את זה. אין סיכוי שתקטע את התענוג העז הזה.

היא מטילה סוכריה קשה לתוך פיה.

ג’ירו רץ פנימה ומזעיק אמבולנס. ואז את הרופא שלה. הוא מקשיב לטלפון המצלצל ומשפשף את פניו, מצטער שאינם מסכה שאפשר לקרצף ולהסיר. הוא עייף כל כך. חייה הפכו לאפֵלה נוקשה, אכזרית, וכך גם חייו.

“עשיתי בשבילה כל מה שאני יכול,” שומע ג’ירו את עצמו אומר לרופא. לנימת קולו מתלווה דאנקוֹ טוֹ שיטוֹ קוּצ’וֹ דֶה, שאינו מוכר לו.

דאנקוֹ טוֹ שיטוֹ קוּצ’וֹ דֶה, בנימת קול תקיפה. אין דבר שלא ניסית, ג’ירו, חושבת האנה בלבה. גלגלת בראשך כל אפשרות – ואם אייקו תתעורר בחיוך? ואם תצחק היום או שהטיפול החדש יוכיח את עצמו? ואם באורח פלא תחזור לעצמה באופן ספונטני? הנימה אינה רק תקיפה, היא החלטית. הגעת להחלטה, והיא עתידה לשנות את חייך מן היסוד.

היא מתרגמת: לקולו מתלווה נימה החלטית שאינה מוכרת לו.

ג’ירו אומר שהוא חרד לשלומה של אייקו. הוא לא יוכל לעזוב את עבודתו ולטפל בה מבוקר עד ערב. למרבה הצער הוא איננו איש עשיר. “מה שאני עושה כבר לא מספיק.” האנה שומעת את מה שאינו אומר: אני מותש, סחוט לחלוטין, לא נותרה ממני אלא קליפה. לא נשאר דבר; אבל אם לא ייעשה דבר נוסף, אייקו עלולה למות.

הרופא אומר שהוא מבין. המצבים האלה קשים מאוד, חמורים מאוד. ג’ירו מקשיב אבל אינו מבקש רשות ואף לא הבנה. האנה קולטת את זה בחוש. האופק ריק מכל אפשרות אמיתית או מדומה. נוֹזוֹמי וַא נַאי, הוא אומר, אין תקווה.

אין לו עתיד אִתה, חושבת האנה. מצבה של אייקו לא ישתפר, לא בטיפולך לפחות. חלק זה של חייך, הטיפול האין-סופי באשתך, הדאגה שאינה פוסקת, החשש לשלומה, באו אל קצם. סוף-סוף תזכה לקצת שלווה. אתה מופתע לשמוע את זה ממני? הטריטוריה הזאת מוכרת לי. זכור, ג’ירו, היוונים חשבו שהתקווה מסוכנת לא פחות מכל הרעות החולות של העולם, כי היא מאריכה את הייסורים.

היא מתרגמת את נוֹזוֹמי וָא נַאי: תקוותו נגוזה.

שׁיקַאטָה גָא נַאי, אומר ג’ירו. אין ברֵרה.

הרופא אומר שיחכה לאמבולנס בבית החולים ויאשפז אותה במחלקה הפסיכיאטרית, וג’ירו מודה לו ומניח את השפופרת. הוא שומע ממרחק את יבבת הצופר ותוחב את פרקי אצבעותיו אל פיו. בגב ידו הוא מוחה בכעס את הדמעות וממהר אל המוסך. כשהאמבולנס נכנס לשביל החניה, אשתו עדיין יושבת בכיסאה, פניה ריקות, כאילו אינה נמצאת עוד כל כולה בעולם הזה.

בבוקר מצלצל בנה של האנה. טוֹמַס, בכורה, הבן הנאמן הממלא את חובתו ומצלצל פעם בשבוע לדרוש בשלומה. הוא טבח מצוין, ובכל פעם שהוא בא העירה הוא אוהב להכין לה סעודות פאר – קדֵרה אלזסית של ירקות ובשר ועוף ביין וריזוטו של כמֵהין לבנות – ולצפות בה בתענוג כשהיא אוכלת. הוא עורך דין בן שלושים ושלוש שחי בניו יורק עם אשתו ועם שתי בנות מקסימות.

“מה שלום כולם?” שואלת האנה.

“כולם בסדר,” הוא עונה, “ממש בסדר.”

היא שומעת ריחוק בקולו. לא הכול בסדר, אבל מסיבה כלשהי הוא עדיין אינו מוכן לדבר על כך. תפקידה למלא את החלל הריק עד שיהיה מוכן. היא מספרת לו על הרומן שהיא מתרגמת, של אותו סופר יפני מבטיח שעומד להיכנס בקול תרועה רמה לעולם המו”לות האמריקאי. היא, כמובן, זו שתבטיח כי הכניסה תהיה בקול תרועה רמה. היא עובדת יומם ולילה ואוהבת את הספר באופן המשונה הזה של משהו שאוכל אותך מבפנים. תוך כדי דיבור האנה תוהה אם הבעיה היא אן. שבע שנות נישואים, זה הזמן שבדרך כלל פורצות בו הסערות, אז החלו היא והירו להתרחק זה מזה. היא שואלת מה שלום נכדותיה, סאשה ואיירין.

סאשה בת השבע מזכירה להאנה את בתה כשהייתה בגילה – שחור העורב של שערה, עיניה היפניות המלוכסנות, נחיריה הדומים לדמעות. שש שנים חלפו מאז ראתה את בתה בריג’יט או שמעה ממנה. היכן היא עכשיו? נשואה? אם צעירה? חיה בעיר? בכפר? וטרינרית? אשת עסקים? מדהים כמה מעט היא יודעת על בתה.

האנה רואה בעיני רוחה את פניו החמורים של טומס, את שפתיו הנחשקות לשני חוטי תַיל דקים כשהוא שוקל מהי הדרך הטובה ביותר לנסח את מה שהוא רוצה להגיד לה. מאז ומעולם היה ילד זהיר ומסודר, כל צעצועיו היו מסודרים בקופסאות קרטון נפרדות שעליהן כתב בצורה מסודרת “מכוניות”, “רכבות”, ותיקיית חג המולד הייתה לו, שם החל לרשום כבר מחודש ינואר את כל רצונותיו. עכשיו הוא נחשב איש מצליח. אילו יכול הירו לראות עכשיו את בנו. טומס, המסוגל – כפי שהיא מבינה זאת – להיחלץ מכל מצב בעזרת טיעוניו. בנם גבוה: גובהו הוא המורשת העיקרית מהצד הגרמני-הולנדי של משפחתה; את השאר נטל ברובו מאביו היפני.

“אן רוצה לקחת את הילדות לאקווריום של מוֹנטֶרֵי,” אומר טומס. “אז אולי נטוס וניפגש אתך שם.” והאמירה הזאת כאילו מדרבנת אותו, כי עכשיו הוא מספר לה שהעבודה הולכת טוב. “תשמעי, בשבוע שעבר אפילו יצא לי להשתמש ביפנית שלי,” הוא אומר. קבוצה של אנשי עסקים מיפן התארחה אצלם במשרד. “הייתי די גרוע, אבל הם התרשמו.”

“אני בטוחה.” האנה חשפה את טומס ואת בריג’יט לחמש שפות בילדותה, והדגישה את היפנית, מכיוון שהייתה השפה הראשונה של אביהם. טומס נאבק עם כל אחת ואחת מהן כאילו הייתה תרופה מרה ומאוסה. ואילו בריג’יט בלעה אותן כאילו היו סוכריות קטנות.

אל קופסת הצעצועים הגדולה שהכינה לנכדותיה לחג המולד הגניבה האנה ספר ילדים, מגדל בבל. ניסיון בוטה להרחיב את שלולית עולמן לא באמצעות דת אלא באמצעות השפה. אן הסבירה לה יותר מפעם אחת שהם פשוט לא חושבים שיש צורך לגדל ילדים רב-לשוניים. דברים רבים כל כך צריך ללמוד על העולם, והרי אנגלית היא הלינגוּאה פרַנקה של הכלכלה הגלובלית. לפני שעזבה את עבודתה והפכה לאם במשרה מלאה, הייתה אן ביולוגית שעסקה במחקר חשוב על התחלקות תאים או משהו דומה. האנה חושדת שאן אינה רואה בשפה אלא סתם פעילות מטופשת – שטות סובייקטיבית שלעולם לא תישא את חותמה היוקרתי של האובייקטיביות האיתנה של המדע.

טומס מדבר על הפרשה המשפטית החדשה שמעסיקה אותו עתה, שעיקרה הוא המילה “סבירוּת”. האם התובעים נהגו בצורה סבירה?

האנה נכנסת לסלון. קיר שלם בחדר עשוי מזכוכית ומשקיף אל העיר. אור היום חודר בזווית שמאפשרת לה לראות את השתקפותה בחלון הגדול. משנה לשנה נדמה שהיא יורשת עוד משהו מהופעתה של אמה הגרמנייה – שערה הבלונדיני הכהה ועורה החיוור-חיוור, עיניה הירוקות הגדולות, שיש בהן עוצמה שאינה ניכרת בתצלומים מימי נעוריה של האנה. תהליך של הצטמצמות למהות שהייתה רוצה כל כך להצליח לבלום. למרות מרחק השנים היא עדיין שומעת באוזני רוחה את קולה המצווה של אמהּ – “הַאלְט די אוֹהרן שטַייף!” תחזיקי חזק את האוזניים, תחזיקי מעמד. אביה, שתרגם לממשלת איטליה ולממשלת הולנד, הועבר אז שוב לארץ אחרת, ולכן אינה זוכרת מניין נובע הזיכרון הזה, שכן מדי שנה פגשה ארץ חדשה, בית חדש, בית ספר חדש, תלמידים חדשים, רוב הבנות מצונפות בעולם הבנות שלהן, ודלת הכניסה נעולה בפניה. האנה חזרה מבית הספר בדמעות. כולם שונאים אותה. הבנות לעגו לגרביה הכחולים. “בבית הזה לא מתלוננים,” אמרה אמה. “לא מתנהגים בצורה כזאת אצלנו במשפחה. אצלנו נושאים בעול בשקט.” והאנה ידעה מה אמה עומדת לומר, כמה קשה היה לחיות בעיי החורבות של ברלין אחרי המלחמה. בניינים שהפכו לשלדים מפוחמים וצחנת המוות שאפפה הכול, חיילים רוסים שיכורים שהתנודדו ברחובות, גנבו, הרסו, אנסו. בחודשיים שעברו עד בואן של בעלות הברית הסתתרו אמה וסבתה של האנה במרתף של דירה. מאימת החיילים הסובייטים. “אכלנו חולדות, אז הקשיים שאת מדברת עליהם הם שום דבר. גרגר אבק.”

ואז, בנימה שקטה יותר, כקושרת קשר: “את יצור מיוחד במינו, יקירתי,” אמרה. “מפותחת הרבה יותר מרוב האחרים, ובגלל זה, אני חוששת, גם לא מובנת כל כך.” היא אמרה להאנה שבכל פעם שהיא רוכשת שפה חדשה היא נעשית, בדרך פלא, גדולה ומצוינת יותר. ועתה, כשהיו ברשותה שבע שפות, חייכה אמה בעליזות: “אף אחד לא מצוין כמוך. איך הילדות המטופשות האלה מסוגלות בכלל להבין אותך?”

והאנה אומרת עתה לבנה: “מעניין. מה זאת התנהגות סבירה?” היא כובשת פיהוק. שמורות עיניה כבדות, יבשות. היא מותשת מסדר היום שכפתה על עצמה. אבל היא יודעת, ברגע שתתחיל לעבוד תתחבר אל מקור אנרגיה שאפילו לא ידעה על קיומו, וככל הנראה תעבוד שוב עד חצות הלילה, אלא אם כן תתקשר לדיוויד. אחרי השעות הרבות שהיא משקיעה במחשבה, דיוויד מזכיר לה שיש לה גוף. גוף בן חמישים ושלוש, היא אומרת לו, גוף שעדיין סובל מגלי חום, אם כי עתה אין היא צריכה עוד להחזיק תמיד ממחטה כדי לנגב את פניה. דיוויד, גבר טוב לב, מקפיד תמיד לתקן אותה – גוף יפה, גוף נחשק, גוף שהוא רוצה לאהוב. היא מחליקה יד על פני הסוודר האפור בעל המִפתח המשולש ותוחבת קווצת שיער סוררת לפקעת שערהּ.

טומס עדיין מדבר על התיק המשפטי שלו, ועתה עבר למונחים משפטיים ולמובאות מתיקים אחרים. ענן מכסה את עֵין השמש הקלושה ומחשיך את החדר. מעבר לכביש, על מרפסת חזיתית של בית ויקטוריאני ישן, עומד גבר גבוה דק ושרירי במעיל אדום בוהק ובמכנסיים שחורים. לראשו רעמה של תלתלי פרא שחורים, וכולו ססגוני מכדי להשתייך לשכונה הזאת. הוא מחזיק כתריסר פרחים צבעוניים – אדמוניות? חרציות? – ומטיל אותם בזה אחר זה במכוון, במדויק, אל המדרכה שמתחתיו. האנה מדמיינת אותו עומד על גשר ומשליך את הפרחים אל הנהר שתחתיו. האם הוא חוגג משהו? מנציח מוות?

טומס נאנח, מבין כנראה שמחשבותיה של אמו משוטטות במחוזות אחרים, ומחליף הילוך במפתיע. “יש לי חדשות בנוגע לבריג’יט.”

“כן?” היא מנסה להישמע שוות נפש.

“הודיעו לי בטלפון שהיא בבית חולים. זה כל מה שידוע לי. יכול להיות שזה שום דבר. יכול להיות שלא.”

בראשה עולה תמונה של בריג’יט הקודחת. לחיים אדומות בוערות, רדומה כל כך, שפתיה סדוקות ומבוקעות. היא הייתה כנראה בת שש, אולי שבע, וימים רבים קדחה מחום. האנה הניחה הכול, שכבה על הספה לצדה, קראה באוזניה או צפתה עמה בסרטים. הזמן נשר כנשל מיותר בעוד האנה מטפלת בה, מקרבת אל שפתיה כוס מים קרים, מציעה לה קרקרים מלוחים, מגרדת את גבה עד שתשקע בשינה מקוטעת.

טומס מעיר אותה מחלומותיה. “כשאדע עוד משהו אצלצל אלייך.” הוא עוצר רגע ומוסיף: “אם היא תרשה.”

“אם היא תרשה,” חוזרת האנה, קולה נוטף ציניות כבדה.

הוא נאנח שוב. “את יודעת איך זה הולך. חשבתי שאת זה מותר לי לספר לך כי מישהו אחר התקשר אלי, לא היא.”

בריג’יט ממשיכה לקיים קשר מקוטע עם טומס, בתנאי שלא יגלה להאנה את תוכן שיחותיהם. טומס אומר שעליו לנתק. הוא ישוחח עם אן על האפשרות לנסוע למונטֶרֵי ויתקשר שוב.

האנה מניחה את השפופרת ומביטה בעץ הבודד שמעבר לכביש, המניע באוויר את ענפיו הכחושים כמנסה לתפוס דבר-מה. כה צנום, כה שברירי, כאילו בכל רגע הוא עלול לקרוס. היא ניגשת למטבח, מכינה קפה ואוכלת חצי פרוסת טוסט כדי להרגיע את בטנה. הכי טוב בשבילה להשקיע את עצמה במשהו תובעני. משהו קשה. משהו שדורש את כל כולה.

היא פונה לחדר העבודה, מכניסה למכשיר את הפרלודים אופוס 28 של שופן ומתיישבת אל השולחן. שולחן העבודה של אמה, הרהיט היחיד ששמרה. אם כי מדוע עשתה זאת לא ברור לה, שהרי בכל פעם שהיא מביטה בו היא רואה את גבה הארוך והזקוף של אמה. אמה ישבה תמיד בפניה אל החלון. בשווייץ חלון שהשקיף אל גינת הפרחים; בטורקיה חלון שהשקיף אל עץ תאנה; בנורווגיה חלון שהשקיף אל אוקיינוס קפוא; ובקהיר – אל שוק איכרים. תמיד מקום אחר, תמיד חלון אחר. שורה ארוכה של חלונות. האנה רואה את עצמה עומדת בפתח ומביטה בגבה הנוקשה של אמה, רואה בעיני רוחה את בליטות עמוד השדרה שלה מסודרות למשעי, כמסר שנכתב בכתב ברייל ולעולם לא יהיה מובן לה, ואין זה משנה כמה תתאמץ להבין.

אביה היה תמיד בעבודה או בנסיעות, וכשהייתה האנה בת עשר הוא נעלם לצמיתות. היא נהגה אפוא לספר דברים לאמה, אם כי אינה זוכרת מה ביקשה לומר. ואין זה משנה, כי ממילא הדברים לא נאמרו לעולם, מפני שאמה סבה תמיד במקומה בתנועה חדה, ומבט נצחי של אכזבה ניכר היטב על פניה, “אל תפריעי לי!”

ומהו הדבר החשוב כל כך שלחשה לה המוזה? לא יצירות ספרות גדולות, אף לא בינוניות. ואילו היו כאלה, האם הייתה האנה חשה הקלה? אמה שָקדה על מסמכים עסקיים. צרפתיים, שוויצריים, גרמניים, כל מי שהיה מוכן לשלם, ואמה ארגנה שינוע מפואר של סחורות, תרגמה מצרפתית לגרמנית, מגרמנית לאנגלית, והמוזה שלה ממלמלת את שפות המסחר, את שפות הרווח והתועלת. בשלב כלשהו התקינה אמה מנעול על הדלת, שכן, כך אמרה, “אני זקוקה לשקט גמור ומוחלט, לא רוצה אפילו שמץ של מחשבה שמישהו יפריע לי.” הבית כולו נאפף שקט, והאנה המתינה שמוזת הסחר תשתתק.

חסל סדר הַמְתנה לאמה, שמתה לפני עשרים שנה ותפסה את מקומה לצד הוריה בבית קברות בקִיל. בדיוק כפי שאביה, שהותיר בזיכרונה נוכחות מעורפלת, נאסף אל אבותיו בבית קברות בדֶלפְט. היכן תסיים האנה את חייה, את זה קל לומר; היא לא תיטמן לצד איש מהם, אלא תישרף. אבל יומה האחרון אינו נראה באופק – המחויבויות רבות מדי – מה שנראה באופק הוא המועד האחרון להגשת התרגום.

נינה שיילר חיה ומלמדת בסן פרנסיסקו. המתרגמת הוא ספרה השני.

X