המלאך | לרכישה באינדיבוק
המלאך

המלאך

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 430
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 89
- 39

אשרף מרואן, שכוּנה במוסד "המלאך", היה המרגל הטוב ביותר למדינת ישראל בארץ אויב ואחד המרגלים המוצלחים ביותר בהיסטוריה. ההתרעה שהעביר ערב מלחמת יום כיפור על כוונת מצרים וסוריה לפתוח במלחמה "מחר" היתה ידיעת המודיעין הגורלית ביותר בתולדות המדינה. בלעדיה היה גיוס המילואים מתחיל רק עם פרוץ המלחמה ורמת הגולן כולה היתה נופלת לידי הצבא הסורי. ישראלים רבים חבים את חייהם ל"מלאך".

אורי בר־יוסף, מחבר רב־המכר הצופה שנרדם, מתאר ומנתח את דרכו של מרואן לצמרת השלטון המצרית מאז נשא לאישה את בתו של נאצר ועד לנפילתו אל מותו ממרפסת הקומה הרביעית של דירתו המהודרת בלונדון ביוני 2007. בר־יוסף מפרט את עלילותיו של "המלאך" כמרגל וחושף את דרכי פעולתו, למשל:

  • כיצד העביר את המידע המפורט שעל בסיסו נבנתה הקונספציה שלפיה מצרים לא תצא למלחמה מבלי שתשיג מטוסי תקיפה ארוכי טווח וטילי "סקאד".
  • כיצד חשף את פרוטוקול הישיבה מאוקטובר 1972 שבה הודיע סאדאת על החלטתו לצאת למלחמה מבלי להמתין למטוסים ולטילים.
  • כיצד התריע כשנה לפני המלחמה שמצרים מתכוננת לצאת למלחמה וכיצד במהלך אותה שנה התעלמו מומחי אמ"ן מהמידע והמשיכו לדבוק בתוכנית הישנה.
  • כיצד סיפק את תוכנית המלחמה הסודית של מצרים ולמרות זאת המשיכו קציני אמ"ן להעריך את מהלכי המצרים בימים הראשונים של המלחמה על בסיס תוכנית בלתי רלוונטית שאותה הכירו טוב יותר.
  • כיצד נודע למרואן כששהה במלונו בלונדון שהמלחמה תפרוץ "מחר".
  • כיצד הדליף ראש אמ"ן במלחמה, אלי זעירא, את זהותו של מרואן ובכך הניע את התהליך שבסופו של דבר הביא עליו את קצו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המלאך”

בקרוב…

פרולוג

"על חוט השערה": רמת הגולן, 7 באוקטובר 1973, שעות אחר הצהריים

 

 

בשעות הצהריים ב־7 באוקטובר 1973, פחות מעשרים וארבע שעות מתחילת המלחמה, היה צה"ל על סף תבוסה בחזית הצפון ורמת הגולן כולה עמדה ליפול לידי הסורים. קו ההגנה הדליל בגזרה הדרומית שבה החזיקה חטיבה 188 נפרץ בשעות הערב של היום הקודם, ובמהלך הלילה השתלטו כוחות גדולים של דיוויזיות החי"ר הסוריות 5 ו־9 על דרום הרמה. בשעות הבוקר של 7 באוקטובר קיבל עקיד (אלוף־משנה) תאופיק אל־ג'האני, מפקד דיוויזיית השריון מספר 1, פקודה להתקדם לעבר אזור צומת נפח שבו שכנה מפקדת אוגדה 36. נפילת נפח לידי הסורים היתה מאפשרת להם לשלוט במרכז הרמה, לאגף ממערב את חטיבה 7, שהגנה על הגזרה הצפונית של קו החזית, ולהשלים את ההשתלטות גם על צפון רמת הגולן. במקביל הטנקים הסורים היו יכולים, לאחר כיבוש הצומת, לרדת לכיוון גשר בנות יעקב ולהתייצב בשטחים החולשים על נהר הירדן במטרה לבלום את עליית כוחות המילואים של צה"ל למרכז הרמה. נפילת נפח היתה עלולה על כן להביא לנפילת כל רמת הגולן לידי הסורים. כיבושה מחדש היה קשה ביותר, אולי אף בלתי אפשרי.
בשעה 11:00 בבוקר, כאשר מפקד דיוויזיית השריון 1 נתן את הפקודה ומאתיים חמישים טנקי טי־55 ו טי־62 החלו לנוע בשני צירים לעבר נפח, עדיין לא הבינו המפקדים בישראל את הקורה בשטח. כבר בלילה הקודם מנע ערפל הקרב מיושבי ה"ארמון" — מוצב הפיקוד בהר כנען שהיה אחראי על ניהול המערכה בצפון — את ההבנה שהקו בדרום רמת הגולן נפרץ. עתה פעלו יושבי הר כנען תחת הרושם שעיקר המאמץ הסורי מושקע בניצול ההצלחה כדי להתקדם מערבה לכיוון נהר הירדן והכנרת. העובדה שכוחות מילואים ראשונים הצליחו מאז שעות הבוקר המוקדמות להיאחז בפתחי הצירים המובילים מרמת הגולן ולבלום תנועת טנקים סוריים לכיוון הירדן הפיחה קצת תקווה בצמרת פיקוד צפון. לאלוף הפיקוד, שלא עצם עין כבר יותר מארבעים ושמונה שעות, היה נדמה באותו רגע שהרע מכול כבר מאחוריו ועתה, עם כניסת חטיבות המילואים לקרב, עתיד גלגל המלחמה להתהפך. אבל שעתיים אחר כך, כאשר הובן סוף־סוף מה קורה בפועל, התחלפה בבת אחת הערכת המצב האופטימית הזאת בתחושת סכנה וחידלון. בשעה 13:10 נרשם ביומן המבצעים של פיקוד צפון: "טנקים סוריים בגדרות מחנה נפח".

בשעה 13:30 החליט תת־אלוף רפאל איתן, מפקד אוגדה 36 שהגנה על הרמה, לצאת עם אנשיו מבונקר הפיקוד בנפח, ותחת אש סורית הם התפנו צפונה לכיוון תל שיבן. עשרים דקות אחר כך קיבלו אחרוני החיילים שעוד הגנו על המחנה פקודה לסגת והם נעו, צפופים בתוך שני זחל"מים, לכיוון גשר בנות יעקב. המחנה עצמו נותר נטוש ורק טנקים בודדים של צה"ל נשארו בסביבתו, כדי לנסות למנוע את כיבושו המלא. שניים מהם היו של מפקד חטיבה 188, אלוף־משנה יצחק בן־שהם, ושל סגנו, סגן־אלוף חיים ישראלי, שנלחמו עתה כמעט בודדים נגד שפעת הטנקים הסוריים. קצת אחרי השעה 14:00 נפגע הטנק של ישראלי והוא נהרג. עשרים דקות אחר כך נהרג המח"ט בן־שהם מצרור כדורים. בכך חוסלה חטיבה 188 ככוח לוחם אורגני. עתה נעשה ברור ב"ארמון" בהר כנען שרק נס יציל את נפח. היחידה שהיתה יכולה אולי לחוללו היתה חטיבת המילואים 679. בה היה תלוי עכשיו גורל המערכה על רמת הגולן.

גיוסה של חטיבה 679 בפיקודו של אלוף־משנה אורי אור החל יום קודם לכן בשעה 10:00. טנקי החטיבה היו מדגם "שוט מטאור", צנטוריונים מיושנים שעמדו לעבור אחרי החגים הסבה לטנקי "שוט קל", שבהם כבר צוידו רוב חטיבות הצנטוריון של צה"ל. הם הונעו במנועי בנזין בלתי אמינים שהפכו אותם למלכודות אש, וצוידו במערכות תמסורת כושלות שגרמו לתקלות טכניות חוזרות ונשנות. מתוך יותר ממאה הטנקים של החטיבה שאוחסנו בימ"חים של מחנה יפתח ליד ראש פינה, פחות מחמישים השתתפו בפועל בקרב. השאר נחלקו בין כאלה שנתקעו בדרך בשל בעיות טכניות, לכאלה שכלל לא הספיקו לצאת מהמחנה, ולכאלה שכבר נפגעו בידי הסורים. מצבם של אותם טנקים שהצליחו להגיע לשדה הקרב היה אף הוא בכי רע. בשל לחץ הזמן צוותיהם לא היו הצוותים המקוריים שאנשיהם הכירו זה את זה, אלא צוותים שהוטלאו לפי קצב הגעת אנשי המילואים לימ"חים. בבטני הטנקים היתה חסרה תחמושת רבה כיוון שלא היה די זמן להמתין לפגזים שנלקחו מהבונקרים במחנה עין זיתים, כעשרים קילומטרים ממחנה יפתח, והובלו במשאיות שיצרו פקק תנועה לאורך הכביש הגלילי הצר. חלק ממכשירי הקשר לא תיפקדו או לא היו מכוילים כנדרש. במרבית הטנקים התגלו שלל בעיות טכניות אחרות. ולא מעט מהם, כמו הטנק של התותחן חיים סבתו, עמדו להיכנס לקרב מבלי שהספיקו לעשות אפילו את המינימום הנדרש לפני ירי: תיאום כוונות.
כוח ראשון של החטיבה פגש את הטנקים הסוריים כ־15 שעות לאחר שניתנה פקודת הגיוס. זה היה כוח מחלקתי שאולתר במהירות והוצב לחסימה בצומת קצביה. כוח משמעותי ממנו, שמנה 25 טנקים בפיקודו של המח"ט, הצליח להתארגן במשך הלילה שבין שבת לראשון, יצא מהמחנה בסביבות השעה 3:00 והחל לעלות בחשכה לרמה. על פי הוראת מפקד אוגדה 36 הוא נערך בסביבות השעה 10:00 לבלימה בגזרת קוניטרה. זו היתה טעות. גם מפקד האוגדה היה שרוי בערפל קרב ועדיין לא זיהה את אגרוף השריון הסורי שהתארגן למתקפה מדרום הרמה לכיוון נפח. כוח נוסף של 22 טנקים מגדוד 93 בפיקוד המג"ד רן גוטפריד התארגן ויצא ממחנה יפתח כמה שעות אחר כך. הוא חצה בשעה 10:30 את גשר בנות יעקב והחל לטפס במעלה הכביש לכיוון קוניטרה. בערך בשעה 12:00, כשהוא נמצא כשני קילומטרים דרומה מנפח, קיבל ממפקד האוגדה פקודה לנוע דרומה לכיוון חושנייה. חצי שעה אחר כך, באזור המחצבה מול צומת נפח, הוא נתקל בעשרות טנקי טי־62 סוריים של חטיבה 91 שיצרו איום על נפח מצפון. הגדוד שהופתע החל לספוג מיד אבדות, אך בתוך כמה דקות התארגן להשיב אש. כך החל הקרב של חטיבה 679 על נפח.
גדוד 93 אמנם הצליח, תוך ספיגת אבדות כבדות, להאט את התקדמות הסורים צפונה, אך הסורים המשיכו להתקדם וחצו את כביש קוניטרה־גשר בנות יעקב תוך שהם אוגפים את נפח ממזרח. במקביל התקדמה חטיבה 51 הסורית על ציר הנפט לכיוון הצומת וטנקים שלה חדרו למחנה האוגדה מדרום. הלחץ הסורי הלך והתעצם מרגע לרגע. בשלב הקריטי הזה הצליחו שלושה טנקים של חטיבה 679, הכוח האחרון שעזב את מחנה יפתח ועשה את דרכו מגשר בנות יעקב לכיוון קוניטרה, להגיע לסדנת הרכב שבפאתי מחנה נפח. שם זיהו בטווח של שמונה מאות מטרים כעשרה טנקים של חטיבה 51 והחלו לפגוע בהם. זמן קצר אחר כך הגיע חלק מהכוח שנפרש קודם לכן להגנה בגזרת קוניטרה לקרבת המחנה. הכוח, שמנה כ־15 טנקים בפיקוד מח"ט 679, החל לפגוע בטנקים של חטיבה 91. במקביל יצרו כוחות קטנים נוספים, חלקם מחטיבת המילואים 179, לחץ על חטיבה 51. מספר הטנקים הסוריים שנפגעו הלך וגדל בהתמדה והלחץ הישראלי הלך והתעצם. לקראת השעה ארבע אחר הצהריים התחזקה המגמה, ובשעות הדמדומים הלך הקרב ונעצר. כוחות המילואים התשושים של צה"ל, בעיקר צוותי הטנקים של חטיבה 679 שקצת יותר מ־24 שעות קודם לכן היו עוד בעיצומן של תפילות יום כיפור, הצליחו בנחישות, באומץ ובמקצועיות להכריע את הקרב. חטיבות 91 ו־51 הסוריות שאיבדו בקרב כ־40 טנקים, נאלצו לסגת ממחנה נפח, מהשטחים הסמוכים לו ומכביש קוניטרה־גשר בנות יעקב. הן נערכו מדרום לסינדיאנה ותל יוסיפון. למחרת יצאו לניסיון נוסף להשתלט על מרכז הרמה. גם ניסיון זה נהדף וצה"ל עבר למתקפת־נגד.
בכך הוכרע הקרב על רמת הגולן.

מלחמת יום כיפור היתה הקשה במלחמות ישראל מאז 1948. 7 באוקטובר היה הקשה שבימי המלחמה ושעות הצהריים שלו היו הקריטיות ביותר. בחזית הדרום צה"ל נותר עם קצת יותר מ־100 טנקים של האוגדה הסדירה בסיני, שאיבדה במהלך הלילה הקודם כ־200 טנקים. מולה נפרשו חמש דיוויזיות מצריות שחצו את התעלה כמעט ללא אבדות ואיימו לפתוח במתקפה לעומק סיני. שתי אוגדות המילואים, של האלופים אברהם אדן ואריאל שרון, אשר נועדו לתגבר את האוגדה הסדירה, עשו באותן שעות את דרכן לעבר קו החזית. זאת היתה גם רצועת הזמן שבמהלכה התברר כי חיל האוויר כשל בשתי המתקפות הגדולות שביצע על מערכי הטילים של מצרים ושל סוריה וכושרו לסייע לכוחות הקרקע הוגבל משמעותית בשל הקושי לפעול באזורים מוכי הטילים בצפון ובדרום. ובחזית הצפון התחולל כאמור באותן שעות הקרב הנואש שבמרכזו עמדה חטיבה 679, על השליטה באזור נפח ועל גורלה של רמת הגולן. משה דיין, שר הביטחון שעוד 24 שעות קודם לכן הטיל ספק ברור בכך שתפרוץ מלחמה, דיבר באותן שעות על "חורבן הבית השלישי" והציע הצעות "מיניסטריאליות" לנסיגות לעומק סיני ולשיפולי הרמה.
הספרות העשירה על מלחמת יום כיפור בדקה לא מעט זוויות של אותה מלחמה. אבל היא לא שאלה מעולם שאלה פשוטה אחת: איך היתה המלחמה נראית אם מדינת ישראל לא היתה מקבלת בשעות הקטנות של יום המלחמה עצמו את ההתרעה המפורסמת שהעביר ראש המוסד צבי זמיר בתום פגישתו עם אשרף מרואן. ההתרעה הזאת, שהוציאה את מקבלי ההחלטות ממיטותיהם בסביבות 4:30, הניעה את התהליך שהביא בשעה 9:20 את ראש הממשלה גולדה מאיר לאשר, חרף התנגדותו של שר הביטחון, גיוס מילואים נרחב יחסית. עשרים דקות לאחר מכן אישרה גולדה מאיר גיוס מילואים מלא. צה"ל לא התמהמה. מח"ט 679 קיבל ממפקד אוגדה 36 את הפקודה לגייס את המילואים בשעה 10:00, ותהליך הגיוס החל מיידית. חלק מחיילי המילואים הספיקו להגיע בשעות היום. רובם הגיעו רק בשעות הלילה.
אורי אור, מח"ט 679 ולימים אלוף פיקוד צפון וסגן שר הביטחון, מעריך כיום כי ללא ההתרעה של מרואן כוחותיו היו מתארגנים למלחמה בפיגור של ארבע עד שש שעות. בתנאים כאלה צומת נפח ומחנה אוגדה 36 היו נכבשים בשעות הצהריים של 7 באוקטובר, כמעט ללא התנגדות. סביר שעד שעות אחר הצהריים היו הסורים משלימים את כיבוש רוב רמת הגולן תוך כיתורה של חטיבה 7 שנפרשה מצפון לקוניטרה. חוקרים אחרים, ובהם צבי עופר, יהודה וגמן ועמוס גלבוע, שחקרו את אירועי המלחמה בצפון ומכירים היטב את מהלכיה בשלושים השעות הראשונות, הסיקו מסקנה דומה.
למסקנה זו משמעות ברורה: התרעת המלחמה של אשרף מרואן מנעה את כיבוש רמת הגולן בידי הסורים במלחמת יום כיפור. כיבוש כזה, אשר בלי ההתרעה היה עלול גם להביא לפגיעה קשה באוכלוסייה האזרחית של יישובי הרמה שפונו בזכותה מבעוד מועד, היה מעמיד את מדינת ישראל בפני מצב בלתי אפשרי כמעט. כיבושה מחדש של רמת הגולן היה אולי מתאפשר, אך הוא היה עולה בקורבנות כבדים. הוא גם היה מחייב העתקת כוחות משמעותיים מחזית הדרום לחזית הצפון, ובתנאים כאלה סביר בהחלט שהמצרים היו מנסים לנצל את מאמציו של צה"ל בצפון כדי לפרוץ לעומק סיני. קשה להעריך כיצד היתה מתפתחת המלחמה בתנאים כאלה, אבל ברור שהיתה מסתיימת באבדות כבדות הרבה יותר ובהישגים צבאיים קטנים הרבה יותר למדינת ישראל. התרעת המלחמה של מרואן מנעה אסון לאומי והצילה חיי מאות אם לא אלפים של חיילי צה"ל. זאת גולת הכותרת של תרומתו המודיעינית.
הקשר עם מרואן החל קרוב לשלוש שנים קודם לכן. אבל כדי להבין אותו לעומקו יש לחזור כמעט שלושים שנה לאחור, לשנת 1944.

פרופ' אורי בר־יוסף קיבל את תואר הדוקטור שלו מאוניברסיטת סטנפורד בשנת 1990 ומאז מלמד במחלקה ליחסים בינלאומיים בביה"ס למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. תחומי התמחותו הם מודיעין, ביטחון לאומי, והסכסוך הישראלי־ערבי. הוא פירסם עשרות מאמרים בנושאים אלה וגם כמה ספרים.

X