המוזיקאית התמימה | לרכישה באינדיבוק
המוזיקאית התמימה

המוזיקאית התמימה

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

 

הרוזן הצרפתי, ז'אן-לוק טוסאן, הוקסם מיופיה ומנגינתה מלאת ההתלהבות והעוצמה של הפסנתרנית האנגלייה אביגיל סאמרס. הוא חשק לטעום מההתלהבות הזו בעצמו. אביגיל התמימה הסתחררה מהחיזור הנמרץ ומהארוחות הרומנטיות בטירתו. היא חשבה שעניינו בה יימשך לנצח. במקום זאת היא מצאה את עצמה חסרת פרוטה ובהיריון, וחיכתה בנשימה עצורה לראות מה יעשה הרוזן כאשר כותרות הצהובונים יבשרו לו על הריונה.
האומנם ישוב בסערה לחייה?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המוזיקאית התמימה”

בקרוב…

מחיאות הכפיים הסתיימו ודממה מילאה את אולם הקונצרטים, ציפייה נפלאה שהעניקה לחדר – ולאביגיל סאמרס – התרגשות עזה.

היא לקחה נשימה, אצבעותיה השתהו מעל הקלידים של פסנתר הכנף שעמד במרכז הבמה בסאל פלייה בפריז (אולם קונצרטים מפורסם בפריז, משכנם הקבוע של תזמורת פריז ושל התזמורת של רדיו צרפת. המתרגמת), עצמה את עיניה ואז התחילה לנגן.

המוזיקה זרמה מנשמתה דרך אצבעותיה, ומילאה את החדר בצלילים המיוסרים והמהפנטים של הסונטה העשרים ושלוש של בטהובן. אבי לא הייתה מודעת לקהל שישב בדממה מוקסמת, לאנשים שכל אחד מהם שילם כמעט מאה אירו כדי לשמוע אותה. היא לא הבחינה בהם עוד כשהמוזיקה לקחה את גופה, נשמתה ומוחה, שחררה כוח רב עוצמה בתוכה שהיה גם נפרד ממנה. שבע שנים של נגינה מקצוענית וחיים שלמים של שיעורי נגינה לימדו אותה להתמקד במוזיקה באופן מוחלט.

ובכל זאת, באמצע האפאסיונטה, היא הפכה מודעת… לא הייתה מילה אחרת לתחושה שמישהו מתבונן בה. כמובן, כמה מאות אנשים התבוננו בה, אבל הוא – והיא ידעה אינסטינקטיבית שזה היה גבר – היה שונה. יחיד במינו. היא יכלה לחוש בעיניו עליה, אף על פי שלא ידעה איך. מדוע.

מי.

אבל היא לא העזה להרים את מבטה או לאבד את הריכוז, בזמן שלחייה התלהטו ועורה עקצץ, גופה הגיב בהנאה חושנית לתשומת לב שמעולם לא חוותה ושלא הייתה בטוחה באמיתותה.

היא גילתה שהיא חסרת סבלנות שהיצירה תסתיים, כל עשרים וארבע הדקות שלה, כך שתוכל להרים את עיניה ולראות מי זה שמתבונן בה. איך ייתכן שזה קורה? היא תהתה בחלק מרוחק של מוחה בעוד המוזיקה מתנחשלת תחת אצבעותיה. היא מעולם לא רצתה שיצירה תסתיים, מעולם לא חוותה את תשומת לבו של אדם אחד כאילו הייתה זרקור המאיר אל תוך נשמתה.

מי הוא היה?

או שהיא פשוט מדמיינת? חושבת שיש שם מישהו? מישהו אחר. מישהו, היא חשבה, שחיכתה לו כל חייה.

לבסוף גוועו הצלילים האחרונים בתוך האולם הדומם, ואבי הרימה את מבטה. על אף אורות הבמה המסנוורים וים הפנים המטושטשות, התמקדו עיניה מיד, מבטה נמשך אליו כאילו היה מגנט. היה בו משהו ממגנט. היא הרגישה כאילו גופה נמשך לעברו בעודה יושבת על הדום הפסנתר.

הוא התבונן בה בחזרה, ובשניות הספורות שהיו לה להסתכל, מוחה הצליח לאסוף פרטים בודדים בלבד: רעמת שיער עבותה וכהה, פנים מפוסלות, ויותר מכל – עיניים כחולות, בהירות, חודרות, בוערות.

אבי הייתה מודעת לרשרוש דפי התוכניות. אנשים נעו במושביהם, האולם נמלא בדאגה. היא הייתה אמורה להתחיל ביצירה הבאה שלה, פוגה מאת באך, אבל במקום זה היא ישבה שם מהופנטת ותוהה.

לא היו בידיה המותרות של שאילת שאלות או חיפוש תשובות. היא נשמה נשימה עמוקה, והכריחה את עצמה להתמקד שוב, לא לחשוב על דבר מלבד על המוזיקה. היופי.

אבל אפילו כשהתחילה את היצירה של באך, כשנדמה היה לה שהקהל נשען לאחור באנחת הקלה משותפת, היא עדיין הייתה מודעת לו, ותהתה אם תראה אותו שוב.

 

ז'אן-לוק טוסאן ישב במקומו, כל שריר שלו דרוך בציפייה, במודעות, בתקווה. זה היה רגש שלא הרגיש מזה זמן רב – לכל הפחות חודשים, יותר סביר ששנים. הוא לא הרגיש דבר. אבל כשאביגיל סאמרס, הפסנתרנית הנודעת, המחוננת, עלתה על הבמה הוא הרגיש את התקווה ניעורה לחיים בתוכו, הרגיש את שאריות העצמי הישן שלו מתעוררות לחיים בצורה שלא חשב שיחווה שוב לעולם.

הוא ראה, כמובן, תמונות שלה; היה תצלום אמנותי למדי שלה מחוץ לסאל פלייה, צללית חיננית שלה ליד הפסנתר. אבל דבר לא הכין אותו לקראתה, למראה עולה על הבמה: ראשה זקוף, שערה הכהה והמבהיק אסוף לפקעת אלגנטית, שמלת הערב השחורה שלבשה מגיעה אל קרסוליה. דבר לא הכין אותו אל התגובה שהרגיש בנשמתו, לרגשות – התקווה, אפילו האושר – שזרמו בתוכו.

הוא ניסה לבטל את הרגשות כדמיונות שווא נואשים, כי הלוא באמת היה נואש? עברו שישה חודשים מאז מותה של סוזן, ומעט יותר משש שעות מאז שגילה את מכתביה ולמד את האמת על מותה. הרגיש את האשמה והאחריות שהיו מאכלות ומכלות.

הוא עזב את הטירה ואת הזיכרונות שהכילה והגיע לפריז, שם נמנע מדירתו ומכל השרידים של חייו הקודמים. הוא הגיע לקונצרט הזה כמעשה אימפולסיבי; הוא ראה כרזת פרסומת ורצה לאבד את עצמו במשהו אחר, לא להצטרך לחשוב בכלל, או אפילו להרגיש.

הוא לא היה מסוגל להרגיש; הוא היה מרוקן, צחיח, עקר מרגשות… עד שאביגיל סאמרס חצתה את הבמה.

וכשהיא ניגנה… נכון, האפאסיונטה הייתה אחת הסונטות האהובות עליו; הוא הבין את התסכול של בטהובן, את הנכות של המלחין ואת חוסר היכולת שלו לעצור את הידרדרותה. הוא הרגיש כך גם לגבי חייו, הצורה שבה דברים הידרדרו מחוץ לשליטתו… ואפילו בלי שהבין את המתרחש, עד שהיה מאוחר יותר מדי.

אבל אביגיל סאמרס הביאה אנרגיה חדשה אל היצירה, עד שלוק מצא את ידיו מתכווצות לאגרופים, ועיניו בערו כשהתבונן בה, כאילו הוא יכול לגרום לה להרים את עיניה ולראותו.

ואז היא עשתה זאת. לוק הרגיש מדקרה פתאומית של הכרות, מה שנראה כבלתי אפשרי כיוון שמעולם קודם אפילו לא ראה אותה. אבל כשעיניהם נפגשו הרגיש כאילו משהו שהיה חסר לו זמן רב חזר למקום, כאילו העולם תיקן את עצמו, כאילו הוא עצמו תוקן והפך שלם.

הוא הרגיש תקווה.

זו הייתה תחושה חזקה, מרגשת וממכרת. זה היה גם מפחיד, להרגיש כל כך הרבה, ועדיין הוא רצה יותר. הוא רצה לשכוח את כל מה שקרה, את כל הטעויות שעשה בשש השנים האחרונות. הוא רצה את השכחה הנחשקת, לאבד את עצמו במבט הזה, באישה הזו, ולו לזמן מה. ואפילו אם זה לא יאריך ימים.

עיניהם נפגשו ונאחזו אלו באלו, הרגע התמתח והתארך ביניהם. ואז, כשהקהל הפך חסר מנוחה, היא חזרה להביט למטה, ואחרי רגע מתוח – הוא לא חשב שדמיין את ההיסוס שלה – התחילה לנגן.

לוק נשען לאחור והניח למוזיקה להציף אותו. המבט האחד הזה גרם לרעב עמוק להיפתח בתוכו, כמיהה חסרת מנוח להתחבר עם אדם אחר, איתה, כפי שמעולם קודם לא התחבר באמת. אבל בעוד הרעב אוחז בו, כבר הרגיש את הייאוש המוכר יותר מציף אותו. איך הוא יכול לרצות מישהי, לקבל מישהי, כשלא היה לו דבר, ממש לא נותר לו דבר לתת?

 

בחדר ההלבשה שמאחורי הקלעים, אבי שקעה אל השרפרף שמול המראה. היא נשפה נשימה נרעדת ועצמה את עיניה. הקונצרט היה אינסופי. היא הסתובבה בחוסר מנוחה לאורך כל ההפסקה, דבר שממש לא סייע לנגינה שלה במחצית השנייה. אם אביה, שהיה גם המנהל האישי שלה, היה נוכח הוא היה מפציר בה לשתות מים, להירגע ולהתמקד. תחשבי על המוזיקה, אבי. תמיד המוזיקה. מעולם לא הותר לה לחשוב על משהו אחר; ולפני הערב הזה היא בכלל לא ידעה שהיא רוצה.

אבל כשראתה את הגבר הזה – מי הוא היה? – משהו בתוכה השתחרר, והיא הייתה מודעת לצורך שמעולם קודם לא הכירה. צורך לראות אותו, לדבר איתו, אפילו לגעת בו.

היא נרעדה, תגובה של כמיהה ושל קצת פחד. אביה לא היה כאן, הוא היה במלון עם הצטננות, ולשם שינוי היא לא רצתה לחשוב על המוזיקה. היא רצתה לחשוב על הגבר הזה. האם הוא יבוא? האם הוא ינסה להיכנס אל מאחורי הקלעים ולפגוש אותה? תמיד היו כמה עשרות מעריצים שניסו לפגוש בה; חלק מהם שלחו פרחים, ברכות, הזמנות. אבי קיבלה את המתנות וסירבה להזמנות. זו הייתה המדיניות החד-משמעית של אביה; חלק מקסמה, הוא התעקש, היה הריחוק שלה. במשך שבע שנים שמרו על המרחק שלה מהציבור, אפילו מהחיים עצמם, כדי לבנות את המוניטין שלה בתור אביגיל סאמרס המוכשרת והמסתורית, הפסנתרנית המחוננת.

אביגיל עיוותה פנים אל בבואתה. היא תמיד שנאה את הכינוי הזה, שם שבו הכתירה אותה העיתונות ושגרם לה להרגיש כמו פודל מאולף, או אולי משהו מעט אקזוטי יותר, מרוחק יותר, כפי שאביה תמיד רצה.

כרגע לא היה לה שום רצון להיות מרוחקת. היא רצתה להימצא, רצתה שיכיר אותה.

מגוחך, מוחה גער בה. זה היה רק רגע, מבט אחד. היא לא העזה להתבונן בו שוב; היא פחדה מדי, פחדה שלא תראה אותו ופחדה שתראה אותו בו זמנית. שתי האפשרויות נראו לה מסוכנות. ובכל זאת הזיכרון של אותם שניות עבר בגופה והעיר מחדש את רגשותיה.

היא מעולם לא הרגישה כך קודם. היא מעולם לא הרגישה כל כך חיה. והיא רצתה להרגיש זאת שוב. רצתה לראות אותו שוב.

האם הוא יבוא?

נקישה קלה נשמעה על הדלת ואחת מהעובדות של אולם הקונצרטים תחבה את ראשה בדלת. "מדמואזל סאמרס, את מקבלת מבקרים?"

"אני…" פיה של אבי היה יבש, מחשבותיה הסתחררו. האם היא מקבלת מבקרים? התשובה, כמובן, הייתה לא. זה תמיד היה לא. תשלחי להם תוכנייה חתומה, אבי, ותגמרי עם זה. את לא יכולה להיות פשוט עוד בחורה. את צריכה להיות אחרת.

"האם יש רבים?" היא שאלה לבסוף, בצרפתית מושלמת, והאישה משכה קלות בכתפיה.

"כמה… תריסר בערך. הם רוצים את החתימה שלך, כמובן."

אבי הרגישה דקירת אכזבה קלה. איכשהו היא ידעה שהגבר הזה לא ירצה את החתימה שלה. הוא לא היה מעריץ. הוא היה… מה? שום דבר,המוח שלה התעקש כמעט בהיסטריה, בעוד שלבה ייחל למשהו אחר. "אני מבינה." היא בלעה, הסתכלה הצידה. "בסדר. את יכולה לשלוח אותם פנימה."

המנהל של אולם הקונצרטים, מר דופרה, הופיע בפתח הדלת, הבעת מורת רוח על פניו החמורות. "הבנתי שמדמואזל סאמרס לא מקבלת מבקרים."

חבר של אביה, אבי חשבה בחיוך ציני. היו לו חברים בכל אולם קונצרטים.

"אני מאמינה שאני יודעת אם אני מקבלת מבקרים או לא," היא ענתה בקרירות, אף על פי שכפות ידיה היו לחום ולבה פעם בחוזקה. היא לא שאלה את הצוות שאלות והיא לא הטריחה. זו הייתה העבודה של אביה. התפקיד שלה היה פשוט לנגן. וזה היה מספיק, עד עכשיו. כרגע, היא הייתה רעבה, מתוחה והשתוקקה ליותר מהקיום הבטוח והמאורגן שאותו חייתה כל חייה. היא פגשה במבטו של האיש בישירות. "תשלח אותם פנימה."

"אני לא חושב – "

"תשלח אותם פנימה."

שפתיו התהדקו והוא משך בכתפיו והסתובב. "בסדר גמור."

אבי החליקה לאחור את שערה ובדקה את שמלתה. המשי השחור גרם לעורה להיראות חיוור, כמעט כאילו הייתה רוח רפאים, עיניה האפורות היו ענקיות וקורנות.

עוד דפיקה נשמעה על הדלת והיא הסתובבה מחייכת ולבה נפל.

זה לא היה הוא.

אף אחד מהם לא היה הוא, זה היה מקבץ של נשים בגיל העמידה ובעליהן הצייתנים, מחייכות ומפטפטות כשהגישו לה תוכניות לחתימה.

למה ציפתה? אבי שאלה את עצמה כשקשקשה בחזרה והעניקה את האוטוגרפים הנחשקים. שהוא ימצא אותה מאחורי הקלעים ויבוא כשבידו נעל זכוכית? האם היא חשבה שהיא חיה את אגדת סינדרלה? האם באמת ציפתה שימצא אותה?

לפתע  הרעיון  כולו  נראה  לה  מגוחך,  הרגע  שבו  נפגשו עיניהם – מדומיין ופתטי. היא כנראה המציאה את העניין כולו. אורות הבמה היו בדרך כלל כה חזקים עד שלא יכלה להבחין בפני האנשים בקהל. האם הוא בכלל אמיתי?

אבי הרגישה שפניה מסמיקות מהשפלה. קהל המאחלים הלך לדרכו ואחריהם מר דופרה הזועף, ואבי נותרה לבדה.

בודדה.

המילה קפצה למוחה והיא סילקה אותה בכוח. היא לא הייתה בודדה. היו לה חיים מלאים ועמוסים כאחת מפסנתרניות הקונצרטים המבוקשות ביותר בעולם. היא דיברה שלוש שפות בצורה שוטפת, ביקרה כמעט בכל הערים הגדולות בעולם, היו לה גדודי מעריצים – איך ייתכן שתחשוב על עצמה כאדם בודד?

"אבל זה מה שאני," היא אמרה בקול רם, והתכווצה למשמע קולה בחדר ההלבשה הריק. היא יכלה לדבר עם עצמה בלבד.

לאט, באי רצון, היא שלחה את ידה אל מעילה, מעיל דאפל (מעיל צמר חורפי עם רכיסת חבלים. המתרגמת) ישן שלא התאים בסגנונו לשמלת הערב שלה. היא שמעה את הצלילים של השרת שהתחיל לשטוף את המסדרון בחוץ, העובדים של אולם הקונצרטים יצאו בחזרה אל הערב ואל חייהם.

ומה היא תעשה? תיקח מונית אל המלון, אולי תשתה כוס חלב חם בעודה עוברת על אירועי הערב עם אביה, ואז תלך למיטה כמו הילדה הטובה שהייתה. אצבעותיה גיששו על פני כפתורי המעיל.

היא לא רצתה לשחק את התסריט המיושב שחייה הפכו להיות, לא רצתה את התפקיד שאביה נתן לה לפני שנים. לראות את הגבר הזה, מי שלא יהיה, עורר אצלה צורך להתנסות ביותר ולדעת יותר. ממש לחיות את החיים.

אפילו אם רק ללילה אחד.

היא נאנחה וניסתה להיפטר מהרגשות, כי מה היא יכולה לעשות? היא הייתה בת עשרים וארבע, לבדה בפריז, הערב נפרש לפניה ולא היה לה מושג מה לעשות, איך להרוות את הצמא הזה לחיים, לחוויות.

מר דופרה נקש שוב על דלת חדרה. "האם לבקש משוער הלילה להזמין לך מונית?"

אבי פתחה את פיה כדי להסכים ואז מצאה את עצמה מנידה ראש. "לא, תודה לך, מר דופרה. יש בחוץ ערב מקסים. אני אטייל ברגל."

גבותיו הכבדות של המנהל התקרבו זו לזו בהבעת זעף מבשרת רעות. "מדמואזל, יורד גשם."

אבי סירבה לסגת. זה היה מעשה קטן ביותר של התרסה, ובכל זאת זה היה שלה. "בכל זאת," היא חייכה. "אני אלך."

מר דופרה משך בכתפיו והתרחק. אבי עזבה את חדר ההלבשה ואת אולם הקונצרטים, ויצאה אל הערב הקריר והלח, אוחזת היטב בתיק היד שלה.

לבדה; היא הייתה לגמרי לבד ברחוב פובורג סנט הונורה. המדרכה הייתה חלקלקה מהגשם, האורות של המוניות הממהרות שטפו את הכביש בצהוב חיוור.

אבי התבוננה סביב ותהתה מה לעשות. המלון הצנוע שלה היה במרחק של קילומטר בערך. היא הניחה שהיא יכולה ללכת, כפי שאמרה למר דופרה שתעשה. היא חשה מדקרת אכזבה קטנה. היא רצתה לחוות את החיים, אז היא הולכת הביתה לבד בגשם – כמה מגוחך.

עקביה נקשו על המדרכה כשהתחילה לפסוע לאורך הרחוב. גבר במעיל גשם עבר במהירות על פניה, ואבי ראתה זוג נאהבים מחובק מתחבא מהגשם בכניסה לאחד הבניינים. פניה הקורנות של האישה היו מכוסות בדוק של גשם.

אבי הלכה, והייתה מודעת יותר מתמיד לבדידותה. אישה מכוסה בפרוות ובתכשיטים יצאה מהלובי המואר של מלון אלגנטי, פניה המאופרות והיהירות הזדעפו בבוז אל העולם סביבה.

אבי האטה לעצירה, האור מהלובי עוטף את רגליה. דרך דלתות הזכוכית המקושטות היא יכלה לראות אולם כניסה עשוי שיש ונברשת קריסטל ענקית, ושמעה קולות צחוק נשי.

בלי לחשוב על מה שהיא עושה – או למה – אבי תפסה את הדלת הנסגרת ופתחה אותה שוב, בעוד שוער הלילה מתעורר שנייה מאוחר מדי לפתוח אותה עבורה.

היא שלחה אותו במחוות יד ונכנסה פנימה, החום והאור של המלון עוטפים אותה בהתרגשות חדשה מוזרה ומחשמלת כשעמדה חסרת בטחון בכניסה.

היא כבר הייתה במלונות בכל העולם. היא הכירה היטב אולמות כניסה כגון זה, ויכלה לחלק פקודות לשוערים ולשליחים בשפות רבות. אבל עכשיו היא עמדה שם לבדה, חסרת בטחון, נדמה היה לה שהכול חדש עבורה. שונה. כי הפעם היא הייתה לבדה, איש לא ידע מי היא, והיא יכולה לעשות כל שיעלה בדעתה.

השאלה הייתה לעשות מה?

"מדמואזל…?" בל-בוי התקדם לעברה, גבותיו מתרוממות בשאלה. אבי זקרה את סנטרה.

"אני מחפשת את הבר."

האיש הנהן והצביע ימינה אל חדר מחופה עץ כהה. אבי הנהנה בתודה והתחילה ללכת אל בר המהגוני הארוך, עדיין ללא שמץ מושג מה היא עושה… או מדוע.

היא טיפסה על שרפרף עור, ידיה אחוזות זו בזו לפניה. הברמן לבוש הטוקסידו צחצח לאטו כוס. הוא הציץ לעברה, וקלט את המעיל המהוה שלה ואת רצועות הפייטים של שמלת הערב שנגלו דרך הצווארון הפתוח. הוא הרים גבה.

"את רוצה משקה?"

"כן." אבי בלעה. היא כבר הזמינה בעבר יין, היא שתתה שמפניה וקוקטיילים באירוע כזה או אחר. עכשיו היא רצתה משהו אחר.

"אני רוצה…" היא בלעה, פיה יבש. "מרטיני."

"נקי או און דה רוקס?"

נהדר. האם היא רצתה את זה עם קרח? ממה בכלל מורכב המרטיני? הייתה לה תחושה שהיא לא תאהב את זה. "נקי," היא אמרה בתקיפות. "עם… זית." היה לה מושג מעורפל שמרטיני הוגש עם זיתים. אם היא לא תאהב את המשקה, לפחות יהיה לה מה לאכול.

הברמן הסתובב ממנה, ומבטה של אבי סרק את הבר. רק אדם אחד ישב שם, בצדו האחר של הבר, ולפני שהרים את עיניו והגיב לנוכחותה – ההלם  מקפיא  את  עמוד  השדרה  שלה  וצולל  אל בטנה – היא ידעה.

זה היה הוא.

 

בקרוב…

X