המסע המשותף | לרכישה באינדיבוק
המסע המשותף

המסע המשותף

שנת הוצאה: 04/2016
מס' עמודים: 184
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 61.2
- 39

5 ימים – 4 גיבורים – 3 סופרות – 2 חלקים – 1 מסע משותף

המסע המשותף מתאר סדנה קבוצתית בת חמישה ימים בגליל, אותה עוברים עשרה אנשים שלא נפגשו מעולם. הספר מציג את השתלשלות העניינים דרך ארבע דמויות מרכזיות, כשכל אחת מהן מביאה את סיפור חייה האישי ואת המטען הרגשי והבריאותי שהוביל אותה למסע.

הלחץ והמתח של ניסן שכמעט הכריעו אותו, אלונה שהתעייפה מהמרוץ אחר ההצלחה, חוסר היכולת של הראל ליצור אינטימיות ולהימלט מהבדידות, והדיכאון של שירה שהשתלט לגמרי על כל היבט בחייה.

בסדנה הם חווים רכבת הרים של תהפוכות רגשיות, עד שהעולמות השונים משתלבים זה בזה ויוצרים כוח משותף ואינסופי שעוזר לכל אחד מהם בדרכו האישית ומשנה את תפיסתם על החיים ועל הבריאות לתמיד.

המסע המשותף הוא לא עוד ספר של תרופות פלא ופלסטרים מלאכותיים. לא ספר על הגשמה עצמית או על סודות החיים. הוא כן ספר פשוט, בגובה העיניים, מהלב, שמציג גישה קלה ליישום קשר חיובי ומרפא בין אנשים, כזה שכל אחד יכול להרגיש חלק ממנו ולמצוא את עצמו בתוכו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המסע המשותף”

"המסע המשותף הוא סיפור על חיבור לטוב ולמעגל החברתי. הוא מספר על מה שבין הציניות לאמונה, בין הרצון לתת לזה הזדמנות וללכת עד הסוף לבין משיכת הכתף המייאשת. כל מי שרוצה להתחבר ימצא בו מתכון וספר דרך".
אודי סגל, כתב מדיני, חדשות ערוץ 2

"המסע המשותף הוא ז'אנר לא ממש מוכר לי. ועדיין, את הספר הזה קראתי בנשימה אחת. 'אנשים מופתעים כשמישהו אחר מרגיש את הכאב שלהם' נכתב שם וזה העניין. להרגיש את כאב האחר, להיות בשבילו וגם לייצר תשובות בגובה העיניים. ספר שכולו חמלה, אהדה ומחוייבות אנושית".
אריאלה רינגל הופמן, ידיעות אחרונות

ההתחלה

 

הכול התחיל כשפגשתי את אורי.
"אנשים תמיד באים לים כדי לראות את השקיעה. מה מיוחד בזה? אני לא מבין. השמש תמיד הולכת לאותו מקום, בסוף היא נבלעת בתוך המים וצצה מחדש בהרים. אני אישית מעדיף להסתכל על העיר, העיר תמיד משתנה." גבר זקוף ומסוקס התיישב לידי עם הגב לשמש מבלי שבכלל הסתכל עלי או ביקש את רשותי. חצוף קצת, אינטימי, הסתקרנתי. הוא עישן וינסטון אדום ושתה בירה מבקבוק של חצי ליטר. התאפקתי לא להגיב, שנייה לקלוט עם מי יש לי עסק ובטח לא להיות חס וחלילה בתגובת יתר. אחרי דקה של שתיקה הואיל בטובו להסתובב לעברי ולהציג את עצמו: "נעים מאוד, אני אורי." "טלי." לא היססתי ופשוט התאהבתי בו עד עמקי נשמתי. מאותו הרגע היינו יחד כמעט שלוש שנים, עד שאורי החליט שהוא חייב לממש את עצמו בניו יורק ובזאת שבר את לבי.
אבל זה היה החלק היותר פשוט בקשר שלנו. בפעם השנייה שהופיע בחיי הייתי לחלוטין לא מוכנה. עברו כמעט עשר שנים מהפרידה שלנו בנמל התעופה, עשר שנים שבמהלכן לא שמעתי ממנו כלום, אפילו מזל טוב ביום ההולדת לא החלפנו בינינו. שם המשפחה שלי השתנה, כבר הייתי אמא במשרה מלאה וגרנו בדירה חמודה עם משכנתה ברמת גן, לצד קילומטראז' מכובד של טיפולים בקליניקה שאהבתי.
על פניו הכול היה מושלם.
"מה הבעיה שלך? אני לא מבין מה הבעיה," גדי התיישב על הכורסה עם הקפה וכמעט הפיל את הערמה של המגבות המקופלות. "איזו בעיה? תשתה קפה, אין שום בעיה." המשכתי לקפל ושנינו שתקנו. "אבל למה פרצוף תשעה באב? שבת, הילדים מבסוטים, גם את יכולה לנוח. מה יש?" "כן, ממש לנוח. ממתי אני נחה בשבת? כל המיטה שלנו זו ערמת בגדים אחת גדולה. איפה בדיוק אני אמורה לנוח לא הבנתי." "תישני במיטה של נגה, אני אשים להם סרט." "אתה לא רואה מה הולך פה? כל השבוע אני מחכה לשבת בדיוק כמוך, אבל אני לא בדיוק יכולה לנוח. מישהו צריך לנקות אחרי כולם, מישהו צריך לבשל, לבדר את הילדים גם אחרי הסרט. הכול עלי." מתה לברוח. לא ברור אם לארוז מזוודה וללכת או לארוז אותם במזוודה ולשלוח קיבינימט. סיוט. אלוהים, מה אני עושה. שמישהו יציל אותי. מעצמי.
לא חשבתי שאראה את אורי בגלגול הזה. אין לי מושג איך הוא מצא אותי. זה היה לילה מוזר נורא, ירד גשם זלעפות עם ברקים ואולי אפילו ברד. הקטנה שלי כל הזמן התעוררה בוכה ומבוהלת. נרדמתי במיטה שלה ופתאום דפיקה בדלת. חשבתי שאני הוזה, אבל לא, שוב דפיקה. העפתי מבט לחדר השינה שלנו לראות אם גם גדי התעורר. "מי זה?" שאלתי, מתלבטת אם להתקרב לדלת, ובכל זאת הצצתי דרך העינית, אבל לא הצלחתי לזהות. "זה אני, איש השקיעות." "מי?" ממש נבהלתי כבר. "טלי, תפתחי, זה אני אורי, אורי שוורץ." הוא עמד שם בפתח בחליפה מחויטת ומעיל צמר כהה, כזה שמתאים לניו יורק ולא לישראל, ולרגע נראה לי כמו ילד שהתחפש. "מה אתה עושה פה? מה, חזרת לארץ? מאיפה באת פתאום?" הייתי ממש מבולבלת. "לא ידעתי למי ללכת." הוא עמד שם נוטף מים, לא הרים אלי בכלל את המבט. "הרופא אמר שיש לי סרטן ולא היה לי למי לספר." הייתי בשוק. חשבתי שאני מתה במקום, כל הדם בגוף שלי ירד לרגליים והרגשתי שהברכיים ממש נשברות. "אבל אני אלך, כי זה ממש לא בסדר לבוא אלייך ככה, ומה לך ולי ולך ולזה וסליחה, טלי, לא הייתי צריך להטריד אותך, לא יודע מה חשבתי לעצמי." "תפסיק. אתה כבר פה, בוא תיכנס." "לא, לא, המונית מחכה לי למטה, לא הייתי בטוח שאת באמת גרה פה, אני ממש מצטער, זו היתה טעות, לילה טוב." "אורי, תפסיק נו, בוא תיכנס." "זה לא יקרה שוב. סליחה." והוא פשוט הסתובב והלך. "אורי! מה זה השטויות האלה?" צעקתי בחלל המדרגות, אבל כל מה ששמעתי בחזרה היה את דלת הבניין נטרקת.
והחיים ממשיכים כרגיל. על פניו הכול בסדר. אני קמה בבוקר והולכת לעבודה ועושה כל מה שצריך. אני מסיעה לחוגים, ועושה קניות, יושבת עם חברות לקפה בשישי ואפילו נוסעים יחד לחופשה פעם בשנה. אז מה אני רוצה? למה אני לא שמחה? אילו בעיות כבר יש לי? אין לי באמת תירוץ לכל השליליות הזאת. בסוף עוד יהיה לי סרטן.
ניסיתי למצוא אותו כדי להגיד לו שאני יכולה לעזור, אבל הוא נעלם כאילו לא היה. עד להודעה חדשה. "הי, טלי. זה אורי. סליחה שנעלמתי. אשמח אם תחזרי אלי." וכך קרה שאחרי חצי שנה הוא בא שוב. הפעם לטיפול.
"שלום טלי." "שלום אורי." נרגעתי כשראיתי שוב את העיניים הכחולות הענקיות שלו. שנינו חייכנו ושתקנו, הוא היה הרבה יותר רזה מהפעם הקודמת. משמעותית. "אני חייב לך התנצלות." "על איזו מהפעמים?" הוצאתי לו לשון, הוא צחק. "סתאאאם, חוץ מזה שהתנצלתָ כבר בטלפון, בוא נתחיל בזה שקודם תיכנס." זזתי הצדה ונתתי לו להיכנס. הוא נעמד בין שתי הכורסאות עם הידיים בכיסים, כאילו מפחד לגעת. "בטח יש לך את הכיסא שלך." "לא, זה ממש לא משנה לי, שב איפה שנוח לך. משהו חם לשתות?" "מים קרים. תודה." הוא בחר לשבת על הכורסה שהיתה עם הגב לחלון. "אז לשאול מה קרה, או שזה ברור שאתה חייב לי חתיכת סיפור?" התיישבתי מולו מיובשת מסקרנות ומזגתי לנו שתי כוסות. שנינו לגמנו. "אל תדאגי, אני אספר לך הכול. את נראית טוב. ואצלך הכול בסדר?" הוא תפס אותי קצת לא מוכנה. "הכול טוב בכללי. כן. לא נפתח את זה עכשיו. נו, נו, תספר." מיד החזרתי את הכדור אליו והוא לקח נשימה והתחיל.
"אחרי שנפרדנו נרשמתי ללימודי מנהל. ודי מהר אחרי שסיימתי ב־NYU התחתנתי עם אלה, יהודייה אמריקאית מבית טוב. מטר שמונים, מהממת, מהממת," הוא הדגיש באופן שלא משתמע לשתי פנים. "היתה לנו חתונה לפי הספר והכול די זרם. כפית הזהב שתמיד אמרו עלי שנולדתי איתה עלתה לי לאט־לאט לראש והפכתי למה שנקרא 'שמוק' קלאסי." פרצתי בצחוק. הוא חייך והמשיך, "אחרי החתונה התחלתי לעבוד אצל אבא שלה בחברה, קודמתי בתפקיד בערך אחרי חודש והפכתי ל'שמוק' בכיר. לא היה חסר לי כלום, עשיתי וי על כל הרשימה שהבאתי איתי מהבית. מהר מאוד היא נכנסה להיריון, אחרי שנה וחצי שוב, אחרי שנה וחצי שוב… שלושה בנים." הוא עצר לשתות ועשה לי טובה שנתן לי רגע לעכל את כל זה. "וואו, שלושה בנים… סחתיין." מזגתי לשנינו עוד כוס מים. הוא הרים את הגבות. "נו, זה מה יצא, את יודעת. לך יש שניים, נכון? בן ובת." "נכון. מי סיפר לך?" הוא חייך ועשה כאילו הוא רוכס את השפתיים. לא הבנתי מאיפה הוא יודע. "טוב, לא חשוב, אז איך אני יכולה לעזור לך?" הרגשתי שאני חייבת להיות קצת יותר עניינית. "בעיקרון אני כבר אחרי הדרמה הגדולה, עברתי את הניתוח ואני מוגדר כְּנס רפואי. עכשיו אני צריך להתחזק, לשמור על עצמי ולטפל בשורש הבעיה." לא לגמרי ירדתי לסוף דעתו. "אוקיי. אז תספר לי איך זה התחיל."
"יום אחד אני יושב לבד במשרד שלי בניו יורק, ופתאום — דקירות בבטן. למות. בחיים לא חוויתי כזה כאב, בלתי נסבל. את לא מבינה איך נלחצתי. זה קטע מטורף, כי באותו הרגע כבר ידעתי שמשהו ממש רע קורה לי בגוף. הזמנתי מונית ונסעתי ישר למיון. שם זה התגלה." "מה, ואז באת אלי?" "כן, הרגשתי נורא לבד. מוקף במיליון אנשים אבל נורא לבד. לא הייתי מסוגל לספר את זה לאף אחד, אפילו לא לעצמי. רציתי רק לבוא הביתה, לארץ. וידעתי שאת תהיי שם בשבילי. אז קניתי כרטיס ונחתתי עלייך. הזוי. אני יודע." "נכון. אתה לא נורמלי." חייכתי מכל הלב. "אבל סלחתי, תמשיך." "ברור לך שזה היה רגע מאוד מביך בשבילי. כי את היית כזאת מקסימה והזמנת אותי להיכנס ואני באתי משומקום בשביל עצמי ולא באמת חשבתי עלייך ואיפה זה יתפוס אותך, ונראה לי שגם די הבהלתי אותך. יצאתי מה זה אידיוט. רק אחר כך, ככל שחלף הזמן הבנתי שכל היחס שלי לאנשים אחרים הוא לא במקום ואני לא רואה אותם בכלל."
"הסרטן הזה הפך לי את החיים. מסתבר ש'זכיתי' בסוג נדיר במיוחד ולרפואה לא היו תשובות. אין דבר יותר מורט עצבים מלהיות תלוי באוויר עם סימן שאלה אחד גדול, ואת מכירה אותי, חוסר ודאות יכול לגמור אותי. ניסיתי כל מה שאפשר, ומצאתי את עצמי מסתובב בין רופאים מומחים, חתיכת מסע. שום דבר, כלום לא עזר. חייתי על משככי כאבים, סבלתי מכל רגע וכל המשפחה שלי סבלה אותי. עוד רופא ועוד רופא, כל אחד אומר לי משהו אחר, לא יודע על מי באמת אפשר לסמוך. הזמן הולך ואוזל, ואני מרזה ולא יכול לאכול כלום. מנסה לאסוף את כל טיפות המידע למשהו הגיוני, שייתן לי תמונה על מה שקורה לי. הפכתי למומחה בכל מה שקשור למחלה, נשען על המלצות ואינסטינקטים מהבטן, הבטן הזאת שפיזית הלכה ונרקבה."
יכולתי ממש להרגיש אותו, את השוק הזה, איך ברגע אחד המציאות הופכת לך את החיים ואתה נהיה כלום. הוא שתק וחיכה שאגיב אבל לא ממש היו לי המילים המתאימות. "בוא נקשיב קצת לגוף שלך, נשמע מה הוא אומר." "אוקיי." "תחלוץ בבקשה את הנעליים, תוריד חולצה ותשכב על המיטה." יצאתי לדקה מהחדר.
לא תיארתי לעצמי שבחדר הזה, בערך ברגע הזה, אתחיל גם אני מסע משל עצמי.
"בואי, טלי, תביאי את הכוס שלך. נעשה לך ריפיל." תומר מזג ובירך: "אני רוצה להגיד מזל טוב לטלי שכולנו מאוד אוהבים אותה, אני בטוח שבעוד שנה, ביומולדת 21 — תגיעי לירח, או לפחות לאוניברסיטת תל אביב. אז בואו נרים את הכוס התשעת אלפים תשעים וחמש, מי סופר… לכבוד טלי, מזל טווווווב!" הרמתי את הכוס אבל לא שתיתי באמת. הבסים של המוזיקה דפקו לי במוח וכולם חזרו לרחבה להשתולל. מבסוטים מעצמם. רציתי כבר להוריד את השמלה הלוחצת הזאת ולשטוף את האיפור. כל כך הרבה אנשים ואם אני אלך, אף אחד לא באמת ישים לב וברור שגם לאף אחד לא יהיה אכפת. מה יש לי לעשות כאן. אם כבר לבד אז עדיף עם עצמי. חמקתי החוצה, יצאתי לרחוב, חלצתי את הנעליים והתחלתי ללכת בתקווה שתעבור מונית. "לאן את צריכה, ילדה?" נהג האט לידי וצעק לי מהחלון. "אתה יכול לקחת אותי הביתה? ברנר 15." "יאללה כנסי." התיישבתי מאחור ופתחתי את החלון. הרגשתי כמו הבנאדם האחרון בעולם בדרך לשומקום. "זהו? כבר הולכים הביתה? נגמר?" "בשבילי זה נגמר." "איפה היית? במסיבה?" "כן." "ולא היה כיף?" ראיתי אותו מסתכל אלי בראי. "האמת שלא. סתם מלא רעש ובלגן וכולי הייתי עם עצמי לבד." "מבין אותך. לא כיף לבד. אף אחד לא אוהב להיות לבד." "אני תמיד מרגישה לבד," אמרתי בשקט. הוא עצר פתאום את המונית, הסתובב אלי, הסתכל לי בעיניים ואמר: "תקשיבי, מותק, כולם מרגישים לבד. והפתרון היחיד שיש לי בשבילך — פשוט תדאגי לאחרים."
חזרתי לחדר. "אני בודקת קודם כול רפלקסים בבטן ודופק כדי לאבחן במדויק." חיממתי את הידיים זו בזו, מכירה כבר את הרגישות של המטופלים כשאני לוחצת באזור הזה. לקחתי נשימה, התרכזתי והתחלתי ללחוץ. הוא קפץ בלחיצה הראשונה. "מה זה אומר?" הוא שאל, רוצה להבין. "זה רפלקס שמצביע על חולשה במערכת החיסונית, גם מערכת העצבים בסוג של 'over'. זה מראה שהמערכת הסימפתטית נמצאת במאמץ יותר מהמערכת הפרה־סימפתטית." "גם אני אדבר איתך סינית, תודה באמת," צחק בקסם האופייני לו. הסתכלתי על הצלקת הגדולה שכיסתה את אזור המותנית. לחצתי גם עליה בעדינות והוא באופן אינסטינקטיבי תפס לי את היד, הרחיק אותה והתנצל מיד. "סליחה, לא שולט בזה, זה עדיין רגיש. גם בגוף וגם בלב." "רק שתדע, לצלקות יש הרבה חשיבות ברפואה היפנית." "אפשר להבין למה. עברתי הרבה מאז, טלי, אני לא אותו אורי שהכרנו. הלוואי שזו היתה צלקת תמימה." הוא שתק לרגע כאילו רצה לסכם בזיפ עשר שנים ולא ידע מאיפה להתחיל. הכנסתי מחטים במרפקים ובקרסוליים לאיזון המערכת החיסונית ומערכת העצבים. "את יודעת שתמיד הייתי כריזמטי, שאפתן כזה, חבר של כולם, נו, כמו שהכרת אותי, אז גם בעבודה שביתי אותם בקסמַי ויחד עם זאת ניהלתי את כולם ביד רמה. אבל שם זה נגמר. כשהייתי מגיע הביתה בערב, הייתי פותח את הלפטופ וממשיך לעבוד, שיא הניתוק. כשהילד שלי בא לקבל ממני קצת תשומת לב, שמעתי אבל לא באמת הקשבתי, לא טרחתי להזיז את העיניים מהמסך ודווקא הוא לא קיבל ממני את מה שמגיע לו." "מוכר, גם אני חוטאת בזה לפעמים. בעיקר עם הטלפון, קורה לכולם לא?" "וזה בסדר, לדעתך?" שאל בלי למצמץ. "ברור שלא, אבל נראה לי שאין ברירה. זה גדול מאיתנו." יצאתי להגנתי ולהגנתם של עוד מיליוני הורים עמוסים. "אולי. הבעיה היא שזה בכלל לא הפריע לי, לא ראיתי את זה, לא ראיתי אותם! מנותק, עם הרבה אדרנלין, מרוכז בתנועה של עצמי."
מכירה את הניתוק הזה שאורי מדבר עליו. מזהה אותו אצלי. כמו בכל יום שלישי, כשאני על ההליכון בחדר הכושר. לבד עם האוזניות. גם שם אני רצה. תחושת הריקנות תמיד איפשהו ברקע ובכל זאת אני רצה, לא יכולה להרשות לעצמי להסתכל לה בעיניים. 90 אחוזים מהחיים שלי הם על אוטומט ורק ב־10 אחוזים הנותרים אני נוכחת באמת, וגם זה תלוי בכמה סוללה נשארת לי, אם בכלל.
רק כשקורה לי משהו, כשמגיע כאב או כשאני חולה, אני לא רצה יותר. אפילו כשאני חוטפת סתם שפעת, אני מרגישה מתוסכלת שאני לא יכולה לעשות כל מה שאני רגילה. שוכבת במיטה מנוטרלת ולא עושה כלום. נקודה. אפשר לשכוח מחדר כושר, לא יכולה לעבוד, וברור שיחכה לי הר של כביסות כשאני אחזור לתפקד. הכלים לא ישטפו את עצמם ואני יכולה רק להתפלל שהילדים יכינו שיעורי בית. אבל באופן פרדוקסלי, דווקא כשאני חולה אני מתחילה להסתכל על החיים קצת מבחוץ, ואז בעצם אני "מתפנה" לחשוב על סדר העדיפויות שלי מחדש.
"אוקיי, ואיך כל הניתוק הזה קשור לסרטן?" שאלתי אותו. "התקופה הזאת הראתה לי מה באמת חשוב. הייתי בטוח שאני ה'בסדר', ופתאום יכולתי לראות את עצמי מהצד לרגע ולהבין שאני הוא זה שצריך להשתנות כדי להחלים. גם זה שאני בא דווקא אלייך לטיפול, זה חלק מהריפוי של הקשרים בחיים שלי. שתדעי לך."
"בוא, תתהפך בבקשה על הבטן," אמרתי במבוכה וכיסיתי אותו במגבת. חיפשתי רפלקסים בגב. "כואב לך?" שאלתי. מצאתי את הנקודה באזור הסקריאלי. "איך ידעת שדווקא שם כואב לי?" אנשים תמיד מופתעים כשמישהו אחר מרגיש את הכאב שלהם. "הגוף שלך אומר לי." הכנסתי מחטים באזור חוליות L4-L5, הלבשתי עליהן כמה מוקסות והדלקתי אותן. "עכשיו יהיה בחדר הרבה עשן," התנצלתי.
"שלא תביני אותי לא נכון," הוא המשיך אחרי שהעשן קצת התפזר. "בגלל המחלה זכיתי בתובנות החשובות של החיים שלי. הבנתי כמה אני סגור בתוך עצמי, עסוק רק בעצמי, כמה אני לא אמפתי ולא באמת אכפת לי מה קורה לאחרים למשל כשאני דופק להם באמצע הלילה על הדלת. וזאת המחלה האמיתית שלי!" הוא הטיל את הפצצה והסתכל עלי כדי לראות את התגובה שלי. "לא הבנתי… אז המחלה האמיתית שלך היא שאתה בתוך הבועה שלך? זה מה שאתה אומר?" נבהלתי. ראיתי את עצמי, אישה עייפה ועצבנית, חסרת מנוחה וסבלנות, מחלקת הוראות ומנהלת את כולם, כל הזמן בתנועה שלא מאפשרת לאף אחד לגשת אלי. כל כך מרוכזת בעצמי וכולם עומדים שם מחכים רק לי, שכבר אצא מהבועה שלי אליהם. היתה לי תמונה בראש לאיך משפחה צריכה להיות, אבל בתוך הבית כולנו התהלכנו בקווים מקבילים והפכנו ליחידים שלא נותנים את הביטחון וההרגשה שציפיתי להם — ההרגשה שמקבלים אחד את השני באמת. הבנתי שמשהו בסדר העדיפויות שלנו לגמרי מקולקל ושאני מאוד רוצה שזה יהיה אחרת.
"ועוד הרבה יותר מזה, ואני אסביר לך גם למה. את איתי, טלי?" אורי נקש באצבעות מול הפרצוף שלי ופוצץ לי את הבועה. "ערב אחד, כשכיסיתי את הבן שלי לפני השינה, הוא אמר לי: 'אבא, אתה יודע מה המורה אמרה לי היום? שאני לא טוב בחשבון, אבל ארז קיבל "טוב מאוד" למרות שאני הרבה יותר טוב ממנו.' ראיתי פתאום את עצמי והבנתי שזה המסר שגם אני קיבלתי כילד, וגם היום — 'תהיה מספר אחת ותנצח!' — לימדו אותי שמה שחשוב באמת זה להיות יותר טוב מאחרים, 'הכי טוב שאתה יכול', גם אם זה בעצם על חשבון החברות. אולי זה מסר סמוי אבל זה הכי נוכח בכל מקום, צועק מכל פינה, עטוף באלף הצדקות. את קולטת? המשמעות של זה היא, שעם כל החברים שהיו לי בחיים, תמיד הייתי בתחרות. בכלל לא ראיתי את זה! חשבתי שאנחנו שווים. בחיים לא הייתי מודה שאני מתחרה בהם, מה פתאום."
"בואו נעשה תחרות. מי צולל הכי הרבה זמן. טלי, את משתתפת?" עמדנו ארבעה ברדודים של הברֵכה, "שלוש ארבע ו…" עצמתי עיניים, סתמתי את האף, ניפחתי את הפה באוויר וצללתי. אחת שתיים שלוש… ארבע־עשרה חמש־עשרה, עוד קצת, שבע־עשרה… אין לי אוויר, אבל אני בטוח מנצחת… עשרים. די! הוצאתי את הראש מהמים ומילאתי את הריאות בבת אחת, מחזירה לעצמי את הנשימה. פתחתי את העיניים. הם לא היו שם. נשארתי לבד. הם נעלמו.
"אז אתה אומר שתחרות זה דבר רע? זה הרי מנוע להתקדמות, אחרת לא היינו זזים לשומקום." ניסיתי לרדת לסוף דעתו. "לא… ממש לא," אורי צקצק בלשונו. "הבעיה היא שהתחרות הזאת, אפילו היא בעצמה תמיד במקום הראשון, 'מנצחת' את כל השאר, מתעקשת להיות יותר חשובה מהיחס, מהקשר האנושי. גם אני רוצה להיות תלמיד יותר טוב מארז, לא רק הבן שלי. ואת יודעת מה? גם הבנתי שאני לא באמת דואג לאף אחד כמו שחשבתי. אפילו לא למשפחה שלי. אני דואג רק לעצמי. ואני אגיד לך בינינו," הוא עצר והסתכל לי בעיניים. "אני אפילו מנצל את כולם." "מה ז'תומרת מנצל את כולם?" נלחצתי. "אני יודע שזה לא נשמע טוב, אבל תחשבי על זה. ברור שאני תמיד ארצה מה שהכי טוב בשבילי. אין מה לעשות. אני צריך אותם כדי שיהיה לי טוב והם צריכים אותי כדי שיהיה להם טוב. סוג של ניצול הדדי כזה. אל תרגישי רע, מותק, כולם ככה."
הרגשתי בבת אחת את השינוי באורי, הוא באמת כבר לא אותו האורי שהכרתי. עוד לא קלטתי עד כמה הדברים באמת עמוקים, אבל כבר הרגשתי שהטיפול שלנו הדדי. כמו שהוא צריך אותי אני צריכה אותו.
"בוא תקום. איך אתה מרגיש עכשיו?" אורי נעמד, הרים את הזרועות למעלה, חיבר אותן מעל הראש והתמתח. הוא נשף אוויר החוצה והישיר אלי מבט. "וואו, טוב, ממש קוסמת." "אתה יכול להתלבש," אמרתי ויצאתי מהחדר. כשחזרתי הוא כבר לבש את הז'קט ופנה לכיוון הדלת. "ניפגש בשבוע הבא באותו יום?" הוא שאל. "סגור," עניתי.
מאותו יום נפגשתי עם אורי אחת לשבוע. המפגשים שלנו היו נקודות אור בשבילי, הם גרמו לי לראות הרבה דברים שהרגשתי אבל לא ידעתי לבטא במילים. לא תמיד אהבתי את מה שראיתי, בעיקר לא אהבתי לגלות שאני לא מה שחשבתי שאני. אבל זה היה טיפול שורש, שבסופו של דבר שחרר אותי מהרבה כבלים ופרדיגמות שחייתי על פיהם.
"תעצמי רגע את העיניים ותחשבי — מה את הכי רוצה בחיים?" אורי הפנה אלי מבט בזמן שהמחטים עשו את עבודתן. חיכיתי לשיחה הזאת, לשאלות שלו.
ישבתי על הכורסה שמול החלון, השמש חדרה פנימה ודווקא התאים לי לעצום את העיניים קצת. "אני רוצה להרגיש טוב ולהיות מאושרת. שלמשפחה שלי יהיה טוב, שהם יהיו בריאים, שמחים, ובכלל, אני מאחלת את זה לכל מי שאני אוהבת. זה אולי נשמע פשטני, אבל זה בעצם מאוד מורכב."
"העיקר הבריאות, נכון?" אורי קבע. "הדבר האחרון שחשבתי הוא שאי פעם אני אשָמע כמו סבתא שלי. אבל מסתבר שסבתות יודעות מה הן אומרות." הוא חייך. "בלי בריאות בעצם אי אפשר לתפקד, אי אפשר לעבוד, בקיצור — אי אפשר לעשות כלום. כל השאר נכנס לפרופורציה ואתה מבטיח לעצמך שתעשה שינוי. את בטח רואה את זה המון בעבודה שלך. כשאנשים חולים הם פתאום רוצים להבין למה הם חולים, מה בחיים שלהם גרם להם להיות חולים, עד כדי כך שהם מוכנים לעשות כל שינוי בשביל לחיות חיים טובים יותר. לא ככה?" "אה… האמת שאני רואה המון דוגמאות של מטופלים שלא חושבים על שינוי כל כך עמוק כמו שאתה מתאר. הם בעיקר מוכנים לשנות תזונה, לעשות ספורט, להפחית סטרס, לנשום יותר…" התחלתי להוציא את המחטים בעדינות. "לאיזה שינוי בדיוק אתה מתכוון?" "תסתכלי על חמישים השנים האחרונות," אורי פיתח את השאלה שלי, "איך הרפואה התקדמה, עם כל הטכנולוגיה, וכמה תרופות חדשות כבר יש, וטיפולים אלטרנטיביים, ומה לא… עם כל זה היינו אמורים להיות בריאים כבר, לא?" "לגמרי. זה ברור שמשהו צריך להשתנות," חיזקתי את דבריו, "שמשהו לא עובד. בעיקר כל עוד מטפלים רק בסימפטומים." "בדיוק!" הוא המשיך, "זה ברור שאנחנו צריכים למצוא טיפול שורשי, משהו אחר, כדי להיות בריאים."
"ראיתי פעם סרט, לא זוכר איך קראו לו. זה היה באשפוז, באיזה לילה שלא נרדמתי. על מישהו שנפצע קשה בתאונה והחליט שהוא חייב להבין מה לא בסדר בעולם שלנו. אז הוא הלך וראיין מדענים, המוחות הכי מבריקים מכל מיני תחומים. והמסקנה שלו היתה, את לא תאמיני, שכולנו מחוברים בינינו ברשת מטורפת של מיליארדי קשרים. וזה מוכח מדעית. ולא רק בני האדם, כל העולם והטבע, הכול מחובר!" הוא התלהב עד כמה שניתן בהתחשב בזה שהיה מלא במחטים.
"ממש. ממש מחובר," אמרתי וגלגלתי את העיניים למעלה, "כל אחד 'תקוע' בתוך עצמו, ואנשים מתַקשרים אחד עם השני רק אם אין להם ברירה. אני לא מרגישה את החיבור הזה. אנשים מאוד בודדים." "נכון, זה ממש ככה. מצד אחד כל כך בודדים, אבל בעצם כשחושבים על זה, מהרגע שאת קמה בבוקר את מחוברת לכולם, את תלויה בכולם. בחברת החשמל, במים, במעלית, בבנק, אם תהיה לך קליטה בנייד. כשאת יוצאת מהבית את תלויה בנהג האוטובוס, בפקקים, בנהיגה של שאר המטורפים, וכמובן גם בכל דבר שקורה בבית שלך, במשפחה שלך." "טוב, עם זה אני יכולה להזדהות…" חשבתי על הבת שלי שלא רצתה ללכת לבית הספר בבוקר ואיך זה הפך לי את כל היום. "כל היום שלי משתנה בגלל הדברים האלה," אמרתי. "ואי אפשר למחוק את התלות הזאת וללכת," הוא המשיך אותי, "כמו במשפחה שלי, שאני לא באמת יכול להתנתק ממנה, אני מחובר אליה. זאת עובדה, ככה זה עם כולם סביבי. אז מצד אחד המסר שמשדרים לנו כל החיים הוא 'תדאג רק לעצמך, אל תסמוך על אף אחד', ומצד שני הקשרים בינינו הולכים ומתהדקים יותר ויותר. הגישה שגדלנו עליה לא מתאימה למציאות שלנו, וזה המשבר. משבר בתפיסה, משבר ביחס שלנו לחיים."
"אני יכולה להבין מה שאתה אומר, אבל זה מטורף. איך אפשר להכיל את זה שאני תלויה ותקועה בכל העולם כמו איזו משפחה מורחבת שלי שלא בחרתי בה בכלל?" שאלתי מבולבלת. "ואיך כל מה שאמרת פה קשור לסרטן שלך?"
"אז כאן התחלתי להבין את העניין, קלטתי מה הסיבה למחלה שלי." אורי לקח נשימה עמוקה. "באותו לילה, בזכות אותו סרט הבנתי שיש חוק טבע שאני תלוי בכולם וכולם תלויים בי, אבל אני לא מודע לזה בכלל ולא מתייחס אליהם נכון ויש לזה השלכות.
"וזה קשור לסרטן, כי סרטן בגוף הוא תוצאה של תאים שמתחלקים ללא סדר ובקרה ויוצרים גידול שמתפתח בלי קשר ועל חשבון הסביבה שלו. נכון? כך גם בני האדם, אנחנו דואגים רק לעצמנו בלי קשר לאחרים ואפילו על חשבונם. כמו סרטן בגוף החברה."
"אתה יודע, תא סרטני לא רק מזיק לגוף שבו הוא חי, אלא פוגע בו באופן כזה קטלני עד שבסופו של דבר הגוף קורס והתא מת יחד איתו. לא חכם במיוחד."
"אני לא אומר שאני הבאתי את זה על עצמי, אני בסך הכול אומר שכולנו בעצם קורבנות של הסרטן החברתי הזה. דמייני לעצמך חברה בריאה ומתפקדת שבה כל אחד מאיתנו היה מתואם עם האחרים והיה ממלא את התפקיד שלו בצורה מדויקת. בחברה כזאת כל אחד היה מקבל מה שהוא צריך ונותן מה שהוא אמור לתת וחוזר חלילה, במעגליות מושלמת. אבל כשהיחס בינינו הוא כזה שכל אחד דואג רק לעצמו — זה מתבטא בסופו של דבר גם בגוף הפיזי, במחלות. אי אפשר לנתק את הקשר בין היחסים בינינו לבין הבריאות שלנו."
"זה נכון, אני רואה את זה המון אצל המטופלים שלי. את הקשר בין מערכות היחסים לבין המצב הבריאותי. למשל, אנשים שייעצתי להם לעשות שינויים במערכות היחסים שלהם הבריאו מהר יותר. ובכלל, מטופלים שפעילים חברתית, וחיי המשפחה והזוגיות שלהם יחסית מאוזנים, מצליחים להתמודד יותר טוב עם מחלות. הן אפילו תוקפות אותם בצורה 'קלה' יותר, ופחות כואב להם."
"בינגו!" אורי התלהב וכמעט נפל מהמיטה, "טלי, את גאון! זה בדיוק מה שאת צריכה לעשות. ככה בדיוק צריך לטפל. לעזור לאנשים להבין שהכול מתחיל ונגמר בקשרים שלהם, ובזה תלויה הבריאות שלהם." "נשמע כמו חתיכת מסע לעשות דבר כזה." הסקפטית שבי נכנסה לפעולה. אבל אורי היה רציני לגמרי. "נכון, את צודקת, זה יהיה חתיכת מסע, ויש לי אפילו שם בשבילך. 'המסע המשותף'."

טלי אמסלם, בת 44, נשואה ואם לשלושה ילדים. מטפלת כ-20 שנה ברפואה סינית ויפנית. מנחת טלויזיה וסדנאות לקבוצות.

צורית חפר, בת 45 , נשואה ואם לשלושה ילדים. בעלת תואר BA במדעי הרוח, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. עוסקת בניהול חינוך בלתי פורמלי ובהנחיית קבוצות. מתגוררת במושב באר-מילכה שבנגב.

שי רפאלי, בת 30, נשואה. יוצרת קולנוע ותיאטרון, מעצבת אופנה, מנהלת תוכן חינוכי ומנחת קבוצות.

X