המועדון | לרכישה באינדיבוק
המועדון

המועדון

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 375
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62
- 39

כאשר שרה קרוּז קוראת את בקשת החברוּת של ג‘ונאס פָאראדֵיי לארגון בשם ‘המועדון‘  שבו היא עובדת כסוכנת קבלה, נשימתה נעתקת. לא בגלל המילים הישירות שבהן הוא מתאר את ציפיותיו מ‘המועדון‘, המספק שירותי התאמה בין גברים לנשים בכל העולם; גם לא בגלל דמותו של ג‘ונאס כפי שהיא מצטיירת מבעד למילותיו – איש עסקים עשיר, יהיר ומרוכז בעצמו; תוכן בקשת החברוּת שלו הוא המעורר אצל שרה תגובה גופנית עזה שכמותה לא חוותה מעולם.
כי ג‘ונאס מדגיש שיש לו מטרה אחת ויחידה: להביא את האישה שעימה ייפגש לשיאים של עונג שטרם הגיעה אליהם. ואילו שרה, שטיפלה כבר בבקשות חברות שונות ומשונות, יודעת שהפעם הבקשה מאתגרת אותה באופן אישי, מכיוון שחרף ניסיונותיה, עד כה נמנעה ממנה פסגת ההנאה שאליה היא מייחלת בכל גופה ונפשה.
וכך, שרה מחליטה ליצור קשר עם ג‘ונאס, אף שבכך היא מסכנת את משרתה. מה שמתחיל כהקנטה הדדית מוביל למסע של גילוי, ומשם ממריא לקשר עמוק של תשוקה מטלטלת, טירוף חושים מסעיר ורגשות עזים, כנגד כל הסיכויים.

המועדון‘ – ספר ראשון בטרילוגיה סנסציונית שכבשה את רשימות
רבי־המכר בארצות־הברית – הוא ספר הביכורים של לורן רו, אשת תקשורת אמריקאית ידועה הכותבת בשם־עט. בסגנון משוחרר ורווי הומור מצליח ‘המועדון‘ לשלב דרמה, יצרים ועלילה קצבית ומרתקת הכובשת את הקורא כבר מהעמוד הראשון.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המועדון”

בקרוב…

1
ג'ונאס

שֵם?

אני שואף ונושף לאט. אני באמת הולך לעשות את זה? כן. ברור שכן. ברגע שג'וש רק הזכיר בפניי, באגביות כזאת, את 'המועדון' כשטיפסנו על הר רֵיינִייר לפני ארבעה חודשים, ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאשב פה מול המחשב הנייד שלי ואמלא את בקשת החברות.

"ג'ונאס פאראדיי," אני מקליד.

בבקשת חברות זו תתבקש להזין שלושה אמצעי זיהוי נפרדים. לאתר 'המועדון' מדיניות קבלה נוקשה שאינה מאשרת שימוש בכינויים בתהליך הקבלה. עם זאת, בתקשורת שלך עם חברים אחרים ב'מועדון' תוכל להשתמש בכינויים לפי שיקול דעתך.

טוב, אוקיי, תודה. אבל השם הוא עדיין ג'ונאס פאראדיי.

גיל?

אני מקליד "30."

מסור תיאור פיזי קצר שלך.

"בכושר מעולה. מטר שמונים וחמש וחצי. שמונים ושמונה קילוגרמים וחצי."

רגע. בחודש האחרון התאמנתי בחדר הכושר כמו משוגע. אני נכנס לחדר האמבטיה ועולה על המשקל. חוזר למחשב הנייד.

"שמונים ושישה קילוגרמים."

בבקשת חברות זו תתבקש להגיש לסוכן הקבלה שלך שלוש תמונות עדכניות של עצמך. אנא כלול בהן: צילום ראש אחד, צילום אחד של גוף מלא שיחשוף את מבנה הגוף וצילום אחד שבו אתה לבוש כפי שאתה בדרך כלל מתלבש כשאתה במקום ציבורי. תמונות אלה תישמרנה בחשאיות מוחלטת.

אלוהים. אני באמת הולך לשלוח מידע אישי עלי ושלוש תמונות של עצמי לאן שזה לא יהיה, לאיזה "סוכן קבלה", בשביל שירות היכרויות או מועדון סקס שאני לא יודע עליו שום דבר?

אני נאנח.

כן, אני הולך לעשות את זה. ועוד איך. גם אם זה נוגד את שיקול הדעת שלי, גם אם זה ההפך הגמור מכל חשיבה רציונלית או אנליטית, גם אם הבטן שלי אומרת לי שזה כנראה רעיון גרוע בצורה איומה – מרגע ששמעתי את ג'וש מדבר על 'המועדון' לפני ארבעה חודשים, ידעתי שאני הולך לעשות את זה.

"זה מדהים, אח שלי," ג'וש אמר לי ותוך כדי כך ייצב את רגלו על סלע ומתח יד לעבר צוק סמוך. "הדבר הכי טוב שאי־פעם הוצאתי עליו כסף."

הדבר הכי טוב שאחי אי־פעם הוציא עליו כסף – ועוד כשזה מגיע מבחור שנוהג בלמבורגיני? מעֵדות כזאת לא יכולתי להתעלם. למעשה, הודות להמלצה המעניינת של ג'וש, מאז הטיפוס ההוא כמעט לא חשבתי על שום דבר אחר. אפילו כשהייתי לגמרי באמצע מה שאמור היה להיות זיון־על עם גננת לוהטת או תובעת מחוזית או בריסטה או דיילת או בנקאית אישית או ספרית כלבים או מעצבת גרפית או עיתונאית משפטית או מלצרית או מעצבת שיער או אחות במחלקת ילדים או צלמת – פשוט לא יצא לי מהראש מה שאני בטח מחמיץ כשאני לא חלק מ'המועדון'.

"זאת כאילו מין אגודה סודית כזאת," הסביר ג'וש. "אתה יכול למצוא חברים בה בכל מקום שתהיה בו, בכל מקום בעולם, בהתראה של רגע, והחברות שמותאמות לך תמיד… מתאימות לך, בצורה שאין לתאר."

ה"מתאימות בצורה שאין לתאר" הזה – זה החלק שתפס אותי ולא עזב, לא החלק על זה שאפשר למצוא חברים במועדון בהתראה של רגע בכל מקום בעולם. כי אלוהים יודע שפרטנרית לסקס אני יכול למצוא פחות או יותר מתי שרק ארצה, בכל מקום שאני נמצא בו, בכוחות עצמי.

לא נעים לי לומר את זה ישירות, אבל נשים פשוט עטות עלי, כנראה בגלל המראה שלי (כך הן טוענות) והכסף (כך אני מניח) ולפעמים הודות לשם 'פאראדיי' (ותאמינו לי, הוא לא כזאת מתנה). צעירות, מבוגרות; נשואות, רווקות; שוות, עכבריות; בלונדיניות, ברונטיות; חנוניות, ילדות רעות; מלאות, במראה הרואין שיק. זה לא משנה. נראה שאני יכול להשיג כל מי שרק ארצה באותה קלות שאני יכול לומר "תוסיף לזה גם צ'יפס" אם זה מה שבא לי. וכן, בשנה האחרונה יותר ויותר בא לי, כל הזמן בא לי, בא לי בצורה אובססיבית. ואני מתחיל לתעב את עצמי בגלל זה.

לפני שמישהי תתחיל להתקומם לי פה ולמנות בצדקנות את כל הנשים שלעולם לא אוכל להכניס למיטה – "טוב, בחיים לא תזיין את אופרה או את אמא תרזה או את צ'סטיטי בונו לפני שהיא הפכה לצ'אז" – תרשו לי להיות ברור כשמש לגבי מה שאני אומר כאן: אני יכול להכניס למיטה כל אישה שאני רוצה. לא, לא כל אישה על גבי כדור הארץ, מילולית. אני לחלוטין מכיר בכך שלא הייתי יכול לדפוק נזירה או את אופרה או סבתא־רבתא בת שמונים או לסבית־טרנסג'נדרית־טרום־ניתוח־לשינוי־מין. וגם לא הייתי רוצה, למען השם.

מה שאני אומר זה שאם אני, ג'ונאס פאראדיי, רוצה אישה מסוימת על המיטה שלי, עירומה ובפישוק רגליים וידיים – אם זה מה שאני רוצה – אם אישה מסובבת לי את הראש ומעמידה לי, או, לעזאזל, אם היא מצחיקה אותי או גורמת לי לחשוב על משהו בצורה חדשה לגמרי, או אולי אם היא לא מוצאת את משקפי השמש שלה ואז מצחקקת כי הם מונחים לה על הראש, או אם לתחת שלה בתוך מכנסי ג'ינס נוחים צורה עגולה במיוחד – הו, כן, במיוחד אם יש לה תחת שאני ממש יכול לנעוץ בו את השיניים – לא משנה מי היא: בסופו של דבר, וכנראה גם מאוד ברצון, היא תרחף לה למיטה שלי כמו המלאך היפהפה שהיא, תפשק את ירכי המשי שלה, ואחרי דקות בודדות בלבד של אושר עילאי הדדי, פשוט תתחנן שאזיין אותה.

הלוואי שהייתי יכול לומר "סוף הסיפור" בדיוק בנקודה הזאת, אבל למרבה הצער, אני לא יכול. כי במקרה שלי סקס הוא אף פעם לא סוף הסיפור. ובגלל זה אני צריך את 'המועדון'. אני לא יכול להמשיך לצאת לדוג באותה שלולית, עם אותה חכה, לטבול אותה באותם מים – לא משנה כמה חמימים ומזמינים הם – ושוב ושוב להעלות בה את אותם דגי אמנוּן, נימוחים וטעימים ככל שיהיו. אני פשוט לא יכול לעשות את זה יותר.

אם אמשיך לעשות אותו דבר שאני עושה, שוב ושוב, באותה דרך שאני עושה את זה, אני פשוט אשתגע לגמרי – שזה משהו שכבר עשיתי פעם, גם אם לפני עידן ועידנים ובנסיבות שונות לחלוטין, ואין לי שום כוונה לחזור עליו. אני רוצה משהו שונה. משהו כן עד אימה. משהו אמיתי. ואם הדרך היחידה להשיג את מה שאני רוצה היא להתעלם משיקול דעתי ולהעלות זבח כספי עצום לאלוהי השחיתות –
שיהיה כך.

אנא חתום על כתב הוויתור המצורף, המפרט את בדיקת הרקע הנדרשת, הבדיקה הגופנית הרפואית ובדיקת הדם, שאת כולן עליך להשלים כתנאי לקבלת החברות.

אין בעיה. אני חש הקלה נוכח העובדה שכל חבר נבדק ביסודיות כזו. אני חותם במקום הנדרש.

נטייה מינית? אנא בחר מבין האפשרויות הבאות: סטרייט, הומוסקסואל, ביסקסואל, פּאנסקסואל, אחר?

"סטרייט." זה קל. אבל רק מתוך סקרנות: מה זה לעזאזל "פּאנסקסואל"? אני מגגל. "פּאנסקסואל: אדם שאינו מגביל או מרסן את בחירותיו המיניות בכל הנוגע למגדר או לסוג פעילוּת." אה, הבנתי – הכול הולך. קונספט מעניין, מנקודת מבט פילוסופית גרידא, אבל כזה שבהחלט לא מתאר אותי. אני יודע בדיוק מה אני רוצה ומה לא.

האם יש לך פנטזיות מיניות הכוללות אלימות מכל סוג שהוא? אם כן, אנא פרט בהרחבה.

"לא." חד משמעית, באופן מודגש: לא.

אנא שים לב שנטייתך לאלימות מינית או לפנטזיות על אלימות כזו, ככל שאֵלֶּה קיימות, לא יפסלו, כשלעצמן, את חברותך. אנו אכן מספקים שירותים ספציפיים ביותר לחברים בעלי נטיות מגוונות. כדי שנוכל להיענות לצרכיך באופן המיטבי האפשרי, אנא תאר כל פנטזיה ואת כל הפנטזיות המיניות הכוללות אלימות מכל סוג שהוא.

היי, חלאות, עניתי בכנות כבר בפעם הראשונה. "אין כאלה."

יכול להיות שכדאי שאעבור לשאלה הבאה, אבל אני מרגיש צורך להרחיב בעניין. "אין דבר שאני נהנה ממנו יותר מאשר להעניק לאישה עונג עילאי – העונג הצרוף ביותר שהיא חוותה מעולם, באופן שערורייתי ממש. עכשיו, מובן מאליו שאם אני עושה את עבודתי נאמנה, העונג שלה – ומכאן שגם שלי – הוא כל כך עוצמתי, עד שהוא מתערבב ללא הבחנה בכאב. אבל לא: הפנטזיות שלי לא נוטות לאלימות או להכאבה, לעולם לא. הרעיון כולו דוחה בעיניי, בייחוד ביחס למה שאמור להיות החוויה האנושית המענגת והעילאית ביותר שישנה." איזה מין פסיכים דפוקים הם בכלל מקבלים למועדון הזה? מתהפכת לי הבטן.

האם אתה עוסק כרגע בבדס"מ ו/או האם בדס"מ מעניין אותך? אם כן, תאר לפרטי פרטים.

"לעולם לא," אני כותב, ואצבעותיי הולמות במקלדת לשם הדגשה. זיכרון רחוק מאיים לצוף ממקומו האפל, אבל אני דוחק אותו שוב למטה. הלב שלי הולם. "חוסר העניין הקיצוני שלי בקשירות ובסאדו־מאזו לחלוטין לא פתוח לדיון."

תשלום ותנאי חברות. אנא בחר מבין האפשרויות שלהלן: חברות לשנה, 250,000 דולר; חברות לחודש, 30,000 דולר. כל התשלומים אינם זכאים להחזר. אין יוצאים מן הכלל. מרגע שתבחר בתוכנית החברות שלך, המידע לגבי העברת הכספים לחשבון צד שלישי יופיע מייד בנפרד. דמי החברות יועברו אוטומטית מחשבון הצד השלישי לידי 'המועדון' עם אישור חברותך.

איך אבא שלי נהג תמיד לומר? "לך על זה בגדול או לך הביתה, בן." אוהו, איך שהוא היה צוחק מכל הלב מהקבר אם היה יודע שהבן, שאותו כינה בלעג "רכרוכי", מקשיב למנטרה של אביו כדי לבחור חברוּת במועדון סקס. "אתה כנראה דומה לזקן שלך יותר מכפי שחשבתי," הוא היה אומר. אני ממש שומע את רוח הרפאים שלו צוחקת לי עכשיו ברשעות באוזן.

לא סכום הכסף הוא שגורם לי להשתהות. הייתי יכול לקנות כל אחד מסוגי החברות כמה וכמה פעמים בלי לשמוע מרואי החשבון שלי אפילו ציוץ – אבל אני לעולם לא זורק כסף, שום סכום שהוא. אבל בלי שום קשר, אם אני כבר הולך לעשות את זה, מבחינה כלכלית הכי הגיוני להצטרף לשנה שלמה, לא? ידיי מרחפות על פני המקלדת. הברך שלי קופצת.

בסדר, לעזאזל עם זה, כן, אני מודה – זה מטורף וחסר אחריות להוציא סכום כזה של כסף על מועדון, או על שירות היכרויות, מה שזה לא יהיה הדבר הזה, ובטח על עיוור. אני ג'ונאס, אחרי הכול, לא ג'וש. אני לא התאום שקונה לעצמו מכוניות ספורט איטלקיות על פי גחמה או זה ששכר את ג'יי־זי להופיע במסיבת יום ההולדת השלושים שלו (שהיתה אמורה להיות מסיבת יום ההולדת המשותפת שלנו, אילו טרחתי להופיע). ועדיין… אני נאנח. ברור לי היטב מה אני עומד לעשות כאן, לא חשוב מה המחיר או כמה חזק צורח עלי הקול שבראשי לסגת.

"חברות לשנה," אני כותב ונושף בקול.

אנא תאר בפירוט מה משך אותך לבקש להצטרף כחבר ל'מועדון'.

אני עוצם את עיניי לרגע בלבד ומארגן את מחשבותיי.

"אני אוהב נשים," אני מקליד. אני נושם עמוק. "אני אוהב לזיין אותן. ויותר מכל דבר אחר, אני אוהב לגרום להן לגמור." אני מגחך נוכח הנועזות הבוטה של המילים שלי על גבי מסך המחשב. אין שום הקשר אחר שבמסגרתו אי־פעם אשמיע באוזני מישהו את הדברים הגסים האלה.

"יכול להיות שמה שאני אמור לענות זה 'הו, כמה אהובים עלי ריח שערה של אישה, רכות עורה, שקע צווארה האלגנטי.' וכן, כל זה נכון; אני לא איזה סוציופת. כן, ידוע שאני מאבד את שלוותי נוכח מוח חריף ושנינות של אישה – ואין פה שום סרקזם, אגב: בכל הנוגע לנשים, כמה שיותר חכמה ככה עדיף; או נוכח קול צרוד או צחוק מחוספס; או כן, אפילו נוכח ניצוץ של נדיבות כנה בעיניים. כן, כל זה סקסי בטירוף בעיניי. אבל בעיניי, שיער של אישה מריח טוב כל כך, והעור שלה רך ומזמין כל כך והצחוק שלה מידבק כל כך רק כהקדמה טעימה לדבר אחד בלבד – לדבר הכי כן וחייתי ומדהים שהגופים שלנו נועדו לעשות. כל דבר מעבר לזה הוא רק הקדמה, בייבי, פשוט הקדמה מרהיבה."

אני נושם עמוק. מעולם לא ביטאתי את המחשבות האלה בעבר. אני רוצה שזה ייצא מדויק לגמרי – אחרת, מה הטעם במילוי בקשת החברות הזאת?

"מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד היתה לי הערצה מיוחדת לנשים. ככל שהתבגרתי, זה הפך לתיאבון מיני עוצמתי, אבל לא משהו שלא יכולתי לשלוט בו. הייתי יכול לקחת אישה לגלריית אמנות או לקונצרט או למסעדה מוארת באור נרות ולשאול אותה בנועם, על בקבוק של פּינוֹ נוּאר, על העבודה שלה, מושאי העניין שלה ואפילו על הכלבה המלטזית שלה, קיקי, בלי שארגיש שום צורך להודיע, 'אני פשוט רוצה לזיין אותך בשירותים.'"

אני בוהה במסך. אני די בטוח שאני נשמע כמו חלאה כרגע. אבל אין מה לעשות. האמת היא האמת.

"ואז הכול השתנה. לפני כשנה יצאתי לדייט עם אישה יפה מאוד, וכשזיינתי אותה אחרי ארוחת הערב – ולא בשירותים, לתשומת ליבכם –
היא עשתה משהו שאף אישה לא עשתה איתי לפניה. היא זייפה." אני מעווה את פניי. "היא פשוט זייפה אורגזמה! זה היה כל כך ברור, שזה היה מעליב. וזה הרתיח אותי לגמרי. סקס לא אמור להיות קשור לריצוי מישהו אחר או לנימוסים – זה לא תה של אחר הצהריים עם המלכה המזורגגת. סקס אמור להיות האמת, הביטוי הכי אמיתי וגולמי וכן וחייתי של החוויה האנושית. ואורגזמה, מעצם טבעה, היא השיא, פסגת הכנות הזו בהתגלמותה."

אלוהים, אחרי כל הזמן הזה הסיפור הזה עדיין מכעיס אותי. בית החזה שלי מתנשם בכבדות. הלחיים שלי סמוקות. אני לא מצליח לחשוב כמו שצריך. אני צריך מוזיקה. כשהראש שלי דוהר והדופק שלי משתולל – מוזיקה זה מה שמרגיע אותי. כשהייתי ילד, למדתי בטיפול הפסיכולוגי שעברתי להשתמש במוזיקה כמנגנון התמודדות וזה עדיין עובד לי. אני נכנס לספריית המוזיקה במחשב הנייד שלי. אני בוחר את 'שקרים לבנים' של הרֶקס בּנדיטס ומקשיב כמה דקות. עד מהרה השיר מרגיע אותי ומנקה לי את הראש, פותח חלון שממנו יכולים המחשבות והרגשות הדחוסים שלי להתעופף להם. אני מקשיב במשך כמה דקות, עד שאני שוב רגוע.

"לא יכולתי להבין למה שתשקר לי," אני ממשיך. "למה שתסיים מוקדם מדי ובצורה מלאכותית זיון ממש טוב (או מה שנראה לי כמו זיון ממש טוב) ועל ידי כך תמנע אפילו את האפשרות שהיא באמת תגמור. האם זיינתי אותה בכזאת בינוניות שהיא כבר העדיפה לסיים את השעמום הבלתי נסבל הזה על פני לפחות לנסות לגמור על אמת? פשוט השתגעתי."

אני שואף עמוקות ונושף לאט.

"באחד הלילות, כשהתהפכתי במיטה וחשבתי על זה, האמת תפסה אותי ולא עזבה. פתאום ידעתי שהיא שיקרה לי בדיוק מכיוון שכן, באמת זיינתי אותה כל כך גרוע, שהיא שיקרה כי חשבה שהזיון הזה כל כך חסר תקנה, שאני כל כך חסר תקנה, אז אין בכלל סיבה לטרוח לנסות.

"זה היה עלול לשלוח אותי לפינה אפלה מאוד בתוכי, פינה שכבר הייתי בה בעבר (ואין שם שום דבר יפה), אלמלא דבר אחד: עמוק בתוכי ידעתי שלא באמת ניסיתי להביא אותה לגמור, לא כמו שידעתי שאני מסוגל. התרכזתי אך ורק בעונג שלי, לא בשלה, והנחתי שמה שזה לא יהיה שאני חוויתי – זה בטח הדדי. ככל שחשבתי על זה יותר, כך היה לי יותר ויותר ברור – היא נתנה לי בדיוק את מה שהגיע לי. והתביישתי בעצמי.

"זה היה רגע מכונן. מאותה שנייה הפכתי לאדם אובססיבי, שממוקד אך ורק בלזיין את אותה אישה שוב – רק הפעם בהצטיינות – ולוודא טוב־טוב שהפעם היא תגמור באמת וגם הכי חזק שהיא גמרה מעולם. רציתי ללמד אותה לקח על אמת ועל כנות, כן – אבל אפילו יותר מכך, רציתי גאולה.

"טוב, מובן שהיא הסכימה לפגוש אותי שוב – האמת היא שהיא נראתה נלהבת להזמנה נוספת ממני, אף שהייתי כל כך אבוד לכאורה –
אבל הפעם, כשזיינתי אותה, הייתי אדם חדש, אדם אחוז דיבוק, אדם שזכה להארה, אפשר לומר, שממוקד אך ורק בעונג שלה ולא בשום דבר אחר. והתוצאה היתה בלתי נתפסת. הגוף שלה כולו התפתל וגאה בגלים כנגד הלשון שלי, מבפנים החוצה, נפתח בבת־אחת ונטרק במכה כמו דלת מרתף שהושארה פתוחה בזמן סופת טורנדו. והקולות שיצאו מהאישה הזאת היו גם הם מדהימים בטירוף: הצלילים החייתיים והנואשים ביותר שאי־פעם שמעתי – שום דבר שדמה לפעיות החלולות שניסתה לייצר בסיבוב הראשון שלנו. היא היתה פאקינג סימפוניה. כמובן, נשים כבר גמרו איתי לפניה – אבל מעולם לא ככה. לא, לא, לא, מעולם לא ככה. החזקתי בה בכף ידי ודחקתי בה אל מעבר לקצה, ולממלכה אחרת לגמרי."

הלב שלי דוהר. הזין שלי קשה.

"והחלק הכי טוב – ההתגלות האמיתית – היה שזה שהבאתי אותה לגמור ככה גרם לי לגמור. אלוהים אדירים, איך שזה גרם לי לגמור. למעשה, בכך שדחקתי את השקרנית היפהפייה הזאת לאקסטזה לא נודעת, בכך שהכנעתי אותה ככה בפני האמת, בפניי, בפני העונג שלה –
כל זה התברר כזיון הכי אדיר של חיי, ריגוש שלא דמה לשום דבר שחוויתי אי־פעם. אחר כך רציתי את הריגוש הזה שוב ושוב (אם כי לא איתה, כמובן – לעולם לא איתה) – ומאז אני רודף אחריו כמו סוס שרץ אל האסם עם סַכֵּי עיניים."

אני נושם עמוק.

האם משהו מכל הקשקשת הזו עונה על השאלה? שיט. לא יודע. אבל זה הכי טוב שאני יכול.

"וזה מה שהביא אותי ל'מועדון'."

אני בוהה במסך ומושך בכתפיי. זה מה שיש לי.

אנא הצהר בפירוט בנוגע להעדפותיך המיניות. כדי להבטיח שהחוויה שלך במסגרת 'המועדון' תהיה הטובה ביותר, אנא השב באופן המפורש, המפורט והכן ביותר שתוכל. אל תצנזר את עצמך, בבקשה, בכל מובן.

ידיי רועדות מעל למקלדת. השאלה שחיכיתי לה.

"יש גברים שאומרים שכשהם מזיינים אישה יפהפייה הם מתקרבים לאלוהים. אבל באמת, כדאי להם לכוון גבוה יותר. כי כשאני מביא אישה לגמור כמו שהיא מעולם לא גמרה, כשאני גורם לה להיכנע ולזנק אל התהום האפלה, אני לא רק מתקרב לאלוהים – אני נהיה אלוהים. האלוהים שלה, מכל מקום, לרגע אחד, מדהים ועוצמתי בצורה בלתי רגילה."

אני מביט במסך. הזין שלי מתוח עד כאב בתוך מכנסי הג'ינס שלי.

"להביא אישה לגמור, לפחות בצורה שאני מדבר על זה, זו אמנות. האורגזמה של כל אישה ואישה היא פאזל ייחודי, תיבת אוצר שנעולה באמצעות קוד סודי. כמעט תמיד, הדרך הכי טובה ובטוחה לפצח את הקוד של כל אישה מתחילה בליקוק, בנישוק וביניקה של הנקודה המתוקה שלה, אבל גם 'הדבר הבטוח' הזה, לכאורה, מצליח אך ורק אם – כמו שאני עושה זאת – אני מקשיב טוב־טוב לסימנים המיוחדים שהגוף שלה נותן, ורק אם אני מתאים את עצמי בהתאם תוך כדי. אי אפשר רק ללקק אותה – אני חייב ללמוד אותה. אבל בדרך כלל, אחרי כמה דקות אני כבר קולט אותה.

"אני תמיד יודע שאני בכיוון הנכון כשבצורה בלתי רצונית היא פתאום מקשתת לאחור את הגב, מהדקת את הירכיים שלה אל הפה שלי מתוך רפלקס ומותחת את הרגליים שלה בפישוק הכי רחב שהיא יכולה. אז אני יודע שהגוף שלה מתכונן להיכנע לי, שאני שובר את ההגנות שלה – שהיא ממש מתחננת שאפצח את הקוד הסודי שלה."

אני קשה כמו אבן. אלוהים, אני מת על הרגע הזה. אני מלקק שוב את שפתיי.

"כשהיא מהדקת את עצמה אלי ומתחילה לפתוח את עצמה, אני נהיה רעבתני, קצר רואי, בלתי מתפשר. אני מלקק אותה ומנשק אותה ויונק אותה בתאווה גוברת, אולי אפילו גם מלחך ונוגס בה, תלוי מה הגוף שלה אומר לי לעשות, והיא ממשיכה להיפער ולהיפתח במהירות, להיפשק ולהתפרש, להשתחרר ולקרוס. זה פאקינג לא ייאמן.

"היא פרח יפהפה ומלבלב. הסוד, כמובן, הוא לתפוס אותה בדיוק רגע לפני שעלי הכותרת נושרים, לא שנייה לפני או אחרי, כי הדבר שאליו אני מכוון – הגביע הקדוש, אם תרצו – זה לצלול לתוכה ברגע המדויק, שבו מעשה כזה ידחף אותה אל מעבר לקצה. זה מסובך: אם אקדים, היא עלולה בכלל לא לגמור; אם אאחר – תתפוצץ בלעדַי."

אני פותח את הרוכסן והזין שלי מזנק החוצה. אני רוצה לעשות ביד עכשיו ולגמור, אבל אפילו יותר מזה אני רוצה לרוקן את המחשבות האלה אל המחשב.

"היא על הסף – כל כך כל כך קרובה – ואני יוצא מדעתי, כמו כריש מוטרף. סוף־סוף, היא נרעדת לי בתוך הפה מתוך רפלקס – זאת תחושה כל כך נפלאה, שלעיתים קרובות אני חולם עליה – ואני יודע שהגוף שלה כולו מתנודד על הקצה ממש, תלוי על בלימה ומשתוקק להיכנע, אבל הראש שלה מונע ממנה את מה שהיא רוצה, לרוב הודות לכל מיני תסביכי אבא או תסביך ילדה טובה משתולל או הערכה עצמית נמוכה (תבחרו, תמיד יש משהו). מה שלא יהיה, הראש שלה מפריע לגוף שלה להיכנע לחלוטין לעונג האינטנסיבי שהיא משתוקקת לחוות.

"אבל אני את שלי אשיג. היא נועצת בי ציפורניים, בולעת אוויר, העונג שלה הולך ומתעצם והופך לעינוי שהיא יותר ויותר מתקשה להכיל. היא מייבבת, נאנקת, מתפתלת – ואני כל כך מגורה בעצמי, שאני בקושי יכול לעמוד בזה. 'תזיין אותי עכשיו, בבקשה, בבקשה,' היא בדרך כלל מבקשת, או איזו וריאציה של זה, אבל אני לא אעשה זאת, גם אם אני פאקינג משתגע, כי אני יודע שהיא עוד לא על הקצה ממש."

אני נושם עמוק.

"בסופו של דבר, כמו מפתח שמסתובב בתוך מנעול, משהו בתוכה פשוט משמיע נקישה. היא נפתחת. הראש שלה מתנתק מהגוף. היא משתחררת כולה. היא נכנעת."

אני פולט נשיפה נרעדת.

"זה הרגע שבו אני צולל לתוכה כמו סכין בחמאה חמה ומזיין אותה בקנאות דתית כמעט – לפעמים לצורך זה אני מושך אותה לרכוב עלי, לפעמים מסובב אותה על צידה, לפעמים מטיח את עצמי לתוכה בדרך הישנה והטובה – בשלב זה, כל צורה תועיל באותה מידה – וברגע שאני חודר אליה הגוף שלה משתחרר לחלוטין, מתוך רפלקס הוא כולו רועד ומתהדק ומתכווץ בגלים סביב הזין שלי, שוב ושוב ושוב. ברור, היא כבר גמרה בעבר. אבל מעולם לא ככה. לא, מעולם לא ככה. זאת אקסטזה טהורה, באופן שבו היוונים הקדומים הגדירו את המילה הזאת: פסגת האפשרות האנושית. בשביל שנינו."

אני פולט נשיפה ארוכה ומרוסנת ונע במקום מושבי. אלוהים אדירים, ממש הלהטתי את עצמי. אני נושם פנימה והחוצה כמה פעמים. אני רועד. אני לוקח לעצמי שנייה להירגע.

"כדאי שאבהיר משהו, למען הגילוי הנאות. הדבר שאני מתאר כאן הוא האידיאל. השאיפה. לפעמים התזמון עובד בדיוק, ולפעמים לא. לפעמים, אם אני עדיין לומד אישה, או אם זו מישהי שקשה במיוחד לקלוט אותה מכל סיבה שהיא, היא עלולה לגמור כמו טיל לפני שבכלל אספיק לחדור אליה. ואם זה קורה, אין על מה להתלונן, תאמינו לי – גם לזיין אישה יפהפייה מייד אחרי שהיא גומרת זו פריבילגיה נהדרת, אין שום ספק בעניין. אבל הצריח, הפסגה, השלמות שאליה אני שואף –
הגביע הקדוש – הם תמיד, ותמיד יישארו, להביא אישה ממש אל קצה האקסטזה ולדחוף אותה אל מעבר לו מתוכה פנימה."

אני זע שוב במושבי, אבל הזקפה שלי חזקה מכדי להתעלם ממנה. אני נאלץ להפסיק להקליד. איך מישהו מסוגל למלא את בקשת החברות הזאת בלי לעשות ביד? אני תופס את האיבר שלי ומפמפם למעלה ולמטה עד שגל מטלטל של עונג גואה בתוכי ולבסוף משתחרר בפרצים עזים. אני נכנס לאמבטיה ופושט את הג'ינס. אני נכנס למקלחת ומניח לזרם המים החמים לגלוש עלי, להרגיע אותי, לטהר אותי.

להכניס נשים למיטה שלי זו לא הבעיה. הבעיה מתרחשת מייד אחרי שהאישה חווה את הסקס הכי טוב בחייה, אחרי שהגוף שלה סוף־סוף תיפקד לראשונה במלוא יכולתו. זה הרגע שבו אישה מבלבלת באופן קבוע את גילוי מלוא עוצמתה המינית עם הרעיון המגוחך שמצאה את הנפש התאומה שלה. הודות לחיים שלמים של שטיפת מוח בידי דיסני ולַייפטַיים והוֹלמַרק, היא מאמינה בנאיביות שאם במהלך זיון אדיר היא לרגע רואה את אלוהים – זה איכשהו הופך לאיזה 'והם חיו באושר ועושר' עם הנסיך שלה על הסוס הלבן. ולא משנה מה הקדמתי ואמרתי, לא משנה כמה ברור הייתי כשהצגתי את עצמי ואת הגבולות של מה שאני מוכן להעניק, היא פתאום משוכנעת שמצאה את 'האחד והיחיד'. הוא פשוט עדיין לא יודע את זה, היא אומרת לעצמה.

ובדיוק אז אני פוגע בה, תהיה מי שתהיה: ספרנית או רואת חשבון שמתמחה במיסים או מאמנת אישית או רופאת ילדים או אמנית איפור או זמרת או מהנדסת מתחום הביולוגיה או פסיכולוגית או עוזרת משפטית; מצחיקה או מתוקה או ביישנית; רצינית או סקסית או חכמה; מחבקת עצים או מורה בבית־ספר של ימי ראשון. אני פוגע בה, תהיה מי שתהיה. כי אני דפוק מדי בשביל להיות 'האחד והיחיד'. לא שלה ולא של אף אחת. זאת עובדה שהיא לא יכולה לשנות. שאף אחד לא יכול לשנות. אפילו אני לא יכול לשנות את העובדה הזאת – והאמינו לי, ניסיתי.

לעזאזל. איך אני הולך להעביר את כל המידע הזה כמו שצריך לבקשת החברות שלי? אני יוצא מהמקלחת, כורך מגבת סביב מותניי וחוזר מייד אל המחשב הנייד. לרגע קל אני בוהה במסך, בניסיון למצוא את המילים הנכונות כדי לבטא את מחשבותיי בתמצית.

"לא משנה כמה כן אני מהרגע הראשון ביחס למעט שאני יכול להעניק מחוץ לארבעת קירות חדר השינה שלי, בכל זאת נראה שנשים תמיד נפגעות ממני," אני מקליד. "או שהן לא מאמינות לי כשאני מספר להן מה אני באמת רוצה או שהן חושבות שהן יוכלו לשנות אותי. והן לא."

אני נאנח.

"אין לי שום כוונה לפגוע באף אחת." וזאת האמת. "כל מה שאני רוצה זה לענג אישה כמו שמעולם לא עינגו אותה – דבר שמוביל בתורו גם לעונג עילאי שלי. אחרי שאני טועם אותה ומזיין אותה ומלמד אותה איזו תחושה יש לסיפוק אמיתי, אולי ארצה גם לשכב איתה במיטה ולדבר ולצחוק – כי אני נהנה לא מעט מדיבור ומצחוק, תאמינו או לא, כל עוד כולם מבינים שזה לא הולך להוביל לבונבוניירה בצורת לב ולמסע קניות באיקאה בסוף השבוע. אולי ארצה להיכנס איתה למקלחת לוהטת ולמשש אותה, להחליק את ידיי המוקצפות בסבון על פני כל גופה היפהפה. אולי ארצה לנגב אותה במגבת לבנה ורכה ואז לזיין אותה שוב – בפעם השנייה אולי בכזאת אינטנסיביות, בכזאת מומחיות, עמוק כל כך, עד ששנינו נגמור יחד, מתנשמים ורועדים בו־זמנית כשגופינו מגלים יחד את שיא האפשרות האנושית.

"אחרי כל זה, בהחלט ארצה לומר לה כמה יפה היא וכמה נהניתי מהזמן שלנו יחד. אני ארצה לנשק אותה לשלום, בעדינות ובהכרת תודה, להודות לה על הזמן הנהדר שלנו יחד. ואז, כמעט בוודאות, לא ארצה לראות אותה שוב לעולם."

ידיי מרחפות מעל למקלדת לרגע.

"ואני לא רוצה להרגיש כמו חלאה בגלל שום חלק מכל זה." אני נאנח. "כי נמאס לי להרגיש כמו חלאה גמורה."

אני שוב משתהה.

"ביקשתם שאציין את ההעדפות שלי, אבל מה שתיארתי כאן חורג בבירור מהעדפה. אני זקוק לאישה סקסית וחכמה שבכנות רוצה את הדבר שאני רוצה – בלי שקרים – ומישהי, זה חשוב ביותר, שמסוגלת להבחין בבירור ובצורה רציונלית בין אקסטזה פיזית לבין סיפור אגדה רומנטי."

אני בוהה במסך המחשב שלי ותחושת חוסר תקווה מאיימת לנחות עלי. האם אני משלה את עצמי כאן? האם נשים כאלה בכלל קיימות?

אני מקליד שוב. "אילו יכולתי למצוא אפילו אישה אחת, רק אחת, ש'ההעדפות המיניות' שלה מתאימות בכנות ובצורה שלא תיאמן לאלה שלי, הייתי מרגיש…" מה המילה? התעלות. זה מה שאני עומד לכתוב. התעלות.

אלוהים. אני מוחק במהירות את המשפט האחרון כולו. זה כשל לוגי גמור, למען השם. כלומר, שיט, או שאני יוצא כאן צלף מיני עם תסביך אלוהים משתולל או שאני פאקינג ניקולס ספּארְקְס. אי אפשר גם וגם. אין לי מושג מאיזה מקום הזוי במוח שלי יצא המשפט המגוחך האחרון הזה. אני מניח שזה מה שקורה כשבחור כמוני מנסה לנסח בלי מסננת את הצרכים העמוקים והאפלים ביותר שלו – המחשבות יוצאות החוצה בבלגן מעורבב, נואש ודוחה, מסובכות באופן בלתי מוסבר בכל החרא הדפוק שניסיתי בלי הצלחה לתקן בשנים של טיפול פסיכולוגי.

מה לכל הרוחות "סוכן הקבלה" המסתורי הזה יחשוב על הלהג הלא־עקבי שלי? אני מטה את ראשי הצידה, והתגלות מכה בי. "סוכן קבלה" עומד לקרוא את בקשת החברות שלי – כן, כמובן – והסוכן הזה יהיה אישה. כמובן. והיא גם לא תהיה אישה מעדוֹת הלסבית־טרנסג'נדרית־לפני־ניתוח־בת־שמונים. אין סיכוי שהם מניחים לחלאות כמוני, או – יותר גרוע – לפסיכים מופרעים עם פנטזיות אלימות או פֶטישים לקשירות או איזו צורת פסיכופתיה חבויה אחרת, להתקבל ל'מועדון' בלי שתחושת הבטן של אישה תבדוק אותם קודם. נכון? נכון.

אני מחייך חיוך רחב ומניח שוב את אצבעותיי על המקלדת.

"וכעת, מסר שמכוון ישירות אלייך, סוכנת קבלה יפהפייה שלי." אני שוב מלקק את שפתיי. "האם נהנית לקרוא את המחשבות הכנות עד אימה שלי – את סודותיי העמוקים והאפלים? אני נהניתי לכתוב עליהם. מעולם לא ביטאתי את האמיתות האלה בפני אף אדם – אפילו לא ממש חשבתי עליהן בדיוק ככה. זו היתה חוויה מלאת הארה, לארגן את האמת העירומה בצורה ברורה כל כך על גבי הדף ולהתוודות בפנייך – ולפיכך להתוודות גם בפני עצמי. למעשה, כל כך התלהטתי כשסיפרתי לך ככה את האמת הבוטה, שנאלצתי להפסיק באמצע הדרך כדי לעשות ביד."

אני שוב מחייך. אני כזה בן־זונה.

"אז, אמרי לי, סוכנת קבלה יפהפייה שלי, האם את מופתעת לגלות כמה התחתונים שלך רטובים כרגע, בהתחשב בכך שכל חייך סרטים וכרטיסי ברכה של לַייפטַיים והוֹלמַרק שטפו לך את המוח כדי שתחשבי שאת רוצה פרחים וממתקים וארוחה לאור נרות שבעקבותיה סקס דומם בתנוחה המיסיונרית, נשיקת לילה טוב חסודה ונסיעה לאיקאה בבוקר המחרת לקניית ספה ששניכם תאהבו? ואף על פי כן, למרות חיים שלמים של התניית מה שאת אמורה לרצות, הנה את, בכל זאת – הלוא כן, סוכנת קבלה יפהפייה שלי? – מדמיינת לך את הלשון החמה והרטובה שלי חגה עוד ועוד סביב הכפתור המתוק שלך, ומייחלת שהייתי שם כדי ללקק ולנשק ולינוק אותך עד שתיטלטלי ותרעדי כאילו את אוחזת בשתי ידיים בגדר חשמלית. את חידה ייחודית, סוכנת קבלה יפהפייה שלי. כן, זה מה שאת – אוצר נדיר, נעול מאחורי בריח. אבל נחשי מה? המילים שלי כבר החלו לפתוח אותך, ממש כאילו הייתי שם כדי לסובב את המפתח בעצמי.

"אז מה תעשי עם הדחפים האפלים שננעצים ממש עכשיו עמוק בתוכך, סוכנת קבלה יפהפייה שלי? האם תתעלמי מהם, או שתניחי להם להתגבר עד שבסופו של דבר ישחררו את גופך מהראש שלך? אולי כדאי לך לנצל את ההזדמנות הזאת, כמו שעשיתי אני רק לפני רגע קל, כדי לגעת בעצמך ולחשוב בכנות על תשוקותייך העמוקות ביותר, לחשוב על מה באמת מגרה אותך, בניגוד למה שאמור לגרות אותך. געי בעצמך, סוכנת קבלה יפהפייה שלי, לכי אל המקומות העמוקים והאפלים ביותר בתוכך, אלה שאליהם את לעולם לא מרשה לעצמך להגיע – וחבקי בשתי ידיים את האמת הבוטה של מה שאת רוצה ומה שאת זקוקה לו. כל חייך לימדו אותך לרדוף אחרי כל הבולשיט של 'יום האהבה', לא כן? אבל זה לא מה שאת באמת רוצה. אמרי את האמת – לי ולעצמך. את תיפטרי מכל הבולשיט של 'יום האהבה' ברגע כדי ליילל כמו קוֹפה מוכת כלבת בפעם הראשונה בחייך, הלוא כן?"

אני מחייך מאוזן לאוזן ומדמיין לעצמי איזו אישה שחוקה בגיל העמידה שיושבת לה בקיוביקל שלה בדאלאס או בדה־מוין או במומבאי וקוראת את המילים שלי בעיניים פעורות ובדגדגן פועם.

"אני יודע מה את חושבת: בן־זונה שחצן! חלאה! אגדה בעיני רוחו! הכול אמת, יקירתי. אבל נחשי מה? בן־זונה שחצן או לא – אם הייתי שם כדי ללקק אותך, לאט ויפה, בדיוק־בדיוק בכפתור המתוק שלך, כמו שמגיע לך שילקקו אותך, כמו שרק חלמת שילקקו אותך, כמו שאף גבר עוד לא עשה בשבילך, אני מבטיח לך שהיה לוקח לי פחות מארבע דקות להביא אותך לאקסטזה גמורה, ולהיכנע בפניי באופן מוחלט וגמור." אני מחייך לעצמי.

"כן, סוכנת קבלה יפהפייה שלי, אילו הייתי שם כדי ללמד אותך את הדבר שהגוף שלך הונדס באופן שמיימי לבצע, לא היית יכולה אלא להודות באמת הנצחית, אם היית רוצה ואם לא: אני אמנם בן־אלף־שחצן־מניאק־חלאה־בן־זונה, אבל אני גם הגבר של חלומותייך."

בקרוב…

X