המלך צ׳ינגיס הראשון | לרכישה באינדיבוק
המלך צ׳ינגיס הראשון

המלך צ׳ינגיס הראשון

שנת הוצאה: 06/2016
מס' עמודים: 210
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 25

כשהחיים אפרוריים, משמימים וקצת משעממים, כשהדירה שכורה, מפטרים אותך מהעבודה, ובת הזוג שלך בדיוק עזבה — אין כמו הרפתקה מסעירה בארץ רחוקה כדי להעלות את מצב רוחך. או כך לפחות חשב טוראן, בחור ממוצע מניו יורק שמגיע מלב הציוויליזציה המערבית לצ'ינגיסטן — ממלכה אסיאתית קטנה ומסוגרת, שבה שולט ביד רמה דיקטטור חביב וטוב לב, מלך מטעם עצמו, שכדרכם של דיקטטורים רחומים מאז ומעולם, חושב רק על טובת עמו. הקשר שלו עם טוראן ינתץ מוסכמות, ישנה גורלות ויהפוך את טוראן מבחור שבור לב עגמומי לגיבור מאוהב, כי אין כמו דיקטטורות קטנות וחביבות כדי להצית אהבות חדשות. המלך צ'ינגיס הראשון הוא רומן הרפתקאות פרוע, סאטירי, שנון ונשכני, המשלב סוגיות אקטואליות בהרפתקה קומית מסחררת שלא תוכלו להניח מהיד, שכתב אחד הקולות המקוריים ביותר בספרות העברית העכשווית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המלך צ׳ינגיס הראשון”

פרק ראשון
המכתב המוזהב
"טוּרָאן," אמרה המזכירה שניצבה בפתח החדר.
הוא לרוב הקפיד לעמוד על המשמר במצבים כאלה, אולם כעת היה שקוע כולו בקריאת המכתב בעל המסגרת הזהובה, ולא הבחין שנכנסה.
"טוראן," חזרה המזכירה בקול משועמם.
הפעם הוא הרים את ראשו בהפתעה ונתקל בפרצוף חסר ההבעה. ידו נשלחה להסתיר את המכתב, אך כששקל את אדישותה הכללית ואת חוסר הסיכוי שבדבר, החליט לוותר על כך.
"פאוארס רוצה לראות אותך," אמרה ויצאה מהחדר, לא מותירה מקום לשאלות.
טוראן קם מהכיסא, מבולבל מעט. קן פאוארס לא נהג לזמן אותו לפגישות באופן ספונטני, והדבר לא הפריע לו, בלשון המעטה. טוראן העדיף להיתקל בו רק במסדרונות המשרד ובהרמות הכוסית לחגים. הוא עשה את דרכו ללשכת המנכ"ל, עדיין מוטרד קלות. לא עשית כלום, ניסה לשכנע את עצמו, אין לך מה לדאוג. לא עשית כלום.
הוא פתח בזהירות את הדלת. פאוארס, שהיה בעיצומה של שיחת טלפון, סימן לו להיכנס. טוראן התיישב מולו והשתדל להיראות כאילו אינו מאזין לשיחה, שהתקיימה כנראה עם איש קשר מהבנק. הוא סקר באיטיות את החדר המרווח שאליו זומן בעבר רק פעמים ספורות. כמה כורסאות עור, עציצים מטופחים, מסך טלוויזיה רחב על הקיר. סמוך לשולחן היתה כוננית עץ ועליה בקבוק ויסקי וכמה כוסיות. מעליה היו תלויות תמונות משפחה מקצועיות שכנראה שופצו בפוטושופ, והציגו אישה מושכת בשנות השלושים לחייה ומצדדיה שני בנים חסונים בלבוש ספורטיבי.
פאוארס סיים את השיחה, הישיר אליו מבט וחייך בחביבות. טוראן מעולם לא ראה אותו מחייך קודם לכן, והמחווה יוצאת הדופן הטרידה אותו.
"מה שלומך, ראני?" פנה אליו פאוארס בשם החיבה שלו, מה שהוכיח מעבר לכל ספק שהוא בבעיה.
"בסדר גמור, תודה," ענה בקול היציב ביותר שהצליח לגייס.
"יופי. ראני, כמה זמן אתה כבר עובד כאן, שנתיים?"
"שלוש שנים וחצי."
"לא מעט זמן. אתה יודע, יש עכשיו תקופה קשה בשוק, מיתון. אתה בטח מודע לזה."
"כן."
"והדבר הראשון שלקוחות עושים בתקופות כאלה זה לזרוק את משרדי יחסי הציבור שלהם. הם טועים, כמובן, אבל אנחנו לא יכולים להגיד להם מה לעשות."
"כן."
"אז כדי שאימְפְּרֵס תוכל להתמודד כמו שצריך עם האתגרים של התקופה, החלטנו לבצע כמה קיצוצים. לא נעים, אבל ככה זה. ביזנס."
"איזה קיצוצים?" שאל טוראן, שעדיין לא עמד לחלוטין על כוונת המנכ"ל.
"בתור צעד ראשון, אנחנו משחררים אותך."
"מ… מפטרים אותי?"
"עדיף שתתייחס לזה כיציאה להזדמנויות חדשות," אמר פאוארס, עדיין בחיוך מעושה. "כמובן, תקבל כל מה שמגיע לך לפי החוזה."
טוראן נאלם דום. בתוך תוכו ידע שהתסריט הזה סביר, אך כעת הרגיש שנזרק בפתאומיות לתוך סרט אימה. המחשבות התרוצצו בראשו. "למה דווקא אני?" היה הדבר היחיד שהצליח לומר.
"אני באמת צריך להגיד לך? כבר כמה חודשים שאתה סגור במשרד. מי יודע מה אתה עושה? כמעט כל הלקוחות שלך עזבו. מובייל פּוֹנְד עזבו. סטיבן עזב."
"זו לא אשמתי," הפטיר טוראן ברפיון. "אתה יודע שהוא לא הכי שפוי. הוא רצה שידיעת הפח ההיא תתפרסם ב׳ניו יורק טיימס׳."
"אמנדה רצתה לעזוב," המשיך פאוארס, "והסכימה להישאר רק אחרי שהעברנו אותה לג׳וש. זה מלכתחילה היה בעייתי מבחינה אתית, כל העסק הזה."
כשיצאתי איתה והכול היה טוב, חשב טוראן, לא היית מוטרד מבעיות של אתיקה.
"אתה לא בפוקוס לאחרונה. אני יודע, תקופה קשה בשבילך. כולנו הצטערנו לשמוע על אבא שלך. אבל איך אומרים, הזמן עובר, החיים ממשיכים."
טוראן שתק.
"אז זהו, אתה יכול לעזוב כבר עכשיו. יש לך מפתח למשרד, תשאיר אותו בקבלה אצל אחת הבנות כשאתה יוצא."
טוראן החל לקום, ופאוארס שוב הישיר אליו מבט.
"שום דבר אישי, הא? עצה שלי, קח קצת זמן, תנוח. לך תִראה מישהו. גם כדורים זה לא בושה. כולם לוקחים את זה."
טוראן סגר אחריו את הדלת והחל להתקדם לכיוון המשרד שלו, מתנודד קלות מצד לצד. הוא ניסה לשקול את השלכות הפיטורים אך מוחו לא שיתף עמו פעולה. תחושת השפלה ודחף פיזי לצאת מהמקום מהר ככל האפשר אפפו אותו. הוא נכנס למשרד, סגר אחריו את הדלת, התיישב על כיסאו ונשם נשימות עמוקות. אני צריך לקחת את הדברים שלי, חשב. רגע, כדאי שקודם כול אמחק את הקבצים האישיים שלי מהרשת, כל עוד אני יכול. הוא ניער את העכבר, והמסך נדלק. כשנכנס לסייר הקבצים, גילה שכבר הספיקו לחסום לו את הגישה לרשת המשרדית. טוראן רטן והוציא את הדיסק־און־קי מהמחשב בלי להסיר בבטחה את החומרה. הוא קם ולקח את הארגז הקטן מפינת החדר, הוציא ממנו את ערמות הברושורים ותגי הכנסים שנערמו בו לאורך השנים, והחל לאסוף לתוכו את חפציו המעטים: המכתב המוזהב, משחק המגנטים המשרדי, אריזת הקורנפלקס החצי ריקה, קוצץ הציפורניים שקיבל ממנקה שעזבה, משקפי השמש. כשהכניס לארגז את צרור המפתחות, פתח ג׳וש את הדלת, ושאל, "צהריים בסינית?"
"אני כבר אוֹכַל בבית," הפטיר טוראן תוך חיפוש אחר חפצים נוספים ששייכים לו.
ג׳וש הבחין בארגז. "מה קורה?" שאל.
"פאוארס פיטר אותי."
"לא נכון! מתי?"
"לפני חמש דקות."
"אתה חושב שאוכל לקבל את המשרד שלך?"
"מצחיק מאוד."
"זה ממש מבאס. עם מי אני אוכל עכשיו ארוחות צהריים?"
טוראן התעלם ממנו והרים את הארגז. הוא יצא מהחדר, מתעלם גם מהעוברים והשבים במסדרון. כשהגיע לקבלה השאיר אצל המזכירה את המפתח למשרד בלי לומר מילה. הוא פתח את דלת הזכוכית הכבדה ולחץ על כפתור המעלית.
"חכה!" הדביק אותו ג׳וש. "אני באמת מבואס מכל הסיפור. מצטער שזה קרה."
טוראן משך בכתפיו.
"אבל… אתה לא חושב שזה היה די צפוי?"
"למה?" הגיב טוראן בכעס.
"אחרי הכול," החל ג׳וש לענות והחריש כששתי בחורות מהמשרד עברו לידם. כעבור כמה שניות הדלת נפתחה, ושניהם נכנסו למעלית הריקה. "קראת במחשב בזמן העבודה את כל סדרות הפנטזיה שיש."
"אתה מגזים," התגונן טוראן. "לא ברמה שזה ממש פגע בעבודה."
"רק בחודשים האחרונים – ‘שר הטבעות׳, ‘נרניה׳, ‘הארי…"
"לא קראתי ‘הארי פוטר׳."
"׳משחקי הכס׳, ‘חומריו האפלים׳, ‘אַמבֶּר׳, ‘שאנארה׳, ‘המגדל האפל׳ ו׳פְּרִידֵיין׳ שהמלצתי לך. אפילו ‘רומח הדרקון׳. אני צריך להמשיך?"
"אין צורך," אמר טוראן ויצא מהמעלית.
"אבל זה דווקא בא ממש בזמן," ציין ג׳וש שהלך בעקבותיו. "עכשיו אתה יכול ללכת למלך."
טוראן עצר. "חשבתי על זה. זה לא נראה לי רעיון טוב."
"למה לא?" הזדעק ג׳וש, מתעלם מפרצופו המופתע של השוער.
"אני אדבר איתך אחר כך," ענה טוראן. "כל מה שבא לי לעשות עכשיו זה לעוף מפה."
כשיצא מהבניין אל ברוקלין האפרורית, ראשו הלם בחוזקה והוא חש טעם מר בפיו. הוא גרר עצמו אל תחנת הרכבת. לאחר נסיעה ארוכה מדי הגיע לדירתו השכורה, נעל אחריו את הדלת וזרק עצמו על המיטה באפיסת כוחות. הוא התמכר לתחושת הכבדות המשכרת ומצא נחמה בין הסדינים הרכים. כך שכב ללא מעש, עצם את עיניו ונתן למחשבותיו להירגע.

נולד בדרום אפריקה בשנת 1978. כשהיה בן עשרים וארבע ראה אור ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "אהוב על בנות". חמש שנים אחר כך התפרסם "אושר בלי גבולות", משחק מחשב עלילתי פרי מקלדתו הקודחת, שנבחר כמשחק המחשב הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. יונתן מתגורר ברעננה עם אשתו, שני ילדיו, כלב וארנבת. בזמנו הפנוי, כשאינו כותב ספרים או חוקר את תולדותיהם של המשובחים שבדיקטטורים, הוא משמש סמנכ"ל שיווק בחברת היי-טק וכותב את הבלוג "ביקורות ספרים לממהרים".

X