המשתה | לרכישה באינדיבוק
המשתה

המשתה

שנת הוצאה: 2001
מס' עמודים: 144
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 49
- 28

שנת 416 לפנה"ס, רגעי השלווה האחרונים של אתונה בימי גדולתה, לפני כשלון המסע הצבאי לסיציליה והתבוסה לספרטה. המשורר הצעיר אגתון, שניצח בתחרות הטרגדיות, מזמין לביתו קבוצה מצומצמת של ידידיו הקרובים, וביניהם סוקרטס, הפילוסוף האתונאי המהולל.

הנוכחים מחליטים שכל אחד מהם יישא דברים בשבחו של ארוס, אל האהבה והתשוקה המינית. חמשת הנואמים הראשונים, כולם דמויות היסטוריות ידועות, זורים אור על היבטים שונים של ארוס וכך יוצרים רקע לתורת האהבה שמציג סוקרטס בשם האשה החכמה – וכנראה הבדויה – דיוטימה. משפט אחד הוא אולי מרכזי לתורה הזאת: "שהרי החוכמה היא מהדברים היפים ביותר, וארוס אינו אלא תשוקה ליופי, כך שבהכרח ארוס הוא אוהב-חוכמה, או פילוסוף, והפילוסוף נמצא באמצע בין החכם והבור."

לדיאלוג 'המשתה' היתה השפעה עצומה על תרבות אירופה, בעיקר ברעיון שהאהבה היא חוויה נעלה, המטהרת את הנפש ומרחיבה את גבולותיו הצרים של הקיום האנושי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    מענין מאד

הוסף חוות דעת

בקרוב…

הפתיחה: ידידים מבקשים מאַפּוֹלוֹדוֹרוֹס לספר על המשתה שהיה לפני שנים בביתו של אַגָתוֹן

 

[172] אַפּוֹלוֹדוֹרוֹס: נדמה לי שאינני בור גמור בעניין הזה שעליו שאלתם. רק שלשום, בדרכי העירה מביתי בפַלֶרוֹן, ראה אותי מרחוק מכר שהלך אחרי במקרה וקרא לעברי בצחוק: "הי, פַלֶרוֹן! אתה, אתה, אַפּוֹלוֹדוֹרוֹס, אולי תחכה לי?" ואני עמדתי וחיכיתי. והוא אמר: "אני נשבע לך שרק לא מזמן חיפשתי אותך, כי רציתי לשאול על הפגישה של אַגָתוֹן, סוֹקְרַטֵס, אַלְקיבְּיאדֶס והאחרים שנטלו חלק באותה סעודה: מה הם הדברים שהשמיעו שם על אהבה? מישהו ששמע על כך מפוֹיְנִיקְס בן פיליפּוֹס אמר שגם אתה יודע מה קרה שם, אם כי הוא עצמו לא יכול היה לספר הרבה. ספר לי אתה, איפוא, מה גם שאין איש מתאים ממך למסור את דברי ידידך. אבל קודם כל," הוסיף, "תגיד לי, האם אתה עצמך היית נוכח בפגישה ההיא?" ואני אמרתי: "מי שסיפר לך על זה לא ידע כנראה מה הוא מדבר. כי אחרת, איך יכולת לחשוב שמדובר במשהו שקרה לא מזמן, כך שגם אני יכולתי להיות נוכח בו?" "אכן כך חשבתי," אמר. "מה איתך, גְלָאוּקוֹן?" אמרתי לו. "אתה הלא יודע שאגתון עזב את אתונה כבר לפני הרבה שנים, ואילו אני מתרועע עם סוקרטס, ומשתדל לדעת כל מה שהוא אומר ועושה, פחות משלוש שנים.

[173] לפני כן הייתי מתרוצץ לכל עבר ומדמה לעצמי שאני עושה משהו, בעוד שלמעשה הייתי האומלל באדם; בערך כמוך עכשיו, סבור שמוטב לעסוק במה שלא יהיה, רק לא בפילוסופיה." "במקום ללעוג לי," אמר, "אולי מוטב שתספר לי מתי היתה הפגישה ההיא." "כשאתה ואני עוד היינו ילדים," עניתי לו, "בשנה שאגתון ניצח עם הטרגדיה הראשונה שלו, למחרת היום שהוא וחברי המקהלה הקריבו קורבן לכבוד הניצחון." "זה באמת מזמן," אמר גלאוקון. "אז מי סיפר לך? סוקרטס בעצמו?" "בחיי זאוס שלא," אמרתי, "אלא אותו איש שסיפר לפויניקס, אחד אַריסטוֹדֶמוֹס מקידאתֶנֶאוֹן, איש קטן, שהולך תמיד יחף. הוא היה נוכח בפגישה, שכן באותם ימים נמנה על הנלהבים שבמעריצי סוקרטס, כמדומני. אבל שאלתי גם את סוקרטס לגבי מה ששמעתי מאותו איש, והוא אישר את סיפורו." "אז למה שלא תספר לי?" שאל. "בדרך העירה ממילא אין מה לעשות חוץ מלספר ולשמוע."

וכך הלכנו ושוחחנו על העניין, ואכן, כפי שכבר אמרתי קודם, אינני בור גמור בעניין זה. ואם עלי לספר גם לכם, אספר. שכן, פרט לתועלת שצומחת לי מהם, לדעתי, קשה לי אפילו לתאר את ההנאה הגדולה שגורמים לי דברי פילוסופיה, בין אם אני משמיע אותם, ובין אם אני שומע אותם מפי אחרים. ואילו כאשר אני שומע דברים אחרים, ובמיוחד מה שמדברים אנשים כמוכם, עשירים שעסוקים בלעשות כסף, אני סובל בעצמי וגם מרחם עליכם, ידידי, המאמינים שאתם עושים משהו בעוד שאינכם עושים ולא כלום. אתם מצידכם חושבים אולי שאני האומלל, ולדעתי אתם חושבים נכון. אבל אני לא רק חושב שאתם אומללים, אני יודע זאת.

ידיד: אתה תמיד אותו דבר, אַפּוֹלוֹדוֹרוֹס. תמיד אתה משמיץ אחרים וגם את עצמך, ונדמה לי שלדעתך כל בני- האדם פשוט אומללים, חוץ מסוקרטס, ואתה הכי אומלל. אני לא יודע מאיפה צץ הכינוי הזה שלך, "אפולודורוס המשוגע", אבל בדבריך אתה תמיד כזה, מתגולל על עצמך ועל כל איש אחר, חוץ מעל סוקרטס.

אפולודורוס: אכן יקירי, מכיוון שאני חושב כך גם עלי וגם עליכם, מה הפלא שאני יוצא מדעתי ומשתולל כל הזמן.

ידיד: חבל לריב על זה עכשיו, אפולודורוס. מוטב שתעשה מה שביקשנו ותספר לנו על הדיבורים שהיו שם.

אפולודורוס: הם היו מהסוג… [174] אבל מוטב אולי שאספר את הדברים כסדרם, מן ההתחלה, כפי שאני עצמי שמעתי אותם.

סוקרטס מגיע לביתו של אגתו

אַריסטוֹדֶמוֹס סיפר לי, איפוא, שהוא פגש את סוקרטס, והאיש היה רחוץ ונעל סנדלים – מה שלא עשה אלא לעיתים רחוקות – ושאל אותו לאן מועדות פניו שהוא כל-כך יפה.

"לארוחת ערב אצל אַגָתוֹן," אמר סוקרטס. "אתמול בחגיגת הניצחון התחמקתי ממנו, מפחד ההמון, אבל הבטחתי שאהיה אצלו היום. בגלל זה גם התייפיתי, כדי שאבוא אליו כיפה אל יפה. אבל מה בקשר אליך," אמר, "מה דעתך לבוא לארוחה בלי הזמנה?"
"ואני", אמר, "אמרתי: 'אני אעשה מה שתגיד'."
"אז בוא נלך ביחד," אמר, "למען 'למשתה הטובים יבואו הטובים לא קרואים', שלא כמאמר הפתגם; שהרי הוֹמֶרוֹס כבר הרשה לעצמו לא רק לשנות מאותו פתגם אלא גם להלעיג עליו. הוא מתאר את אַגַמֶמְנוֹן כאיש קרבות עשוי ללא חת, ואילו את מֶנֶלָאוֹס כ'נושא רומח רך לבב', אבל כשאַגַמֶמְנוֹן מקריב קורבן ועורך כֵּרה, מֶנֶלָאוֹס בא אליו כאורח לא קרוא, זאת אומרת שהפחוּת הוא שבא אל הטוב ממנו."

ואריסטודמוס, לדבריו, השיב לו כך: "אולי גם אני כך, סוקרטס, כלומר לא כדבריך, אלא כמו מנלאוס אצל הומרוס, הפחוּת שבא לא קרוא אל משתהו של איש חכם. תחשוב איפוא על תירוץ כשאתה מביא אותי לשם, כי אינני מוכן להודות שאני בא כאורח לא-קרוא אלא שאתה הזמנת אותי."
"שניים כי ילכו, האחד יש יקדים…" אמר, "ונראה כבר מה נגיד. הבה נלך."
כך שוחחו, סיפר, והמשיכו ללכת, וסוקרטס הלך ושקע במחשבות, והלך ופיגר אחרי אריסטודמוס, וכשזה התעכב וחיכה לו, אמר לו שילך ולא יחכה. וכשהגיע אריסטודמוס אל ביתו של אגתון, מצא את הדלת פתוחה, ואז קרה לו, לדבריו, משהו מצחיק. אחד מעבדי הבית פגש אותו בכניסה והובילו מייד למקום שם הסבו האחרים ועמדו להתחיל בסעודה. ואגתון, ברגע שראה אותו, אמר: "יפה עשית, אריסטודמוס, שבאת לסעוד איתנו. ואם באת בעניין אחר, תשכח ממנו; אתמול רציתי להזמין אותך אבל לא הצלחתי למצוא אותך. אבל איך זה שלא הבאת איתך את סוקרטס?"

"הסתובבתי," אמר, "ולא ראיתי את סוקרטס בשום מקום. ואז סיפרתי שבעצם באתי עם סוקרטס שהזמין אותי לסעודה."

"יפה עשית," אמר. "אבל איפה הוא?"

[175] "זה עתה נכנס אחרי לחצר ביתך. ואני עצמי תוהה איפה הוא יכול להיות." "אתה מוכן לחפש את סוקרטס ולהביא אותו הנה?" אמר אגתון לעבד, "ואתה, אריסטודמוס, לך תשב על-יד אֶריקְסימָכוֹס."

ואחד העבדים רחץ את רגליו של אריסטוֹדֶמוֹס כדי שיוכל להסב יחד עם האחרים. ועבד אחר הגיע וסיפר ש"הסוקרטס הזה נכנס לחצר ביתו של השכן, שם הוא עומד עדיין, וכשקראתי לו לא רצה להיכנס."
"הרי זה מגוחך," אמר אגתון. "אולי תקרא לו ולא תרפה ממנו?"

ואריסטודמוס, לדבריו, אמר: "בשום פנים ואופן, הניחו לו. שהרי זו דרכו. לפעמים הוא נעצר סתם ככה ולא זז ממקומו. הוא יגיע בקרוב, לדעתי. אז הניחו ואל תפריעו לו."

"כדבריך," אמר אגתון. "ואילו אתם, בחורים," פנה לעבדים, "האכילו את האחרים. הגישו כל מה שאתם רוצים, מאחר שאין פה איש להשגיח עליכם – (מה שמעולם לא עשיתי). תארו לעצמכם אם כן שאתם הזמנתם לסעודה גם אותי וגם את האחרים, ושרתו אותנו כך שתזכו בשבחינו."

ואז, סיפר אריסטודמוס, כולם אכלו, וסוקרטס לא הופיע. לא פעם ציווה אגתון להביא אותו, והוא, אריסטודמוס, מנע בעדו. וסוקרטס אכן הגיע, אחרי שהתעכב כהרגלו זמן-מה, ומצא אותם באמצע הארוחה. ואגתון, שבמקרה ישב לבדו בקצה שורת הסועדים, אמר לו: "בוא הנה, סוקרטס, שב לצידי, כדי שבאמצעות הנגיעה באיש חכם אוכל גם אני לטעום משהו מאותו דבר שהתגלה לך בפתח ביתו של השכן. הרי ברור שהוא התגלה לך ואתה מחזיק בו כעת, כי אחרת לא היית מסתלק משם."

וסוקרטס התיישב ואמר: "מה יפה היה, אגתון, אילו היתה החוכמה ממין הדברים שזורמים מזה מבינינו שיש בו יותר מהם אל זה שיש בו פחות, כל אימת שהיינו נוגעים זה בזה, כדרך המים הזורמים בחוט צמר מן הכוס המלאה אל הכוס הריקה. ואם אכן כך הדבר לגבי החוכמה, הרי שזכות גדולה היא לי לשבת לידך; שאוכל להתמלא ממך בחוכמה גדולה ויפה. כי בסופו של דבר חוכמתי פחותה למדי, וגם מפוקפקת ודו-משמעית כמו חלום, ואילו חוכמתך זוהרת ושופעת. ותעיד העובדה שחרף גילך הצעיר היא קורנת לכל עבר כפי שנגלה לא מזמן ברוב הדר ופאר לעיני יותר משלושים אלף יוונים."
"אתה יהיר, סוקרטס," אמר אגתון. "אך על חוכמתי ועל חוכמתך נתווכח קצת יותר מאוחר, וישפוט דיוֹניסוֹס בינינו. בינתיים מוטב שתתפנה לסעוד."

הצעתו של אֶריקסימָכוֹס

[176] ולאחר מכן, סיפר אריסטוֹדֶמוֹס, סוקרטס ושאר האורחים סעדו את ליבם, וניסכו נסכים, ושרו לכבוד האל, ועשו את הדברים המקובלים האחרים, ופנו לשתיית היין. ואז, לפי דבריו, פַּאוּסַניַאס פתח ואמר בערך כך: "ובכן, ידידי, באיזו דרך תנעם לנו השתייה היום? במה שנוגע לי אני מוכרח להודות שעדיין לא התאוששתי מהשתייה של אתמול ואני זקוק משום כך לפסק זמן. ואם אינני טועה רבים מכם מרגישים כמוני, שהרי השתתפתם במשתה של אתמול. תחשבו איפוא על דרך שבה תנעם לנו השתייה." ואַריסטוֹפָנֶס אמר: "יפה דיברת, פאוסניאס, ואכן יש לדאוג שהפעם תהיה השתייה קלה יותר. שהלא גם אני מאלה שטבעו אתמול ביין."

ואֶריקסימָכוֹס בן אַקוּמֶנוֹס ששמע את הדברים האלה הוסיף ואמר: "אכן דברי טעם. אבל עלי עוד לשמוע מה בפיך אגתון, האם לך יש כוח לשתות?"
"בשום פנים ואופן," אמר אגתון. "גם לי אין כוח."
"מזלנו," אמר אֶריקסימָכוֹס, "שלי ושל אריסטודמוס ושל פַיידְרוֹס ושל אחרים כמותנו, שאתם, החזקים בשתייה, מוותרים עליה. אנחנו ממילא ממעטים לשתות. איני מתכוון כמובן לסוקרטס, שהרי הוא טוב גם בזה וגם בזה ומשום כך כל מה שנחליט יהיה מקובל עליו. ומכיוון שאף אחד בין הנוכחים אינו נוטה, כמדומה, לשתייה מרובה, אולי גם לא אגרום לכם אי-נעימות מרובה מדי אם אומר כמה דברים נכוחים על שיכרות. שכן, מתוקף תפקידי כרופא, ברור לי מעבר לכל ספק ששתיית יתר מזיקה לבני-אדם. וגם אני עצמי איני חפץ במיוחד להמשיך לשתות ואינני ממליץ לאחרים לעשות כן, ובמיוחד למי שסובל עדיין מתוצאות השתייה הקודמת."

"באשר לי," השיב לו פיידרוֹס ממירינוֹס, "אני תמיד קשוב לדבריך, אריקסימכוס, ובמיוחד בענייני בריאות. ויפה יעשו האחרים אם גם הם ינהגו כך היום." ואחרי הדברים האלה, כך סיפר אריסטודמוס, כולם הסכימו לנהל את הפגישה הנוכחית בלי להשתכר, ולשתות רק לשם הנאה.

"ועכשיו," אמר אריקסימכוס, "מאחר שהוחלט שכל אחד ישתה לפי רצונו ולא מתוך כפייה, אני מציע לסלק מפה את החלילנית שנכנסה לא מזמן. שתנגן לעצמה או, אם תרצה, לנשים בתוך הבית, ואילו אנחנו נבלה את הערב בשיחת רעים. ואם אין לכם התנגדות, אני מוכן גם להציע איזה מין שיחה."

[177] וכולם אמרו שלא זו בלבד שהם רוצים אלא שהם דוחקים בו להשמיע את הצעתו. ואז אריקסימכוס אמר: "אפתח את דברי בציטוט מן ה'מֶלַנִיפֶּה' של אֶוּריפּידֶס: 'הסיפור שלי לא שלי הוא' אלא של פיידרוס היושב כאן בינינו. שכן לא פעם הוא מתלונן בפני ואומר: 'הלא מוזר הדבר, אריקסימכוס, שהמשוררים חיברו הימנונות ושירי הלל לכבוד כל מיני אלים אחרים, ואילו לכבוד אל האהבה, אֶרוֹס, אל גדול ועתיק ימים, איש מאותם משוררים מרובים כל-כך לא חיבר מעולם אפילו שיר אחד? ואם תחפש בכתביהם של טובי החכמים, כמו פְּרוֹדיקוֹס המצוין למשל, תמצא שם חיבורים בשבחו של הֶרַקְלֵס ובשבחם של אחרים, מה שאין להתפלא עליו, אבל כבר קרה לי שנתקלתי בספרו של חכם אחד, מלא שבחים מפליאים למֶלח בגין התועלת שהוא מביא, ואפשר למצוא דברי שבח רבים אחרים מן הסוג הזה. והנה בני-האדם משקיעים מאמצים רבים כל-כך בדברים האלה, ואילו עד עצם היום הזה לא נמצא איש שיעז להלל את ארוס כראוי לו, וכך נזנח האל הגדול הזה.'

"ונדמה לי שפיידרוס צודק בדבריו אלה. ואני משתוקק לרָצות אותו בעניין זה ולתרום לכך את חלקי, ומן הראוי לדעתי שכל אחד מן הנוכחים כאן יוסיף דברי שבח משלו לכבוד האל. ואם טוב הדבר בעיניכם, מתקבל על הדעת שיש בדברים די להעסיק אותנו במשך כל הערב. והצעתי היא שכל אחד מאיתנו, משמאל לימין לפי סדר הישיבה, יישא דברים יפים ככל יכולתו בשבחו של אל האהבה, ואני מציע שפיידרוס, שהוא ראשון המסובים ואבי הדיבור הזה, יהיה גם ראשון הדוברים."

"איש לא יצביע נגדך, אריקסימכוס," אמר סוקרטס, "אפילו אני, הטוען שאינני מבין בשום נושא מלבד באהבה, לא מתנגד להצעתך, וכמדומני, גם לא אגתון ופאוסניאס, ובוודאי לא אריסטופנס שכל מעייניו בדיוניסוס ואפרוֹדיטֵה, וגם לא שום איש אחר מאלה שאני רואה כאן. אמנם הסדר שאתה מציע אינו צודק כלפינו, האחרונים בשורת המסובים, אבל אם דבריהם של הקודמים לנו יהיו הולמים ויפים, נסתפק בכך. אבל אולי יואיל פיידרוס להתחיל, בשעה טובה, ולהשמיע את שבחי ארוס."

וכל הנוכחים הסכימו לכך ותמכו בדברי סוקרטס. [178] אמנם אריסטודמוס לא זכר בבירור את דבריו של כל איש, וגם אני כבר לא זוכר את כל מה שהוא סיפר לי. אבל אספר לכם את מה שנראה בעיני ראוי ביותר לזכור מנאומו של כל אחד ואחד, ולוּ בזכות הדובר.

נאומו של פיידרוס

כפי שאמרתי כבר, ראשון הדוברים היה פיידרוס, שפתח את נאומו בטענה שארוס הוא אל גדול ונפלא בעיני בני-אדם ואלים גם יחד, מסיבות שונות שאולי החשובה ביניהן היא מוצאו. הוא זכה לכבוד מימים קדמונים, אמר, ויש לזה הוכחה: שלא נולד מאב ואם, ועובדה היא שאין שום איש, הדיוט או משורר, שגורס אחרת. הֶסִיוֹדוֹס, למשל, אומר שקודם נברא כַאוֹס, התהום,

ואולם אחריו –
גאיה רחבת החזה, תמיד ולכל מושב-בטח,
וגם ארוס…

וגם אַקוּסילָאוֹס, כמו הֶסִיוֹדוֹס, אומר שאחרי כַאוֹס נבראו שני אלה – גאיה, האדמה, וארוס, האהבה. ואילו פַּרְמֶנִידֵס מספר על בריאת העולם:

קודם כל את ארוס מכל האלים היא המציאה.

רבים סבורים איפוא שארוס הוא מהאלים הקדומים ביותר, ובתור שכזה הוא גם המקור לגדולות שבברכות. ובעיני לפחות אין לצעיר ברכה גדולה ממחזר הגון ואין למאהב ברכה גדולה מהאהוב. שהרי את מה שזקוק לו כל מי שמתכוון לחיות את חייו יפה ככל האפשר, את זה לא יוכלו לספק לא הייחוס ולא המעמד ולא העושר ולא שום דבר אחר, באותה מידה של שלמות שעושה זאת האהבה. ולמה מכוּונים דברי? לבושה ממעשים מבישים וכמיהה למעשים יפים. שהרי ללא שתי אלה שום עיר ושום אדם לא יוכלו להגיע לגדולה. טענתי היא שגבר מאוהב, אם יעשה מעשה מביש או יימנע בפחדנותו מלהתגונן מפני מעשה מביש שיעשו בו אחרים, ואם יראו אותו בקלונו אביו או ידידיו או כל אדם אחר – לא יכאב לו הדבר באותה מידה שיכאב לו אם אהובו הוא שיראה בקלונו. וכך גם לגבי האהוב, אם ייתפס במעשה מביש כלשהו, בושתו תהיה גדולה ביותר אם יתגלה הדבר למאהבו. ואם יעלה בדעתו של מישהו איך ליישב עיר או מחנה צבאי רק באהובים ובמאהביהם, אין ספק שהם ינהלו את המקום על הצד הטוב ביותר, משום שכולם יימנעו ממעשים מבישים ויתחרו זה בזה במעשים יפים. [179] וכאשר אנשים כאלה יילחמו יחד, קרוב לוודאי שישכילו לנצח את כל מי שיתייצב מולם, גם אם יהיו מעטים מול רבים. שהרי קשה הדבר מנשוא לגבר מאוהב, לנטוש את המערכה או להשליך את נשקו לעיני אהובו, ורבים יעדיפו למות מלעשות כן. קל וחומר כשמדובר בלנטוש את האהוב או לא להגיש לו עזרה בעת סכנה – שאז אפילו העלוב בלוחמים יהפך לגיבור חיל בכוח האל שנמצא בתוכו בגלל האהבה, וכמו שאצל הומרוס האל "מפיח כוח" בליבם של גיבורים אחדים, כך יפיח ארוס כוח בלב האוהבים.

יתר על כן, רק האוהב מוכן למות למען זולתו, והדבר נכון לא רק לגבי גברים אלא גם לגבי נשים. ובין היוונים תוכיח את הדבר אַלְקֶסְטִיס בתו של פֶּלִיאַס. שהרי רק היא התנדבה למות במקום בעלה, אף-על-פי שהיו לו גם אב וגם אם. אלא שהיא עלתה עליהם באהבה עד כדי כך שבאהבתה הראתה כי הם זרים לבנם ואינם קרובים לו אלא בשם. והמעשה הזה שלה כה מצא חן לא רק בעיני בני-אדם אלא גם בעיני האלים, ואם כי רק למעטים מכל אלה שעשו בחייהם מעשים יפים העניקו את התשורה הזאת – להחזיר את נפשם מן השאול – הרי שאת נפשה של אלקסטיס החזירו, שכן המעשה שעשתה עורר את התפעלותם. גם האלים איפוא מעריכים יותר מכל את המעשים היפים שנעשו בגלל האהבה.

ואילו את אוֹרפֶאוּס בן אוֹיָגְרוֹס שלחו האלים מן השאול בידיים ריקות. הם אכן הראו לו את רוח הרפאים של אשתו שבגללה בא, אבל אותה עצמה לא החזירו משום שנהג כמוג-לב, כצפוי אולי אצל משורר ומלחין: הוא לא העז למות למען אהבתו, כמו אַלקֶסְטיס, אלא התחכם וירד לשאול בעודנו בחיים. ומשום כך אכן שילמו לו כגמולו ועשו שיָמוּת בידי נשים. אבל לא כך היה במקרה של אכילֶס, בנה של תֶטיס, שהאלים כיבדו, ושלחו אחרי מותו לאיי המבורכים. כי אף-על-פי ששמע מאמו שאם יהרוג את הֶקְטוֹר ימות בעצמו, ואם לא יעשה כך יחזור בשלום וימות בשיבה טובה, בכל זאת אזר חלציו ובחר לעמוד לצידו של מאהבו ולנקום את מותו. ובעשותו כך לא בחר למות במקום פַּטְרוֹקְלוֹס אלא יותר מזה, למות כשפטרוקלוס כבר לא בין החיים. [180] והאלים התפעלו כל-כך מהמעשה הזה של אכילס שהעניקו לו כבוד מיוחד, שהרי עשה זאת למען מאהבו. ואילו אייסכילוֹס מדבר דברי הבל באומרו שאכילס היה המאהב ופטרוקלוס היה אהובו. שהרי אכילס עלה ביופיו לא רק על פטרוקלוס אלא גם על שאר הגיבורים, ועדיין לא הצמיח זקן, וכדברי הומרוס היה גם צעיר בהרבה מפטרוקלוס. ואם גם האלים מעריכים כל מעשה יפה שנעשה למען האהבה, הרי שהם מתפעלים יותר ומעריכים יותר ומעניקים תגמול גדול יותר באותם מקרים שהאהוב מוכיח את אהבתו למאהבו ולא להיפך. שכן במאהב יש יותר אהבה

מאשר באהוב, מאחר שהאל שוכן בו. זאת גם הסיבה שהאלים העניקו לאכילס כבוד גדול יותר מאשר לאלקסטיס, ושלחו אותו לאיי המבורכים.

ולסיכום אני טוען, שארוס הוא העתיק, המכובד והחשוב בין האלים בכל מה שנוגע למתן מידה טובה ואושר לבני- האדם, גם בחייהם וגם לאחר מותם.

נאומו של פַּאוּסַניאס

וזה, לדברי אריסטוֹדֶמוֹס, פחות או יותר מה שאמר פַיידרוֹס בנאומו, ואחריו היו כמה נאומים אחרים שלא זכר מהם הרבה. הוא דילג עליהם איפוא ועבר לנאומו של פּאוּסניאס, שאמר בערך כך:

נדמה לי, פיידרוס, שכאשר החלטנו סתם כך לשבח את אֶרוֹס לא הגדרנו את הנושא כראוי. אילו היה רק ארוס אחד, זה היה הדבר היפה לעשותו; אבל לא כך הוא. ומכיון שלא מדובר בארוס אחד, נכון יותר היה להודיע מלכתחילה איזה ארוס עלינו לשבח. אנסה איפוא לתקן את הטעות הזאת, ואפתח בהגדרת הארוס שיש להללו, ורק לאחר מכן אשבח אותו כראוי לאל.

כולנו יודעים שבלי ארוס אין אפרוֹדיטֵה. ואילו היתה רק אפרודיטה אחת, כי אז לא היה אלא ארוס אחד. אבל מכיוון שיש שתי אפרודיטות, כך בהכרח גם לגבי ארוס. ואיך ייתכן שלא תהיינה שתי אלות אהבה? הראשונה, הבכורה, שנולדה ללא אם, היא אפרודיטה בתו של אוּרָנוֹס, השמים, שאנו מכנים אותה לפיכך "שמימית"; ואילו השנייה, הצעירה, היא בתם של זאוס ודִיוֹנֶה, שאנו מכנים "המונית". ומכך נובע, כמובן, שצריך לכנות את ארוס המתלווה לאפרודיטה הראשונה "שמימי", ואת זה המתלווה לשנייה – "המוני". ואכן יש להלל את כל האלים, אבל צריך לנסות ולהגדיר את חלקו של כל אחד מהם.

שהרי זו דרכה של כל עשייה: כשלעצמה אין היא לא יפה ולא מבישה. [181] כך, למשל, מה שאנחנו עושים כעת, בין אם שותים או שרים או משוחחים, אף אחד מאלה אינו יפה כשלעצמו אלא רק משום הדרך שבה הוא נעשה. שכן כל דבר הנעשה יפה ונכון נהיה יפה, וכל מה שנעשה לא נכון נהיה מביש. כך גם לגבי ארוס ואהבה: לא כל ארוס הוא יפה וראוי לשבחים אלא רק זה שמניע אותנו לאהוב בצורה יפה. ובכן, ארוס המתלווה לאפרודיטה ההמונית, המוני גם הוא ונעשה באופן אקראי. זהו סוג האהבה שאוהבים אנשים פחותי ערך. שכן ראשית כל אנשים אלה אוהבים את הנשים לא פחות מן הנערים; שנית, הם אוהבים את מה שהם אוהבים בגלל הגוף ולא בגלל הנפש; שלישית, הם נמשכים אל הטיפשים ביותר שהם מוצאים, משום שמטרתם היחידה היא להשיג את מבוקשם בלי לדאוג שזה ייעשה בצורה יפה. ולפיכך הם עושים את מה שמזדמן להם, בין אם הוא טוב ובין אם לאו. שהרי מקור אהבתם הוא אלה צעירה יותר מן השנייה, ושעל-פי מוצאה יש לה חלק גם בזכר וגם בנקבה. ולעומת זאת, הארוס המתלווה אל אפרודיטה השמימית מקורו באלָה שאל"ף, אינה נוטלת חלק בנקבה אלא בזכר בלבד, כך שהארוס שלה מופנה כלפי נערים בלבד, ובי"ת, היא מבוגרת מן השנייה, כך שאינה נגועה בהיעדר שיקול דעת. כתוצאה מכך אותם אנשים שהארוס הזה אוחז בהם מכוונים אל הזכר, מאחר שהם מעדיפים את מה שיציב יותר ומה שיש לו יותר שכל.

לא קשה במיוחד לזהות אנשים שהארוס הזה מניע בטוהר את אהבתם לנערים. שהרי אין הם אוהבים סתם נערים, אלא נערים שכבר הגיעו לגיל של ראשית תבונה, זאת אומרת, כשהם מתחילים להצמיח זקן. ולדעתי מי שמתחיל לאהוב נער משלב זה מוכן להיות יחד איתו כל חייו, ואפילו לנהל איתו חיים משותפים. אנשים כאלה אינם מרמים את הנער, ולא תופסים אותו כשעדיין אינו מבין דבר, ואחר-כך נוטשים אותו בבוז ופונים לאחר.

בעצם היה צריך לחוקק חוק נגד אהבת ילדים צעירים, כדי שלא יתבזבזו מאמצים רבים על מושא שהוא בגדר הבלתי ידוע. שהרי אין לדעת לאן יתפתח ילד, בגופו ובנפשו, אם לטוב ואם לרע. אנשים הגונים אמנם קובעים את החוק הזה לעצמם, מרצונם החופשי; אבל יש לכפות אותו גם על אותם אוהבים המוניים, בדיוק כפי שאנחנו מונעים מהם, ככל יכולתנו, לחזר אחרי נשים נשואות. [182] שהרי הם שהוציאו שם כל-כך רע לאהבת נערים, עד שיש המרחיקים לכת וטוענים כי בושה היא להיענות לחיזורי מעריץ. אלה שטוענים כך מסתכלים על אותם אנשים ורואים במעשיהם הפרזה ואי-צדק, בעוד שלא מוצדק לגנות את מה שנעשה במידה על-פי דין.

והנה קל להבין את המנהג הרווח בערים אחרות לגבי אהבת נערים, שכן הגדרתו פשוטה. ואילו כאן, באתוּנה, וגם בספרטה, המנהג הזה מורכב. באֶליס ואצל הבּוֹיוֹטים, ובכל מקום אחר שתושביו אינם מצטיינים בדיבור, פשוט מקובל שיפה עושים הנערים בהיעתרם לחיזורי אוהביהם, ושום איש, צעיר או זקן, לא יטען אחרת. והם נוהגים כך, לדעתי, כדי לא להסתבך בניסיון לשכנע את הנער במילים, שהרי אינם חזקים בדיבור. ואילו באִיוֹניה ובמקומות רבים אחרים שבהם שולטים ברברים הדבר נחשב למביש. שהרי אצלם, בגלל שלטון הרודנים, אהבת הנערים נחשבת לדבר מביש ממש כמו אהבת החוכמה והאהבה להתעמלות. שכן לדעתי לא נוח הדבר לרודנים שנתיניהם יהיו חופשיים במחשבתם או יקשרו קשר אמיץ של ידידות או שותפות, והרי אלה הם בדיוק הדברים שהאהבה מובילה אליהם. את השיעור הזה למדו על בשרם גם רודניה של העיר הזאת. שהרי אהבתם ההדדית של אריסטוֹגֵיטוֹן והַרמוֹדיוּס, משהתחזקה די הצורך, מוטטה את שלטונם. כך, במקומות שבהם נהוג להתייחס לאהבת נערים כאל דבר מביש, הדבר נובע מעליבות הנפש של אלה הנוהגים כך, חמדנותם של העריצים ושפלות רוחם של נתיניהם. ובמקומות שבהם על-פי נוהג אהבה כזאת נחשבת יפה ללא שום הבחנה, הדבר נובע מעצלות הנפש של אלה הנוהגים כך. ואילו כאן, באתונה, המנהג המקובל יפה בהרבה גם מזה וגם מזה, מה גם שכפי שאמרתי לא קל להבינו. יש לקחת בחשבון שאהבה גלויה נחשבת אצלנו ליפה יותר מאהבה נסתרת; ושהיא מופנית במיוחד כלפי האצילים והמצוינים בין הנערים, אפילו הם פחות יפים מאחרים; ושעידוד המאהב הוא מעשה נפלא בעיני כל, שכן, בעשותו כך איש אינו חושב שהוא עושה מעשה מביש; ושהצלחה בחיזור נחשבת לדבר יפה ואילו כישלון – לדבר מביש; ושהמנהג הרווח אצלנו מעניק למאהב המנסה להשיג את מבוקשו חופש פעולה בעשיית מעשים חריגים ביותר; ושהוא זוכה לשבחים תוך כדי עשייתם: מעשים שאם יעז מישהו לעשותם למען מטרה אחרת, יזכה קרוב לוודאי לגינוי חריף ביותר. [183] כך, למשל, אם מתוך רצון להשיג כסף, או מישרה, או משהו אחר שמביא כוח והשפעה, יתחיל אדם לעשות את מה שהמאהבים עושים כשהם רוצים להשיג את אהוביהם, כגון התחננויות וחיזורים נמרצים ושבועות ושינה ליד סף הדלת, וירצו להטיל על עצמם שיעבוד יותר גרוע מזה של אחרון העבדים, גם אויביו וגם ידידיו ינסו לעצור בעדו מלהתנהג כך: האויבים יגנו את החנופה ואת חוסר הכבוד העצמי שבה, והידידים יגערו בו ויתביישו בגללו. ואילו כשמעשים מעין אלה נעשים מתוך אהבה, כולם סולחים לו למאהב, ונהוג להניח לו לעשות כל מה שעולה על רוחו בלי להטיל בו דופי, כאילו עשה משהו יפה במיוחד. והמפליא מכל: רוב האנשים גורסים שרק המאהב רשאי להפר שבועה ושהאלים יסלחו לו על כך, שהרי אומרים ששבועת האוהבים אינה שבועה.

כך, לפי המנהג של המקום הזה, גם האלים וגם בני-אדם נותנים למאהב חופש פעולה מלא. ומכאן אפשר אולי להסיק, שלאהוב ולהיעתר לחיזורי האוהבים נחשב לדבר יפה ביותר בעיר הזאת. אבל לעומת זאת אם מביאים בחשבון שאבות לבנים צעירים מצמידים משגיחים לילדיהם, ואינם מרשים להם לשוחח עם אלה שמאוהבים בהם, ומצווים על המשגיח לשמור על כך בקפידה רבה, ושבני גילם וחברים של הנערים הללו לועגים להם אם הם מבחינים במשהו מן הסוג הזה, ושהמבוגרים מצידם אינם מונעים מהם לעשות כן ואף אינם נוזפים בהם על כך שאינם מדברים יפה – מי שמביא בחשבון את כל הדברים האלה יחשוב אולי שהתנהגות כזאת לא רק שאינה נחשבת בעירנו ליפה, אלא גם שרואים בה דבר מביש ביותר. ולדעתי הסיבה לכך היא זו: כפי שאמרתי בראשית דברי, האהבה היא דבר מורכב. כשלעצמה, היא לא יפה ולא מבישה, אלא יפה כשעושים אותה יפה ומבישה כשעושים אותה באופן מביש. לענות בדרך שפלה לחיזוריו של אדם שפל, זה מביש; ולהיענות בדרך יפה לחיזוריו של אדם הגון, זה יפה. ומאהב שפל הוא אותו מאהב המוני שעליו דיברתי, זה שאוהב את הגוף יותר מן הנפש. ומכיוון שמה שהוא אוהב אינו יציב, כך גם הוא עצמו אינו יציב באהבתו. שהרי כשהגוף המלבלב שבו היה מאוהב משתנה, "חלף הלך לו" ושם ללעג את כל הדיבורים וכל ההבטחות. ואילו מי שהתאהב באופיו של הנער כי טוב הוא, נשאר מאהבו כל חייו, מכיוון שנצמד לדבר יציב.

וכך המנהג שלנו בודק בדרך טובה ויעילה את המאהבים, [184] ומצווה לענות להגונים ולברוח מן השפלים. וזאת גם הסיבה מדוע הוא מצווה שהאהובים יברחו והמאהבים ירדפו אחריהם, כי כך ניתן לשפוט ולבדוק לאיזה סוג שייך האהוב ולאיזה סוג המאהב. ומשום כך מקובל, ראשית כל, שזה מביש להיעתר מהר מדי לחיזורי המאהב, כדי שיהיה זמן לבדוק את הכל באופן יסודי; ושנית, שזה מביש להיעתר בגלל בצע הכסף או בגלל מעמדו של המאהב, בין אם הנער מתכופף תחת איומים ואינו מחזיק מעמד ובין אם הוא נענה לו בגלל טובות הנאה כספיות או פוליטיות שירעיף עליו המאהב. שהרי נראה שאף אחד מן הדברים הללו אינו יציב ואינו בר קיימא, ושום ידידות אמת לא תצמח ממנו. וכך לפי מנהגינו נשארת לנער שמתכוון לענות יפה לחיזורי המאהב דרך אחת ויחידה. שהרי נהוג אצלנו שלמאהב מותר להשתעבד מרצון לאהובו, בכל צורה של שיעבוד, ולא רואים בזה לא שפלות ולא טעם לפגם; ויש עוד שיעבוד מרצון, האחד והיחיד, שאין רואים בו טעם לפגם, הלא הוא השיעבוד למידה הטובה. שהרי נהוג אצלנו שמי שרוצה לשרת אדם מתוך מחשבה שבכך ישתכלל במיומנות או בחוכמה כלשהי או באיזשהו חלק אחר של המידה הטובה, העבדות הזאת מרצון אין בה שפלות ואין היא מבישה. ולפיכך, אם נרצה להסכים שיפה יעשה הנער בהיעתרו לחיזורי המאהב, יש לצרף שני דברים אלה לאחד, אהבת נערים מכאן, ואהבת חוכמה וכל סוג אחר של המידה הטובה, מכאן. שהרי כאשר המאהב והאהוב מגיעים לעמק השווה, וכל אחד מן השניים מונהג על-ידי עיקרון – הראשון בנכונותו לשרת את הנער שנעתר לו במקום שיאה לשרתו, והשני בנכונותו ללכת לקראת מי שעושה אותו חכם וטוב במקום שיאה ללכת לקראתו; הראשון ביכולתו לעזור בכל מה שקשור להענקת שיקול דעת וכל מידה טובה אחרת, והשני בהצטרכו לעזרה בכל מה שנוגע לרכישת השכלה וכל חוכמה אחרת – רק אז, משיגיעו לעמק השווה באשר לעקרונות התנהגותם, רק אז, אני אומר, ראוי לו לנער להיעתר למאהבו, ולא בשום מקרה אחר. וגם אין שום בושה להיות מרומה בסוג זה של אהבה, בעוד שבכל סוג אחר, יש בושה, בין אם רומית ובין אם לאו. שהרי אם מישהו נעתר למאהב בחושבו שהוא בעל נכסים, [185] ואחר-כך מתאכזב כשהוא לא מקבל כסף, כי מתברר שלאמיתו של דבר האיש חסר אמצעים, הרי זה מביש. שכן הוא מוכיח בכך, לדעתי, את אופיו האמיתי, דהיינו שהוא מוכן לשרת כל אחד בכל עניין, וזה לא יפה. ומאותו טעם גם ההיפך: אם מישהו נעתר למאהב בחושבו שהוא טוב ושבאמצעות הידידות עימו הוא ייעשה טוב יותר, ואחר-כך הוא מתאכזב כי מתברר שלאמיתו של דבר האיש שפל ואין בו כלום מהמידה הטובה, הרי שבכל זאת האשליה שהשלה את עצמו יפה היא. ונדמה לי שגם איש כזה מגלה בכך את אופיו האמיתי, דהיינו, שהוא מעדיף מעל לכל את המידה הטובה ואת ההזדמנות להיעשות טוב יותר, והרי אין דבר יפה מזה. והמסקנה היא שבכל מקרה, ללא יוצא מן הכלל, יפה להיעתר למען המידה הטובה. זהו אם כן סוג האהבה השייך לאלה השמימית: הוא בעצמו שמימי ומביא תועלת רבה למדינה ולאנשים פרטיים כאחד, שכן הוא מאלץ גם את המאהב וגם את אהובו להשקיע מאמץ רב על-מנת להשיג את המידה הטובה. ואילו כל הסוגים האחרים שייכים לאלָה האחרת, ההמונית. "זאת, פיידרוס ידידי," אמר, "תרומתי המאולתרת לדיון באהבה."

השיהוק של אַריסטוֹפָנֶס

משפסק פּאוּסניאס (שהרי כך לימדו אותי לדבר מורי המליצה החכמים) היה זה, לדברי אריסטוֹדֶמוֹס, תורו של אריסטוֹפָנֶס לשאת את דבריו. אלא שרצה המקרה ושיהוק אחז בו, אם מחמת אכילת יתר ואם מסיבה אחרת כלשהי, והוא לא היה מסוגל לדבר; ורק הצליח לומר לאֶריקסימָכוֹס הרופא, ששכב בסמוך אליו, את הדברים הללו: "מן הראוי, אריקסימכוס, שתעצור את השיהוק הזה או שתדבר במקומי, עד אשר אפסיק לשהק." ואריקסימכוס השיב: "אעשה את שניהם: אני אדבר במקומך ואתה, כשתפסיק לשהק, תדבר במקומי. ובינתיים, לא מן הנמנע שהשיהוק שלך ייפסק אם תעצור את נשימתך לזמן ממושך. ואם זה לא יועיל, נסה לגרגר מים בגרונך. אבל אם זה שיהוק חמור במיוחד חפש לך משהו שתוכל לדגדג בו את נחיריך ולגרום להתעטשות. ואם תעשה כן פעם או פעמיים, אפילו השיהוק שלך חמור במיוחד, הוא ייפסק לחלוטין." "אז תתחיל לדבר מהר ככל האפשר," אמר אריסטופנס, "ואני מצידי אעשה את מה שאמרת."

אפלטון (347-429 לפנה"ס) היה לא רק גדול הפילוסופים אלא גם גדול כותבי הפרוזה בעת העתיקה. סגולתו המיוחדת היא המגע הקל שבו ידע להעביר את התכנים הפילוסופיים העמוקים ביותר בשפה קולחת, טבעית ולא מליצית.

 

פרופ' מרגלית פינקלברג, מן החוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל-אביב, הצליחה להעביר את הסגולה המיוחדת הזאת לעברית.

X