המסע האחרון של רונן צוק | לרכישה באינדיבוק
המסע האחרון של רונן צוק

המסע האחרון של רונן צוק

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 59
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 18
- 60
- 18

מסעו של רונן צוק בחזרה מהעיר הגדולה לקיבוצו מתחיל בכעס עצום, שמתחלף לתקווה גדולה כשהוא פוגש אהובה מהעבר. אחר כך מצטרפים עבריינים צמאי דם, והרומנטיקה צוללת לתוך סערה אלימה של דם ומוות.

הספר הוא סוג של טריפ סקס, אלימות, ומשחקי שוטרים וגנגסטרים עכשווי וריאליסטי, עם תפניות מפתיעות בעלילה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המסע האחרון של רונן צוק”

בקרוב…

רונן צוק

רונן צוק היה עצבני.

השעה היתה עשר וחצי והוא חשב שהיציאה בדרך נמיר תהיה פנויה, אבל נשאר עוד קילומטר עד צומת גלילות ולפניו השתרך טור ארוך של אורות ברקס.

הוא העביר את הידיים על כיסוי ההגה של מכונית הפאסאט של מרכז המשק. זה הרגיע אותו קצת, אבל רק לרגע קצר. הוא ידע שהדבר היחיד שבאמת ירגיע אותו יהיה לדחוף את דוושת הגז עד לרצפה, לשחרר את מנוע ה-TDI 1.9, ולשעוט על כביש החוף צפונה כשהוא מזגזג בין נתיבים כמו נהג מירוצים. בגלגלצ היתה מוזיקת פופ איכותית, אבל אפילו זה לא עודד אותו אלא רק הזכיר לו את העונג הנפלא שיכול היה להיות מנת חלקו עכשיו אם לא היה נקרע באחת מחדר המלון של אינגריד.

סוף השבוע דווקא התחיל מצוין. הוא סיים את ענייניו מוקדם מהצפוי ביום חמישי, ולאחר שעה של מקלחת וסידור השיער הרכיב את משקפי השמש שלו ויצא לעבר רחבת החניה. אפילו האכזבה מכך שסדרנית הרכב נתנה לו, כהרגלה, את הרכב הכי ישן בקיבוץ לא הספיקה להבשיל לידי כעס, כי רגע אחריו נכנס למשרד הרכב שלמה, גזבר הקיבוץ. שלמה סיים זה עתה את שבוע עבודתו, והגיע כדי לתלות את מפתחות הפאסאט החדשה במקומם בארון המפתחות. עכשיו נזקק רונן רק למספר הקשות מקלדת, והפאסאט היתה שלו עד שבת בערב.

הנסיעה תל-אביבה עברה בלי אירועים מיוחדים. כשהגיע לחוף כבר חיכו לו ירדן, רוני וביטון, חבריו מהסיירת, עם צידנית של בירה קרה, עם נקניקיות שמנות במיוחד על המנגל ועם נרגילה מוכנה לפעולה. בסריקה מהירה של החוף הוא איתר קבוצה של צעירות צהובות שיער לבושות ביקיני, ודאג להוריד את החולצה בזווית כזאת ששריריו החטובים ייראו היטב בשדה ראייתן. זה היה לו כמו טבע שני. הוא אפילו קרץ לעברן לפני שרץ לטבילה קצרה במים.

כשיצא מהמים וחזר אל חבריו, היו שם שתיים מקבוצת הצהובות. הן הצביעו על המטקות שהיו זרוקות ליד הנרגילה והציעו באנגלית לשחק קצת. האנגלית העילגת שלו הספיקה כדי לבקש מאחת מהן – אינגריד – שתמרח אותו בקרם הגנה. בדרך לחדר המלון שלה הם עצרו בפיצוצייה כדי להצטייד באספקה של חטיפים ואלכוהול, ובסופר-פארם סמוך כדי לקנות שתי חבילות קונדומים. אחר כך תלו שלט "נא לא להפריע" על הדלת.

עד שבת בערב היא נכנסה להתקלח שש פעמים, בשלוש מהן הוא הצטרף אליה. בראשון בצהריים החליט לנצל עוד כניסה שלה למקלחת כדי להתקשר לחבריו ולהתנצל שעזב אותם באמצע הסופ"ש על החוף. בשלב הזה גילה שהטלפון שלו כבוי – הסוללה התרוקנה, מי יודע מתי? הוא חפר בתיקו, מצא את המטען וחיבר אותו לטלפון. אילו ניתנה לו בדיעבד ההזדמנות לנתח את אירועי היממה הבאה, בטח היה מגיע למסקנה שזו הטעות הגדולה שלו, שזה מה שהתחיל את שרשרת האירועים הטראגיים.

איך שהטלפון נדלק, עוד לפני שהספיק ללחוץ על מקש ספר הטלפונים, נדלקו כל הנורות של המכשיר במחול סוער של צבעים ואת החדר ניסרה גרסה צפצפנית ומרגיזה במיוחד של בריטני ספירס. לרגע תהה מי זה יכול להיות, אבל בכל זאת ענה. על הקו היתה שולה, סדרנית הרכב, והקול שלה היה היסטרי וצעקני מתמיד. "איפה אתה, רונן" היא צעקה-שאלה, ובלי לתת לו הזדמנות להשיב המשיכה ברצף של דיבור. "גם לקחת רכב שאסור לך לקחת לפי התקנון, גם לא חזרת מתי שרשמת שתחזור, וגם אתה לא עונה לטלפונים ואף אחד לא יודע איפה אתה! קרה משהו לאוטו? אתה יודע כמה אנחנו משלמים השתתפות עצמית אם קורה משהו לאוטו? ומהבוקר שלמה מתקשר אלי כל חצי שעה, כי לקחת את האוטו שלו!"

רונן התחיל להסביר משהו על נסיבות לא צפויות, שינויים של הרגע האחרון, הדינמיות של החיים, אבל היא קטעה אותו בחוסר סבלנות. "אין לי כוח להסברים המתחכמים שלך עכשיו, וחוץ מזה, הפעם הגזמת לגמרי. הפעם זה מחוץ לידיים שלי. הפעם התקשרתי רק כדי להגיד לך שהגשנו תלונה למשטרה שהרכב נגנב. נבטל את התלונה רק כשהרכב יגיע לקיבוץ, שלם. כל השאר – בעיה שלך!" אחר כך היא טרקה את הטלפון והוא נשאר לרגע בפה פעור, מרגיש איך הזעם מטפס במעלה גרונו.

הקיפאון הזה לא נשאר זמן רב. בסיירת לימדו אותו להגיב מהר ולחשוב מהר. הוא התלבש, דחף חפציו לתיק, לא שכח את הקונדומים הנותרים, ויצא בריצה דרך הדלת. כשהגיע לאמצע גרם המדרגות שבין הקומה השלישית לשנייה נזכר ששכח להיפרד מאינגריד, וזה רק העצים את העצבנות שלו, אבל כרגע היו לו עניינים בוערים יותר לטפל בהם.

 

האור ברמזור התחלף לירוק. הפעם נראה שיספיק לעבור – הוא כבר היה ממש קרוב. אבל האוטובוס שלפניו בנתיב הימני האיץ לאט לאט. רונן העיף מבט לשמאל, וניצל רווח רגעי כדי לקפוץ לנתיב שליד. הנהגת מאחוריו צפצפה. הוא עשה תנועה מגונה לעבר המראה, וכמעט התנגש במאזדה 3 שנעצרה על קו הצומת כשהאור ברמזור התחלף לצהוב. היא יכלה לעבור בקלות, הוא חשב, לא היתה לה שום סיבה לעבור! יש אנשים שצריך להרוג, היתה המסקנה שלו כשהכה על גלגל ההגה בתסכול, אבל אז הוא ראה דמות מוכרת.

אמנון צהרי נולד בקיבוץ עין השופט בסוף שנות השבעים, גדל בשנות השמונים ובגר בשנות התשעים. הוא למד פיזיקה בטכניון וקולנוע באוניברסיטת תל אביב, והיום הוא כותב תוכנות וספרים.

X