המתים והחיים מאוד | לרכישה באינדיבוק
המתים והחיים מאוד

המתים והחיים מאוד

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 203
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50
- 34

הטלפון צלצל פתאום. ודוד שלה היה על הקו. קרה דבר נורא. זה מה שהוא אמר לה. קרה דבר נורא, אבא מת. חמש מילים. קרה דבר נורא אבא מת. והיא שבה וחוזרת לרגע הזה. לחמש המילים האלה שוב ושוב. רגע המפתח. והיא נזכרת בפגישתם האחרונה בבית קפה קטן, ונזכרת בקפה השחור שהיה מכין לעצמו כשהייתה ילדה, ואיך זה בכלל היה להיות ילדה קטנה ונערה מתבגרת בבית שמרני בשנות השישים, כשלא דיברו על כלום והכל היה אסור. לנעול את הדלת של החדר אסור, להסתגר עם עיתונים בשירותים אסור. אסור ואסור ואסור. לעשן דווקא היה מותר, אפילו מומלץ. בית משונה ועם זאת די רגיל.

והיא לא הולכת רק אחורה אלא גם קדימה. כי היא בדיוק על קו האמצע. וזה חשבון ממש פשוט. אבא שלה מת. מזמן. אמא שלה בדרך למות. ויש תור והיא הבאה בתור. מה מחכה לה בינתיים. בין לבין. כמה התרגשויות, כמה חרדות, כמה אהבות, כמה טיפשויות, כמה פראות וכמה שקט. כמה דמעות עוד נכונו לה. וכמה עונג צרוף עוד תדע.

זה סיפור משפחתי די רגיל. אבא אמא בת. מה שהיה ומה שעוד יהיה. סיפור משפחתי שהולך אחורה אל ילדות מתוקה מדכדכת, וקדימה בפחד ובהשתאות. זה סיפור משפחתי – הגירסה הכואבת.

המתים והחיים מאוד הוא הרומן השלישי של תמר גלבץ. קדמו לו את בתקופה טובה (2004), ומקופלת (2006), שהיה לרב-מכר ומועמד לפרס ספיר 2008. שני ספריה של גלבץ זכו לביקורות מהללות, וב-2008 זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המתים והחיים מאוד”

בבוקר היום השלישי לשבעה של אבא שלי אמא שלי נפלה במטבח. צנחה על הרצפה עם הפנים למטה. נשרה כמו עלעל שנפרד מענף של עץ. או יותר נכון קרסה כמו הגזע עם העץ כולו. אני שכבתי במיטה עם השמיכת פּיקֶה דבוקה לי ללחי ככה מהלילה, ועם טעם של דבק מגע משתיית הקוניאק של אבא שלי שמצאתי בבר בסלון. והבית היה שקט. אחרוני האורחים שאירחו לנו חברה בלילה השכימו והתעופפו להם דרך החלון לענייני הבוקר שלהם, וגדודי המספידים הנמרצים ומדיפי האו דה קולון והאקווה ולווה של תחילת הבוקר טרם נשכבו על פעמון דלת הכניסה, והיה שקט. שקט הס.

ופתאום בום פצצה נוראי. ממש בומבה. כאילו איזה עמוד חשמל התמוטט בחצר. והמשכתי לשכב כמו עוף קפוא בפריזר בלי לזוז. ככה כמו ששכבתי כבר שעות ארוכות. על הצד. כאילו רגלי העוף שלי קשורות בחוט זו לזו, ממתינות, עם החור הגדול בבטן, להפשרה ולמילוי. באגוזים או שקדים או אורז עם משמשים או פירורי לחם וצימוקים, מה שיבוא. אבל הייתי מוכנה. עם הרגליים הקשורות, החור בבטן והכל. וידעתי שאמא שלי במטבח. כי שמעתי אותה מקרקשת בכלים מממש מוקדם. מלפני זריחת השמש. וכשעלתה השמש, ראיתי דרך דלת זכוכית החלב החצי אטומה של החדר שלי שהניאון במטבח כבה, ושמעתי את החלון במטבח נפתח. היא מאווררת. נותנת לבוקר להיכנס. והנחתי שהסיטה גם את הווילונון השקוף, עם ההדפס התבליטי של פרות משה רבנו אדמדמות, שנסע על קרניז מתכת קטן. כדי שהבוקר ממש ממש ייכנס ויחדור ויעלה על המטבח, ועליה גם. ואחר כך שמעתי הרבה מים זורמים. שעות של מים רבים וגדולים זורמים, וטפיחות קטנות קטנטנות, שזה בטח הרשת מסננת של הכיור שהיא מסלקת ממנה לכלוכונים בדפיקות מתכתיות של בום בום בום עדין עדין עדין.

וככה שכבתי במשחק הניחושים המזוכיסטי שלי עד המפץ הגדול. וגם אחרי המפץ הגדול. שכבתי למרות הבום טראח האימתני. ולא זזתי. מ'כפת לי אני מכל בום וכל טראח. אז שכבתי. עד שפתאום הבנתי שמרגע הישמע הבום טראח הגדול פסקה גם המיית המטבח, הריתמוס הזה הקבוע, שקוצב את חיי ואני רגילה אליו כמו לדפיקות ליבי, נדם בבת אחת. אולי אפילו המקרר המקרטע והגונח בסיבובי סיבובים סתם סופסוף את הפה אבל זה כבר לא ממש בטוח, ובכל אופן נהיה שקט גמור. מוחלט. לא טבעי. כמו סרט בלי פסקול. וקמתי לישיבה, וזינקתי לעמידת מוצא, ולקח לי דקה שתיים ואז הסתערתי לכיוון המטבח בקריאת אממממאאאההה. ואין קול ואין עונה. וראיתי אותה. עם האף בבלטות. עם הגב הרחב כלפי שמים. עם השיער היפה הגולש על עין אחת. כמו ריטה הייוורת ממש. ככה על הרצפה בתנוחת גווייה. מאוד פוטוגנית. ורכה. ושקטה. והבנתי. זו קללת הבוקר המוקדם. עם עלות השמש של היום השלישי זה הגיע אליה. לקח לה שלושה ימים אבל זה הגיע אליה. ככה. בבוקר. במטבח. היא הבינה. שקרה. דבר. נורא. הבעל שלה מת. זהו. אין יותר. וההבנה מילאה את הריאות שלה ביותר מדי אוויר יותר מדי נקי והיא הרגישה שהיא חייבת להישמט. לרגע. קצר. לחתוך מהדבר. שקרה. הנורא. שמת. בעלה. וזהו.

אין. יותר. וקרסה. מעמידה לשכיבה. ככה זה נראה כי היא הייתה ישרה כמו סנאדה, מהענקיות האלה שבונים איתן מיתקנים בג'מבורי בצופים. וישבתי לידה רגע בלי לעשות כלום. וחשבתי איך הוא שוכב עכשיו מתחת לאדמה והיא מעל. הם בטן על בטן עכשיו. ומי יודע כמה זמן לא היו ככה בטן אל בטן היא מעל והוא מתחת. אז נתתי להם לשכב ככה, בטן אל בטן, עוד רגע קצר. התייחדות אחרונה. כי עשיתי את החשבון הפשוט, שמרגע שהיא הייתה במטבח בצהריים לפני ימים אחדים, והוא פנה למיטה בחדר השינה ונכנס לנוח, ועם כל הבלגן שנהיה מאז נכנס לנוח, וכל האנשים הרבים שפתאום נכנסו בין שניהם, לא היו אחד עם השני לבד אפילו רגע. אז נתתי להם רגע.

ואז קראתי לה. הסטתי את הריטה הייוורת מעל עינה וקראתי לה שוב אמאאאההה מבוהל אבל חנוק. שקט יותר. בחצי גרון. וכשהיא לא ענתה לקחתי מגבת, והרטבתי במים, והנחתי בעדינות על חצי הפנים הגלויים שלה. והיא פקחה עין ועוד אחת ואמרה אוי. אוי משתומם. לא היה לה מושג איפה היא ולא מושג שקרה. דבר. נורא. להרף עין נפלא ונורא לא היה לה מושג. אבל אז הבינה. היא נזכרה. והעיניים הבהירות שלה חשכו בבת אחת כמו ליקוי חמה. עלטה כזאת פתאומית באמצע האור הבהיר. אני חושבת שהתעלפתי, היא אמרה בקול חזק ורגיל. וניגבה בשכיבה את הלחי החבויה. והביטה בקצות אצבעותיה. אני חושבת שיורד לי דם. גם כן בקול הרגיל.

ובא לי להישכב ככה על ידה על הרצפה הקרירה הממורקת, המחופה במעטה מבושם של ריצפז בריח אורנים ולנוח גם כן. בא לי לנוח כי הבנתי. הבנתי ברמה הגיאומטרית ההנדסית הכי בסיסית. אבא שלי שוכב למטה. והיא למעלה. הוא מאוזן. והיא מאוזנת. ההורים שלי מאוזנים שניהם עכשיו. אופקיים. והיא רוצה לקום. היא צריכה לקום. היא מנסה. והיא לא יכולה. ויש אותי. ואת היד שלי. ואני המנוף. זו פיזיקה פשוטה. אני המנוף. היא צריכה. היא מנסה. ואני על ידה. על ידה עם היד שלי. ואני צריכה להושיט. ולעזור. עכשיו. מייד. עכשיו הרגע ותמיד. זה יהיה ככה מעכשיו עד תמיד.

 

 

כשהטלפון צלצל לקח לי זמן להגיע כי בדיוק רקדתי. אני רקדנית איומה ונוראה. זוועתית ממש. מאז ומתמיד. אין לי מושג לרקוד. שום חן בתנועותי. אז אני רוקדת רק כשאף אחד לא רואה. וזה בדיוק מה שעשיתי. רקדתי כשאף אחד לא רואה בגופייה ותחתונים. והשיער מצד לצד מצד לצד עם מוזיקה ממש רועשת בסטריאו. במערכת. ככה קראו לזה אז. מערכת סטריאו. זורקת את הראש מצד לצד כמו עיזה פזיזה. הברזתי לאיזו פגישת עבודה ורקדתי. עם המערכת בפול ווליום. ואז הטלפון צלצל. ולקח לי זמן מרוב רעש. והטלפון היה בפינת אוכל, מחובר לתקע בקיר, אז רצתי לטלפון. רצתי רצתי. והללללו כזה מתפנק כי מ'כפת לי. חשבתי שמחפשים אותי מהעבודה, ואני העבודה תמיד הייתה על הזזזין שלי אז הללללו.

זה היה דוד שלי. אח של אבא שלי. והמוזיקה מפציצה ברקע. להפציץ מוזיקה קראו לזה. אז הפצצתי. קרה דבר נורא, זה מה שהוא אמר, אבא מת. ככה הוא אמר. קרה דבר נורא אבא מת. ככה בטלפון. קרה. דבר. נורא. ואין לי מושג מה שמעתי. מה הפצצתי. מה רקדתי איום ונורא. אין לי שום מושג מה זה היה. זה הפרט האחד שנשמט. נפל כמו אפר סיגריה על הרצפה. האחד שלא שרד. הפך לאבק. קמח דרך מסננת. פרפר לילה על אדן חלון. כלום כלום. מה שמעתי מה רקדתי כשקרה.

 

 

לאמא שלי תמיד דאגתי. אמא שלי תמיד נראתה לי אחת כזאת שיכולה למות כל רגע. משהייתי קטנה היא נראתה לי כאילו היא יכולה פתאום בבת אחת בהרף עין בעפעוף קצר פשוט למות. וניסיתי להכין את עצמי למותה. תמיד. כי היא נראתה לי פריכה. קמחית כזאת. כאילו היא יכולה להתפורר להתפוגג ולא להיות יותר. אז ניסיתי להרגיל את עצמי מראש. לזה שהיא לא תהיה יותר. ודאגתי. ונחרדתי מכל צלצול טלפון בלילה והייתי קשובה. הייתי דרוכה. הייתי ערנית. מה יקרה אם. ומה אעשה. ואיך זה יהיה. ועם אבא שלי לא. ממש לא. עם אבא שלי לא עשיתי שום הכנות. לא דמיינתי לא פינטזתי לא נרעדתי לצלצול טלפון, פשוט לא דאגתי לו. הוא לא נראה לי אחד כזה שיכול ככה למות פתאום. גם כשנהיה חולה והוא נהיה חולה בגיל די צעיר, אולי ארבעים ומשהו, שאז זה נראה לי גיל די מבוגר, לא מאוד דאגתי. וגם כשהגיע לבית חולים עם לב פגוע פעם ופעמיים הוא לא נראה לי אחד כזה שיכול למות. לא נראה לי שהוא יכול לא להיות יותר. לא עלה על דעתי שהוא יכול. אז דאגתי לאמא שלי. יותר נכון הימרתי על אמא שלי. היא נראתה לי המועמדת למות ראשונה.

אני לא זוכרת מתי בדיוק התחלתי להתעסק בזה שיום אחד הם לא יהיו יותר בכלל. בטח לא כשהייתי ממש קטנה. כשהייתי ממש קטנה, צוציקית לגמרי בת חמש או שש או שבע, התעסקתי דווקא בזה שיום אחד אני לא אהיה יותר. והייתי עושה לעצמי מין תרגילון מחשבה כזה מבעית ומושך, מבעית ומושך כאחת, שהלך ככה. הייתי עוצמת את העיניים, שני הצמצמים שלי קווי הרוחב הסיניים שלי, חזק חזק, ורואה את הצבעים הכתומים כחולים האלה שרואים כשעוצמים עיניים, ומחזיקה חזק חזק ככה עצום לגמרי ומתרכזת. מתרכזת טוב טוב באיך זה יהיה לא להיות יותר.

והייתי אומרת לעצמי בלב עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, אני אמות אני לא אהיה יותר אני אמות אני אמות אני לא אהיה יותר, לא אהיה יותר אני לא אהיה יותר לא אהיה יותר. והייתי שוקעת עמוק עמוק פנימה, טובעת בגלים האלה ההולכים ומתגבהים של הלא אהיה יותר לא אהיה יותר. והלא אהיה יותר היה מציף אותי עד מעל הראש ואחרי עשרים אולי שלושים פעמים של לא אהיה יותר לא אהיה יותר לא אהיה הלב היה מתחיל לדפוק לי בום בום, וגם הרקות בום בום. והצבעים כתום כחול היו מסתחררים כבצנטריפוגה, ומשפריצים נתזי צבעים וזהרורים וזהרורוני צבעים כתומים כחולים, ומתפרקים לשברי ירוקים וצהובים, ונפרשים בתוך הראש שלי כמו שושנות זיקוקי די נור עד שהייתי מבינה איך זה לא להיות יותר בכלל.

וכשהיה נראה לי שאני תיכף מתמוססת אל תוך הלא להיות יותר בכלל, כשהייתי מבינה עד הסוף את הכלום הזה של הלא להיות יותר, הייתי מעירה את עצמי בבת אחת אבל באופן מחושב ושיטתי כמו מהיפנוזה. פוקחת עיניים וצובטת את עצמי בלחיים, ומנערת את הראש מצד לצד טוב טוב, ומחזירה את עצמי אל הסתם הרגיל ושוכחת מזה עד לפעם הבאה שהתחשק לי להבין איך זה לא להיות יותר בכלל.

על ההורים שלי התחלתי לחשוב כשהייתי כבר ממש גדולה. כשכבר לא גרתי איתם. כשהייתי באה אליהם. רק כשהייתי באה. רק אז התחלתי לדאוג. אבל רק לאמא שלי. וגם כשהייתי דואגת לאמא שלי הייתי דואגת רק לעצמי כי הייתי חושבת מה אני אעשה אם היא תמות פתאום. מה יהיה איתי אם היא לא תהיה יותר. איך זה יהיה אם פתאום יצלצלו ויגידו לי שקרה דבר נורא. וכל צלצול טלפון מאוחר, וככל שחלפו השנים פחות ופחות מאוחר, הייתי אומרת לעצמי ומה אם עכשיו יגידו לי שקרה. מה אם היא נפלה ומתה. סבתא שלי נפלה ככה ומתה. אמא של אמא שלי. נפלה ברחוב ומתה. פשוט נפלה ומתה. ברחוב בחיפה. הלכה צנחה ומתה. וכשצנחה פתאום ומתה הטלפון צלצל. הייתי בת שתים עשרה בערך. וכדי לא להבהיל את אמא שלי במכה אחת אמרו לה שאמא שלה נפלה ברחוב ושתבוא לבית חולים. וכשבאה לבית חולים אמרו לה שאין אף אחד בבית חולים כי אמא שלה פשוט נפלה ומתה. וככה אמא שלי נבהלה לא במכה אחת אלא בשתי מכות. פעם בטלפון ועוד פעם כשהבינה שאמא שלה לא סתם נפלה אלא נפלה ומתה.

וכל טלפון שהיה מצלצל והיו אומרים לי שאמא שלי לא מרגישה כל כך טוב הייתי בטוחה שאמא שלי מתה, ושלא מספרים לי כדי שלא אבהל בבת אחת אלא בפעמיים. אז הייתי נבהלת מהר מהר ונוסעת גם כן מהר מהר ומגיעה מהר מהר, וכועסת מאוד מאוד איך זה שהבהילו אותי ככה כל כך והיא סתם לא מרגישה טוב ולא צנחה ולא מתה ולא נעליים. וחוזרת חזרה לאט לאט ונבלעת בחיים הסתם שלי ודואגת לה את דאגת הסתם הרגילה שלי וחושבת עוד ועוד מה יהיה כש. מה יהיה אם. ואיך יהיה אם. ועל אבא שלי לא חשבתי בכלל. לא על זה. לא על הכש. ולא על האם. ולא על המה יהיה, לא על המה אני אעשה. לא מה יהיה איתי. לא מה יהיה אם פתאום. ככה סתם. הוא לא יהיה יותר.

 

 

בפעם האחרונה שפגשתי את אבא שלי חלקנו עוגת גבינה פירורים. זה היה בבית קפה קטן עם כיסאות מתכת במרכז הכרמל. כיסאות מתכת היו אז שיא האופנה וחוד החנית של הטכנולוגיה. המילה האחרונה בתחום העיצוב. ככה גם עוגות גבינה פירורים. שיא האופנה והמילה האחרונה בתחום הקונדיטוריה. זה היה באמצע שנות השמונים. אף פעם קודם לא ישבנו אבא שלי ואני בבית קפה. לא במרכז הכרמל ולא בשום מקום אחר. זה היה מוזר מאוד לשבת עם אבא שלי בבית קפה במרכז הכרמל רק אני והוא. זה היה אחר הצהריים. מוקדם אחר הצהריים. בראשית הקיץ. חודש יוני, נניח. כשהשמש בוהקת אבל לא מסנוורת. חמה אבל לא שורפת.

בפרט לא במרכז הכרמל שם תמיד איזו רוח דקה משתבשבת לה אחר הצהריים ומניעה בתנודות זיעות קלילות את ענפי האורן המחטני. על הכרמל יש אורן מחטני בשפע. והמחטים המחטניות שלו נושרות ומתגוללות על המדרכות ונערמות בערימות קיפודיות קטנות. וככה גם הצנוברים שזה פרי עץ האורן המחטני שהילדים בחיפה מאוד אוהבים לרוצץ את גולגולתו הקשיחה באבן או חתיכת סלע שבור ולנשוך בתוך הרך השנהבי והשמנוני. ככה הם נערמים להם בתלוליות קטנות על המדרכות ובכל מקום. אפילו על המרפסת המרוצפת קווי אורך וקווי רוחב ישרים שתי וערב של בית הקפה הקטן במרכז הכרמל. אני זוכרת טוב מאוד גם את השתי וגם את הערב כי נעצתי בהם מבטים לאורך ולרוחב כל הפגישה האחרונה עם אבא שלי.

אין לי מושג למה זימן אותי לפגישה בבית קפה קטן במרכז הכרמל. אני הגעתי מתל אביב בענייני עבודה. והוא הגיע מהבית. ימי ראשית הפנסיה שלו וסוף חייו. לא הייתי מגיעה הרבה לחיפה בסוף חייו. שנאתי את חיפה בסוף חייו ובראשית חיי הבוגרים. פעם בחודשיים אולי הייתי באה. וכשהייתי באה, בדרך כלל ביום שישי לפנות ערב, הייתי משתקעת בחדר נעורי ובמרורי נעורי, ויוצאת זעופה ונשוכת שפתיים בשעות הארוחות, וחוזרת ומסתגרת בין אלבומי התמונות שלי ומחברותי המצהיבות מרוטות הקצה ושידת המגירות עם הסטיקרים המתקלפים מהתיכון, ויוצאת בדרכי חזרה לתל אביב באוטובוס הראשון עם צאת כוכב ראשון במוצאי השבת, ומיטלטלת ומידרדרת במנוד ראש אומלל עם האוטובוס מטה מטה במורד הכביש המתעקל נחשי וסלול מן הכרמל אל השפלה, ונשבעת לא לבקר בבית ילדותי עוד מאתיים שנה, ושבה מקץ חודשיים או משהו כזה, וחוזר חלילה.

אבל בפעם ההיא הייתי מאוד תכליתית. התקשרתי, אמרתי שאני בחיפה בענייני עבודה, שאו שיהיה לי זמן לקפוץ לביקור או שלא, וטרקתי בהמהום הרגיל. ואבא שלי חזר והתקשר במפתיע מקץ כמה דקות ואמר, עשיתי חושבים. ככה אמרו אז בשנות השמונים. זה היה שיא האופנה וחוד החנית של הסלנג. עשיתי חושבים. זה מה שהוא אמר. מה דעתך שניפגש לקפה במרכז. ככה החיפאים מפעם היו קוראים למרכז הכרמל. המרכז. והתפלאתי אבל הסכמתי מייד. בטח. למה לא. וכל הדרך לשם שאלתי את עצמי מה פתאום קפה, מה פתאום במרכז, ולמה פתאום הוא כל כך מעוניין לבוא לקראתי.

וכבר נחפזתי מאוד לקדם את ענייני באותו בוקר ושרפתי עוד זמן במרכז בין החנויות הסגורות בצהריים, כי ככה זה היה בחיפה בשנות השמונים ואולי גם היום אבל אין לי מושג כי לא הייתי בחיפה בכלל ובמרכז בפרט כבר הרבה מאוד שנים, בעלי החנויות היו נועלים את החנויות שלהם במפתח פשוט כמו של תיבת דואר והולכים לישון ופותחים שוב בארבע. רעננים. אחרי קפה ועוגה. ככה זה היה. וחצי שעה לפני הזמן כבר התיישבתי וחיכיתי לו. לא היו אז פלאפונים אז לא היה לי במה להעסיק את עצמי כשחיכיתי ולא הייתה לי סבלנות לעיתונים כי הייתי דרוכה אז ישבתי ושיחקתי בשיער. יותר נכון מוללתי קווצה אחת ביסודיות ובעצבים.

ראיתי אותו מרחוק. מחנה. לאט. ויוצא לאט. ונועל. גם כן לאט. אז לא הייתה אזעקת קליק קלאק אלא מפתח שמסתובב. ומעיף מבט בוויטרינה המכוסה מגן שמש מצלופן כתום של החנות גלנטריה שליד בית הקפה הקטן ומיטיב את הכותונת המעומלנת שלו ומעביר יד בבלורית הפלמחניקית שלו. לאבא שלי הייתה כזאת עבותה וכהה ובלי אף שערה לבנה עד יום מותו חודשים ספורים אחרי. וכשקרב לשולחן קמתי לעומתו בגרירת כיסא מתכת רעשנית לאחור ומסמרתי אלי כמה מבטים נוזפניים מיושבי השולחנות הסמוכים ונשקתי לו נשיקה רפרפנית על הלחי. למרות שבחיים אבל בחיים לא הייתה בינינו, ביני ובינו וביני ובין אף אחד אחר לאף אחד אחר במשפחתנו, מסורת של נשיקות רפרפניות על הלחי. וכשהתיישב בבהילות ובכובד, מתמקם בקושי בין שני מעקי הכיסא ממתכת, הישרתי אליו סופסוף מבט. והוא נראה נרגש. אולי לא נרגש אלא נלהב. אולי לא ממש נלהב אלא קצת דרוך. כמוני. אולי גם וגם. קצת נלהב קצת דרוך. ובכל אופן משתוקק לממש את מיזם אחר הצהריים שלנו בבית הקפה הקטן במרכז הכרמל.

מה תשתי. זה היה אפילו לפני המה נשמע ולפני הכל. אני חושבת שקפה, עניתי במהוסס. תמיד אני עונה ככה במהוסס. גם היום. חושבת, לא בטוחה, אולי זה ואולי זה, לא ברור, נראה עוד. וכבר הוא סימן למלצרית וביקש לשנינו קפה. זה דווקא לא היה שלב מסובך. הקפה תמיד היה לגמרי פשוט. גם הוא גם אני אספרסו. ככה הוא שתה תמיד. או שחור פינג'ן או אספרסו קצר. מאז ומעולם. ואני הייתי מעתיקה ממנו בעניין הזה מגיל מאוד צעיר ועד עצם היום הזה. רק אספרסו. בלי חלב בלי סוכר בלי שטויות. אולי ניקח גם עוגה, הוא שאל, ומייד ענה, ניקח גם עוגה. אבל אחת לשנינו, מיהרתי לנעוץ את העיסקה בדרך האהובה עלי. גם כן עד עצם היום הזה. הגישה הטפילית. צלחת אחת שני מזלגות. שניים אוחזים. בלי שום פרטיות.

אז מה בא לך, הוא שאל והרים מבטו אל המלצרית בלי לחכות לתשובתי, מה יש? זה היה אז חד וחלק בשנות השמונים במרכז הכרמל. יש שוקולד יש גבינה ויש עוגה יבשה. יבשה זה היה שם הקוד למה שמכונה היום מאפה. דניש קרואסון בצק עלים בצק שמרים כאלה. מה דעתך על גבינה? גבינה הכוונה גבינה עם פירורים למעלה. רטובה בִּיצתית. וטעם הבִּיצה הלבנה המתוקה הסמיכה ומרירות האספרסו החריף היכו בלשוני בתאוותנות ואמרתי, שיהיה גבינה. הפטרתי שיהיה גבינה כאילו לא אכפת אבל היה אכפת לי ועוד איך.

רק אז בא המה נשמע. ותשובתי שהכל בסדר. ושאלותיו הקונקרטיות מה בדיוק באתי לעשות בענייני עבודה, ואם הכל הלך כמו שציפיתי ולמה שלא אשאר כבר לישון בבית. בבית. ככה הוא קרא לבית שלו ושל אמא שלי ושלי מפעם במעלה הכרמל. מה פתאום בית. אבל לא אמרתי מילה רק הרמתי ושמטתי כתפיים והנעתי את הראש מצד לצד בתנועת לא לא ואין צורך ומה פתאום.

והוא נסוג והתכנס והוציא סיגריה מהקופסה שבכיס הקדמי של החולצה. והצית. ושאף ונשף ושתקנו. לא שקט מציק. שקט נעים. נעים במפתיע. דווקא היה אמור להיות מציק אחרי האולי תישארי אבל היה נעים. ממש במפתיע. אינטימי. קרוב. אבא ובת. במרכז הכרמל. היכן שהרוח קרירה והקפה מבושם וקיפודי האורן נערמים להם בנחת. זאת הייתה הפעם האחרונה.

תמר גלבץ, ילידת 1957, החלה את דרכה בשנות השמונים כעיתונאית ב'הארץ', 'העיר' ו'כל העיר', שם הייתה גם מבקרת קולנוע. כתיבתה התאפיינה תמיד בשנינות ונקודת-מבט מיוחדת ומלאת תובנות. בהמשך כתבה בעיתון 'חדשות' ולאחר סגירתו עברה ל'מעריב', שם הייתה ממקימות המוסף 'תרבות מעריב', עורכת המשנה של מוסף 'סופשבוע' ומבקרת הטלוויזיה. לערוץ 2 כתבה את אחד מפרקי העונה הראשונה של הסידרה 'פלורנטין', ושימשה כעורכת תכנית התרבות 'המעגל הקטן'.

X