המיותרים | לרכישה באינדיבוק
המיותרים

המיותרים

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 299
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 50
- 20

המיותרים" הנו רומן מעמיק הבונה נפשות של ארבע דמויות מרכזיות ועוד דמויות משנה, כשמשפט יחיד מספיק למחבר להעמיד דמות עגולה ומוחשית. זהו רומאן היונק מן המסורת הרוסית הגדולה של דוסטויבסקי וטולסטוי, בעידן בו דף נייר עמוק יותר ממרבית הספרים היוצאים לאור. גודקוב, יליד רוסיה, חש את הרצינות שבה ספרות יכולה לשקף מציאות. מקורות השפעה נוספים הנם המחזות של שייקספיר, ההומור הבוטה של ראבלה והדימיון של דון קיחוטה. פרט לנרטיבים החזקים הכלולים בו, אלמנט הגותי חזק קיים ברומאן, הרהורים פילוסופיים של מי שגדל על ברכי פילוסופיה יוונית (באהבת האדם שלה ובלוגיקה שלה) ופילוסופיה רומית (על התבונה החותכת והביקורתיות שלה). חיתוכים מהירים ואכזריים משהו מאפיינים את הדיאלוגים של גודקוב, כמו גם את העלילה. אבל גם רכות וטוב לב מכמירים שזורים בעלילה, המציגה את כל טווח הרגשות האנושיים. ולעיתים כישרון הסיפור הטבעי מטובל בפרוזה שירית, בהמצאות לשוניות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המיותרים”

עידו. 1

 

בשעה 16:52 ידע עידו שיותר הוא לא יחזור לרחוב ויצמן. גם אם יתקשרו מהמשרד ויבקשו ממנו. והכול מפני שהוא צחק באמצעו של משפט אונס. הוא גם החליט שיותר הוא לא יעבוד בעבודה הזו.

עידו עבד בתור מקליט של פרוטוקולים בבית המשפט המחוזי שברחוב ויצמן. ומשום מה היום, באמצעו של המשפט, בשלב הראיות של התביעה, הוא צחק. הכול כמובן הביטו בו. התובע, הסנגור, הרכב שלושת השופטים, אנשי שירות בתי הסוהר, קהל של סקרנים, עדים ואפילו האנס בעצמו. כן היה משהו בטון דבריו של האנס, או אולי ביטוי כלשהו, שגרם לו לפרץ הצחוק הבלתי נשלט שנשמע בין כתלי האולם. כבוד השופטת מצאה לנכון להטיף לו על כך. אמרה שהוא מבזה את בית המשפט, או כדומה. בכל מקרה, יותר הוא לא יחזור לרחוב ויצמן. וגם כשהגיע למשרד והניח את ערכת ההקלטה במקומה הרגיל, לא אמר דבר לאף אחד. אמר רק "להתראות" וזהו.

בהליכתו הנמרצת החליט להקדים ביום לאחותו, כדי לתת לה את הצ'ק החודשי לשכר דירתה (2,750 ש"ח), דבר שלא עשה אף פעם. אבל יותר משרצה לתת לה את הצ'ק, הרגיש שהוא רוצה לראות אותה. בתוך 38 דקות הגיע לביתה וצלצל בפעמון. כשאחותו שירה פתחה את הדלת הבחין באכזבה בפניה. נכנס פנימה.

הוא הבחין במשאף האסטמה שהיה מונח על השולחן. עידו הורגל למכשיר זה מגיל צעיר ביותר: כשהיה רואה את אחותו הרזה והמבוגרת ממנו בשלוש שנים שואפת מן המכשיר באותם לילות שבהם ההתקפים לא נתנו לה לישון. כל אותם הלילות ששירה לא ישנה בהם, גם עידו לא ישן. החדר המשותף שבו חיו היה קטן ומחניק ואכלס את שתי מטותיהם שגבלו זו בזו. די היה שאחד ישתעל או יחליף תנוחה במיטתו והנה מיד יחוש השני בזה. ובכל פעם ששירה הייתה מקיצה משנתה בנשימות כבדות ומחרידות ודוחפת את המכשיר לפיה, היה מתעורר מיד ומרגיעהּ. עם חלוף השנים החלו השניים לסגל את המחלה וזו הפכה להרגל. עד כדי כך שדי שעידו היה שומע את נשימותיה הכבדות, בזמן ששירה הייתה שואפת מן המכשיר, היה פותח את עיניו ונשאר ער עד שההתקף יעבור. ורק אז משחלף לו ההתקף הרשה לעצמו לחזור לישון. המכשיר הזה – שכל כך תיעב אותו, שהזכיר לו את חולשתה של אחותו, את דאגתו לה כל עוד היא רק ברשות עצמה, והוא שלימד אותו מהי אחריות ושביגר אותו מהר מדי – המכשיר הזה מונח לו כעת על השולחן גלוי ופרוץ, כמו צלקת כוויה שכבר לא מתביישים להסתירה.

הסיט את ראשו והבחין בקערית שהייתה מלאה במים. נזכר בכלבהּ. ידע כמה הייתה קשורה אליו.

"איך הולך עם העבודה?" שאל.

"בסדר. יש לי כמה ראיונות." השיבה באדישות. עידו הרגיש שנוכחותו מכבידה עליה. לכן החליט ללכת ללא שהיות מיותרות.

"טוב. אני חייב לזוז. אני צריך להתכונן למבחן." אמר איכשהו.

"למה, יותר ממאה לא תקבל…" אמרה שירה בציניות. עידו לא השיב. קם מכיסאו וכדרך אגב הוציא מעטפה שבתוכה סכום של כסף ונתן לאחותו. אחרי זה פנה לדלת ואמר "אני אדבר אתך," ויצא.

איכשהו אחזה בו תמיד הקדרות, מין טרתוף מציק, כשהיה יוצא מביקוריו אצל אחותו. תערובת של עצב, רחמים, כעס וזיכרונות ילדות שליוו אותו תמיד ביציאתו ממנה. זיכרון דבוק דבק בו תמיד, זה היה משפט של אחד מילדי השכונה, שרק את פניו זכר: "אתה יודע שאחותך רוקדת על הגג?" נאמר המשפט הזה מלווה בחיוך נזפני ויודע כול. עידו ידע שאחותו רוקדת על הגג, אבל הוא לא תיאר לעצמו שהשאר יראו אותה, ועוד בעירום.

את כל ימי נעוריו בילה עידו בשכונה ד' בבאר שבע, ואת רובה עשה בבית. ואם היה יוצא היה זה רק למען מטרה כלשהי, בדרך כלל להכנת שיעורים עם אחד מחבריו לספסל הלימודים, או על פי בקשת אמו למען מטלה כלשהי. את רוב ילדי השכונה תיעב וראה בהם בטלנים, גורמים שליליים. היו ימים שעוד ניסה להטיף להם ללכת בדרך הישר, אבל לבסוף כשראה ושמע שהכול יודעים שאחותו רוקדת בעירום על הגג, מחק אותם מעצמו.

באחד הימים, כשחש בגאוותו, ניסה לנהל עם אחותו שיחה שתפסיק את מעשה הפריצות הזה. אבל כשראה מהן ההשלכות על חייה וכיצד הדבר השפיע על ריאותיה הרגישות, הבטיח לעצמו יותר לא להזכיר את הנושא. ובתוכי תוכו נדר נדר: להוציא אותו ואת אחותו ואת אמו משכונה מעיקה זו.

ואכן, לאחר שסיים את שירותו הצבאי, מיד התחיל בפעולה. תחילה נרשם ללימודים באוניברסיטה בתל אביב, וזאת בתקווה לסיים מהר את התואר, ובמקביל למצוא דירה ולעבור לתל אביב, קודם עם אחותו ומאוחר יותר להעביר את אימו שתהיה בקרבתם. לשם כך היה עליו לשכנעו את אמו למכור את הבית הקטן בבאר שבע, הוא ייקח משכנתא וכך יוכלו לקנות בית בתל אביב או בקרבתה. אמא של עידו, אישה פשוטה זו שכל חייה הייתה מורגלת ליציבותו של בעלה, הקשיבה לבנה ההגון והפיקח ועשתה תמיד כדבריו, דבריו שנגעו ברומו של עולם ובהחלטות כלכליות בחייהם. אבל אמו, שהייתה מורגלת כבר לסביבתה ושראתה בכל שינוי גורם לפחד ולחרדה, פעלה הפעם לפי טבעה בלבד, ואמרה לו בחיוכה הרחב: "מוטב שהגוזלים ינטשו את הקן ולא הציפור." מורגל בפתגמים אלו ובעקשנותה של אמו נטש את התוכנית ה"גדולה" והחל לדאוג למציאת דירה לו ולאחותו, אבל לא לפני שדאג שדודתו, שהייתה ערירית, תעבור לגור עם אמו וכך תקל על מצפונו.

שירה ראתה בזאת הזדמנות לממש את אהבתה לריקוד דרך התקבלותה ללהקת מחול. היא שכנעה את אחיה שיגורו בנפרד. תחילה חשש עידו מהמעשה, אחרי הכול שירה מעולם לא הייתה ברשות עצמה, ואת רצונה להיות רקדנית ראה כסוג של כתם, מציאות הזויה, דבר שמעולם לא אמר לה וזאת מהחשש שהדבר יפגע בתשוקתה לחייה, אבל לאחר מחשבה שנייה התרכך וראה בכך תחילתה של דרך להכנסת אחותו למסלול החברה, "להרחיקה ממרחב פעולה חופשי מהשפעות חיוביות," קבע לעצמו כיעד במשפט זה.

וכך, לאחר שמצא דירה לו ולאחותו, בעזרת תמיכתה הקטנה של אמו (מתוך חסכונותיה, שבהם הצטבר כסף מפיצויי בעלה ז"ל ומשתי העבודות שמהן התפרנס), החל לשקוד על לימודיו לתואר בנמרצות וחריצות.

עידו התלבט ארוכות לגבי בחירת המסלול הנכון של לימודיו. גם כשעשה את טיולו הגדול במזרח, טיול שהיה מתוכנן לחצי שנה ולבסוף ערך שנה וחצי, כרסמה בו ההתלבטות. לכל אורכה של ההתלבטות נקודת פתיחתו הייתה: מצבו ואחריותו. האפשרות הריאלית ביותר בשבילו הייתה כמובן לבחור בלימודי מחשבים, כי יש בהם להבטיח שכר גבוה ועתיד מבטיח. ואכן זאת הייתה יכולה להיות הבחירה הטבעית בעבורו, בהתחשב בכך ששכלו היה לוגי והוא הצטיין בלימודי מתמטיקה, אבל בתוך נפשו של עידו היה עוד עידו. עידו סמוי וחרישי: עידו שרצה לתרום את עצמו למשהו גדול יותר, גדול יותר מכל מקצוע שהוא. בין אמו השמרנית והרגישה ובין אחותו הרחפנית, עידו היה גזע העץ שממנו התפלגו שני ענפים אלו. ואת צד זה של אישיותו הוא מעולם לא גילה לא לאחותו ולא לאמו. ואף לחבריו, שעמם בא רק בעניינים שבמעשה, או בלימודים; צד זה, שגרם לו מן פיצול ושאותו לא יכול היה להבליט, גרם לו לא פעם לפרצי זעם שאחותו ואמו פירשו כעודף מאמץ ודאגה שהוא נוטל על כתפיו.

עידו ראה באני השני שלו צד שיש בו יסודות מין הדמיון והרוח, ולכן ראה בכך התפנקות וחוסר אחריות כלפיו וכלפי ביתו – פחד שהוא עלול להרקיב את הגזע שעליו צמחו בבטחה שני הענפים הללו. בסופו של דבר, בגיל עשרים וארבע, לאחר לבטים רבים, ומתוך פשרה בין שני חלקי האני שלו, ודאגתו לאחותו ולאמו, בחר ללמוד מדעי מחשב.

בשנתו האקדמית השלישית הגיע עידו בהליכתו הנמרצת לרחוב סלמה. אמנם, שעונו ציין רק את השעה 22:08, אבל לגביו שעה זו ציינה עוד שלוש שעות שעליו ללמוד, ואז לישון קצת ולהתחיל את היום מחדש. רחש של דממה שרר עכשיו ברחוב. כל החנויות הרבות שביום כל כך שוקקות באנשים ובסוחרים, היו סגורות עכשיו. ורק מנקי העירייה, שעוד ניקו את מלאי האשפה שהייתה מצטברת ברחוב, אלו עוד רמזו על כל המהומה שהייתה ביום, ושהתפוגגה לה כמו הד אחרי פיצוץ. כשהגיע לאזור לוינסקי הבחין, כהרגלו, בכל הנרקומנים שהיו מושלכים על המדרכות בחזית הבתים, רק ידם המושטת לנדבה הראתה סימן שאלו בין החיים. נוסף על אוכלוסיה קבועה זו שקיבלה את פניו עם כניסתו לרחוב, גרו שם מספר סטודנטים, סוטי מין למיניהם וטיפוסים שאת תרומתם היחידה לחברה מצאו כאן ולא במקום אחר. הזונות, שכבר הכירו את קלסתר פניו של עידו, נתנו לבחור הנמרץ לחלוף לידם ללא משיכת עיניים.

הוא נכנס לתוך בניין ישן ורעוע שכוסה בפיח מכוניות והשחיר לגמרי. עלה מהר ארבעים ותשע מדרגות ונעצר בקומה השנייה. נכנס לתוך פרוזדור צר שהותקנו בו שלוש דלתות, מאחורי כל דלת כזו הייתה יחידת דיור בפני עצמה, שחולקה לחדרים בני חדר-חדר וחצי נפרדים, שהתפלגו בדלת נפרדת לכל חדר. כל חדר כזה היה נמוך תקרה ועשוי כולו פיברגלס; עידו, שהיה גבוה, נאלץ להתכופף בכניסתו לדירתו. ברוב הדירות הללו חציו של החדר היה מיועד רק למיטת המשכיר, שתפסה את מרבית השטח, ואילו החדר הגדול, הסלון, שבו גם היה המטבח, יועד לנוחיותו של המשכיר. עידו התגורר בדלת האמצעית שבפרוזדור. כשזחל לבסוף לתוך דירתו מיד הדליק את המאוורר להקל על המחנק והחום ששרר בדירה ולהבריח את הריחות שהצטברו מבישוליו, וזאת עקב מיקומה של הדירה ששום משב של רוח לא חדר אליה; בשיאו של אוגוסט אף היה מסתובב רוב היום בתחתונים מחמת החום הכבד ששרר שם. בסלון הקטן היה מונח שולחן כתיבה שעליו מחשב, ספרים, מחברות פתוחות וכלי כתיבה, ומנורת לילה קטנה, שאותה לא הדליק בקיץ מפאת החום. באמצעו של הסלון היה מונח שולחן קטן עשוי עץ שכוסה בזכוכית ולידו ספה זוגית בלבד. הקירות הלבנים נשארו עירומים מתמונות, חוץ מלוח עץ קטן שעליו היו תקועים בנעץ כמה חשבונות שיש לשלם ופתקים שהיו משורבבים בנוסחאות מתמטיות. בצמוד לשולחן כתיבה הייתה ספרייה קטנה עשויה עץ במבוק ובתוכה ספרים אחדים ללימודיו. הביט במיטה הריקה והתגעגע לחברתו מירב. הרתיח מיד מים והכין לעצמו קפה שחור חזק, לגם לגימה ארוכה, שפשף את עיניו האדומות, התיישב ליד השולחן והחל לשנן בחריצות את חומר לימודיו לפני המבחן.

לאחר כחמישים וחמש דקות של ריכוז והתנתקות מן המציאות, קולות של התלחשויות וצעדים החלו להישמע בפרוזדור. תחילה עוד ניסה להתעלם מכך אבל ההתלחשויות רק הלכו וגברו עד שנשמעה דפיקה חזקה בדלתו. הציץ בשעונו, קם מהכיסא וניגש לפתוח את הדלת.

"רגע! רגע!" צעק עידו למשמע התגברות הדפיקות. כשפתח את הדלת גילה שמולו עמדה אישה, בסוף שנות השלושים לחייה, פניה היסטריות והופעתה מטופחת. בצמוד אליה עמד ילד כבן שבע או שמונה שנים, פניו יפות כשל ילדה, גופו עדין ורזה, עיניו חכמות ועצובות. שיער ראשו חלק ומסורק להפליא והוא לבוש בקפידה. עידו הכיר את פניהם, הם היו שכניו לדירה. חוץ ממילות ברכה מעולם לא בא עמם בקשר ולא ידע עליהם דבר.

"אדוני, לי קוראים אלכס ולאמא שלי טניה. אמא אומרת שאם אתה יכול לעזור לנו, אחי, הוא לא בבית. הוא אמר שהוא הולך למות…" אמו, שעקבה אחרי דיבורו של בנה בעיניים בוכות ובפנים מתחננות, כמו הנהנה בראשה בהסכמה לדבריו של בנה, תפסה את ידו של עידו בשתי כפות ידיה כמבקשת עזרה. עידו, שעדיין לא התנתק מריכוזו מספרי הלימוד והיה כמו מרחף בין שני עולמות, נראה כאובד עצות למשמע הדברים הלא צפויים הללו ולא ידע מה לומר לאישה המסכנה הזו ואיך בדיוק הוא יכול לסייע לה. אבל לבסוף התעשת ואמר את הדבר הראשון שעלה במוחו:

יגאל גודקוב נולד בסנקט פטרבורג שברוסיה. עלה לישראל בשנת 1977, כשהיה בן שבע וחצי. כיום מתגורר בתל אביב. כתב שני ספרים "ישראל הרפד" ו "המיותרים". בימים אלו שוקד על ספרו השלישי.

 

בשנת 1999 החל לכתוב את ספרו הגדול "המיותרים" שהוגדר "הרומן הישראלי הגדול", מלאכה שטרח עליה עשר שנות כתיבה. את ספרו השני "ישראל הרפד" החל לכתוב בשנת  2010. שנתיים אחרי זה יצא  בדפוס מהדורה ניסיונית ראשונה של הספר במספר עותקים בודדים. ובימים אלו יוצא הספר בפורמט דיגיטאלי לכלל ציבור הקוראים

X