המלאך הנופל | לרכישה באינדיבוק
המלאך הנופל

המלאך הנופל

שנת הוצאה: 05/2016
מס' עמודים: 368
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 44

שערורייה היתה הדבר האחרון שניקולו מוֹרֵטִי ציפה למצוא באותו הבוקר, כשסטה מהרגלו והגיע לוותיקן שעה לפני הזמן…

גבריאל אלון חוזר. רסטורטור, מתנקש, מרגל. הוא מתחיל את המסע שלו ברומא, כשגופה של אישה צעירה מתגלית בוותיקן. מות האישה עלול לפתוח קופת שרצים עולמית ולהוביל למאבק קדומים שסופו אפוקליפסה.

הדרכים מובילות מרומא לירושלים ולהר הבית, ונדמה כי הפעם גבריאל אלון ייאלץ להילחם באויבים מבית ומחוץ, בשדי העבר ובאסלאם הקיצוני.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המלאך הנופל”

בקרוב…

חלק1: עיר המתים

 

ניקוֹלוֹ מוֹרֵטי, אב הבית של בזיליקת פטרוס הקדוש, הוא זה שגילה את הדבר שממנו הכול התחיל. הגילוי אירע בשעה 6:24 בבוקר, אך בשל שגיאת הקלדה תמימה נטען בהצהרה הרשמית של הוותיקן שהשעה היתה 6:42. זאת היתה טעות אחת מני רבות, גדולות כקטנות, שיובילו רבים למסקנה שהכס הקדוש מנסה להסתיר משהו. מסקנה שהיתה מדויקת. הכנסייה הקתולית, כך אמר בדלן נחשב, נמצאת מרחק שערורייה אחת מתהום הנשייה. הדבר האחרון שהוד קדושתו נזקק לו כעת היה גופה בקודש הקודשים של העולם הנוצרי.
שערורייה היתה הדבר האחרון שניקולו מוֹרֵטִי ציפה למצוא באותו הבוקר, כשסטה מהרגלו והגיע לוותיקן שעה לפני הזמן. הוא לבש מכנסיים שחורים ומעיל אפור שמגיע עד הברך, ובקושי נגלה לעין בעודו ממהר לחצות את הכיכר החשוכה בכיוון מדרגות הבזיליקה. במבט חטוף ימינה הבחין באורות דולקים בחלונות הקומה השלישית של ארמון האפיפיור. הוד קדושתו, האפיפיור פאולוס השביעי, כבר התעורר. מורטי תהה אם האב הקדוש ישן בכלל. הוותיקן רחש שמועות שהאפיפיור סובל מנדודי שינה קשים, ושבמרבית הלילות הוא יושב וכותב בחדר העבודה הפרטי שלו או מתהלך לבדו בגנים. אב הבית היה עד לדברים כאלה בעבר. בסופו של דבר, כולם איבדו את היכולת לישון.
מורטי שמע קולות מאחוריו, וכשהסתובב ראה צמד כמרים, אנשי הקוּריה,1 מגיח מתוך האפלולית. הם היו שקועים בשיחה סוערת, ולא הבחינו בו בעודם צועדים לעבר דלתות הארד ונבלעים שוב בצללים. הילדים ברומא קראו להם בָּגארוֹצי — חיפושיות שחורות. מורטי השתמש במילה פעם אחת בילדותו וזכה לנזיפה מהאפיפיור פיוס השנים־עשר בכבודו ובעצמו. הוא מעולם לא חזר על כך מאז. כשנציגו של ישו עלי אדמות נוזף בך, הוא חשב לעצמו כעת, בדרך כלל אתה לא חוזר על העבֵרה.
הוא עלה במדרגות הבזיליקה וחמק אל הפּוֹרְטיקוֹ. חמש דלתות הובילו אל אולם התווך. כל החמש היו נעולות פרט לשמאלית ביותר, ״שער המוות״. בפתחו עמד האב חָקוֹבוֹ, כומר מקסיקני כחוש עם שיער אפור דמוי קש. הוא פינה דרך כדי לאפשר למורטי להיכנס, ואז סגר את הדלת והשיב למקומו את הבריח הכבד. ״אני אחזור בשבע להכניס את הצוות שלך,״ אמר הכומר. ״תיזהר שם למעלה, ניקולו. אתה כבר לא צעיר.״
הכומר הסתלק. מורטי טבל אצבעות במים הקדושים והצטלב, צועד לאורך אולם התווך הגדול. אחרים היו עוצרים אולי להביט סביב ביראה, אבל מורטי הלך בנינוחות של אדם הנכנס לביתו שלו. הוא היה ראש הסַמְפּיֶיטְריני, אנשי התחזוקה הרשמיים של הבזיליקה, והגיע למקום שישה בקרים בשבוע בעשרים ושבע השנים האחרונות. בזכות מורטי ואנשיו הזדהרה הבזיליקה באור שמימי, בעוד כנסיות גדולות אחרות באירופה אפופות, כך נדמה, אפלולית מתמדת. מורטי לא החשיב את עצמו משרת של הכס הקדוש, אלא שותף למלאכה. בידי האפיפיורים הופקדה הדאגה לשלום מיליארד נשמות קתוליות, אבל ניקולו מורטי הוא זה שטיפל בבזיליקה האדירה, שסימלה את כוחם עלי אדמות. הוא הכיר כל סנטימטר רבוע בבניין, מראש הכיפה של מיכלאנג׳לו ועד למעמקי הקְריפְּטָה — כל ארבעים וארבעה המזבחות, עשרים ושבע הקפלות, שמונה מאות העמודים, ארבע מאות הפסלים ושלוש מאות החלונות. הוא ידע היכן סדוק הבניין והיכן הוא דולף. הוא ידע מתי שלומו טוב ומתי הוא סובל. כאשר הבזיליקה דיברה, היא ליחשה באוזנו של ניקולו מורטי.
היתה לבזיליקת פטרוס הקדוש נטייה למזער בני תמותה פשוטים, ומורטי, שעשה את דרכו לעבר מזבח האפיפיור במעיל האפור של מדיו, הזכיר מאוד אצבעון שהתעורר לחיים. הוא כרע ברך לפני מזבח הווידוי והטה את פניו השמימה. הבַּלְדָקינוֹ היתמר כמעט שלושים מטרים מעליו, ארבעה עמודים מפותלים עשויים ארד וזהב, ובראשם חופה מפוארת. באותו הבוקר היה הבַּלְדָקינוֹ מוסתר חלקית מאחורי פיגומי אלומיניום. יצירת המופת של ברניני, עם הדמויות המעוטרות וענפי הזית והדפנה, נטתה לצבור אבק ופיח. בכל שנה, בשבוע שלפני תחילת צום הלֶנְט, ניקו אותה מורטי ואנשיו ניקוי יסודי. הוותיקן היה מקום של טקסים נצחיים, והיתה הדרת טקס גם בניקוי הבלדקינו. עם השלמת הצבת הפיגומים היה מורטי תמיד הראשון לעלות. רק קומץ אנשים זכו לחזות במראה הנשקף מלמעלה — וניקולו מורטי, כראש הסַמְפּיֶיטְריני, עמד על זכותו לחזות בו ראשון.
מורטי טיפס אל ראש אחד מעמודי החזית, ולאחר שחיבר את כבל הבטיחות, עשה את דרכו בזהירות על ידיו וברכיו במעלה החופה. בראש הבלדקינו היה כדור שנתמך בארבע צלעות, ומעליו צלב. זאת היתה הנקודה הקדושה ביותר בכל הכנסייה הקתולית, הציר האנכי המתמשך מהמרכז המדויק של הכיפה היישר למטה, אל קבר פטרוס הקדוש. הוא ייצג את עצם הרעיון שעליו נשען המוסד כולו. אַתָּה פֶּטְרוֹס וְעַל־הַצּוּר הַזֶּה אֶבְנֶה אֶת־קְהִלָּתִי.2 בעוד קרני הזריחה הראשונות מאירות את פנים הבזיליקה, מורטי, משרתם הנאמן של האפיפיורים, כמעט היה יכול להרגיש באצבע אלוהים נוגעת בכתפו.
כרגיל, הוא לא הרגיש בזמן החולף. כעבור זמן, כשמשטרת הוותיקן תחקור אותו, הוא לא יצליח להיזכר כמה זמן בדיוק נמצא בראש הבלדקינו לפני שהבחין בדבר שנח על הרצפה. מנקודת התצפית הגבוהה של מורטי זה נראה כמו ציפור שבורת כנפיים. הוא הניח שמדובר בחפץ תמים כלשהו, ברזנט שסמפייטריני אחר השאיר, או רדיד שאיבדה תיירת. התיירים תמיד מאבדים דברים, חשב מורטי לעצמו, כולל פריטים שלא ראוי להכניס לכנסייה.
ובכל זאת, היה צריך לבדוק את העניין, ומורטי, שהחפץ עורר אותו משרעפיו, שב על עקבותיו בזהירות וירד את הירידה הארוכה אל רצפת הבזיליקה. הוא צעד לאורך האגף, אך בתוך כמה צעדים הבין שהחפץ בהחלט אינו צעיף זנוח או ברזנט. כשהתקרב, הוא ראה את הדם שהתייבש על רצפת השיש המקודשת של הבזיליקה שלו, ועיניו נישאו מעלה לעבר הכיפה, עיוורות, כמו עיני ארבע מאות הפסלים שלו. ״אבינו שבשמים,״ הוא לחש בעודו ממהר לאורך אולם התווך. ״רחם על נשמתה האומללה.״

הציבור לא יֵדע כמעט דבר על הפעולות שהתבצעו מיד לאחר הגילוי של ניקולו מורטי, משום שהן בוצעו על פי מיטב המסורת של הוותיקן, בחשאיות מוחלטת ובשמץ של ערמומיות ישועית. איש מחוץ לחומות לא ידע, למשל, שהאדם הראשון שאליו פנה מורטי היה הרקטור־החשמן של הבזיליקה, גרמני קפדן מקולון עם אינסטינקט הישרדותי מושחז. החשמן היה ותיק דיו לזהות צרות כשנתקל בהן, ובשל כך לא דיווח על התקרית למשטרה, אלא בחר לזמן את איש החוק האמיתי בתוך גבולות הוותיקן.
ולכן כעבור חמש דקות היה ניקולו מורטי עד למחזה יוצא דופן — המזכיר האישי של הוד קדושתו, האפיפיור פאולוס השביעי, מחטט בכיסיה של אישה מתה על רצפת הבזיליקה. המונסיניור לקח פריט אחד ופנה אל ארמון האפיפיור. עד שהגיע למשרדו, הוא כבר גיבש לעצמו תוכנית פעולה. חייבות להיערך שתי חקירות, כך החליט, אחת ציבורית ואחת פרטית. וכדי שהחקירה הפרטית תישא פרי, יצטרך לערוך אותה אדם מהימן ודיסקרטי. שלא במפתיע, המונסיניור בחר כאינקוויזיטור באדם דומה לו. מלאך נופל לבוש שחורים. חוטא בעיר של קדושים.

דניאל סילבה, יליד 1960, הוא סופר יהודי אמריקאי. מחברם של ספרי בלש ומתח רבים שהפכו לרבי-מכר.

X