המלכה היחפה | לרכישה באינדיבוק
המלכה היחפה

המלכה היחפה

שנת הוצאה: 03/2015
מס' עמודים: 447
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 42

ספרו החדש של מחבר רב המכר "הקתדרלה ליד הים"

ספרד, 1748. אדונה של קרידד, שפחה שחורה משוחררת, מת, ואין לה לאן ללכת. כשהיא פוגשת במילגרוס קָרמוֹנָה — צוענייה מרדנית שובת לב — קרידד מצטרפת לחברת צוענים אקזוטית ונשאבת לחייהם מלאי הקסם והתשוקה. אלא שיום אחד חיי הצוענים מתהפכים על פיהם כאשר צו מלכותי מוציא אותם מחוץ לחוק. קרידד ומילגרוס נפרדות בעל כורחן ומתמודדות עם סכנות רבות, עד שהגורל מאחד אותן שנית. עכשיו עליהן להיאבק על החופש שלהן ועל חיי היקרים להן. סיפור סוחף על חברות, תשוקה ונקמה בספרד התוססת של המאה ה–18, פרי עטו של הסופר הספרדי העכשווי המפורסם בעולם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המלכה היחפה”

"ספר שמפליא להפיח חיים במָקום ובתקופה… כתוב בעוצמה, בתנופה וברגש." פבלישרס ויקלי

 

דיוקן חי, ססגוני, בלתי נשכח, של חיי הצוענים בתקופה של אי–סובלנות ומוסר מופקר." בוקליסט

נמל קאדיס, ספרד
7 בינואר 1748
בדיוק כשכף רגלה עמדה לדרוך על רציף הנמל בקאדיס, קָרידָד היססה. היא ניצבה על קצהו של כבש סירת המשוטים שפרקה את נוסעי המלכה, ספינת הצי המלכותי עמוסת הסחורות, בשובה מליווי שש ספינות הסחר הרשמיות על מטענן היקר מעברו השני של האוקיאנוס. האישה הביטה לעבר השמש החורפית שקרנה על ההמולה והשאון בנמל. אחת מספינות הסחר שהפליגה עמם מהוואנה זה עתה נפרקה. קרני השמש חדרו מבעד לאניצי כובע הקש המדובלל שלה וסיחררו אותה. המהומה החרידה אותה ממקומה, והיא התכווצה כאילו הצעקות מכוּונות כנגדה.
"אל תעצרי שם, שחרחורת!" פלט לעברה המלח שצעד בעקבותיה ועקף אותה בלי להביט לאחור.
קרידד מעדה וכמעט נפלה אל המים. אדם נוסף מאחוריה עמד לעקוף אותה גם הוא, אך היא קפצה במגושם לרציף, פסעה הצידה וקפאה במקומה שנית, בעוד חלק מצוות המלחים ממשיכים בדרכם לכיוון הרציף בקריאות צחוק, קנטורים והתערבויות גסות בדבר הנקבה שתעזור להם לשכוח את ההפלגה הארוכה.
"תיהני מהחירות שלך, כושית!" צעק אחר שחלף בסמוך לה, טופח קלות על אחוריה.
אחדים מחבריו פרצו בצחוק. קרידד אפילו לא הנידה עפעף. מבטה היה נעוץ בזנב הסוס הארוך והמלוכלך של המלח, אשר קיפץ על גב חולצתו המהוהה בקצב הליכתו המתנדנדת, בעודו מתרחק לכיוון שער הים.
החירות שלי? היא שאלה את עצמה. איזו חירות? היא הביטה אל מעבר לרציף, לכיוון החומות ושער הים שהוביל אל העיר. רוב צוותה של המלכה, אשר כלל יותר מחמש מאות איש, כבר התאסף מול הכניסה, היכן שצבא של פקידים — מושלים, מפקדים ומפקחים — רשם את הבאים בחיפוש אחר סחורות אסורות וחָקר באשר למסלול ההפלגה, בניסיון לברר אם אחת הספינות סטתה מן הדרך ומן השיירה כדי להבריח סחורות ולהערים כך על אוצר הממלכה. הגברים המתינו חסרי סבלנות עד לתום ההליכים השגרתיים. מי שעמדו במרחק־מה מן המפקחים, מוגנים בידי ההמון, קראו בקול כי ייתנו להם לעבור. אך האחרים לא שעו לצעקות. עגונה עתה במלכותיות במימי מפרץ טרוקדרו, נשאה המלכה בקרבה יותר משני מיליון פסוס וסכום זהה של מטילי כסף מעובד — אחד מאוצרותיהם של איי הודו המערבית — נוסף על שני נוסעיה: קרידד ואדונה דון חוסה.
דון חוסה הארור! קרידד השגיחה עליו במהלך ההפלגה. אמרו שחלה במגיפת הספנים. "הוא עתיד למות," קבעו. ואכן, שעתו הגיעה בתום ייסורים ארוכים שכילו את גופו הקודח, הנפוח והמדמם יום אחר יום. חודש שלם שהו האדון ושפחתו מסוגרים בתא קטן ומעופש עם ערסל בודד בירכתי הספינה, תא שדון חוסה השיג במיטב כספו, ושנבנה למענו מלוחות עץ על חשבון השטח המשותף לקצינים.
"אֵלֵגוּאָה, עשה שנפשו לא תנוח לעולם, שתנדוד לעד," ייחלה קרידד בחלל הקטן, כשחשה בנוכחותו העוצמתית של כוח עליון, האל הקובע את גורלו של האדם. והאדון, כמאזין למחשבותיה, ביקש רחמים בעיניו הקודחות והמצמיתות, מושיט את ידו בחיפוש אחר חום גוף אנוש בעוד החיים ניגרים ממנו. ביחידוּת עמו בתאם סירבה קרידד להעניק לו נחמה זו. האם לא הושיטה אף היא את ידה כאשר ניתקו אותה ממרסלו הקטן שלה? ומה עשה אז אדונה? פקד על מנהל העבודה לאחוז בה וצעק על העבד השחור שייקח את הפעוט.
"ותשתיק אותו!" הוסיף אז, בעומדו במרפסת מול הבית הגדול לעיני העבדים, שנאספו כדי לגלות מיהו אדונם החדש, ואיזה גורל מצפה להם בהמשך הדרך.
"אני לא סובל את ה…" דון חוסה השתתק לפתע. פליאתם של העבדים ניכרה בפניהם. קרידד הצליחה להשתחרר מאחיזתו של מנהל העבודה בחבטת יד פתאומית והתכוונה לרוץ לעבר בנה, אך מיד עמדה על פזיזותה ונעצרה. במהלך רגעים אחדים נשמעו רק צעקותיו הנוקבות והנואשות של מרסלו.
"דון חוסה רוצֶה שאלקה אותה?" שאל מנהל העבודה, מחדש את אחיזתו בזרועה של קרידד.
"לא," החליט זה לאחר מחשבה. "אני לא רוצה לקחת אותה חבולה לספרד." ואותו עבד שחור גדול, ססיליו שמו, שיחרר אותה וגרר את הילד לעבר הבקתה לאחר מתן האות ממנהל העבודה. קרידד נפלה על ברכיה, ובכייה התמזג עם זה של ילדהּ. זו היתה הפעם האחרונה שראתה את בנה. לא הניחו לה להיפרד ממנו, לא הרשו לה…
"קרידד, מה מעשייך שם, אישה?" קריאת שמה החזירה אותה למציאות, והיא זיהתה בהמולה את קולו של דון דמיאן, קצין הדת הזקן של המלכה, שירד אף הוא מכבש הסירה. היא מיד הפילה לארץ את הצרור שלה, הסירה את כובעה וכבשה את מבטה בכובע הקש הבלוי, ממוללת אותו בידיה.
"את לא יכולה להישאר על הרציף," המשיך איש הדת, התקרב אליה ונטל את זרועה. לשבריר שנייה הוא אחז בה, אך התנתק בפתאומיות. "הולכים," האיץ בה בעצבנות, "בואי איתי."
הם חלפו את המרחק שהפריד ביניהם לשער הים. דון דמיאן נשא איתו ארגז בגדים קטן, וקרידד השתרכה אחריו עם צרור חפציה וכובעה בידה, בלי להסיר את עיניה מסנדליו של קצין הדת. "פנו דרך למשרת האלוהים," דרש איש הדת מהמלחים שנאספו מול השער. אט־אט נפרד ההמון כדי שיעברו. קרידד פסעה בעקבותיו, גוררת את רגליה היחפות, גון עורה שחור כעץ הובנה, ראשה מורכן. לבושה הפשוט האפרורי, העשוי צמר גס, לא השכיל להסתיר כי מדובר באישה חזקה ובנויה לתלפיות, שהתנשאה לגובה המלחים. אלה בחנו את שערה השחור המקורזל, ואחרים נעצו מבט בשדיה הגדולים המוצקים או באגנה השופע. בלי להפסיק את צעידתו הרים קצין הדת את ידו לאות אזהרה לשמע שריקות, הערות גסות והצעות זולות כאלה ואחרות, שאינן משתמעות לשתי פנים.
"אני האב דמיאן גרסיה," הציג את עצמו איש הדת, משחצה את המון המלחים והושיט את ניירותיו לאחד המפקחים. "קצין הדת של אוניית המלחמה המלכה מצי הוד מלכותה."
האחראי בחן את הניירת. "כבוד האב ירשה לי לבדוק את תכולת ארגזו?"
"חפצים אישיים…" השיב איש הדת ופתח את הארגז.
"נתקלתם בבעיה כלשהי במהלך ההפלגה?" שאל המפקח בלי להביט בו, בעודו שוקל בידו חפיסת טבק. "מפגש כלשהו עם ספינות אויב או צי זר?"
"שום דבר. הכול כמצופה." המפקח הינהן.
"זוהי שפחתך?" חקר והצביע על קרידד בתום בדיקתו, "היא לא רשומה בניירת."
"זאת? לא. היא אישה חופשייה."
"היא אינה נראית כך," קבע המפקח ונעמד מול קרידד, אשר נצמדה בעוז לצרורהּ ולכובע הקש. "הביטי בי, כושית!" פלט מבין שיניו, "מפני מה את מסתתרת?"
מפקחים נוספים שחקרו את המלחים עצרו ממלאכתם והביטו לעבר עמיתם והאישה שעמדה מולו, מורכנת ראש. המלחים שפינו להם דרך התקרבו לשמע המתרחש. "שום דבר, היא לא מסתתרת מפני שום דבר," פלט דון דמיאן.
"שקט, אבי! כל מי שלא מעז להישיר מבט לפניו של מפקח מסתיר דבר־מה."
"ומה תסתיר חסרת מזל זו?" התעקש איש הדת, "קרידד, תני לו את המסמכים שלך." האישה הפכה בצרורה בחיפוש אחר המסמכים שנתן לה נוטריון הספינה, בשעה שדון דמיאן המשיך בדבריו. "היא עלתה בהוואנה עם אדונהּ, דון חוסה הידַלגוֹ, שעמד לשוב לאדמתו לפני מותו, אך נפטר במהלך ההפלגה, ישמור אלוהים את נפשו." קרידד מסרה את מסמכיה המרופטים למשגיח. "לפני מותו," המשיך דון דמיאן, "כפי שנהוג בספינות הוד מלכותה, ערך דון חוסה צוואה והורה על שחרורה של שפחתו קרידד. הנה חתימת השחרור שאישרר נוטוריון הצי."
"קרידד הידלגו," רשם הנוטריון, נוקב בשם המשפחה של האדון המת, "הידועה אף כקָצ'יטה, שפחה שחורה כעץ ההובנה, בריאה ובעלת מבנה גוף חזק, בעלת שיער שחור ומקורזל, וככל הנראה בת עשרים וחמש שנה."
"מה את נושאת בתיק הזה?" שאל המפקח, לאחר שקרא את הניירת המעידה על שחרורה של קרידד. האישה התירה את צרורה בפניו. שמיכה ישנה ומעיל צמר… כל רכושה, הביגוד שהאדון העניק לה בעונות האחרונות: המעיל — בחורף שעבר. השמיכה — לפני שני חורפים. בין הבגדים נשאה בהיחבא סיגרים אחדים שהצליחה לעשן בספינה, לאחר שגנבה אותם מדון חוסה. ואם יגלו אותם? חששה.
המפקח נע כעומד לבדוק את תכולת הצרור, אך למראה הבגדים הישנים התחרט. "תסתכלי עלי, כושית," דרש. הרעד שחלף בגופה של קרידד בלט לעיני הצופים במתרחש.
"היא מבוהלת," התערב דון דמיאן.
"אמרתי שתסתכל עלי."
"עשי זאת," התחנן בפניה קצין הדת.
קרידד נשאה את פניה העגולות עם שפתיה המלאות והבשרניות, אפה הפחוס ועיניה השחורות הקטנות, אשר ניסו להביט אל מעבר לכתפו של המפקח לכיוון העיר. האיש כיווץ את גבותיו, מחפש לשווא את מבטה המתחמק של האישה.
"הבא בתור!" קרא לפתע ושבר את המתח. המון המלחים התקרב לעברו.
בעוד קרידד צמודה לגבו, חצה דון דמיאן את שער הים דרך שביל צר, שהוביל לפתחה של העיר בין שני מגדלים. במפרץ טרוקדרו מאחוריהם נותרו המלכה — הספינה בעלת שני הגשרים ושבעים וכמה התותחים שבה הפליגו מהוואנה — ושש ספינות הסחר שליוותה, על מחסניהן העמוסים בסחורות מאיי הודו המערבית: סוכר, טבק, קקאו, זנגוויל, וניל, משי, פנינים, צבים… כסף. הנסיעה היתה מוצלחת, וקאדיס קיבלה את פניהם בצלצול פעמונים. ספרד היתה מצויה במלחמה עם אנגליה, וציי הספינות — שחצו את האוקיאנוס להודו בלוויית משמר כבד של ספינות הצי המלכותי עד לפני שנים אחדות — חדלו להפליג. החליפו אותן ספינות סחר מיוחדות שזכו באישור הפלגה מלכותי. בואן של הספינות, על שללן החשוב כל כך לאוצר הממלכה בעת זו, העניק אפוא לעיר צביון חגיגי, שהורגש בכל פינה.
כשהגיעו לרחוב חוּאֵגוֹ דֶה פֵּלוֹטָה, משאירים מאחור את כנסיית גבירתנו מפופולו, נפרד דון דמיאן מהמון המלחים, החיילים והסוחרים ונעצר במקומו. "שישמור אותך האל וילווה אותך במעשייך, קרידד," איחל לה לאחר שהניח את הארגז על הארץ. האישה לא ענתה. כובע הקש כיסה את פניה, ונבצר מקצין הדת לראות את עיניה, אך הוא חש שהן נעוצות בארגז או בסנדליו או… "יש לי כמה מטלות להשלים, את מבינה?" הצטדק, "לכי לחפש עבודה. זאת עיר מאוד עשירה." דון דמיאן ליווה את מילותיו בתנועת יד ימינו, שליטפה את זרועה של קרידד, ואז השפיל את עיניו לרגע. כשנשא את מבטו שנית, נתקל בעיניה השחורות הקטנות של קרידד נעוצות בו, כפי שננעצו בלילות ההפלגה לאחר שאדונה נפטר, כאשר דון דמיאן נטל אותה תחת חסותו והחביא אותה מן המלחים לפקודתו של רב־החובל. בטנו התהפכה. "אל תיגע בה," חזר ואמר לעצמו בפעם המי יודע כמה. הוא אכן לא הניח יד עליה, אך קרידד הביטה בו בעיניים חסרות מבע, והוא… הוא לא יכול שלא לאונן תחת בגדיו למראה נקבה מרהיבה זו.
מיד עם מותו של דון חוסה הושלם טקס הקבורה — הם התפללו שלוש תפילות אשכבה, וגופתו הושלכה עטופה בשק אל מעבר לסיפון, כשלרגליו קשורים שני כדי מים. רב־החובל הורה לפרק את התא שהוקם למענם ופקד על הנוטריון לאבטח את חפציו של המת. דון חוסה היה הנוסע היחיד בספינה, וקרידד — האישה היחידה על הסיפון.
"כומר," פנה רב־החובל לקצין הדת לאחר מתן הפקודה, "הנך אחראי להרחיק את השחורה מהצוות."
"אבל אני…" ניסה למחות דון דמיאן.
"למרות שהוא אינו שייך לך, אתה רשאי לנצל את המזון שאדון הידלגו הביא ולאכול אותו איתה." פסק הקצין בתנועה מבטלת.
דון דמיאן סגר את קרידד בחדרו הקט, שבו נתלה רק ערסל שנאסף וגולגל במהלך היום. האישה ישנה על הרצפה למרגלותיו מתחת לערסל. בלילות הראשונים מצא איש הדת מפלט בקריאת הספרים הקדושים, אך אט־אט הוסט מבטו לעבר אורה של מנורת השמן, אשר כמו מכוח רצונו שלו גלש מדפי הכרכים עבי הכרס והתעקש להאיר את האישה המכורבלת קרוב כל כך אליו.
הוא נאבק בהזיות ששיבשו את ראייתו למראה רגליה של קרידד, שחמקו מן השמיכה שכיסתה אותה, למראה שדיה העולים ויורדים בקצב נשימתה, למראה אחוריה. וכך כמעט בעל כורחו החל לגעת בעצמו. אולי היתה זו חריקת הקרשים שהערסל נתלה עליהם, או המתח בהצטופפותם יחד במרחב קטן כל כך, אך קרידד פקחה את עיניה לפתע, וכל אורה של מנורת השמן התמקד בהן. דון דמיאן האדים וקפא לשנייה, אך תשוקתו התעצמה תחת מבטה של קרידד, אותו מבט חסר מבע שבו קיבלה עתה את דבריו. "תקשיבי לי, קרידד," התעקש, "חפשי עבודה."
דון דמיאן לקח את הארגז שלו, הפנה לה את גבו ופנה שנית לדרכו. מדוע אני חש אשם? שאל את עצמו כשעצר כדי להחליף את היד הנושאת את הארגז. יכולתי להכריח אותה, הצטדק כדרכו תמיד כשחש באשמה. היא רק שפחה. אולי… אולי אפילו לא הייתי צריך להפעיל כוח. האין כל אותן שפחות שחורות נשים מופקרות? דון חוסה, אדונהּ, הודה בכך בווידוי — הוא שכב עם כולן. "עם קרידד נולד לי בן," חשף בפניו, "אולי שניים, לא, בעצם לא. הילד השני, אותו בחור מגושם וטיפש, היה שחור בדיוק כמוה."
"אתה מתחרט?" שאל אותו הכומר.
"על כך שהולדתי ילדים עם השחורות?" שאל בעל המטעים. "אבי, מכרתי את בני התערובת בטחנה קרובה השייכת לנזירים. הם לא דאגו לנשמתי החוטאת כשקנו אותם ממני."
דון דמיאן פנה לקתדרלת סנטה קרוז, ששכנה מעברה השני של כברת האדמה הצרה על גדות המפרץ, שעליה נבנתה העיר המוקפת חומות. לפני שפנה לסמטה, הפנה את ראשו והבחין בצדודיתה של קרידד לצד ההמון: נשענת בגבה על קיר, מבודדת מן העוברים ושבים, שקטה ונבדלת. היא תהיה בסדר, אמר לעצמו ועמד לפנות. קאדיס היא עיר עשירה, סוחרים וספינות סחר מכל אירופה הגיעו אליה, והכסף זרם בה בשפע. קרידד אישה חופשייה, ועליה ללמוד לחיות בחירות ולעבוד. הוא הלך כברת דרך עד שהגיע לנקודה, שבה נראו בבירור עבודות הבנייה של הקתדרלה החדשה לצד כנסיית סנטה קרוז. שם נעמד במקומו. במה תעבוד האומללה הזאת? היא לא ידעה לעשות שום דבר חוץ מלהתהלך במטעי הטבק, שבהם חיה מאז מלאו לה עשר. כבת לשבט הלוּקוּמיאֶס ממפרץ גינאה, הביאו אותה ציידי העבדים האנגלים, ששילמו תמורתה חמישה מטרים של בד, כדי למכור אותה בשוק הקובני המשווע לסחורה. כך סיפר לכומר דון חוסה הידלגו עצמו, כשזה התעניין מדוע בחר דווקא בה למסע. "היא חזקה ומושכת," הוסיף בעל המטעים וקרץ לו, "וכנראה אינה פורייה עוד, מה שהוא תמיד יתרון מחוץ למטע. אחרי שהיא ילדה את אותו ילד טיפש…"
דון חוסה אף הסביר לו שהוא אלמן, ושלבנו המשכיל יש קריירה במדריד, העיר שאליה נשואות פניו כדי לחיות בה את ימיו האחרונים. בקובה היה בעליו של מטע טבק מכובד בקרקע פורייה ליד הוואנה, שאותה עיבד בסיועם של עשרות עבדים. הבדידות, הזִקנה והלחץ מצד בעלי מטעי הסוכר לרכוש אדמות לאותה תעשייה פורחת, הובילו אותו למכור את רכושו ולשוב למולדת. אך המגיפה דבקה בו כעבור עשרים ימי הפלגה והתעללה באכזריות בטבעו החלש והמזדקן. החוֹם, השלפוחיות, הרגל המכחילה והחניכיים המדממות גרמו לרופא להתייאש מן החולה. אי לכך, כנהוג באוניות המלך, פקד רב־החובל של המלכה על הנוטריון לבקר בתאו של דון חוסה כדי לאשרר את משאלותיו האחרונות.
"אני משחרר את השפחה שלי קרידד," לחש החולה לאחר שהסדיר את בקשותיו והורה להוריש את כל רכושו לבנו, שאותו לא יפגוש עוד. האישה אף לא הניעה את שפתיה העבות בשביעות רצון קלה לשמע שחרורה, נזכר הכומר העומד ברחוב.
"היא גם לא דיברה!" דון דמיאן שב בזיכרונו לניסיונותיו לשמוע את קולה של קרידד הנחבאת בין מאות המתפללים במיסות יום ראשון או את לחישותיה החרישיות בלילות לפני השינה, כאשר הכריח אותה להתפלל. במה היא יכולה לעבוד? קצין הדת היה מודע לכך שרובם המכריע של העבדים החופשיים עבדו לבסוף בשביל אדוניהם לשעבר בתמורה לשכר זעום — אשר בקושי כיסה את ההוצאות שקודם לכן, בימיהם כעבדים, היו מובטחות — או נידונו לקבץ נדבות ברחובות, מתקוטטים עם אלפי הקבצנים האחרים. היו אלה עבדים שנולדו בספרד, שהכירו את הארץ ואנשיה, ואחדים מהם מבריקים וחכמים. כיצד תוכל קרידד להסתדר בעיר גדולה כל כך כמו קאדיס?
הוא נאנח והחליק בידו שוב ושוב על סנטרו וזקנו המקליש. ואז הסתובב מעט, התנשף כשהרים את הארגז שנית והחליט לשוב על עקבותיו. מה לעשות עכשיו? שאל את עצמו. יכולתי… יכולתי לדבר בשבחה כדי שתעבוד במפעל הטבק, היא הכירה את העבודה הזאת. "היא טובה מאוד עם העלים, מתייחסת אליהם באהבה ובעדינות, כמו שצריך. היא יודעת לזהות את העלים הכי טובים ולגלגל סיגרים טובים," סיפר לו דון חוסה. אך המשמעות של כך היתה לבקש טובה ולהסתכן בזה שייוודע כי הוא… הוא לא היה יכול לקחת את הסיכון שקרידד תספר מה קרה בספינה. ברחבי המפעל עבדו כמאתיים פועלות טבק, שלא הפסיקו לרכל ולהעביר ביקורת בזמן שעמלו להכין סיגרים קטנים מקומיים.
הוא מצא את קרידד עדיין דבוקה לקיר, שקטה וחסרת אונים. קבוצת ילדים צחקה עליה, ואילו ההמון האדיש המשיך בדרכו אל הנמל וממנו. דון דמיאן התקרב אליה בדיוק כאשר אחד הנערים עמד להשליך עליה אבן. "עצור!" הוא צעק. הנער קפא. הצעירה הסירה את כובעה והשפילה את מבטה.
קרידד התרחקה מהקבוצה של שבעה נוסעים שעלו איתה לסירה שהפליגה בנהר הגוואדאלקיוויר לכיוון סביליה. מותשת, היא ניסתה להתמקם בין ערימות החפצים שהונחו על הסיפון. זאת היתה סירה מהירה בעלת משוט אחד בלבד, שהגיעה לקאדיס עם מטען שֶמן יקר ערך מסביליה. הם הפליגו ממפרץ קאדיס לאורך החוף והגיעו לעיר סנלוּקָר דֶה בָּראמֵדה, לצדו של שפך הגוואדאלקיוויר. מול חופי צ'יפּיוֹנה, לצד שלל סירות וכלי שיט, המתינו לבואה של הגֵאוּת ולרוחות ההולמות כדי לחצות בבטחה את שפך סנלוקר. השפל המפחיד לאורכה של הדלתא הפך את האזור לבית קברות לכלי שיט. רק כאשר כל התנאים בשלו לכך, חצו רבי־החובלים את המפרץ. לאחר מכן הפליגו במעלה הנהר, מנצלים את עוצמת הגאות שהורגשה עד סביבות סביליה.
"היו מקרים שבהם ספינות נאלצו לחכות אפילו מאה ימים כדי לחצות את המפרץ," סיפר אחד המלחים לנוסע לבוש מחלצות, אשר העביר מיד את מבטו המוטרד על פני סנלוקר ומימי המפרץ בתחינה למזל שונה. זו לא היתה רק ההמתנה מורטת העצבים, אלא גם החשש מתקיפה הן מצד האנגלים הן מצד הפיראטים. השמש החלה לנטות, וצבע המים הפך לאפור מתכתי מאיים. שיחות הצוות והנוסעים המוטרדים הלכו והתמעטו, עד שהפכו ללחשושים. כפור החורף הורגש לפתע בשקיעה, והלחות חדרה את עורה של קרידד ותרמה לתחושת הקיפאון. היא היתה רעבה ועייפה. במעילהּ האפור והמהוה כשמלתה מהצמר הגס, בלטה קרידד בקרב שאר הנוסעים, שהתגאו בבגדים צבעוניים מפוארים. שיניה נקשו ועורה סמר, והיא פנתה לצרור שלה לחפש אחר השמיכה. אצבעותיה חשו בסיגר, והיא ליטפה אותו בעדינות, נזכרת בריחו ובהשפעתו. היא היתה זקוקה לו, השתוקקה לטשטש את חושיה, לשכוח את העייפות, הרעב… אפילו את חירותה.
היא התכרבלה בשמיכה. חופשייה? דון דמיאן העלה אותה על סירה זו, הראשונה שהיתה מוכנה לעזוב את נמל קאדיס. "לכי לסביליה," אמר לה, לאחר שסיכם את מחיר ההפלגה עם רב־החובל ושילם עליה מכיסו. "לטריאנה. כשתגיעי לשם, חפשי את מנזר נזירות המינימאס ואמרי להן שאני שלחתי אותך."
קרידד השתוקקה לאזור אומץ ולשאול מהי טריאנה וכיצד תמצא את המנזר, אך הוא כמעט דחף אותה כדי שתעלה לסירה, מביט בעצבנות מצד לצד בחשש שיראו אותם יחד.
היא הריחה את הסיגר, וניחוחו השיב אותה לקובה. היא לא הכירה דבר מלבד הבקתה שלה, המטע והטחנה, שבה — לצד שאר העבדים — השתתפה במיסה בכל יום ראשון, ולאחריה שרה ורקדה עד אובדן חושים. מהבקתה למטע ומהמטע לבקתה, יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה. כיצד תמצא את המנזר? היא השתופפה כנגד דופן הסירה והידקה את גבה אל העץ בחיפוש אחר מגע עם המציאות שאבדה. מי הם הזרים האלה? ומרסלו? מה קרה לו? וחברתה מריה, השחורה, ששרה איתה? והשאר? מה היא עושה בלילה זה בסירה זרה, בארץ זרה, בדרך לעיר שאפילו לא ידעה על קיומה? טריאנה? מעולם לא העזה לשאול דבר את הלבנים. היא תמיד ידעה מה מוטל עליה לעשות! לא היה עליה לשאול דבר.
זכר מרסלו העלה דמעות בעיניה. היא פישפשה בצרור שלה אחר אבן הצור, קסת המתכת וחומר הבעירה כדי להצית אש. האם יניחו לה לעשן? במטע יכלה לעשות זאת, זה היה מקובל. היא בכתה על מרסלו במהלך ההפלגה. אפילו… אפילו חשה בפיתוי להשליך את עצמה לים כדי לשים קץ ליגונה. "התרחקי משם, שחורה! את רוצה ליפול למים?" הזהיר אותה אחד המלחים. והיא צייתה והתרחקה מהדופן.
האם היה לה האומץ להשליך את עצמה אילולא הגיע המלח? היא לא רצתה להרהר בכך עוד. במקום זאת היא סקרה את הגברים על הסיפון. הם נראו לה מודאגים. הגאות החלה, אך הרוחות לא שיתפו פעולה. כמה מן הגברים עישנו. היא הקישה את אבן הצור על המתכת ביד בטוחה, וחומר הבעירה נדלק במהירות. היכן תמצא את אותם עצים עם הגזעים והפטריות שמהם ייצרה את החומר? היא הדליקה סיגר, שאפה עמוקות וחשבה שאפילו אינה יודעת כיצד תשיג טבק כעת. השאיפה הראשונה הרגיעה את מחשבותיה. בשאיפות הבאות רפו שריריה, והיא חשה סחרחורת קלה.
"שחרחורת, את מזמינה אותי לעשן?" נער סיפון כרע מולה, פניו מלוכלכות, אך מלאות חיים ונעימות. לשבריר שנייה נסחפה קרידד בחיוכו של הבחור המצפה לתשובה וראתה רק את שיניו הלבנות, בדיוק כמו אלה של מרסלו כשהיה מתערסל בזרועותיה. היה לה עוד ילד, בן תערובת מולאטי שנולד לה מהאדון, אך דון חוסה מכר אותו מיד, מכיוון שלא רצה להחזיק עוד את זוג הזקנות, שהשגיחו על הילדים כאשר השפחות עבדו. כולם נעלמו באותו אופן, האדון לא רצה להחזיק שחורים קטנים. מרסלו, בנה השני — שאותו הרתה לעבד שחור מהטחנה — היה שונה. הוא נולד בלידה קשה וסבל מבעיות. אף אחד לא יקנה אותו, אישר האדון כשגדל, והמגבלות המגושמות שלו נראו לעין. הוא הרשה שיישאר במטע כאחד הכלבים המשוטטים, התרנגולות או החזירים שגידלו מאחורי הבקתה. הוא ימות, פסקו כולם. אך קרידד לא הניחה לכך לקרות. הלקו אותה במקלות ובשוטים כשגילו שהיא מאכילה אותו. "אנחנו נותנים לך מזון כדי שתעבדי, ולא כדי שתגדלי אידיוט," חזר ואמר מנהל העבודה.
"שחרחורת, את מזמינה אותי לעשן?" התעקש נער הסיפון. למה לא? שאלה את עצמה קרידד. היה לו אותו חיוך כמו של מרסלו שלה. היא הציעה לו סיגר. "וואו, מאיפה הבאת את הפלא הזה?" קרא הנער, לאחר שניסה לעשן את הסיגר והחל להשתעל. "מקובה?"
"כן," נשמע קולה של קרידד, שנטלה שוב את הסיגר ונשאה אותו אל שפתיה.
"איך קוראים לך?"
"קרידד," השיבה מתוך עננת עשן.
"אני אוהב את הכובע שלך." הנער זע על רגליו באי־שקט. הוא המתין לשאיפה נוספת שלא איחרה לבוא.
"יש רוח!" צעקת רב־החובל שברה את הדממה. מספינות נוספות עלו קריאות דומות. רוח דרומית החלה לנשוב, והיא תסייע להם להתמודד עם שפך הנהר. נער הסיפון השיב לה את הסיגר ואץ לכיוון שאר המלחים. "תודה, שחרחורת," קרא בבהילות.
לעומת שאר הנוסעים שצפו במתרחש, התעלמה קרידד ממלאכת הניווט הקשה בתעלה הצרה, שבמהלכה שונה כיוון הספינה שלוש פעמים. לאורך החוף ועל סיפוניהן של המעבורות לאורכו של מפרץ הגוואדאלקיוויר נדלקו אורות סימון להנחיית הספינות בדרכן. קרידד אף לא חשה במתח של שאר הנוסעים כשחצו את המעבר, או בחשש שלהם שהרוח תיפסק באמצע הדרך. יכלו לצוץ גורמים רבים שישיבו אותם על עקבותיהם. היא נשארה לשבת בצמוד לדופן הספינה, מעשנת ונהנית מתחושת דגדוג נעימה בכל גופה, מניחה לטבק לערפל את חושיה. כאשר הספינה נכנסה לתעלה האנגלית האימתנית, ואורו של מגדל סן חָסינטוֹ מורה לה את דרכה לנמל, החלה קרידד לזמזם את נעימוֹת מסיבות יום הראשון שעלו בזיכרונה, בתום מיסת הכומר במפעל הסוכר הסמוך, שאליה הגיעו העבדים עם אדוניהם. השחורים היו נאספים בצריף במטע, היכן שהלבנים הרשו להם לשיר ולרקוד כילדים הזקוקים לפורקן כדי לשכוח את חייהם הקשים. אולם בכל צליל ובכל צעד ריקוד, בעוד תופי הבָּאטה משמיעים את קולם — ובראשם התוף הגדול אִייָאָה, תוף האיטוֹטֵלֶה או התוף הקטן אוֹקוֹנקוֹלוֹ — התפללו השחורים לאלוהיהם, שהסתתרו בבתולות ובקדושים הנוצריים, ונזכרו בנוסטלגיה בשורשיהם באפריקה.
היא המשיכה לזמר חרש, כדרכה כאשר השכיבה לישון את מרסלו, אדישה לפקודותיו התקיפות של רב־החובל ולתכונה של הצוות. היא דמיינה את מגע שערו, נשימתו וריחו… והִפריחה נשיקה באוויר. הנער שרד. היא המשיכה לספוג צעקות ומלקות מאדונה וממנהל העבודה, אך זכתה באהדתם של השחורים במטע. הוא תמיד חייך! והיה מתוק וחביב עם כולם. מרסלו לא הבחין בין עבדים לאדונים. הוא חי לו חופשי, ומדי פעם הביט בעיני העבדים כמבין את כאבם וכמעודד אותם להתנתק מכבליהם. אחדים חייכו אליו בעצב, אחרים בכו על תמימותו.
קרידד שאפה בכוח מהסיגר. ודאי משגיחים עליו היטב, לא היה לה ספק. מריה מהמקהלה תשמור עליו. וגם ססיליו, אף על פי שהיה חייב להפריד אותו ממנה… כל אותם עבדים שנמכרו בקרבת המטע ישגיחו עליו. הבן שלה בטח שמח. אבל האדון… דון חוסה, הלוואי שנפשו תנדוד לעד מבלי לשקוט, איחלה לו קרידד.

 

אילדפונסו פלקונס הוא סופר ספרדי שזכה לתהילה עולמית. ספריו תורגמו ליותר מֲ–40 שפות והופצו ב–7 מיליון עותקים. ספרו הראשון, הקתדרלה ליד הים, זכה לשלל פרסים, ובהם פרס הספר הטוב ביותר בספרדית (2006) ופרס הסופר הזר הטוב ביותר (2009). ספרו השני, היד של פטימה, זכה בפרס רומא (2010). הוא חי בברצלונה עם אשתו וארבעת ילדיו.

X