המקום הכי טוב בעולם | לרכישה באינדיבוק
המקום הכי טוב בעולם

המקום הכי טוב בעולם

שנת הוצאה: 05/2016
מס' עמודים: 253
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 57.6
- 37

מהו "המקום הכי טוב בעולם"? למרות מה שאנחנו מספרים לעצמנו על פי רוב, לא יכולה להיות תשובה פשוטה לשאלה כזאת. ואחרי שקוראים את אחד עשר סיפוריה של איילת צברי, ישראלית המתגוררת בקנדה וכותבת באנגלית, מפציעה ההבנה שהמקום הכי טוב בעולם הוא זה שמצאנו בו את מקומנו, זרים ושונים ככל שנהיה.

סיפור אחר סיפור מפגיש אותנו עם דמויות, רובן נשיות, אשר חיות זהות חצויה או כפולה או מעורבת, בלית בררה או מתוך בחירה, ומתמודדות עם המבוכה התמודדות של כבוד.

זאת יכולה להיות הסבתא התימנייה מפתח תקווה שטסה לקנדה לראות את נכדה התינוק ונאלצת להתמודד עם ערכיה השונים של בתה החיה שם. ויכול להיות הנער המזרחי מרמת גן, שמדכא את דחפיו הפיוטיים כי אינם מקובלים על חבריו בשכונה, עד שאחותו מראה לו שאינם באמת נוגדים את זהותו. או הצעיר הישראלי שרק נוכחותה של חברתו הזרה מאפשרת לו להפשיר במשהו את יחסיו המנוכרים עם אביו.

אנו מתוודעים כאן לקול ספרותי חדש, צלול ומדויק, ישיר ואמיץ, שמדבר אלינו בגילוי לב ובגובה העיניים ומצליח להציג מצבים מורכבים בכל דקויותיהם.

ספר זה נחל הצלחה רבה בקנדה ובארצות הברית, זכה בפרס סמי רוהר לספרות יהודית, היה מועמד לפרס פרנק או'קונור לסיפור הקצר ותורגם לכמה שפות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המקום הכי טוב בעולם”

בקרוב…

תגידי עוד פעם, תגידי עוד משהו

לילי פוגשת את לאנה ביום שמלאו שבועיים לבואה לישראל. היא שוכבת על הבטן על הדשא היבש שלפני בניין הדירות שהוא כעת ביתה וצופה בחרקים מבעד לעדשת המאקרו של מצלמתה. היא מזיעה במכנסי הג'ינס הדהויים ובנעלי הקונברס הגבוהות. ואז צל מסתיר את השמש.
"את חדשה כאן," אומרת הנערה. "מאיפה את?"
לילי מצמצמת את עיניה. גרביונים שחורים קרועים מתחת לחצאית מיני מבד ג'ינס משופשף. חולצה לבנה ללא שרוולים. שׂער בלונדיני אסוף בקוקו גבוה. "מקנדה," אומרת לילי.
"מגניב. אנחנו באנו מבלרוס לפני שנתיים. אני לאנה."
לילי מרימה שוב את עיניה, הפעם בסקרנות. היא לא יודעת היכן נמצאת בלרוס.
"אני גרה בכניסה גימ"ל. את בבי"ת?"
לילי מהנהנת. היא תוהה אם הילדה היא בת גילה. אם גם היא עולה לכיתה ט', אם היא לומדת באותו בית ספר.
"לא חם לך בג'ינס האלה?" שואלת לאנה.
לילי מושכת בכתפיה.
"כדאי לך לגזור אותם. לעשות מהם שורטס."
"אני לא לובשת שורטס." לילי מצמידה את עינה אל הכוונת. פרת משה רבנו מפלסת לה דרך בין עלי הענק.
"את יכולה לצלם אותי?" שואלת לאנה. "אני צריכה להגיש תיק צילומים לאיזה סוכנות דוגמניות בתל אביב."
לילי לוחצת על כפתור המצלמה. "אני לא כזאת צלמת."
"אנחנו יכולות לעשות החלפות," אומרת לאנה. "אני יכולה לספר אותך. אני טובה בזה."
"למה אני צריכה להסתפר?"
"לא רואים בכלל את הפרצוף שלך." היא מתבוננת בלילי. "יש לך חבר בקנדה?"
לילי נדה בראשה לשלילה.
לאנה מעבירה את משקלה מרגל לרגל. סנדלי רצועות כסופים. לכה כחולה סדוקה. "היי, אנחנו נוסעים מחר לים, כמה חבר'ה. רוצה לבוא?"
לילי מתרוממת על מרפקיה. "באמת? בטח."
"מגניב." לאנה מסתובבת ומתרחקת, נבלעת בחדר המדרגות החשוך המוביל לכניסה גימ"ל.
לילי גרה בדירה קטנה, במעלה המדרגות של כניסה בי"ת, עם דודתה רותי ובת דודתה טליה, שהיא חיילת בצבא ומגיעה הביתה רק בסופי שבוע. בית הדירות — מבנה ארוך, מצהיב, ולו שלוש קומות ושלוש כניסות וכביסה תלויה בין החלונות — נמצא מול דוכן פלאפל שמדיף צחנה של שמן וחומוס ושום ועשן סיגריות. בלילות, כשהאוויר עסיסי ופנסי הרחוב צובעים הכול בצבע חמים וסלחני, יושבים על המרפסות הקטנות גברים כרסתניים ונשים ששערן צבוע בחינה, מפצחים גרעינים ויורקים את הקליפות אל פרחי החצוצרה האדומים של שיחי ההיביסקוס. מבעד לחלונות הפתוחים של הבניינים בבלוק יכולה לילי לשמוע טלוויזיות רועמות וכלים מקרקשים, ילדים בוכים וזוגות רבים ועושים סקס. בני עשְׂרה יושבים על הברזלים שלפני הבניין, מעשנים וצוחקים. לפעמים הם מביאים נרגילות ומניחים אותן על המדרכה, וריח טבק התפוחים ממתיק את אוויר הלילה.
בקצה הרחוב, בשולי פתח תקווה, כביש שמוביל לנמל התעופה בן גוריון. משני צִדיו ניצבים ברושים דמויי דמעה, וחודיהם מנקבים את השמים. כל היום לילי צופה במטוסים החגים לפני נחיתה מעל שכונת שערייה ותוהה אם הם נושאים בקרבם עולים חדשים כמוה, עולים כפי שהיו פעם סבה וסבתה, שהובאו מתימן במבצע "על כנפי נשרים". זה היה המטוס הראשון שראו מעודם. לילי מדמיינת אותם בעיני רוחה: את סבתה סעידה, שהיא זוכרת מביקורים קודמים, ואת סבה סלים, שהכירה רק בתמונות — מחזיקים ידיים ולוחשים תפילה כשהמטוס מתחיל לרדת אל ארץ הקודש.
בימים שבהם הגיעו סבה וסבתה, סיפרה לה אמה, גרו בשכונה רק תימנים, ואפילו עכשיו, למרות כל העולים החדשים — רוסים ואתיופים — כשלילי הולכת ברחובות מסוימים, היא עדיין רואה תימניות זקנות, בדיוק כמו סבתה, יושבות על מרפסות הבתים בשמלות רחבות ובשביסים פרחוניים. ברחובות האלה עומד ניחוח של חילבה וכורכום וכוסברה, ומבית הכנסת עולה קולם של הגברים המזמרים תפילות לא מובנות במבטא תימני מסתלסל. כאן נולדה אמה, כאן גדלה וחיה לפני שעברה לקנדה. לילי אפילו נראית כבת המקום. אבל היא מרגישה זרה, תיירת.
גם למחרת מתעוררת לילי בתחושת בלבול, לרגע נדמה לה שהיא עדיין בוונקובר, ואז בבת אחת היא נזכרת, בעוד עיניה מסתגלות לאור הלבן הנוהר פנימה מבעד לתריסי הפלסטיק.
היא לובשת חזיית ספורט ותוחבת את רגליה לבגד ים של בנים. רותי בעבודה, טליה חזרה לבסיס. לילי מכינה פיתות עם חומוס וחמוצים, שוטפת ענבים ומכניסה אותם לכלי פלסטיק, מוציאה מן המקפיא בקבוק מים שהכניסה לשם ערב קודם לכן. היא מחכה בחדרה — מרפסת סגורה עם דלתות הזזה שמובילות אל הסלון, ושמשותיהן מכוסות בסדינים כדי להעניק לה מעט פרטיות. המרפסת קטנה, אבל נעים ללילי שיש סביבה שלושה קירות של תריסים. בתחילה, כשרק הגיעה, נהגה לפתוח את התריסים בשעות היום, עד שרותי אמרה שמוטב להשאיר את החום בחוץ. בערבים פלשו פנימה המוני מקקים, ויתושים הסתחררו סביב נורת החשמל הבודדה התלויה מן התקרה. היא שמעה אותם נחבטים בקירות, מזמזמים באוזניה, ולא יכלה להירדם. בחוץ נהמו אוטובוסים אחרונים, צרצרים צרצרו, אנשים התגודדו סביב דוכן הפלאפל, דיברו וצחקו, ואור פנס הרחוב זרם פנימה ושרטט פסים כתומים על הסדינים.
בשבוע הראשון בכתה מדי ערב. מגעגועים לוונקובר. מגעגועים לחייה. מגעגועים לאמה. לפעמים היה נדמה לה שאימא עדיין בחיים, שהיא פשוט בבית בוונקובר. זה הזכיר לה את הפעם היחידה שבה נפרדה מאמה לתקופה ממושכת, כשנסעה לבקר את אביה במונטריאול. היא בוכה רק כשהיא לבד במיטה, שכן נדרה שלא לבכות בפני אנשים. אם היא רוצה למצוא חברים בבית הספר החדש, לא כדאי לה לעשות לה שם של בכיינית, של הילדה העצובה. בשנה הראשונה בחטיבת הביניים בוונקובר נהגו להציק לה בגלל בגדי הבנים והשׂער הקצר, בגלל המצלמה שמאחוריה הסתתרה תמיד. לא כדאי לתת לבריונים סיבות נוספות להתנכל לה.
בצהריים לילי חושבת: לאנה לא תבוא. ברור. זה טוב מכדי להיות אמתי. היא מחברת את המצלמה ללפטופ ומתחילה להעלות תמונות לבלוג הצילום שלה. היא נותנת להן כותרות תוך כדי עבודה. "נתזי שמן. דוכן פלאפל", "ערב שבת. גברים בדרך לבית הכנסת", "אפרוחים מאחורי גדר", "לימונים מתחת לעץ", "תימניות זקנות על ספסל בפארק." היא גוללת מטה את המסך ומסתכלת בתצלומים ישנים יותר. קיים פער של ארבעה חודשים שבו לא צילמה דבר. אחרי שאימא מתה. ואז שפע של תמונות מהשבועיים שלפני הנסיעה לישראל, דברים שרצתה לזכור מהשכונה באיסט ונקובר. "נוף ההר מהמרפסת האחורית", "מתופפים בראסטות לפני הקו־אופ", "דודותיי מוונקובר" — ארבע חברותיה הטובות של אימא, שלקחו אליהן את לילי, שהשכירו את הבית, שארגנו את נסיעתה לישראל. לילי גוללת לאחור שבעה או שמונה חודשים. הנה אימא בראש מגולח, מחייכת, ידיה מחבקות ספל תה, עטופה בשמיכה צבעונית על המרפסת האחורית בביתן. ורחוק עוד יותר. טיול אופניים באי סולט ספרינג. עצרת השלום ברחוב גראנוויל, ואימא מניפה שלט גדול ועליו המילים "יהודים למען שלום!" חג ההודיה האחרון בביתן. לפני שנים רצתה אימא להכין תרנגול הודו אך לא ידעה איך. "לא למדתי להכין את זה בבית," קראה, ולבסוף נסעה לרחוב הייסטינגס ותרמה את העוף הלא מבושל לארגון סיוע לנזקקים ובמקומו הכינה אנצ'ילאדס, ומאז זאת נהייתה מסורת קבועה. כותרת התצלום: "הודיה למקסיקנים".
לילי חושבת על התמונות שלא העלתה מאותו ערב. אלה שבהן צילמה אותה אמה בחצאית השחורה הצרה באורך הברך שקנתה ללילי בביקור קודם בישראל. בחנות פרצה ביניהן מריבה ענקית. "רק הפעם," הפצירה בה אימא. "מתי כבר ביקשתי ממך משהו?" הן הוזמנו לסעודת ראש השנה עם כל המשפחה, והיא רצתה לעשות רושם טוב. פני אמה קרנו כשלילי יצאה מתא המדידה. "איזה יופי את נראית," אמרה. היא התעלמה מפניה הנרגזות של לילי וביקשה ממנה לעשות סיבוב. הרעיון ללבוש את החצאית לחג ההודיה היה של לילי. היא ידעה כמה זה ישמח את אמה. מחיר פעוט.
בשלוש אחר הצהריים לילי מנסה לכבוש דמעות תסכול ומדליקה את הטלוויזיה ומזפזפת בין הערוצים. היא מתעלמת מהצפירות הנשמעות למטה ברחוב, וכשהן נמשכות היא יוצאת אל המרפסת שהפכה לחדר ומלכסנת למטה את הרפפות כדי לראות. על האספלט הלוהט, ליד פיאט מאובקת, עומדת לאנה בשמלה לבנה מבהיקה ובכובע רחב שוליים. היא מנופפת.
לילי מזיחה את התריסים על המסילה. "כבר מאוחר," היא צועקת.
לאנה מסוככת בידה על משקפי השמש הגדולים שלה. "אוי, אני מקווה שלא ישבת וחיכית. נורא חם במשך היום. אנחנו תמיד הולכים אחרי ארבע ונשארים עד השקיעה."
לילי סוגרת את התריסים ויורדת בריצה למטה. לאנה מציגה אותה לפני ציון ואיגור. ציון הוא תימני שחום עור וגלוח ראש. לאיגור שׂער בלונדיני ארוך, ורגליו הגמלוניות דחוסות במרווח הקטן שמאחורי מושב הנוסע. שניהם מחייכים. לילי מהססת. הם נראים מבוגרים, הרבה יותר מבוגרים ממנה. "הם לא נושכים," אומרת לאנה והודפת קדימה את המושב הקדמי.
לילי משתחלת אל המושב האחורי לצד איגור, והוא מטה את ראשו ולוטש בה עיניים. לילי מטלטלת את ראשה עד ששערותיה הארוכות נופלות על עיניה. "נו, איך מוצא חן בעינייך בישראל?" שואל איגור במבטא רוסי כבד.
"בסדר." לילי מוחה את ידיה הלחות על מכנסיה ושולפת את המצלמה מתיקה. היא מתחילה לצלם מבעד לחלון אף על פי שהשמש עומדת באמצע השמים. שורות של בניינים עצומי עיניים, אפורים, חומים וצהובים, מפוספסים בקווים שחורים כמסקרה שנזלה. השמים לבנים. הכול דהוי באור השמש. אפילו העצים והבוגנווילאה הוורודה נראים עייפים בשעה זו של היום. הצבעים בוונקובר היו הרבה יותר עזים, הכול היה נקי יותר, רחוץ ורענן תמיד מגשם.
החוף צפוף ומנוקד בשמשיות כחולות ואדומות. לאנה מושכת את שמלתה מעל ראשה וחושפת ביקיני סגול, ארבעה משולשים קשורים בחוטים על ירכיה ועל גבה. עצמות הירך והבריח מזדקרות מתחת לעורה, אבל שדיה ובטנה מתקמרים רכות. עורה לבן ומנומש. היא מושיטה לציון שפופרת של קרם הגנה, והוא מתחיל למרוח אותו על גבה במשיכות ארוכות.
לילי פושטת את חולצת הטריקו, משליכה אותה על החול ופונה אל המים. החול צורב את כפות רגליה, והיא מתחילה לרוץ. חוף הים היה בעיניה תמיד הדבר הכי טוב בישראל. היא נהגה לבלות כאן שעות ארוכות עם אמה. הן היו אוכלות חתיכות אבטיח מתוך כלי פלסטיק, בונות בחול ארמונות משוכללים עם תעלות מגן ומנהרות ומעטרות אותם בצדפים ובאצות. "חכי, אני באה גם," קוראת אחריה לאנה. הן רצות אל תוך הגלים הגדולים המצליפים על בטניהן ומרססים את פניהן במלח, והקצף הלבן רוחש כשהוא מתמוסס. הן מסתובבות והולכות אחורנית, נגד כיוון הגלים, עד שהן עוברות את נקודת השבירה, והמים נעשים רגועים יותר. סביבן מתנשקים זוגות, גופיהם מבהיקים, ידיהם ורגליהם שזורות. המים מתרוממים עם הגלים ונושאים ברוך את לילי, וחוזרים ומורידים אותה, חול הקרקעית מסתחרר סביב כפות רגליה. לילי אוהבת את הגלים. החופים של ונקובר שלווים תמיד כל כך. היא אוהבת להרגיש חסרת משקל, נסחפת, מושלכת לכאן ולשם.
"איגור נדלק עלייך." לאנה מסדרת את החלק העליון של הביקיני שלה.
"הוא אפילו לא מכיר אותי," אומרת לילי. "וחוץ מזה הוא מבוגר מדי."
"הוא בן שש עשרה," אומרת לאנה. "הזמנתי אותו בשבילך."
"רק רציתי ללכת לים," אומרת לילי.
לאנה מסתכלת בלילי בדריכות, אגלי מים תלויים על ריסיה. "מה, את לא אוהבת בנים?"
"לא אמרתי." לילי מתחילה לשחות לעבר שובר הגלים. היא מרגישה שהזרם מושך אותה דרומה, לעבר יפו. היא שומעת את המגפון של המציל המורה למתרחצים לעבור צפונה ומתחילה לשחות בקו אלכסוני כדי לפצות על משיכת המים. "אל תתרחקי יותר מדי," אומרת לאנה ומנסה לעמוד בקצב שלה.
"אני מתכוננת לשחות עד השובר גלים," אומרת לילי. "רוצה לבוא?"
לאנה מסתכלת בשורת הסלעים. "יאללה," היא אומרת. "אבל אם יקרה משהו, את תצטרכי להציל אותי."
כשהן מגיעות אל שובר הגלים, לילי מטפסת ראשונה ומושיטה יד ללאנה. "ואו, מגניב," אומרת לאנה. "אף פעם לא שחיתי עד פה." הן עומדות וצופות אל קו החוף של תל אביב: סלסולי המפרצים, שורת הדקלים לאורך הטיילת, בתי הקפה על קו המים ומקבצי השמשיות הכחולות והירוקות, בתי המלון וחלונות המראה המחזירים קריצות של שמש, גורדי השחקים הטובלים באובך. ואז העיר גולשת אל בתי הענבר של יפו העתיקה — אגודל אחד יוכל להסתירם — וצריח המציין את גבולה הדרומי של העיר. מצפון דבוקה שורת סירות אל המרינה. הגלים והרוח מחרישים את צלילי החוף — הכדורים המוטחים במטקות, צווחות הילדים, צעקותיהם של מוכרי הארטיקים. מעבר לשובר הגלים הים סוער וצבעו כחול כהה, צלליות של סירות זעירות תלויות על הקו הדק שבין מים ושמים.
"בא לי כבר להיות גדולה ולעבור לגור כאן," אומרת לאנה. "פתח תקווה היא כזה חור. חכי עד שיתחילו הלימודים."
לילי מסתכלת בלאנה. "את לומדת בברנר?"
לאנה מהנהנת. "הבנות שם היו כאלה סנוביות כשרק הגעתי." היא מתכופפת ושולפת מבין הסלעים חופן צדפים וחול רטוב. "עכשיו כבר לא אכפת לי. שיזדיינו."
"בדיוק," אומרת לילי, "שיזדיינו." עיניהן נפגשות, ושתיהן מחייכות.
"קשה להתחיל במקום חדש." לאנה משליכה צדף אחר צדף הרחק לתוך הים. "בבלרוס אימא שלי הייתה רוקחת. אבא שלי היה מהנדס. עכשיו הוא עובד בביטחון, ואימא שלי מנקה בתים. די גרוע כאן. קשה למצוא עבודה."
לילי מסתכלת בסלעים הבוהקים שמתחתיה, והמלח צורב את עיניה.
לאנה מותחת את זרועה לאחור ומשליכה לעבר החוף את יתר הצדפים. "מה עם ההורים שלך?"
לילי חשה שאבן רטובה מחליקה במורד גרונה. "אימא שלי מתה," היא אומרת. לעולם לא תתרגל לומר זאת. "לפני חצי שנה."
לאנה מכסה את פיה בידה. "אוי, אני מצטערת. ואבא שלך?"
"יש לו משפחה חדשה," אומרת לילי. "אני גרה עכשיו אצל דודה שלי."
לאנה מסתכלת בלילי ואז מתכופפת אליה ומחבקת אותה. עור רטוב על עור רטוב. לילי כמעט מאבדת את שיווי המשקל.
כשהן חוזרות לחוף, איגור וציון משחקים מטקות. "כבר חשבנו שטבעתם," מצחקק ציון.
"אז ככה, פשוט המשכתם לשחק?" לאנה מגלגלת עיניים לעבר לילי. ציון מרים את לאנה מאחור ומאיים לזרוק אותה בחזרה למים. היא מצטווחת וצוחקת, רגליה בוטשות באוויר. כשהוא מניח אותה בחזרה, הם מתנשקים. לילי מבחינה שגם איגור מביט בהם.
לאנה סוחטת את שערותיה ומתיישבת על המגבת. היא מוציאה את קרם ההגנה מהתיק אבל הפעם מושיטה אותו ללילי. לילי מורחת את גבה החמים של לאנה כפי שעשה ציון. כשהיא מסיימת היא לוקחת את המצלמה ומנציחה את הרגע: גבה של לאנה, משובץ חול זהוב, עיניה עצומות, שערה הבלונדיני רטוב ודבוק ללחייה. השמש מרחפת כפנס סיני אדום מעל שובר הגלים. בראשה מתנסחת כותרת לתמונה: "החברה הישראלית הראשונה שלי".
לילי מרשה ללאנה לגזור לה את הג'ינס בגובה הברך, אבל לא את השערות. בתמורה היא מצלמת את לאנה ערב אחד לפני השקיעה. זו השעה הכי טובה לפורטרטים, היא אומרת לה, הצלמים קוראים לאור הזה “אור מתוק". הן הולכות ברגל עד קצה שערייה, שם מסתיימים הרחובות בפתאומיות, ושדות צהובים נפרשים עד הכביש המהיר. לאנה נינוחה מול המצלמה. והיא יפהפייה. אבל לילי חושבת שהפוזות שלה שטוחות מדי, לא מספיק אמנותיות. לאנה תמיד מסתכלת אל העדשה מלמטה, עפעפיה כבדים, ושפתיה לחות ופשוקות מעט. אבל לילי נהנית בכל זאת מתפקיד צלמת האפנה, נהנית להביט בלאנה מבעד לעדשה. לפעמים היא מעמידה פנים שהמבט המפלרטט נועד לה, ואז עובר בה ריגוש מהיר, לוהט, מבלבל.
הן מבלות אצל לילי כי שם ריק תמיד. רוב הזמן הן צופות בטלוויזיה. כשהן צופות בתכניות אמריקניות, לאנה מבקשת מלילי לחזור באנגלית על כמה מהשורות ואז צוחקת. "את נשמעת בדיוק כמוהם."
"האמת שהמבטא שלנו שונה," אומרת לילי.
אבל לאנה רק אומרת: "תגידי עוד פעם, תגידי עוד משהו."
יום אחד לאנה מבקשת לראות את החדר של טליה, ולילי פותחת את הדלת ונותנת ללאנה להיכנס. החדר צבוע בסגול בהיר, ועומד בו ריח של בושם מעופש. על הקירות תלויים פוסטרים עם כוכבי טלוויזיה ישראלים. לילי פותחת את שלבי התריסים ומכניסה פנימה אוויר ואור. לאנה מעבירה יד על בגדיה של טליה, מורידה מהקולב שמלת מיני ירוקה ומצמידה אותה אל גופה מול המראה. היא נוטלת שפתונים מתוך סלסילת קש ומורחת אותם לניסיון על גב ידה. "מה היא עושה בצבא?" היא שואלת.
"מדריכה בשריון."
לאנה מביטה בלילי דרך המראה, וזיק נדלק בעיניה. "יש לה נשק?"
לילי מהנהנת.
"מגניב." לאנה מושחת את שפתיה בשפתון ורוד וממצמצת בהן.
"תראי משהו." לילי מוציאה מהארון קופסת נעליים מלאה תצלומים שהוסתרה מאחורי בגדי החורף. היא מצאה אותם בשבוע הראשון שלה כאן, כשחיטטה בחדר של בת דודתה. רוב התמונות היו תמונות ילדות, תצלומי כיתה, חופשות משפחתיות, אבל בתחתית הקופסה מצאה כמה תצלומים במעטפה לא מסומנת: טליה בלבני תחרה אדומים, אוחזת רובה בין שדיה ושולחת מבט מפתה אל המצלמה. באחת התמונות היא חובשת כומתה ומצדיעה. באחרת עיניה עצומות, והיא שולחת למצלמה נשיקה, שפתיה אדומות כדם.
לאנה מתיישבת בקפיצה על המיטה הכפולה, והמזרן מתנודד תחת משקלה. היא חוטפת את התמונות מידיה של לילי ומעלעלת בהן בעיניים פעורות. "ואו, מדליק."
"נראה לך?" לילי מבקשת לקחת את התמונות, אך לאנה מרימה גבוה את זרועה ומרחיקה אותה.
"את לא חושבת שזה סקסי?" שואלת לאנה. "אפילו לא קצת?"
"אני שונאת רובים," אומרת לילי.
"אז מה תעשי אם ייתנו לך נשק בצבא?"
"אני לא הולכת לצבא. אני מתכוננת לחזור לקנדה לפני כן." היא יודעת שלא כדאי לספר ללאנה שהיא פציפיסטית או שאינה תומכת בצה"ל או שאמה הבטיחה לה שלא תצטרך להתגייס. כשרק הגיעה, אמרה את הדברים האלה לטליה, וטליה הביטה בה בתדהמה. מאז היא קוראת לה "ערפאת הקטנה".
"כשרק עברנו הנה נורא רציתי לחזור," אומרת לאנה. "כל יום בכיתי. אבל מתרגלים. ואז מתחילים לאהוב את זה וכבר לא רוצים לעזוב."
אבל אני לא רוצה להתרגל, רוצה לילי לומר. "שיהיה," היא אומרת אפוא ושולחת את זרועה לאחוז בתמונות, אבל לאנה מזיזה שוב את ידה. היא מנופפת בתצלומים מעל לראשה, בעוד לילי מביטה בה ומחכה. לבסוף לילי מצליחה לאחוז בפרקי ידיה של לאנה ומצמידה אותה למיטה כשהיא כורעת וגוהרת מעל גופה של לאנה. "תפסתי אותך," היא אומרת.
לאנה צוחקת, מרופפת את אחיזתה בתמונות, והן מתפזרות על המיטה. לילי מרפה מידיה של לאנה, ולאנה שולחת יד ומסיטה את השערות מפניה. "את כמו בן," היא אומרת. "עם השׂער הזה."
לילי צוחקת קצרות. "מה פתאום.״
לאנה תוחבת קווצה משערה של לילי מאחורי אוזנה. "בן יפה," היא אומרת.
לילי לא יודעת לאן היא אמורה להסתכל. בחיפושיה היא נתקלת קצרות במבטה של לאנה ורואה בעיניה משהו כמו סקרנות.
"התנשקת פעם עם מישהו?" שואלת לאנה.
"לא."
הכול קורה מהר. לאנה נשענת על מרפקיה ומצמידה נשיקה לשפתיה של לילי. לילי מרגישה כאילו סחף אותה גל מעל רגליה והצניח אותה שוב אל האדמה. לאנה נשענת על המזרן. "טוב, אז עכשיו כן."
לילי אוספת את התצלומים, קופצת מהמיטה ומחזירה אותם לקופסה, ואז טומנת את הקופסה בחזרה בארון. אצבעותיה רועדות. לשפתיה טעם של שפתון: מסטיק דובדבנים ושעווה.
"אל תיראי כל כך המומה." לאנה צוחקת. "זה לא כזה סיפור."
בימים הבאים לילי לא רואה את לאנה, והיא שואלת את עצמה אם משהו השתנה. היא מנסה לקרוא ללאנה מלמטה, אבל לאנה לא עונה. לאנה מעולם לא הזמינה אותה לביתה.
הימים נעשים חמים יותר, דביקים יותר. לילי לא חשבה שזה ייתכן. היא מתחילה להתקלח במים קרים פעמיים או שלוש ביום ושמחה שרותי שוטפת את המרצפות פעמיים בשבוע בדלי מים קרים. רותי קנתה לה מאוורר, ובלילות לילי נרדמת לאוושתו החרישית, שמזכירה לה את רחש הגשם בוונקובר. מדי ערב, כשלילי יושבת עם דודתה אחרי הארוחה וצופה בסוף החדשות, תחזית מזג האוויר אינה משתנה. הארץ הארוכה, שצורתה כמין גביע גלידה רעוע — ים המלח והכינרת כחרוזים כחולים מושחלים על חוט בחלקה המזרחי — זרועה שמשות מחייכות. החלק שהיא הכי אוהבת בתחזית מזג האוויר הוא כשהחזאי מדבר על גובה הגלים.
בשבת לילי רואה את לאנה מדברת עם ציון על המדרכה. ציון משעין על הברזלים רגל נתונה בכפכף. לילי ניגשת ואומרת שלום, ולאנה מרימה אליה מבט עייף. היא מעשנת סיגריה.
"לא ידעתי שאת מעשנת," אומרת לילי.
"אז מה?" לאנה מושיטה לציון את הסיגריה.
"לאנה," הוא מפציר. "חכי."
"אפשר ללכת אלייך?" שואלת לאנה את לילי ומשלבת את זרועה בזרועה. "לראות סרט או משהו?"
“לא כדאי לך להסתובב יותר מדי עם הילדה הזאת," אומרת טליה ללילי בערב, כששתיהן אוכלות אבטיח במטבח. “המשפחה שלה דפוקה לגמרי."
לילי מרימה את עיניה. "מה זאת אומרת?"
"יש שם בלגן שלם." טליה יורקת גרעין אל צלחתה. "אבא שלה שיכור, ואימא שלה… ראו אותה מסתובבת עם אלי מהמכולת."
"נו?"
"הרוסיות האלה, הן מגיעות הנה ולוקחות את כל הבחורים. הישראלים אוהבים בלונדיניות. הזוג פה ממול התגרשו, ואחרי שבועיים הוא כבר עבר לגור עם איזה נטשה."
"היא רוקחת," אומרת לילי. "והם לא רוסים, הם מבלרוס."
"מה?"
"היא רוקחת והוא מהנדס. קשה פה בארץ. הם לא מצליחים למצוא עבודה. והשפה."
טליה מסתכלת רגע בלילי, וחיוך מתפשט על פניה. "את מתה עליה. ערפאת הקטנה מאוהבת."
"מה פתאום." לילי מסמיקה. היא קמה ומניחה את צלחתה בכיור, פניה בוערות.

איילת צברי נולדה בפתח תקווה, ומאז 1998 חיה בקנדה. כעיתונאית פרסמה כתבות במעריב. היא בעלת תואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת גוולף, וכיום מלמדת כתיבה באוניברסיטת טורונטו, עיר מגוריה.

 

 

X