המתקפה על המאפייה | לרכישה באינדיבוק
המתקפה על המאפייה

המתקפה על המאפייה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 64
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 67.20
- 37

"בחיים שלי לא הייתי רעבה ככה," אמרה אשתי.
"מעניין אם יש לזה קשר לנישואים."

שני חברים, חמושים בסכינים, יוצאים להשֹביע את רעבונם במאפייה סמוכה. אבל הם לא הביאו בחשבון את האופה. בעודו מאזין לצלילי וגנר, הוא מציע להם עסקת חליפין הזויה. הדבר מחייב מתקפה שנייה על המאפייה. שוד המאפייה האגדי של מורקמי מביא את ההומור הסוריאליסטי שלו עד לקצה. ובעולם שהוא יוצר, שום דבר לא אמור להפתיע את הקורא. שכן מורקמי מנווט להפליא בין הנורמה לפלאי, בין ההגיוני למוטרף, בין הצפוי לבין המפתיע.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המתקפה על המאפייה”

בקרוב…

בכל אופן היינו רעבים. ולא סתם רעבים. רעבים כאילו בלענו חלל של אוויר. בהתחלה החלל היה קטן, באמת קטן, כמו חור של סופגנייה, אבל עם כל יום שעבר הוא הלך ותפח בתוך גופנו, עד שלבסוף היה לרִיק שאינו יודע שובע. אנדרטה מונומנטלית לרעב, כשברקע מתנגנת מוזיקה חגיגית ומעוררת כבוד.

ממה נולדה תחושת הרעב? ממחסור במזון כמובן. ומדוע לא היה לנו מזון? כי לא היה לנו מה לתת תמורתו. ומדוע לא היה בידינו משהו בעל ערך חליפין? משום שהדמיון שלנו לוקה בחסר. לא, ייתכן אפילו שהרעב היה תוצאה ישירה של חוסר הדמיון שלנו.

שיהיה.

אלוהים, מרקס, ג'ון לנון, כולם מתים. בכל אופן היינו רעבים, ובגלל זה עמדנו לבצע פשע. לא תחושת הרעב היא ששלחה אותנו אל זרועות הפשע, אלא הפשע הוא שחש רעב והביא את עצמו אלינו. אני לא מבין את זה בדיוק, אבל זה אקזיסטנציאליסטי.

"אני הולך לעשות משהו רע," אמר השותף שלי. זה היה כל העניין במילים ספורות.

וזה לא היה בלתי סביר, אחרי ככלות הכול כבר יומיים לא בא לפינו דבר מלבד מים. פעם אחת ניסינו לאכול עלי חמנייה, אבל זה לא היה משהו שרצינו להתרגל אליו.

אז יצאנו אל המאפייה, חמושים בסכינים. המאפייה עמדה באמצע רחוב קניות. בצדה האחד היתה חנות מזרנים ומצעים, ובצדה האחר חנות מכשירי כתיבה. בעל המאפייה היה גבר מקריח בן חמישים, חבר המפלגה הקומוניסטית.

אוחזים בסכינים, צעדנו לאט ברחוב הקניות לכיוון המאפייה. הרגשתי כמו בסרט "בצהרי היום". ככל שהתקדמנו, הלך והתחזק ריח הלחם האפוי שנישא באפינו. וככל שהלך והתעצם ריח הלחם הטרי, הלכה והעמיקה מידת נכונותנו לבצע פשע. תקיפת המאפייה ותקיפת חבר המפלגה הקומוניסטית הסעירו אותנו, והמחשבה ששני האירועים האלה יתרחשו בו בזמן ריגשה אותי כאילו הייתי חבר ב"היטלר יוגנד".

 

כיוון שכבר היתה שעת אחר צהריים מאוחרת, היתה במאפייה רק לקוחה אחת — אישה מוזנחת למראה שאחזה סל קניות עלוב שלא הייתי רוצה לגעת בו. ריח סכנה ריחף סביבה. תוכניות פליליות תמיד משתבשות בדיוק בגלל נשים חסרות צורה כמו הדודה הזאת. לפחות ככה זה נראה בדרמות פשע בטלוויזיה. סימנתי לשותף שלי בתנועות עין שלא עושים כלום עד שהגברת לא יוצאת מהחנות. החבאנו את הסכינים מאחורי הגב והעמדנו פנים שאנחנו בוחרים לחם.

האישה השתהתה עד אובדן דעת, וברצינות תהומית, כאילו היא בוחרת שידת איפור ומראה משולשת תואמת, הניחה על המגש הקטן שבידה לחם מטוגן ולחמנייה מתוקה עגולה. אבל לא היה אפשר להסיק מכך שהיא עומדת לקנות אותם. הלחם המטוגן והלחמנייה המתוקה היו לדידה לא יותר מאשר תֶזה. אולי שני קצוות של סקאלה. לכן נדרש לה זמן כדי להתאים את עצמה למצב כראוי.

 

ככל שנקפו הדקות הלכה וירדה קרנה של הלחמנייה המתוקה במסגרת התֶזה. האישה הִטתה את צווארה כמו שואלת את עצמה: "למה בחרתי בלחמנייה הזאת בכלל? היא מתוקה מדי לטעמי."

היא החזירה את הלחמנייה המתוקה למדף, ולאחר מחשבה קצרה הניחה שני קרואסונים על המגש שבידה. תזה חדשה נולדה. הקרחון החל להתבקע, ומבין העננים החלו להפציע קרני השמש.

"נו, תחליטי כבר!" סינן השותף שלי מבין שיניו. "בוא נחסל גם את הסבתא על הדרך."

"חכה," עצרתי בעדו בידי.

בעל המאפייה לא הביע כל עניין במתרחש. הוא היה שקוע בהאזנה ליצירה של וַגנֶר שהתנגנה בטייפ הקלטות שלו. אני לא יודע אם האזנה לווגנר היא התנהגות נאותה לחבר המפלגה הקומוניסטית.

הדודה הוסיפה לעמוד ולהביט בריכוז בשני הקרואסונים ובלחם המטוגן. משהו לא הסתדר לה. זה לא טבעי. נראה שהיא חושבת שפשוט אסור להניח קרואסונים ולחם מטוגן זה לצד זה. נראה שהיא מרגישה שמדובר באידיאולוגיות מנוגדות. המגש ועליו הלחם רעד בידה, משמיע קול שקשוק כמו וַסָּת של מקרר מקולקל. מובן שהמגש לא רעד באמת. הוא רעד… באופן מטאפורי.

"אני אהרוג אותה," אמר השותף שלי. בגלל הרעב שחש ובגלל תחושת המתח שהפיצו סביבם וגנר והדודה, המצב נהיה עדין כמו שערות על אפרסק. אני שתקתי ורק הנדתי בראשי.

 

ולמרות כל המתהווה סביבה המשיכה הדודה, המגש בידה, לשוטט לה בגיהינום הדוסטוייבסקאי. הראשון שעלה לדוכן הנואמים היה הלחם המטוגן שהחל להשמיע באוזני אזרחי רומא נאום מרשים למדי. אוצר המילים הנאה, הרטוריקה המופלאה וקול הבריטון המתנגן הניעו את כולם למחוא לו כפיים. אחריו עלה אל הדוכן הקרואסון ונשא דברים לא ברורים בנושא הרִמזוּר בכבישים. הוא אמר משהו על כך שמכוניות שעומדות לפנות שמאלה צריכות להתקדם כשהאור ברמזור ירוק, ולפנות רק לאחר שהן מוודאות שאין מולן שום כלי רכב אחר, משהו בסגנון הזה. אזרחי רומא לא ממש הבינו במה מדובר, אבל הנושא נשמע להם מורכב, ולכן הם מחאו כפיים לקרואסון. התשואות שקיבל הקרואסון היו מעט יותר חזקות, וכך מצא עצמו הלחם המטוגן מוחזר למדף שממנו בא.

שלמות פשוטה נחה על מגשה של הדודה. שני קרואסונים. האישה שילמה ויצאה מהחנות.

הגיע תורנו.

"אנחנו נורא רעבים," התוודיתי בפני בעל המאפייה. הסכין עודנה חבויה מאחורי גבי. "אבל אין לנו גרוש."

"אני מבין," הינהן בעל המאפייה.

שנינו הבטנו בריכוז בקוצץ ציפורניים שהיה מונח על הדלפק. הוא היה גדול כל כך, כאילו השתמשו בו לקצוץ טפרים של נשר. הוא נראה כמו חפץ שייצרו בתור בדיחה.

"אם אתם רעבים עד כדי כך, אתם יכולים לקחת לכם לחם," אמר בעל המאפייה.

"אבל אין לנו כסף."

"שמעתי אותך כבר קודם," אמר בעל המאפייה בנימה משועממת. "לא צריך כסף, תאכלו מה שבא לכם."

הבטתי שוב בקוצץ הציפורניים. "באמת? אבל עמדנו לבצע פשע."

"כן, כן."

"אנחנו לא יכולים לנצל את טוב לבם של אחרים."

"אהה."

"זה העניין."

"אני מבין," אמר בעל המאפייה שוב. "אז הנה מה שנעשה: אתם תאכלו כמה לחם שאתם רוצים, ובתמורה אני אטיל עליכם קללה. נראה לכם?"

"קללה, איזה קללה?"

"קללה היא אף פעם לא צפויה. זה לא לוח זמנים של אוטובוסים."

"הלו, רק רגע," התערב השותף שלי, "אני לא מסכים, אני לא רוצה שיקללו אותי. בוא נהרוג אותו ודי."

"רגע, רגע," אמר בעל המאפייה, "אני לא רוצה שיהרגו אותי."

"ואני לא רוצה שיקללו אותי," אמר השותף שלי.

"אבל אנחנו צריכים לתת משהו בתמורה," כך אני.

במשך זמן־מה בהינו שלושתנו בשתיקה בקוצץ הציפורניים הגדול.

"מה דעתכם על זה," פתח בעל המאפייה, "אתם אוהבים את וגנר?"

"לא," אמרתי.

"גם אני לא," אמר השותף שלי.

"אם תאהבו את וגנר, אתן לכם לאכול כמה שתרצו."

זה נשמע כמו סיפור של מיסיונר ביבשת השחורה, אבל קפצנו על ההצעה מיד. עדיף על קללה.

"אני אוהב את וגנר," אמרתי.

"גם אני," אמר השותף שלי.

וכך האזנו לווגנר ואכלנו לחם עד שהתפוצצנו.

"האופרה 'טריסטַן ואיזוֹלדֶה', מהיצירות המבריקות בתולדות המוזיקה, התפרסמה לראשונה ב־1859 והיתה ליצירה מכרעת בחשיבותה להבנת המוזיקה של וגנר," הקריא בעל המאפייה מתוך הדף המצורף לקלטת.

פינו היה מלא לחם אז רק מילמלנו משהו בפה לועס.

"טריסטן, אחיינו של מלך קוֹרנווֹל, נשלח לקבל את פני הנסיכה איזולדה, ארוסתו של דודו, אבל על הספינה במסע הביתה מתאהב טריסטן באיזולדה. המשפט המוזיקלי היפהפה של הצ'לו והאבוב בפתיחת היצירה הוא המוטיב החוזר של אהבת השניים."

 

לאחר כשעתיים באנו כולנו על סיפוקנו ונפרדנו לשלום.

"מחר נאזין ל'טַנהוֹיזֶר'," אמר בעל המאפייה.

כשהגענו לחדרנו, הרִיק שבתוכנו נעלם כלא היה, וכושר הדמיון שלנו החל לנוע, כמו מתגלגל במורד מדרון מתון, משמיע קול נקישה.

 

 

הרוקי מורקמי הוא סופר ומתרגם יפני.  נולד בקיוטו בשנת 1949. מורקמי הושפע עוד מילדותו מהתרבות המערבית, ובמיוחד מהמוזיקה והספרות, והשפעה זו ניכרת בכתיבתו. ספריו תורגמו לעשרות שפות, והוא זכה במספר פרסים ספרותיים יוקרתיים בארצו ובעולם.

X