המסע של אודליה | לרכישה באינדיבוק
המסע של אודליה

המסע של אודליה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 272
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 55
- 30

זוהי המלודרמה המרה/ מתוקה/ עצובה/ מצחיקה אשר על גבול הפתטיות אודות אודליה האפרורית ואמה המופקרת ורבת המעללים פאולינה. שתיהן נמלטות על נפשן בערב בהיר אחד של סוף חודש מרץ 1996 מביתן אשר בקרית גת, מאימת נושי השוק האפור החפצים לרוצחן נפש, בגלל הסתבכות כספית נוראה של פאולינה.
הן מגיעות באישון לילה לביתה של ריטה (הקרויה לעיתים גם גב' הנרייטה) אחותה הבכורה והאלמנה של פאולינה, המתגוררת "בגפה" ברחוב יונה הנביא בת"א, אשר איתה לא התראו זמן ממושך בגלל סכסוך משפחתי מסובך ורב שנים.
מכאן מתחילה סאגת אירועים סהרורית, מהירה, קצבית, רבת משתתפים וטורדת מנוחה המשתרעת על פני שבוע ימים, המובילה את גיבורי העלילה התזזיתית ורבת התפניות לשאלות בתוך נפשם פנימה אשר יחשפו סודות ושקרים בקרב גיבורי הסיפור ההולך ומסתבך אל התרתו המפתיעה והבלתי נמנעת.
תוכנו של הספר הכתוב במכוון כמלודרמה מופרכת ופתיינית, עוסק ביחסים משפחתיים בכלל ובמורכבות היחסים שבין בנות לאמהות בפרט. מהות הדברים דיכוטומית כשחר הבריאה, מול צרות העין, הרוע, השנאה, הלעג והאכזריות האנושית ניצבת אהבה גדולה, ידידות, אמת, הקרבה וגאולה.
ההיגוי והפיסוק בספר אינם מדוייקים במכוון, ותפקידם להדגיש מצבים, מקומות ורגשות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המסע של אודליה”

בקרוב…

בדיוק כשטיגנה את השניצל האחרון נשמע הצלצול הנורא הזה בדלת. אודליה נבעתה, היא הכירה היטב את כל סוגי הצלצולים: משה, שמנסה לפתוח עם הידית ורק אחר-כך מצלצל פעמיים, תומר, שתמיד מנסה לפתוח בבעיטה, ורק אחר-כך לוחץ לצלצול אחד ארוך עד שהיא פותחת, ואימא שלה פאולינה, שמגיעה, צועקת לה עוד מהרחוב שהיא למטה ואחר-כך מצלצלת באלגנטיות באינטרקום (כשהוא לא מקולקל), וכשהיא בדלת, צלצול אחד קטן.

הצלצול הזה היה שונה, ארוך ומתמשך, מישהו בחוץ, מאחורי הדלת, היכה וחבט עליה בטירוף, רעש החבטות נשמע היטב בכל רחבי הבית, ואי-אפשר היה להתעלם מהן יותר.

אודליה שקלה אם לשאול מי זה, אבל החליטה שיותר טוב לה שיחשבו שאין אף אחד בבית ואולי יפסיקו את הצלצול, היא גם פחדה ללכת ולהציץ בעינית של הדלת כדי לראות אם יש שם מישהו שהיא לא מכירה. היא פסעה בזהירות לחדר האמבטיה, שם חשבה שיהיה שקט יותר, וחוץ מזה היא תוכל להביט מהמרפסת ולראות אם יש אנשים למטה ולקרוא למישהו שיעזור לה. היא עמדה במרפסת הקטנה של חדר האמבטיה והשקיפה למטה אל מה שהיה פעם הגינה של בלוק מספר שלוש בשכונה ד', קריית גת.

החבטות על הדלת נמשכו ואודליה נזכרה שוב שמשה הזהיר אותה פעמיים הבוקר שלא תשכח לגשת לדואר כדי לברר למה אין להם קו טלפון בבית מאתמול בלילה, תומר יצא הבוקר לטיול שנתי של יומיים לראש הנקרה והיא, כרגיל, דואגת שאולי יצלצל הביתה והקו יהיה מנותק. משה, שלחו אותו הבוקר לנסיעה "ספיישל" לים-המלח. רונן, הנהג הקבוע של הספיישלים לים-המלח, יושב שבעה על אבא שלו ז"ל ויחזור רק בעוד שלושה ימים, ככה שמשה, במקום לנסוע לחיפה כמו בכל יום רביעי, שלחו אותו מתחנת המוניות "ניצני הדרום" ליומיים לים-המלח עם צליינים, כולל לינה. רק כשיצא משה מהבית העזה אודליה להוציא מהמגירה התחתונה במטבח את המעטפה שבתוכה נמצאו חשבון הטלפון וכסף מזומן שנתן לה משה לפני יותר משלושה שבועות, ובאמת התכוונה לרוץ לדואר, אלא שהחבטות על הדלת לא פסקו, ולאודליה נדמה היה שהן אולי נחלשו מעט, ואז, פתאום, פסקו החבטות על הדלת ונשמע רק הצלצול הארוך והמעצבן. ממרפסת חדר האמבטיה ראתה פתאום אודליה את השכנה שלה מהקיר המשותף, ויולט פרץ, צועקת אליה מלמטה ומנפנפת לה בשתי הידיים וגם מרביצה לעצמה על הראש שהיה עטוף כמו תמיד במטפחת צבעונית כשהייתה מחוץ לבית, ולאודליה היה נדמה שהיא אומרת: "אימא שלך כבר 20 דקות דופקת לך בדלת ואת לא פותחת לה, מה קרה לך היום, את לא שומעת? נהיית חירשת? היא כולה מעולפת שם בחוץ, היא גמורה הבן-אדם, היא מתה".

אודליה רצה אל הדלת והציצה ליתר ביטחון בעינית. פאולינה, אימא שלה, ספק נשענת ספק שוכבת על הדלת, מחזיקה בידה האחת מזוודה שחורה וענקית שאודליה לא ראתה בחיים, ואגודל כף ידה השנייה דבוק אל פעמון דלת הכניסה.

בתנועה חדה, עטופה ברגשות אשמה, פתחה אודליה את דלת הבית ופאולינה, אימא שלה, קרסה פנימה אל ההוֹל המצוחצח, גוררת אחריה את המזוודה המפלצתית שעל ארבע זוויות האלומיניום המעוגלות שלה היו מצויירים פיות

 

אמר בא מבאר שבע בשביל אני ישלם לו מהחוב, אמרתי לו אני אין לי פה כסף, תבוא עוד יום-יומיים, יבוא מרקו יביא לך מה שצריך. הוא בתל אביב, נסע לחפש עבודה. אני לא גומרת לדבר והמנוול הזה מתחיל לצחוק, כל גוף שלו זז, ואני אומרת לו מה יש? הוא מוריד משקפיים של עיוורים אני רואה הוא פוזל לכל הצדדים והוא גם אומר לי: מותק, החבר הדרעק שלך, חבר הבן-זונה שלך, המרקו שלך כבר מזמן ברומניה, עושה חיים בין הרגליים של אשתו, כבר ביום שני הוא נסע המניאק, השאיר אותך פה לבד יא זקנה מטומטמת, פראיירית, איזה מילים אמר לי הבנדיט הפושע, חשבתי אני מתה, בכיתי, הרבה, ואז הוא אומר לי: אני חוזר ביום ראשון הבא עם עוד מישהו מתל אביב, יש לך שלוש יום לסדר החוב, אם הכסף לא פה אני חותך לך הפנים, אם גם ביום רביעי שבוע מהיום אין לך הכסף אני חותך אותך לחתיכות, שם בשקיות ניילון ומפזר אותך במזבלה של השוק של באר שבע, הבנת יא זבל?"

אודליה נרעדה, צמרמורת עזה אחזה בה וטלטלה אותה עד צוואר, נדמה היה לה שיום רביעי זה היום, אבל היא לא הייתה בטוחה. הפחד שיתק לה את המחשבות, והמראות המבהילים שלה ושל פאולינה חתוכות לחתיכות, זרוקות בתוך שקיות ניילון שחורות במזבלה של שוק באר שבע הפחידו אותה עד מאוד.

"אנחנו בורחות לתל אביב", נשמע פתאום קולה ההחלטי של פאולינה מבעד לערפל הסיגריות הסמיך שאפף אותה. "היום זה היום של הרצח. המנוול הזה, מרקו, באמת ברח לרומניה עם כל הכסף והשאיר אותנו כאן לבד עם כל הצרות. הוא אמר לי, הרוצח, כל יום ריבית עולה, מה אני מבינה? אני רק יודעת שאנחנו חייבות המון, המון כסף, ואין מאיפה לתת! אם לא נברח הערב אנחנו רצוחות, קאפוט, גמר לנו החיים".

וכאשר אורה, המורה ללשון ומחנכת הכיתה, פיה פעור למראה החגיגי מדי של פאולינה, הייתה אומרת שאודליה מתקשה באנגלית, ענתה אִמה שזו לא שפה חשובה ויותר טוב ופרַקטי (ככה היא אמרה) ללמוד צרפתית והעתיד של העולם זה הצרפתית, ושגם בחוץ לארץ, משם היא באה, כל המשפחות הכי מכובדות דיברו רק צרפתית, ותרבות צרפת היא החשובה בעולם, ושהיא, פאולינה, יכולה ללמד אותה צרפתית בבית כי אצלה זו שפת אם וזו גם השפה של העתיד. וכאשר אורה ההמומה, שכושר הדיבור חזר אליה לבסוף, הוסיפה ואמרה שהיא מבינה את הצורך ללמוד צרפתית, אבל לשלוח את הילדה עם כריך שעשוי מרשמלו ולחם אחיד לארוחת עשר זה לא מזין ולא בריא, ענתה פאולינה שזה לא יפה להגיד מילים כאלה גם בתור מורה וגם בתור מחנכת וגם בתור בן אדם, וחוץ מזה ילדים צריכים הרבה סוכר כי הם צומחים, ככה חינכו אותה מהארץ ממנה באה, שם בכלל, גערה במחנכת אורה, היה יותר נימוס ויותר קולטורה, ומורות לא דיברו ככה אל ההורים, ולדעתה אודליה ילדה חכמה ומיוחדת ואם היו נשארות בארץ שממנה הגיעה כבר מזמן הייתה תלמידה מצטיינת, שפּה לא מתאים לה לחיות, ואין לה אפשרויות להצטיין, וחוץ מזה היא, פאולינה, אם הייתה נשארת בחוץ לארץ הייתה צריכה להיות, עם האינטליגנציה שלה, או רופאה או זמרת, והגיעה לארץ בגלל האהבה והאהבה שלה הלכה אבל לה לא היו הרבה ברירות כמו לצעירים של היום, ונשארה פה עם כל האסיאתים, וכל החיים שלה הלכו פייפן… ואז, כולה נסערת, הייתה קמה, נועצת באורה המבוהלת מבט מלא בוז, יוצאת וטורקת את דלת הכיתה בתוכחה, צועדת בהחלטיות לחדרי ההנהלה להתלונן

 

עדויה שלוש טבעות זהב, סגרה על עיניה, אפה ופיה. היא רצתה לצעוק, אך פיה היה חסום באצבעות העבות הנודפות ריח ניקוטין, דג מעושן ואפטר-שייב לא ידוע. עיגולים שחורים סיחררו אותה והיא הרגישה שהיא מאבדת את נשימתה. ההווה שלה החל להתפוגג ולהיעלם, היא ראתה בבירור כיצד היא צונחת לתוך בור עמוק ואפל, שחור, אינסופי ונעדר ממשות. ראשה נשמט וידיה צנחו לצידי גופה שדמם.

ריטה איבדה את ההכרה במושב האחורי, לפיכך לא יכולה הייתה לשמוע את זעקותיו החנוקות של דוד, הנהג הקבוע ממוניות "חן הכיכר", שננעל בבגאז' האחורי של גאוותו, מונית המרצדס החדישה שקיבל באותו היום ממש ושעל קיומה שמר בסוד כדי להפתיע את ידידתו גברת ריטה. המונית המשיכה בנסיעה מהירה ומעל למהירות המותרת אל חלקו הצפוני של רחוב הירקון.  בבית ברחוב יונה הנביא כבו האורות.

סאלומה וקישוטיה עזבו את הבית על האופנוע של דורון בדרכם למועדון של ג'ורג', ואודליה ופאולינה התכוונו לעלות על המיטה הזוגית בחדר השינה של ריטה, אבל אז צלצל הטלפון. הן קפאו על מקומן מחמת הוראותיה של ריטה שלא לענות לאף שיחה או צלצול כדי שלא להתעמת עם הלא נודע המחכה להן מהעבר האחר. הטלפון נדם והן השמיעו אנחת הקלה שנתחלפה שוב בבהלה עם חידושו של הצלצול.

הן לא שיערו כי על הקו מחכה צמח הזקן מ"צמח ובניו – הכול לבית" שחיכה לריטה והריבות שלה כמו כל ערב חמישי, ולא הבין למה היא מתעכבת זמן כה רב. הרגשת אי-ודאות עמומה פשטה בו כאשר החזיר את שפופרת הטלפון על כנה. ריטה הייתה מאוד אחראית, ואם היה נבצר ממנה להגיע הייתה מודיעה לו

"הוא מטפל באינדיווידואל שלי ופותח לי אותו. אני, שחייתי בסוד כל השנים האלה. דורון ערני אליי מאוד ומבין באיזו בדידות מנטלית חייתי כל השנים האלה של ההשפלה מהסביבה הקרובה והרחוקה שלי, כלומר הקרובה, שזה אבא שלי שלא קיבל אותי כמו שאני, והרחוקה, כמו למשל מוריס שמצא אותי באותו היום הגורלי של ערב ראש השנה, שברחתי מהבית, וניצל אותי מינית וגם מחשבתית וגופנית שלוש שנים עד שפניתי לו עורף ונהייתי עצמאית, אמנם בודדה אבל לא מנוכרת, פגועה אבל לא פוגעת, חיה בעיר גדולה, זקוקה להבנה".

"אז מה נשאר?" חשבה אודליה. "אילו עוד סודות היא מסתירה?"

סודות? היא רגילה, הרי תמיד היו סודות סביבה, לחישות, מבטים. עם חלוף השנים הבינה, ראול ופאולינה וריטה והחיים הלא גמורים שלהם… סודות. אבא שלה צביקה שנעלם בתוך הזמן והזיכרון, סבתא שלה שברחה עם יורק אש צועני ברומניה. פפי, האבא של ראול, שמת מצער… הרי זה מה שהבריח אותה מבית המשוגעים שבו חיה כדי להתחתן עם משה והיא נושאת את תומר בבטנה. האם בכלל אהבה את משה באמת יום אחד בחייה, או שמא הוא שימש בידיה רק צוהר, דלת שנפתחה כדי לברוח דרכה לעולם אחר שדימתה שיהיה שונה ועוטף ומחבק?

די מהר התחוור לה שהיא חיה באותו עולם בעצם, עם אותם האנשים, רק השמות והצורות סביבה התחלפו. גם בעולם החדש לכאורה שאליו הגיעה לא שרר אושר גדול, גם פה נכחו הכאב והצער והסבל. נדמה שהצוהר שנפתח היה רק תעתוע, אשליה, הבטחה שלא מומשה.

 

כי שלושתן כבר ניצבו בפתח המועדון, והמראה שנגלה לעיניהן עלה על כל מה שדימיינו לעצמן.

סוף סוף הושלך הס במועדון. על במת עץ קטנה צבועה בשחור מבריק, בתוך אלומת אור ממוקדת ולא גדולה, ניצבה סאלומה במלוא תפארתה. היא הייתה לבושה בשמלה שחורה וארוכה, במרכזה שסע שהסתיים הרחק מעל ברכיה וחשף זוג רגליים ארוכות נעולות בסנדלים אדומים גבוהי עקב, שנרכסו עד לקרסול ברצועות עור. היא עטתה על ידיה כפפות שחורות אשר הסתיימו עד מאחורי המרפק. שׂערה הורם ושובץ בפרח אדום, זהה בצבעו לסנדליה ולאודם על שפתיה, שנוסף לשרבוב הטבעי שלהן שרבבה סאלומה אף יותר מתוך כוונה לשוות להן נופך דרמטי מקסימלי.

היא פיסקה קלות את רגליה וניצבה במרכז אלומת האור, עיניה מביטות בערגה אל נקודה לא ברורה בחלל המועדון. אודליה החסירה פעימה.

נשמעה מוזיקה חרישית, סאלומה השפילה את עיניה, נטלה את המיקרופון והחלה לנוע בתנועות איטיות וחתוליות על הבמה הקטנה, אלומת האור שבעקבותיה לוכדת אותה. היא התחילה ללחוש, מלטפת את המילים, מאנפפת, עוגבת על המיקרופון, תנועותיה חושניות, מאוכזבת, מאוהבת, מזהירה עם האצבע המורה את הקהל מאהבה כוזבת, מפנה עורף, מתפתלת על כיסא אדום בצד הבמה, מחליקה ממנו, אוחזת במותניה בייאוש, הבעתה דרמטית ואף משתוממת, מניחה על הכיסא רגל חטובה עטופה בגרב ניילון שקופה, מנוקדת עיגולים שחורים ונוצצים, קורצת בעינה אל הקהל. היא הגבירה מעט את קולה, עדיין חושנית ומפתה, האיטלקית מתנגנת מגרונה

 

אודליה הביטה בסאלומה במבוכה. היא נטלה קרקר שומשום ואמרה: "את מתכוונת להגיד שגם עם אמנון וולף היה לך משהו?"

"לא, לא איתו, הוא חיפש אותי כדי שאסלח לו לפני שהוא ימות. מרדכי קוקו, הרב מבאר שבע, הוא היה הראשון…"

"היית בת פחות משלוש-עשרה".

"נכון, הייתי ילד, אבל הרב מרדכי קוקו קלט אותי".

"למה את מתכוונת?"

"אחרי שבועיים-שלושה שהייתי מגיעה אליו כבר לבדי, הוא אמר יום אחד שמאוד חם, חודש אב, שכדאי להוריד את החולצה ולהישאר עם גופייה. הוא עזר לי להישאר בלי החולצה והתיישב מאחורי השולחן הגדול שלו, והנשימות שלו היו קשות, כבדות כאלה. הוא אמר לי לקרוא את הדרשה והביט בי במבט המוזר הזה שעם השנים למדתי לזהות אצל הגברים, ואני קוראת את הפסוקים ומרגישה שהשולחן מתחיל לזוז ורואה איך הרב מרדכי קוקו מגרד במרץ את הבטן שלו מאחורי השולחן והעיניים שלו נעשות קטנות, ואז הוא אומר לי: 'שלומי, תוריד את הגופייה, חם, חם היום', ואני מוריד את הגופייה, ילד, מה הוא יודע, הרב אומר אז עושים, והוא מתחיל להיאנח ואני חושבת שהוא מרוצה מהקריאה שלי וקורא בקול גדול יותר כדי שהוא ישמח ויגיד לאבא שלי שאני מתקדם יפה, ופתאום השולחן מפסיק לזוז, והרב מפסיק לזוז גם כן, והעיניים שלו פתוחות וגדולות כאלה, ואני שואלת אותו: 'כבוד הרב, כבוד הרב (כמו שאבא שלי היה קורא לו, מהכבוד), אתה מרגיש טוב, אתה בריא?' והוא מסתכל עליי, העיניים שלו זכוכית, יש ריח של שקדים רטובים באוויר, והוא אומר בשקט: 'הכול טוב, תלבש חולצה ותלך הביתה, גמרנו להיום'.

האם רק חייה של סאלומה נהרסו ונקברו? וחייה שלה? השנים שחלפו, התקוות שפגו, האשליות שנופצו. עוד כשהגיעו כעולים חדשים לישראל חשבה שבארץ החדשה הכול ישתנה, אולי ראול יוכל לאהוב אותה, אולי היא תשתנה בשבילו והוא לא יאמר לה עוד שהתחתן איתה רק כדי לא להיפרד מפאולינה. שנים של חיים בצל של פאולינה, שנים של מבטים ושתיקות וכעסים והאשמות. שנים שבהן שקלה לא פעם לשים קץ לחייה המיותרים ולהשאיר אותם לבד, את שניהם, נאשמים ואשמים, שיכתבו על הקבר שלה שהרגה את עצמה בגללם. היא דמיינה את עצמה תלויה על הקורה שמחברת בין המטבח למרפסת הצפונית, בזמן שראול שב מהמשרד וקורא בשמה שוב ושוב, ומגיע למטבח, כמו תמיד כשחזר רעב מהעבודה, ורואה אותה תלויה על הקורה, ולא יסכים להיכנס שוב לעולם למטבח שבו שמה קץ לחייה. התמונה הזו תמרר את חייו לתמיד והוא יעזוב את הבית ברחוב יונה הנביא, הבית שבו לפי השמועה שמה אישה אומללה קץ לחייה בגלל בעלה שהיה מאוהב באחותה. היא שקלה גם להידרס ברחוב אלנבי פינת בן-יהודה בגלל המרכזיות של המקום, אך הגיעה למסקנה כי מותה ייראה כמו תאונה רגילה ולא התאבדות, והיא הרי רצתה שהוא יֵדע שזו הייתה התאבדות לכבודו. פעם כבר החלה לבלוע כדורים נגד תיאבון שקיבלה בקופת חולים באחת התקופות השמנות שלה, כדי לגמור את החיים שלה. היא הכינה לעצמה קערית עם 26 כדורים (זה מה שנותר לאחר ארבעה חודשים של ניסיונות לא מוצלחים לרדת במשקל בעזרתם), אבל אחרי הכדור השישי השתעממה והיה לה מר בפה והיא החליטה לוותר ולחשוב על אופציה אחרת. אבל החיים המשיכו, ואודליה הגיעה בחופשת חול המועד סוכות לתל אביב ועשתה לה שמח בלב, והיא דחתה את תוכניות ההתאבדות למועד

ותמרור מואר האוסר זאת, והחל לנסוע בעקבות הוולוו השחורה לכיוון רחוב בן- יהודה בחלקו הצפוני.

בתוך הוולוו שררה עלטה, חלונותיה הכהים הסתירו את הנעשה בחוץ, וצמח ישב לבדו במושב האחורי המרווח והריק, שוקע אל תוך ריפודי עור שחור, רכים ובעלי ריח מתקתק ואופייני. נהג הוולוו, שהרכיב משקפי שמש שחורים למרות העלטה בפנים ובחוץ, לא הוציא הגה מפיו ולא סובב ראשו לעבר צמח, שהיה נבוך לא פחות מאשר היה מתוח, וכאשר הגיעה המכונית לרחוב בן-יהודה פינת גורדון עצר אותה במתינות הנהג המחריש, וללא אומר הושיט לצמח סרט בד שחור ורחב תוך שהוא מורה לו בתנועת יד החלטית לקשור את סרט הבד על העיניים. צמח ציית מיד, הוא לא רצה להצטייר כמי שאינו ממלא הוראות. העלטה התחלפה לחלל אטום חסר צבע או מוחשות, שררה דממה וצמח איבד את תחושת הזמן והמרחב. הוא לא ידע אם המכונית החלה בנסיעה או שמא עומדת עדיין במקומה. הוא המשיך לרחרח את ריפודי העור שבהם זיהה עתה גם ריח ניקוטין קל ובושם חמצמץ, וחיכה בסבלנות לבאות.

כל אותה העת נעו דוד, מוניתו ושתי המלוות בעקבות הוולוו השחורה אשר שייטה באיטיות לכיוון צפונו של רחוב בן-יהודה. אנשים שוטטו ברחוב, חלקם מתעכבים מול חלונות הראווה, אחרים נכנסים ויוצאים אל בתי הקפה, הברים ובתי האוכל, אחדים יוצאים עם כלביהם לטיול לילי אחרון. איש מהם לא שיער כי ברחובם השקט מתבצע מעקב דרמטי וחשאי אשר בסופו ייחרצו גורלות.

הוולוו הגיעה לפינת ארלוזורוב, ובניגוד למצופה פנתה שמאלה לכיוון הים. דוד נהג המונית נע מיד בעקבותיה, הוא לא ידע כי אחריו פנתה שמאלה גם חיפושית כתומה מודל 74', בתוכה הנהג לבוש מעיל הגשם בצבע חאקי.

דוד נהג המונית היה מתוח ומרוט עצבים, רגליו, גרביו ונעליו היו לחים וקרים מהמסע הקשה והמהיר, וכאשר הגיע והקיש על דלת הדירה בקומה השלישית ברחוב יונה הנביא נפתחה זו ללא הפרעה ובחריקה קלה. להפתעתו הדירה הייתה חשוכה, והוא החל לדאוג. הטלוויזיה דלקה ואורה ריצד על קירות הסלון, האור במסדרון המוביל אל חדר האמבטיה דלק ואפשר לו להתקדם הלאה, כך שהבין מיד כי הוא מהלך בתוך שלולית רדודה ועכורה. הוא נכנס למסדרון, דלת חדר האמבטיה הייתה שבורה לחתיכות, שהיו מפוזרות על רצפת המסדרון. הוא התקדם הלאה לחדר האמבטיה, תוך שהוא לוחש בשמה של ויקי, נכנס פנימה, והביט באמבטיה המרוקנת ממים, על דפנותיה כתמים אדומים בצורות וגדלים משתנים, וכך גם על הקיר תומך האמבטיה שתכנן אבא של ראול והיה יחיד מסוגו בעולם, וכן על רצפת החרסינה הרטובה העשויה ריבועי שחור לבן.

דוד נהג המונית המבועת לא ידע את נפשו. הוא היה משוכנע כי אנשי הכנופיה חסרי הרחמים הקדימו אותו, רצחו את ויקי ואלגרה והעלימו את גופותיהן. הוא לא ידע כי בזמן מנוסתו לאורך חוף הים הגיע לדירה צוות כבאים (אחד מהם אף זיהה את אלגרה ובירך אותה לשלום), שבר בעזרת גרזנים את דלת חדר האמבטיה לפיסות קטנות, חילץ את סאלומה, שעדיין נשמה אך הייתה מחוסרת הכרה, מתוך המים, עטף אותה בשתי מגבות ונשא אותה על הידיים אל תוך רכב מכבי האש המהבהב, תוך שהוא מתעלם מחוסר ההתאמה הבולט באבריה המוצנעים של סאלומה (הצוות היה מורגל ממילא בחילוצים יוצאי דופן), והחיש אותה לחדר המיון של בית החולים "איכילוב" כשהיא מלווה בוויקי ואלגרה, שהיו על סף התמוטטות עצבים.

 

חגורת מותן רחבה ואדומה אף היא. בעקבותיה נכנס אל החדר בחור רזה, הבעתו נוגה, שׂערו קצוץ ומשוח בג'ל, בידו החזיק מזוודה קטנה בצבע אפור.

"תכירי, רונן, מעצב השׂער והמאפר האישי שלך. את הבגד והנעליים אני בחרתי לך מהבוטיק במלון, יש לך גם לבנים חדשים בצבע שחור, זה מה שהוא אוהב. אם את רוצה להיות איתו, את צריכה לעשות את מה שהוא אוהב".

קולה של אלינור היה נעים כתמיד, היא המשיכה להסביר כי היא אשת הקשר בחברה ודואגת גם למיזוגים רב ערוציים לדבריה. פאולינה לא הבינה הרבה אך דבריה של אלינור הותירו רושם עמוק על רונן, שהחל לפרוק את תכולת המזוודה שלו וביקש מפאולינה להתיישב על הכיסא המרופד שמול המראה, שכן עבודה רבה נכונה לשניהם.

בשעה 11:30 הגיחה פאולנה אל הלובי וגרמה לתדהמה כללית בקרב פקידי הקבלה ומנהל המשמרת התורן. שׂערה הזהוב הוגבה, נופח ונבנה לתלפיות, עיניה הושחרו ושפתיה בהקו באדום אביבי חם. באותו הצבע נצבעו גם ציפורני ידיה ורגליה. אורחי המלון סובבו ראשם ולטשו עיניים בפאולינה, שטופפה חרש על עקביה הגבוהים שאת מידתם המדויקת ניחשה אלינור, במסגרת תפקידה הרב-תחומי ורם הדרג, ופנתה זקופה נחושה והחלטית אל דלת היציאה המסתובבת השקופה והמהודרת של מלון "הילטון" ואשר מעבר לה, ברחבת הכניסה, המתינו בתוך הוולוו המצוחצחת למשעי, שביקרה זמן קצר לפני הגעתה במכון לפוליש ושטיפת מכוניות, מישקה הנהג השתקן ובמושב האחורי, רגליו פשוטות לפנים, לבוש בחליפה חדשה בצבע ירוק בקבוק, פניו זחוחות ובפיו סיגר קובני משובח, רומן, כולו נכון ומזומן לקראת נסיעת התענוגות לים- המלח.

עמומה וכמעט בלתי מורגשת ובאוויר נשמעה מוזיקת ג'אז חרישית. פאולינה חשה שהיא מרחפת על ענן עשוי קצפת, היא התבוננה סביבה וחששה לזוז שמא תעשה פעולה לא אחראית. היא ידעה כי אלו החיים האמיתיים, החיים שתמיד היו שלה אבל איחרו להגיע. הייתה לה תחושה שאי-אפשר היה להתעלם ממנה, תחושה שתמיד פיעמה בה, היא ידעה שהיא אישה אצילית אהובה ומכובדת.

מקצה המסעדה הריקה פסע אליה באיטיות מכוונת רומן. הוא היה לבוש בחליפה כהה וגזורה היטב, שונה מזו שלבש בבוקר. הוא בירך אותה בערב טוב, החמיא לה על הופעתה והתיישב מולה, מביט בה בעיני זכוכית אשר קשה היה לפרש את הבעתן, כיוון שלא הייתה כזו.

 

בזמן שקרו כל האירועים האחרונים, כלומר הדרמה הכפולה ברחוב יונה הנביא (הצלתה של סאלומה בידי מלוויה והיבטיו הפסיכולוגיים של האירוע) והמפגש הרומנטי ב"הילטון" ים-המלח, היה דוד נהג המונית האמיץ מורדם שלא מרצונו בחדר נפרד ואטום בדירת המסתור של כנופיית החוטפים הבאר-שבעית.

ה"גוש-דוב" השקה אותו בוויסקי מהול בסמי שינה כדי למנוע בריחה נוספת או הפרעה כלשהיא מצידו עד לשובם של ה"בוס" ואהובתו ממסעם הרומנטי, מסע הקסם אשר בסופו ייחרצו גורלות.

ריטה שכבה זה זמן מה ערה במיטתה. אודליה עדיין ישנה לצידה נינוחה, מדי פעם מלמלה. אפשר היה לשמוע מילים מקוטעות כמו "תומר" ו"משה" ו"אבא". ריטה ליטפה את ראשה, מאמצת את גופה הרפוי מדי פעם אל חיקה. פעם מזמן, עוד לפני שממי, הסבתא של אודליה, ברחה עם הצועני שלה

 

כדור השמש החל לנוע באיטיות מאחורי הרי מואב, וקרניים חיוורות האירו באור קלוש את המדבר ואת הימה, שצבעה נראה מתכתי מתמיד באור החולני.

דלתות הרכבל נפתחו, ורומן, שצבע עיניו באור הבוקר החיוור תאם את צבע הימה מתחתיו, הושיט את ידו הגדולה לפאולינה הנפעמת (היא הרי לא ביקרה במקום מעודה) ועזר לה לצאת אל החוץ הקריר והצח.

הם השקיפו בדממה אל המדבר, מעשנים סיגריות "קנט" ארוך שמישקה נצטווה לקנות במיוחד למען אהובת לבו של רומן, ואחר-כך החלו לצעוד באיטיות אל מרכז ההר. מסביבם שרר שקט מוחלט ועקבי נעליה הגבוהים של פאולינה החליקו מדי פעם על סלעי ההר הבהירים והשמיעו קול צורמני שהפר את שלוות המקום. בשפת אבותיה סיפר לה רומן על מה שאירע לפני אלפי שנים ועל קדושת המקום, ואף הפליג בתיאור מות הגיבורים של האנשים שנמלטו אל ההר הגבוה. פאולינה התעטפה ביראת כבוד, היא לא הייתה אישה דתייה אך דבריו של רומן הותירו בה רושם קשה ודמעה אחת זלגה מעיניה הירוקות, ממסה ענוגות את לבו המאוהב של רומן. הוא כרע על ברכיו, הביט אל תוך עיניה ואמר כי הוא רוצה לומר לה משהו חשוב. פאולינה לכסנה אליו מבט ירוק. לבה הלם והיא לא ידעה מה בדיוק רוצה ממנה רומן על ראש ההר. היא רק קיותה כי אין ברצונו להפגין בפניה את שוב את ביצועיו הליליים דווקא על ראש ההר המקודש, עד כדי כך הייתה נכונה להקריב למען אחותה.

רומן הוציא מכיס הג'קט המעוצב שלו טבעת זהב עבה, משובצת בחמש אבני יהלום, הגיש אותה באבירות אירופית לפאולינה הנדהמת ואמר כי זו טבעת האירוסין שלה. כאשר שאלה אותו למי עליה להינשא כדי להציל את אחותה ובתה מהשבי, ענה לה שהיא לא צריכה להציל אף אחד יותר כי בסוף היום

המחבר איתן מנשרוב הוא צייר ואמן ,בוגר מכון "אבני", ועוסק גם בהוראת ציור ואמנות, עבודותיו מוצגות בארץ ובאירופה.
יליד תל אביב ,העיר בה נולדו הוריו וכן הורי הוריו…
אהבתו הגדולה לעיר באה לידי ביטוי בספר בו מתרחשת העלילה בת חמשת הימים ומדלגת על תקופות זמנים ומקומות כמו הרחובות אלנבי, יונה הנביא ויורדי הסירה, הטיילת, יפו, איכילוב, התחנה המרכזית לדורותיה ועוד…
זהו ספרו הראשון היוצא לאור

X