המחסל | לרכישה באינדיבוק
המחסל

המחסל

שנת הוצאה: 11/2015
מס' עמודים: 204
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 38
- 61.2
- 38

 

"עד שלא הרגת, אינך יכול לדעת מי אתה באמת": גיבור הרומאן 'המחסל', ספרו הרביעי של חגי ליניק, חתן פרס ספיר לספרות לשנת 2011, הוא צלף רב־אמן, מחסל בשירותם של "ההם". שבעה חיסולים מוצלחים נרשמים על שמו במהלך עשר שנים, עד שמתעורר בו ספק, ההצלחה "המקצועית" מתחילה להיראות לו כישלון צורב במישור האישי. מי השתמש במי – "ההם" בו או הוא בהם? בזרם תודעה קדחתני, במחשבות סחור־סחור סביב תקופות חייו, במאמצים של הזיכרון המתעתע, הוא מוליך חקירה עצמית טורדנית כדי להבין סוף־סוף מיהו באמת ומה היתה נקודת ההתחלה שלו.

ההריגה נפרטת אצלו בקלות לאטומים של פעולה וחוויה, למן הרטט בשקע הכתף, דרך הצליפה, ועד לתחושת ההתעלות הממהרת להתפוגג ולרִיק שבעקבותיה – אך הוא כושל בהבנה לָמה לחץ על ההדק, מהי המוטיבציה הרדומה שמצאה פורקן במשימה הכביכול־לאומית. המוות היה טמון בו וחיפש מוצא, גרם לו להסיט רגשות, שנעשו אצלו כלואים ועמומים. עולמו שואב צבע וחיוניות בעיקר מהדמויות שהוציא מן העולם ומכל השנים ליד האשה שהביאה אותו לעולם. מה הקשר בין זו לאלה?

קשה להיות הסוד של מישהו אחר, מישהו המנסה לשלוט בנפשך. המתח שלו עם שולחיו הולך וגובר. בהיעדר דיבור מסביר באה פליטת פה בפאב השכונתי. מלה־וחצי, שחושפות מידע חסוי, מזריקות דרמה לחייו. ההתפרקות הזאת ממטען הבדידות שלו, מן הסוד הנעוץ בבשר, מעניקה כיוון לחייו: עליו לרקום תוכנית שתגן עליו מפני ההשלכות של פליטת הפה, להערים על "ההם", שלעולם אינם סולחים, או לפייס אותם.

המחוסלים שלו מצמצמים מרחק וחוזרים ומתקרבים אליו. המהומה בתוכו גוברת. הוא מוסיף להם ביוגרפיות ומעניק להם שמות. קולם, שאותו אף־פעם לא זכה לשמוע, נשזר בקולו. הוא מסתובב עם שבעה עיגולים שסומנו על פניו בטוש שחור – מקומות הפגיעה של הקליעים שלו במחוסליו, סימונים שיָקלו על עבודתו של מחסל אפשרי שישלחו בעקבותיו "ההם". יותר ויותר הוא מתחלף עם קורבנותיו, אלא שהוא, בניגוד להם, חש את סכנת המוות: מי שאינו חש את סכנת המוות אין בו טיפת חיים. לבסוף ימצאו להם חייו אחיזה בתפנית לא־צפויה.

 

הרומאן הסוחף ועז הביטוי של חגי ליניק מעצב דמות ייחודית המאירה מזווית מפתיעה את המפגש של החיים עם המוות, מפגש שעמד גם במרכז 'מישהו נפל' (1996), 'מִספר מוות' (2000), ו'דרוש לחשן' (2011). בכל אלה ממונפת חוויית מוות לשאלות של זהות עצמית ואחריות, ולאופנים של היאחזות נואשת בחיים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המחסל”

בקרוב…

בשנייה הראשונה הציפה אותי תחושת התעלות. בשיאה נגעה בעומק הלב, ולפתע התפוגגה, נטשה, החליקה פרוקה ומאושרת אל המרחב, שבה הביתה, השאירה אותי ריק. ההוא שכב שם על הקרקע, כמאה מטר ממני, מת. אני הרגתי אותו. התרוממתי ולחצתי את היד שנשלחה לעֶברי. הבחור טפח בחיבה על הכתף שלי. הוא היה מספר שתיים שלי, אני לא זוכר את שמו. תפקידו היה לסחוב את הציוד ולהביט לצדדים. הוא עמד לידי שמן וקירֵח והיה מרוצה מאוד. חייך מאוזן לאוזן. האחר, שישב לא רחוק מאיתנו, כירסם גבעול יבש והתנהג כאילו כל העניין לא נוגע לו. כאילו השפה שאני והשמן מדברים בה כלל לא מוכרת לו. מספר שתיים הניח בתא המטען שקית זבל שחורה, מלאה פסולת ושיירים שצברנו בזמן ההמתנה: שתי שקיות צואה בצבע כחול אטום, נייר טואלט, עטיפות של סוכריות־דבש, קליפת בננה, ליבה של תפוח־עץ, פחיות שימורים ריקות, צלחות חד־פעמיות, שני בקבוקי מים מינרליים ריקים, בקבוק של ליטר מלא שתן, גפרורים שרופים, בדלי סיגריות, חפיסת מרלבורו ריקה, נייר כסף, תרמיל נחושת בודד. נסענו. השמן נהג, הוא הדליק את הרדיו ואמר אגב צחוק, בוא נראה כמה זמן ייקח להם להכניס את הידיעה לחדשות.
רוב הדרך נסענו בירידה, והדרך התפתלה. האחר, עם הגבעול בפה, סובב את הכפתור והחליף תחנה, או אולי היה שם טייפּ. אני זוכר שהאבות והאימהות שרו בהרמוניה קולית מַאנדֵיי מַאנדֵיי. באחד העיקולים ביקשתי ממספר שתיים לעצור בשולי הדרך. הוא סירב בנימוס. לאחר הירי נלקחת ממני באופן אוטומטי הסמכות ועוברת אליהם. תפקידם לקרר אותי ובסוף היום להפקיד אותי בידיים בטוחות עד שאחזור לעצמי, לשגרה, ליומיום. עכשיו אני נזכר: השמן, מספר שתיים, התוודה בפני שבמבט ראשון לא הבין איך הגעתי לפה. מה יש בי שכל־כך דיבר אל המחליטים, איך עברתי את כל המַסְנְנִים ומבדקי הקבלה. הוא, למשל, נכשל במבחן האחרון, המסכם, מבחן אלף השאלות, לכן הוא רק מספר שתיים.
לא הייתי צריך לעשות את הלא־שחור־לא־לבן הזה, את המעשה שעשיתי יותר מפעם אחת. ובאחד מאותם נפנופֵי מחשבות הנה והנה, שהתמסרתי להם, הגעתי למסקנה שהצד של אמא שלי חיסל לי את החיים. זו היתה מחשבה מתבקשת, ממילא היו היחסים שלנו לא־מי־יודע־מה. אם לא הייתי מגיע למסקנה הזאת בכוחות עצמי, הם בוודאי היו מכוונים אותי אליה. אני מדבר עכשיו על 'הם' אחרים לגמרי, לא על השמן ועל האחר עם הגבעול בפה. מדובר באנשי שיחה, פטפטנים שמנסים להזדחל אל תוך הנפש שלי. אני אחד, הם שלושה, אנחנו משוחחים. התחושה שהקדמתי אותם בצעד גרמה לי עונג. אני תמה איך לא חשבתי על כך קודם לכן, זאת־אומרת עוד לפני שעשיתי משהו, עוד לפני שבכלל היה אפשר לבקש ממני לעשות משהו. אילו היתה המחשבה הזאת צצה מוקדם יותר, אילו היתה עולה בדעתי כשעוד היתה יכולה להועיל, לתרום משהו לעתיד שלי, כשעוד היה אפשר לתרגם אותה לְמעשה, או ליתר דיוק להימנעות ממעשה – אולי הייתי יודע איך להגן על עצמי מפני כל־מיני פיתויים, שגרמו לי לדחוף ולחדד את עצמי לַשְׁפִּיץ, להיות מי שהמעשה שלו מתורגם לכותרת, כותבים עליו בעיתון.
על־כל־פנים, עכשיו מאוחר להתחרט, אם כי המצב לא אבוד. גם עם הפסד אפשר ללכת למכולת. מאחר שהקדמתי אותם בצעד, הם אינם מסכימים אתי. הם חושבים שהטלת האשמה על הצד של אמא היא תובנה שטחית שלא תקדם אותנו לשום מקום. קל להאשים את אמא, שבדרך־כלל מסוגלת לספוג הכל, העיקר שיהיה שֶׁקט. אולי הם צודקים. אני משתדל לא להתווכח איתם, אני מביע הסכמה או שותק. יש לי פריבילגיות בארץ הזאת, רכשתי אותן בזכות, הם חייבים לי ואינם מתכחשים לכך. הם מנסים להבין אותי. עובדה, כשאני מדבר, הם אינם קוטעים אותי.
החלטתי להיות יסודי, אולי אצליח לזוז, להגיע למשהו. הם עודדו אותי, אמרו: מצוין. לפעמים הם נותנים לי ציונים, אני לא נעלב. אני משתדל לחקור את עצמי. הכלים שעומדים לרשותי לא רבים. בבוקר אני רושם את המחשבות, אחר־הצהריים אני קורא אותן, ובערב אני מלטש את הסגנון, משפר את הזרימה.
הצלחתי לעלות על נקודה. כל הזיכרונות שלי שקטים, כאילו מישהו הנמיך עד הסוף את הווֹליום לכבודי. ובכולם אני אבוד, לבד, אין איש מלבדי. ואולי כלל לא היה ווֹליום, אולי גדלתי עם אמא שתקנית. היא טוענת שלא. ככל שעוברים הימים מתחזקת בי המסקנה שהצד של אמא שלי חיסל אותי. לצד הנסתר של אמא שלי יצא בעולם המערבי שם מעורר חלחלה. הכי קל יהיה להגיד שיש לה צד נסתר של אדם לא־אנושי, אבל אז יסבול המשפט מפגם בהיגיון, ואני משתדל להתרחק מאמירות לא מדויקות ובעיקר מאמירות שסותרות את עצמן וממשפטים שתקוע בהם קוץ. משפטים שמבקשים למשוך תשומת־לב בכל מחיר. "בשבט שלנו אין קניבָּלים, אתמול אכלנו את האחרון", זה השלט שהתנוסס מעל לראשים שלהם כשהם קיבלו את פני בזמנו, לאחר השחרור מהצבא. יופי, מה עכשיו.
באחת השיחות גיליתי להם שהצד הנסתר של אמא שלי גרמני. הם לא הבינו מה אני רוצה מהם, נאלצתי לדבר אליהם כמו אל ילד קטן. גרמני, לא גרמני־יהודי, לא 'יֶקֶה', גרמני־גרמני. אלה שירדו מהצפון הקר, הנורדים עם הזיגפריד שלהם וחיי הנצח והטקסים הפרימיטיביים והפחד מהמתים, מהרוחות שנפרדו לאחר המוות מהגוף והתגלגלו למיתוס, וקומפוזיטורים הפכו אותן לאופרות, שזמרות שמנות כמו פרות־ים שרות לפני קהל מנומס, לבוש לתפארת. הם הביטו עלי בהשתאות. צרחתי עליהם ומיד הצטערתי. זו אחת הבעיות שצצו אצלי לאחרונה, איבדתי את יכולת האיפוק. צעקתי שלהיום הביזנס שלנו נגמר, אני את ארוחת־הצהריים שלי להיום הרווחתי ביושר. כשקמתי לצאת, הם זרקו לחלל החדר שתווי הפנים שלי בכלל סלאביים. את תווי הפנים קיבלתי מהצד של אבא שלי, המצאתי כדי להתחמק.
נדודי־השינה שלי הם שהתחילו לכאורה את סיפור הבירור העצמי, החקירה. בן־אדם צריך לדעת מאין הוא בא. אני גר בחדר־וחצי עם כניסה נפרדת תמורת שלוש־מאות דולר בחודש, שאני משלם לבעלת־הבית הזקנה. אנחנו גרים דלת מול דלת. גם היא גרמנייה, אלמנה. אבל יהודייה. יש לה שני ילדים שאף־פעם לא זכיתי לראות, בן ובת. הבת מצלצלת אליה לפעמים. הקו שלי ושל הזקנה משותף, ואני מי שמרים תמיד את השפופרת, בחדר שלי; הזקנה טוענת שהיא זקנה ואני צעיר, ומפני שסביר שבחור נאה ורווק כמוני יקיים קשרים חברתיים ענֵפים, רוב שיחות הטלפון שיגיעו יהיו אלי. טעות. אני מרים את השפופרת וכבר למשמע המלה הראשונה אני משחרר צעקה, זה בשבילך. יש לה ירידה חדה בשמיעה, ולעתים הצעקה לא מספיקה, ואני נאלץ לצאת מחדרי, לפתוח את דלת דירתה וכמעט לצרוח לה באוזן שמישהו ממתין לה על הקו. היא ממלמלת חלושות כן־כן ביישני ומצטדק, כמקווה שאסלח לה על החורבן שהזִקנה מעוללת לשמיעתה ועל הטִרחה שהיא גורמת לי – אבל בחורף, כשנתיך החרסינה בארון החשמל נשרף ואפלה מוחלטת צונחת ועוטפת את שנינו, היא יודעת יפה מאוד לפתוח את פיה ולדחוף לתוכו את פְּלָטַת השיניים שלוחצת לה על החניכיים וגורמת לה כאב־ראש, ואז לקרוא בשמי בקול גדול ובלי שום התנצלות על הטִרחה ולבקש ממני להדליק נר ולהחליף את הנתיך ולהחזיר את האור. באין־ברירה אני עולה על כיסא, דוחף את האצבעות לתוך ארון החשמל ושולף את נתיך החרסינה הלוהט, מסכן את חיי ומבריג נתיך חדש, שמונח שם מוכן למקרים כאלה. וכבר באמצע פעולת ההברגה נדלק האור בבית, רמז לסכנת המוות הזורמת בחוטים הלוהטים. אני יודע שהזרם החי שם בקצה החרסינה יכול לפחם אותי. והיא, כשמדובר בסכנת חיים, שוכחת את ה'אני זקנה, אתה צעיר' שלה: היא בת למעלה משמונים ועדיין פוחדת מהמוות, זו הסיבה האמיתית לכך שאני סולח לה ואפילו מחבב אותה. לפעמים, כשהבת שלה מטלפנת אליה, אני מתמהמה בהחזרת השפופרת שבחדרי למקומה ושומע אותה אומרת לבתה שהיא מפחדת מהמוות, פוחדת שהכאב ישתק אותה, שהאימה תשתלט עליה ואף־אחד לא יימצא לצידה ברגעים האחרונים בשביל שתוכל להיפרד ממנו. הבת אומרת שאני תמיד בסביבה, והזקנה טוענת שאינה רוצה למות בידיים של זר, וכשמתחיל להישמע פרץ של יללות חרישיות, אני מניח בעדינות את השפופרת.

חגי ליניק נולד ביהוד בשנת 1959, הצעיר בין שישה אחים.
ליניק שירת בצה”ל בשייטת 13 ושיחק כחלוץ בקבוצת הכדורגל “הפועל יהוד”.
בין השנים 1982 ל-1985 למד במדרשה למוסיקה בתל-אביב ובין 1986 ל-1988 במכללת ברקלי למוסיקה בבוסטון.
ב-2010 יצר עם איה סומך את הסרט התיעודי “מתחת לשטיח” שזכה בפרס הצילום המצטיין בפסטיבל “דוקאביב”.
באוגוסט 2012 עלה מחזהו “דוהרים” בתיאטרון תמונע, אותו ביים ביחד עם אילן תורן.
ספריו:

מישהו נפל (1996)

מספר מוות (2000)

דרוש לחשן (2011), ספר אשר זיכה אותו בפרס ספיר לשנת 2011.

כל ספריו יצאו לאור במסגרת “הספריה החדשה” של הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה.
בכל ספריו ובפרט ב”דרוש לחשן” נכללים רכיבים בעלי אופי אוטוביוגרפי.

X