המשומדת | לרכישה באינדיבוק
המשומדת

המשומדת

שנת הוצאה: 11/2015
מס' עמודים: 464
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 42

על רקע נופיה של רוסיה הלבנה בתחילת המאה העשרים, גדלים ביילקה היהודייה הבורגנית וואנקה הגוי הכפרי. מרגע לידתם מחוברים השניים זה לזה באמצעות מקור ההזנה המשותף שלהם – אמו של ואנקה, המיניקה את שני התינוקות מאותו שד תמורת ארוחות שמספרת לה אמה של ביילקה. הקשר בין ה״אחים לחלב״ נמשך גם בבגרותם, שם הופכת הקרבה הסימביוטית לרומן אסור והרסני, שמעורבים בו אלימות, השפלה והזדקקות הדדית חריפה.
ביילקה נקרעת בין משיכתה לוואנקה לבין רצונה לקיים חיים מהוגנים. את המפתח אליהם היא מוצאת בדמותו של גרשון וילנסקי, המתַפקד כתמונת מראה של ואנקה: חלוש, כרוך אחרי ביילקה, וכמובן – יהודי. התנודות של ביילקה בין שני הגברים בחייה הן מעין מסע נדודים נפשי הדן בפער שבין הכאוטי למוּכּר, ובה בעת הן מסמלות את השינוי בתמהיל היחסים העדין, המורכב מקִרבה ואחרוּת, בין היהודים לשכניהם. עם התמורות המפליגות באירופה משתנה ומתגבשת הזהות היהודית ומחפשת ניסוח מחודש אל מול סביבתה, בין השאר בסוגיות של כוח ושליטה. אמו של ואנקה הופכת מאם מזינה המעניקה חיים לדמון מרושע, בנה גדל מילד תם לאיש אלים ודורסני, ואילו גרשון וילנסקי הופך מנער רכרוכי לגבר בעל שרירים. הכוח מתגלה כמשאת נפש כמו גם ככלי משחית, והבית (שהוא האדמה, היהדות, המשפחה) כאתר שיש לשמור עליו, ובו בזמן לברוח מפניו.
המשומדת הוא רומן עשיר וסוחף של זלמן שניאור, אחד היוצרים העברים החשובים שפעלו בעברית וביידיש במאה העשרים. הרומן, שנכתב כסיפור בהמשכים ופורסם לאורך שנים בעיתונות היידית, מוגש כאן לראשונה בתרגומה העברי הקולח של ד״ר בלהה רובינשטיין. תחת מסווה קליל ועסיסי שותל זלמן שניאור בהמשומדת רעיונות מקוריים, חלקם בעלי גוון חתרני של ממש. קורים דקיקים של אימה והומור מחברים את הדמויות והאירועים ומעמידים דיוקן מרתק של עולם נעלם, שבו הפנטזיות הולכות ותופסות את מקומן של הוודאויות.
את הספר חותמת אחרית דבר מקיפה מאת ד״ר לילך נתנאל.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המשומדת”

בקרוב…

פרק א'
הבעיטה

1
אבא־אימא הזניחו לגמרי את משק הבית בגלל עוגמת הנפש שנגרמה להם בזמן האחרון על ידי ביילקה, בת הזקונים היפה. פינות הבית כבר לא היו נקיות כתמיד. אכן, חסר היה מגע הידיים החרוצות של ביילקה, שציחצחו וניקו, נחלצות לעזרת אמהּ בכל מה שהאם לא יכלה להסתדר בכוחות עצמה.
משה־לייב אפילו לא הבחין בהזנחה הזו. הוא היה שקוע מדי במחשבות מעיקות ובחשדות, מכדי שיהיה אכפת לו ממשהו. הנה, זה מה שנפל בחלקו! לאבד את האמון בבתו! הוא נאלץ לשלוח אותה אל אחותה הבכירה במוהילוב,(1) לעקוב מרחוק אחר כל צעדיה, ולבדוק כל מכתב שכתבה. אמנם מדווחים לו על כל פרט, ובכל זאת הוא לא מרגיש בטוח. משום־מה ביילקה שלו נעשתה שקטה מדי! הרי היא היתה תמיד נערה תוססת, מלאת חיים! והנה פתאום היא מהורהרת כל כך, שותקת. מים שקטים חודרים עמוק…
(1) מוהילוב, העיר הראשית במחוז מוהילוב ברוסיה הלבנה, שוכנת על גדת הדנייפר. סמוך לה נמצאת העיירה שקלוב, מקום מגורי הוריה של ביילקה. ביישובים עירוניים אלה היו קהילות יהודיות חשובות, ועלילת הרומן מתרחשת בהם ובכפר הנוצרי מַאקַארוֹבְקִי, הממוקם בדרך המובילה משקלוב למוהילוב. המחבר, יליד שקלוב, הכיר היטב את האזור והעניק לנתוני הנוף ולפרטי ההווי באזור מעמד חשוב ברומן. (כל ההערות הן של המתרגמת).

השתקנות של ביילקה דבקה גם בו. היא נמצאת במרחק שלושים ויירסטאות (2) מכאן, אבל חוט מקשר ביניהם, מיתר מתוח שמגיב לנגיעה הקלה ביותר. משה־לייב נוטל ידיים בשתיקה, ממלמל ברכת "המוציא" כמו אורח עני ליד שולחן זר. הוא אוכל, כי חייבים לאכול. לעתים קרובות הוא לא רואה מה מונח בצלחת, וכאשר שיינה־שרה אשתו מפסיקה להגיש, הוא מסרק בחמש אצבעותיו את השפם והזקן הסמיך ומתחיל לומר את ברכת המזון. שלא מרצונו, תנועת היד משתלבת במלמול השפתיים. הוא מברך בהיסח הדעת, שקוע בהרהורים כמו בזמן הארוחה…
(2) ויירסטה היא מידת אורך שהיתה נהוגה ברוסיה הצארית (בערך קילומטר).

לכן קרה באחד הימים דבר שציער אותו אחר כך והכאיב ללבו מאוד: הוא עמד לסיים את אחת הארוחות העגומות שלו, והחתולה הזקנה — גריצה קראו לה — התקרבה אליו בזנב מורם. החתולה ההרה התחילה להתחכך במגפיו המאובקים ולבקש קצת אוכל ביללה מלאה אֵמון. אבל משה־לייב חרג הפעם ממנהגו ולא קיבל את פניה עם "קיצי־קיצי" ידידותי ובעצם רכה. באותו בוקר ביש־מזל, הוא היה מהורהר ונרגז, הדף בלי משים את החתולה במגף הגס שעל רגלו. סתם כך, נתן בעיטה מתחת לשולחן. כנראה כדי להרתיע את גריצה, להיפטר ממנה; והנה, קצה המגף שלו נתקל בלי כוונה במשהו רך — כאילו נתקע בפקעת צמר.
החתולה פלטה צווחה כבושה, כמו שיהוק חטוף שפרץ ממעמקי כרסה המעוברת, וברחה. אבל היא לא רצה מהר כמו כל חתול שנמלט על נפשו.

אפשר היה לחשוב שהיא כמעט נגררת על רגליה האחוריות. אבל מכיוון שגריצה עמדה להמליט בימים הקרובים, הדבר נראה טבעי למדי…
קולה נשמע עוד רגע מרחוק: היא התחבאה מאחורי התנור וייללה חרש, בקול דק, מעורר רחמים. אבל היא השתתקה מהר ונשכחה מלב. משה־לייב נסע אל הכפר, ושיינה־שרה התחילה לשטוף את הכלים כמנהגה תמיד.

זלמן שניאור (1887-1959) הוא שם העט של שניאור זלקינד, משורר וסופר ביידיש ובעברית.  יצירותיו נחשבות לציון דרך בספרות העברית החדשה ובתרבות היהודית החילונית.

X