המהלכים בקצוות | לרכישה באינדיבוק
המהלכים בקצוות

המהלכים בקצוות

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 246
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 33
- 33

ג’יימי היה ילד רגיל, שרב עם האחים שלו, השתעמם בבית הספר ואהב לשחק כדורגל עם הילדים של השכנים – עד שיום אחד חיטט בעניינים הסודיים של ההם. וההם לא אהבו את זה. פתאום מוצא את עצמו ג’יימי מוגלה מעולמו ומוקצה להלך בקצוות, מעולם לעולם. לפי הכללים, כך מוסבר לו, מותר לו לחזור הביתה, אם רק יצליח למצוא את דרכו חזרה. ג’יימי נחוש לחזור הביתה – אבל בקצוות מהלכים עוד מוקצים, כמו ההולנדי המעופף והיהודי הנודד, שמחפשים את דרכם הביתה כבר הרבה מאד זמן. קשה לנצח במשחק של ההם, אלא אם יצליח ג’יימי לנצל כמה גורמים אקראיים שההם לא הביאו בחשבון…

 

ספר קלאסי, מיצירות המופת של סופרת הפנטזיה המהוללת דיאנה ווין ג’ונס (מחברת הבריון של ארצ’ר והטירה הנעה)

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המהלכים בקצוות”

בקרוב…

פרק 1

 

 

שמעתם על ההולנדי המעופף? לא? וגם לא על היהודי הנודד? לא משנה. אני אספר לכם עליהם במקום המתאים; ועל הֶלֶן ועל יוֹרִיס, על אדם ועל קוֹנְסְטָאם, וגם על וֶנֶסָה, האחות שאדם רצה למכור לעבדות. כולם היו מוּקצים שרצו לחזור הביתה, כמוני. ואני אספר גם על הָהֵם, אלה שבגללם היינו כאלה.
כל דבר בזמנו. קודם כול אני אספר על המכשיר שלתוכו אני מדבר. הוא מהמכשירים של הָהֵם. יש להם הכול. יש לו חלק גבוה מקדימה שבקצה שלו יש ריבוע מדויק עם רשת מעליו. לתוך זה מדברים. ברגע שאתה מדבר חלק שחור קטן מאחורה מתחיל לקפוץ ולרקד מעלה–מטה כמו איזה טיפש מתלהב, ונייר מתחיל להתגלגל על גליל מאיפשהו למטה. החלק שקופץ מקשקש לאורך הנייר וכותב בדיוק את המילים שאתה אומר בדיוק במהירות שאתה מדבר. והוא מכניס פסיקים ונקודות ודברים כאלה. לא אכפת לו מה אתה אומר. קראתי לו בכל מיני מילים גסות כשניסיתי אותו, סתם בשביל לראות, והוא כתב את כולן, ועוד עם סימני קריאה.
אחרי שהוא כותב דיבורים באורך של שלושים סנטימטר בערך הוא חותך את הקטע הזה של הנייר ומעיף אותו למגש מקדימה, ככה שאתה יכול לקרוא, או לקחת אותו משם אם אתה רוצה. והוא עושה את זה בלי להפסיק בכלל לקשקש. אם אתה מפסיק לדבר הוא ממשיך לקפוץ קצת מעלה ומטה, במין ציפייה, כאילו הוא מחכה שתמשיך. אם אתה לא ממשיך, הוא מאט ונעצר, ונראה עצוב ומאוכזב. בהתחלה הפריע לי שהוא עשה את זה. הייתי צריך להתאמן כדי להתרגל. אני לא אוהב שהוא נעצר. כי אז השקט חודר. עכשיו אני הבן אדם היחיד במקום הזה. כולם כבר אינם, אפילו ההוא — זה שאת השם שלו אני לא יודע.
לי קוראים ג'יימי המילטון והייתי פעם ילד רגיל לגמרי. אני עדיין ילד רגיל, מבחינה מסוימת. אני נראה בן שלוש–עשרה בערך. אבל לא הייתם מאמינים בן כמה אני. הייתי בן שתים–עשרה כשכל זה קרה לי. שנה זה ממש המון זמן להיות מוּקצה.
ממש נהניתי משתים–עשרה השנים שבהן היו לי חיים רגילים. בשבילי הבית זה עיר גדולה, וככה תמיד יהיה. גרנו בעיר גדולה, מלוכלכת ומוזנחת נורא. החלק האחורי של הבית שלנו השקיף על חצר קטנה וחמודה, שכולם היו יוצאים אליה ומדברים כשמזג האוויר היה נעים, וכולם הכירו את כולם. בחלק הקדמי של הבית שלנו היתה המכולת שלנו, וכל השכנים היו באים לקנות שם. היינו פתוחים כל יום, כולל יום ראשון. אמא שלי היתה אישה קצת חדת לשון. היא תמיד רבה בחצר, בדרך כלל על קניות בהקפה. היא היתה אומרת שהשכנים רוצים לקנות דברים בחינם רק כי הם גרים בחצר שלנו, והיא היתה אומרת להם את זה בפרצוף. אבל היא היתה הכי טובת לב בעולם כשאחת הבנות של השכנים נדרסה מתחת לעגלה של מבשל–שיכר. הרבה פעמים אני מקווה שהם היו טובים אליה לפחות באותה מידה אחרי מה שקרה לי.
אבא שלי היה איש גדול ועדין וטוב לב תמיד. הוא היה נותן לאנשים לקנות דברים בחינם. כשאמא שלי היתה מתנגדת, הוא היה אומר, "תראי, מרגרט, הם היו זקוקים." ובדרך כלל בזה נפסק הדיון.
הדיונים שאבא שלי לא היה מצליח להפסיק כך היו תמיד עלי. הדיון העיקרי היה מפני שהייתי בשנה האחרונה של בית הספר. בית הספר עלה כסף. בית הספר שלי עלה הרבה יותר ממה שאבא שלי היה יכול להרשות לעצמו, כי הוא התיימר להיות יוקרתי. קראו לו צ'וּרט הַאוּס, והוא שכן בבניין עגמומי כמו כנסייה, אני זוכר אותו כאילו זה היה אתמול. היו לנו כל מיני מנהגים כאילו–מלוקקים — כמו לקרוא למורים "דוֹמִינִיז", בלטינית, ולשיר את המנון בית–ספר — בגלל זה אמא שלי אהבה אותו.
אמא שלי רצתה מאוד שאני אהיה יותר מסתם בעל מכולת כשאגדל. היא היתה בטוחה שאני חכם, והיא רצתה רופא במשפחה. היא דמיינה אותי כמנתח מפורסם, שבני מלכים באים אליו, אז היא רצתה כמובן שאני אמשיך ללמוד. אבא שלי התנגד מאוד. הוא אמר שאין לו כסף לזה. הוא רצה אותי בבית, רצה שאני אעזור בחנות. הם התווכחו על זה במשך כל השנה האחרונה שלי בבית הספר.
ומה איתי? אני לא יודע באיזה צד הייתי. בית הספר שעמם אותי נורא. כל הזמן לשבת ולשנן רשימות: רשימות של איות, רשימות של טבלאות, רשימות של תאריכים בהיסטוריה, רשימות של מקומות בגיאוגרפיה. הייתי מעדיף לעשות כל דבר אחר, אפילו עכשיו, ולא לשנן רשימה. הדבר היחידי בערך שאהבתי בבית הספר היה היריבות שלנו עם בית הספר המלוקק באמת מהמשך הרחוב. קראו לו "האקדמיה על שם המלכה אליזבת" והילדים שם חבשו מגבעות מבריקות ולמדו מוזיקה ודברים כאלה. הם תיעבו אותנו — בצדק — כי העמדנו פנים שאנחנו טובים יותר ממה שהיינו, ואנחנו תיעבנו אותם לא פחות בגלל המגבעות הדביליות והמוזיקה. היינו רבים כהוגן בדרך הביתה. אבל שאר בית הספר היה שעמום אחד גדול.
מצד שני, החנות שעממה אותי כמעט באותה המידה. תמיד העדפתי להשאיר את החנות לאחי רוֹבּ. הוא היה צעיר יותר ממני. הוא חשב שהכי כיף בעולם זה לספור עודף ולהכניס סוכר לשקיות נייר כחולות. גם אחותי הקטנה אֶלְסִי אהבה את החנות, רק שהיא תמיד העדיפה לשחק איתי כדורגל.
כדורגל — זה מה שאהבתי באמת. היינו משחקים בסימטה האחורית, בין החצר שלנו לזאת שמאחוריה, החצר שלנו נגד הילדים מהחצר השנייה. בדרך כלל היינו פשוט אני ואלסי נגד שני האחים מֶקְרִידִי. אנחנו ומקרידי תמיד שיחקנו. היינו חייבים לקבוע חוקים מיוחדים כי השטח היה קטן כל כך, והיו עוד חוקים מיוחדים לימי הכביסה, כי כל הסימטה היתה מתמלאת אדים מגיגיות הנחושת שבחדרי הכביסה משני הצדדים. כמו לשחק בערפל. כל פעם נפל לי הכדור על הכביסה של מישהו. זאת היתה הסיבה הנוספת לוויכוחים של אמא שלי שאבא שלי לא הצליח לפתור. היא תמיד הסתבכה במריבות בגלל מה ששוב עשיתי עם הכדור, או עם גברת מקרידי שאמרה שאני מקלקל את הילדים שלה. קדוש לא הייתי. אם לא כדורגל, אז הסתבכתי בגלל צחוקים אחרים שהייתי עושה. אמא שלי תמיד ניסתה להגן עלי, אבל זה היה מקרה אבוד.
מה שעוד אהבתי לעשות היה לגלות דברים חדשים בעיר. הייתי מסתובב בדרך לבית הספר, או בדרך חזרה הביתה, כדי שאמא לא תדע. תכף מגיע הקטע שההם נכנסים בו, אז אל תאבדו את הסבלנות.
באותה שנה בחרתי בכל שבוע אזור קטן אחר של העיר והסתובבתי בו עד שהכרתי אותו. ואז הייתי ממשיך הלאה. אמרתי לכם שבעיר אני מרגיש בבית. רוב חלקי העיר היו דומים למה שהיה מסביב לחצר שלנו, צפופים ועליזים ומלוכלכים. אבל אהבתי במיוחד את השוק. כולם צועקים כמו משוגעים, ואפשר לסחוב שם תפוזים מהעגלות, ויש להבות גז גדולות מעל הדוכנים. פעם ראיתי דוכן אחד עולה באש. והיו גם התעלה ומסילת הרכבת. תמיד נראה לי שהן משתדלות במיוחד לעשות זיגזגים אחת על השנייה. כל איזה מאה מטר הרכבות שקשקו מעל המים, או שדוברות נגררו מתחת לגשרי ברזל — חוץ מבמקום אחד, שבו לשם שינוי דווקא התעלה עברה מעל מסילת הרכבת על שורה של קשתות גבוהות כמו קביים, ומתחתן הצטופפו בתים. ליד זה היה החלק העשיר עם חנויות היוקרה. אהבתי את החלק העשיר בחורף בחושך, כשהאורות עשו דוגמאות פתלתלות על הכביש הרטוב, ואנשים מלוקקים בכרכרות נסעו הלוך ושוב. והיו גם החלקים השקטים של העיר. הייתי מגיע אליהם פתאום, מעבר לפינה — חלקים אפורים ושקטים שהיה נדמה שכולם שכחו.
החלק השקט שחיסל אותי היה קרוב מאוד למרכז. הוא היה מאחורי החלק העשיר, כמעט מתחת למקום שבו התעלה עלתה על הקביים. בפעם הראשונה הגעתי אליו דרך מין פארק. הפארק היה פרטי. לא היתה לי בעיה עקרונית להסיג גבול. נראה לי שקוראים למקום כזה גן. אבל אז לא ידעתי כלום. לפני זה ראיתי דשא רק בפארק, אז בשבילי המקום הזה היה פארק, וככה חשבתי עליו כשטיפסתי על החומה וגיליתי אותו.
זה היה שטח ירוק משולש. למרות שהוא היה ממש בלב העיר, היו בו יותר עצים — ושיחים — מכל מה שראיתי בחיים עד אז. הוא התכנס למין מדרון באמצע, שבו היה דשא, דשא חלק מכוסח. ברגע שנחתּי מעבר לקיר, השקט סגר עלי. אפשר להגיד שהיתה שם שלווה גדולה, אבל התחושה היתה כאילו התחרשתי פתאום. לא שמעתי אפילו רחש מהרכבת או מהכבישים.
מוזר! חשבתי, והסתכלתי למעלה כדי לוודא שהתעלה עוד שם. והיא היתה שם, חצתה את השמים לפני. שמחתי, כי המקום הזה היה מוזר כל כך — לא הייתי מופתע לגלות שכל העיר נעלמה.
וזה רק מוכיח שתמיד צריך לסמוך על תחושות הבטן. לא ידעתי שום דבר על ההם אז, או על דרכי העולמות, אבל צדקתי. תחושת הבטן שלי היתה נכונה.
מה שהייתי צריך לעשות זה לטפס בחזרה על החומה ולהסתלק מיד. הלוואי שהייתי עושה את זה. אבל כבר הבנתם קצת איך הייתי אז, ואני חושב שגם אתם לא הייתם יוצאים. השקט הזה, הוא היה כל כך מוזר. ולא היה נראה שיש בו משהו מזיק. ידעתי שאני משקשק מפחד, בעצם, אבל אמרתי לעצמי שככה פשוט מרגישים כשמסיגים גבול. כל הגב שלי דגדג כאילו מטפסים עליו זחלים קטנים ורכים, אבל ככה המשכתי לי בין העצים אל הדשא המכוסח שלמטה.
היה שם פסל לבן קטן. תראו, אני לא טיפוס אמנותי. ראיתי שזה פסל של איש בלי בגדים — אף פעם לא הבנתי למה כשמורידים את הבגדים זאת "אמנות", הרי את העור–ברווז הם לא מראים — והאיש הזה היה עטוף שלשלאות. לא היה נראה שנעים לו, ואין פלא. אבל מה שעניין אותי באמת היה איך שהפַּסָּל הצליח לגלף את השלשלאות באבן, מחוברות יחד בחתיכה אחת, ממש כאילו הן שלשלאות אמיתיות. הזזתי שלשלת אחת כדי לראות, והיא באמת היתה בדיוק כמו שלשלת אמיתית, רק עשויה מאבן. כשהרמתי אותה גיליתי שהיא מחוברת לאותו המקום כמו כל שאר השלשלאות, למטה בצד, לתוך טבעת של משהו שנראה כמו עוגן של ספינה, והעוגן הזה היה מגולף חצי–קבור בתוך האבן הלבנה שהפסל עמד עליה.
רק לזה שמתי לב, בתור מישהו שאין לו נטייה לאמנות, כי בשלב הזה כבר הבחנתי במבנה אבן בין העצים בקצה הרחב של הפארק. הלכתי לשם, בשקט–בשקט, והמשכתי להסתתר בין העצים והשיחים. עדיין היתה לי צמרמורת בגב, אבל כבר התרגלתי.
כשהגעתי לשם גיליתי שהבניין די גדול, כמו טירה קטנה, בנוי מאבן אפורה–ורדרדה. הוא היה משולש, כמו הפארק. החלק שעליו הסתכלתי היה הקצה המחודד. היו לו ביצורים מלמעלה וכמה חלונות די גדולים בקומת הקרקע. היה אפשר לראות שהוא שופץ וחודש. התגנבתי מסביב עד שהצלחתי להסתכל דרך אחד החלונות הגדולים. לא יכולתי להתקרב כי היה משטח חצץ מטופח שהקיף את הבית מתחת לחלונות. אז מה שראיתי היה די מטושטש וחשוך, ומכוסה בהשתקפויות של העצים. חשבתי אז שזה בגלל שהייתי שלושה מטר מהבית. עכשיו אני יודע שזה לא נכון.
ראיתי בפנים מישהו שלבש איזו מין גלימה. משהו כזה ארוך ואפרפר ונשפך, והיה לו ברדס. הוא לא חבש את הברדס על הראש. הברדס היה שמוט לו סביב הצוואר, ובכל זאת לא ראיתי הרבה מהפנים שלו. אף פעם לא ממש רואים את הפנים של ההם. באותו זמן חשבתי שזה רק בגלל ההשתקפויות בחלון, ומתחתי את הצוואר קדימה כדי לראות. הוא נשען מעל מין שיפוע מכוסה אורות מנצנצים וכפתורים. ידעתי שזה איזה מין מכשיר. אולי לא ידעתי הרבה, אבל כבר יצא לי לטפס לתיבת האיתות של מסילת הרכבת מתחת לקשת של התעלה, ופעם אחת הראו לי את מכונת הדפוס בחצר שבהמשך הרחוב שלנו, אז ידעתי שזה בטח מין מכשיר שאני לא מכיר, אבל קצת דומה לשני אלה ועם קווים הרבה יותר חלקים. בזמן שהסתכלתי הטיפוס הושיט יד ולחץ בתקיפות ובנחישות על כמה כפתורים במכשיר. ואז הוא הסתובב והיה נראה לי שהוא אומר משהו מעבר לברדס המופשל שלו. טיפוס אחר לבוש בבגד דומה הופיע. ההם עמדו עם הגב אלי, והסתכלו על משהו במכשיר. הסתכלו והסתכלו. היה משהו מרוכז להחריד בצורת העמידה שלהם. מרוב הריכוז שלהם עצרתי את הנשימה. כמעט התפוצצתי עד שאחד מההם הנהן, ואז גם השני. ואז ההם התרחקו, במין עליצות עסוקה, לאיזה מקום שאי אפשר היה לראות דרך החלון. הצטערתי שאני לא רואה. ידעתי שההם יעשו משהו חשוב. אבל לא ראיתי כלום. רק הרגשתי. האדמה רעדה פתאום, והעצים, והטירה המשולשת. עבר בהם מין רטט, כמו אדוות באוויר חם. גם אני רעדתי, והרגשתי עווית משונה, כאילו משהו מושך את כולי לצד אחד. ואז לא הרגשתי את זה יותר. אחר כך לא קרה שום דבר.
אחרי רגע התרחקתי משם בגניבה, עד שהגעתי לחומה שהקיפה את הפארק. פחדתי — כן — אבל גם הייתי נורא מסוקרן. כל הזמן התפלאתי מה עשה את העווית הזאת, ולמה הכול רעד.
ברגע שעברתי שוב את החומה, כאילו נפתחו לי האוזניים. שמעתי רכבות מקרקשות ותנועה רועמת — כמעט שאגה של רעשי העיר — ובגלל זה הייתי עוד יותר סקרן ממה שהייתי קודם. קפצתי לרחוב הצדדי שמעבר לחומה והמשכתי לרחוב הסואן שבו היה החלק הקדמי של הטירה. בצד הזה הטירה נראתה שחורה יותר ומוגנת מפני המדרכה בגדר מתכת ממוטות שנראו כמו שורה של צִלְצָלִים. מאחורי המעקה כל החלונות היו סגורים בתריסים מפלדה כהה. החלונות העליונים היו רק חרכים צרים, אבל גם אותם חסמו צִלצלים.
הסתכלתי למעלה וחשבתי: אין סיכוי להיכנס לכאן. כן, מרגע שהרגשתי את העווית התחשק לי להיכנס. הייתי מוכרח לדעת איזה מין דבר שקט ומשונה קורה בפנים. הלכתי לאורך המעקה עד שהגעתי לדלת הקדמית. היא היתה סגורה, ושחורה, ולא גדולה במיוחד. אבל ידעתי איכשהו שהיא כבדה ומאסיבית מאוד. לוח שעליו כתובת חרוטה היה מוברג באמצע הדלת. לא העזתי לעלות בארבע המדרגות לדלת, אבל ראיתי את הלוח טוב מאוד מהמדרכה. היה כתוב עליו באותיות זהב על רקע שחור:

המבצר העתיק
אלופי המשחק האמיתי והקדום

ומתחת למילים היתה מוטבעת צורה של עוגן של אונייה. זה הכול. כמעט רקדתי מרוב סקרנות ותסכול.
הייתי חייב ללכת כבר הביתה, אחרת אמא שלי היתה יודעת שאני מסתובב. היא אף פעם לא אהבה את השוטטויות שלי ברחובות. ברור שלא סיפרתי לה איפה הייתי, אבל מרוב סקרנות כן שאלתי כמה שאלות בדרך אגב.
"קראתי היום ספר," אמרתי לה. "והיה שם משהו שלא הכרתי. מה זה ‘אלופי המשחק האמיתי והקדום'?"
"נשמע לי כמו ציד צבאים, המשחק של האצילים," אמרה אמא שלי ומזגה את התה. "קח את הכוס הזאת לאבא שלך בחנות."
לקחתי את התה לשם ושאלתי את אבא. ההשערה שלו היתה שונה. "נשמע לי כמו מין אגודה חשאית," הוא אמר. השיער שלי התחיל לעקצץ וניסה לסמור. "אתה יודע — שטויות כאלה," אבא אמר. "מבוגרים שנשבעים אמונים ומאמינים בכל מיני קשקוש–בלבוש."
"הקשקוש הזה נמצא במבצר הקדום," אמרתי.
"איפה זה?" שאל אבא. "לא שמעתי עליו בחיים."
קשקוש–בלבוש, חשבתי. טוב, הגלימות באמת התאימו למשהו כזה, אבל זה לא מסביר את המכשירים ואת העווית. בבוקר המחרת, לא תאמינו, הלכתי ישר לבית הספר ושאלתי את המורה לפני השיעור. גם הוא לא ידע. ראיתי שהוא לא יודע, כי הוא נתן לי הרצאה ארוכה, עד הצלצול, והסביר איך "אמיתי" זה בעצם "מלכותי" ושזה יכול להתייחס גם לטניס וגם לציד צבאים, ואיך המלכים של פעם שמרו לעצמם גושים שלמים של שטחים פתוחים כדי שהם יוכלו לצוד בהם צבאים, ואז הוא דיבר על הבונים החופשיים, למקרה שזאת הכוונה. כששמענו את הצלצול, שאלתי אותו במהירות על המבצר העתיק. והוא לא שמע עליו אף פעם, אבל הוא אמר לי ללכת ולשאול בספרייה הציבורית, אם אני מתעניין.
עברתי בספרייה בדרך הביתה מבית הספר. הספרן שם כאילו היה תאום של המורה שלי. היו לו אותו זקן ואותם משקפי–סהר, והוא קשקש וקשקש בדיוק כמוהו. וגם הוא לא ידע. הוא נתן לי ספר על שחמט וספר אחר על טניס ועוד אחד על ציד — אף אחד מהם לא מועיל בכלל — וספר בשם "מבנים חשובים". גם הוא לא הועיל במיוחד. דווקא היתה שם תמונה של המבצר העתיק, ציור אפור קפדני ויפה של החזית, עם כל הצִלצלים. אבל מתחת לציור מישהו שפך דיו על כל מה שהיה כתוב.
כל כך התרגזתי. כמו טיפש לקחתי את הספר והראיתי אותו לספרן. והוא חשב שאני שפכתי את הדיו. זה מה שהכי גרוע כשאתה ילד. מאשימים אותך בכל דבר. עדיין לא התרגלתי לזה. הוא צרח והוא התעצבן והוא סילק אותי. והייתי חייב ללכת. ורק השתכנעתי עוד יותר שאני חייב ללמוד על המבצר העתיק. עד כדי כך התרגזתי.
כתם הדיו לא היה שם במקרה. כבר אז חשבתי ככה. לא היה דיו בשום מקום אחר בספר. ההם לא רוצים שאנשים יידעו. זה היה נראה מוזר אילו לא היה שום חומר כתוב על המבצר העתיק. מישהו היה מנסה לגלות. אז ההם הרשו שיכניסו אותו לספר ואז דאגו שאף אחד לא יוכל לקרוא בו. ככה ההם עושים דברים.
"אתם חושבים שעצרתם אותי, מה?" אמרתי אל ההם ברחוב מחוץ לספרייה. "אז אתם טועים."
הלכתי הביתה. זה היה היום של המשלוחים. בחנות, אבא שלי ארז המון מצרכים בקרטונים כדי לקחת ללקוחות. בדרך כלל רוֹבּ היה לוקח אותם. כמו שאמרתי לכם, רוֹבּ אהב את כל מה שקשור לחנות. אבל אני הייתי בסביבה, אז גייסו גם אותי. לשם שינוי, זה בדיוק מה שרציתי. רוֹבּ התרגז. הוא פחד שאני ארצה לרכוב על התלת–אופן. רוֹבּ אהב את התלת–אופן, וגם אבא שלי — אין לי מושג למה. הוא שקל אולי טונה, והיתה לו תיבת מתכת חזקה מלפנים שבה היו שמים את הקרטונים. ברגע שהיה על התלת–אופן אפילו קרטון אחד של מצרכים הרגליים היו חורקות רק בשביל להזיז אותו מהמקום, ואפשר היה לרכוב עליו רק בקו ישר קדימה, או במעגלים ממש קטנים. ויתרתי עליו לטובת רוֹבּ. אני לקחתי את הקרטון הכי קרוב אלי וסחבתי אותו בידיים. ברגע שרוֹבּ כבר לא ראה אותי, זרקתי את הפתק מלמעלה שהיה כתוב עליו "גברת מקרידי" ולקחתי את הקרטון, עם המצרכים והכול, אל המבצר העתיק.
רעיון לא רע, חשבתי כשעליתי במדרגות אל הדלת הקדמית הכבדה הסגורה. צלצלתי בפעמון הארד שליד הדלת ושמעתי אותו מהדהד מתוך השקט עמוק בפנים: דונג–דונג–דונג. היה נדמה לי שגם הלב שלי הולם בקול כמוהו, חזק עד כאב. ואז חיכיתי. התכוונתי לומר, כשאחד מההם ייגש לדלת, "המצרכים שלך, אדוני. שאקח אותם למטבח בשבילך?" רעיון לא רע.
חיכיתי. וחיכיתי. תבליט העוגן על הלוח שבדלת היה בדיוק בגובה העיניים שלי, ועכשיו, כשחיכיתי, הבטתי בו וראיתי שהיה כתר מושחל על הקצה שלו — החלק שנקרא השוק. ואחרי כמה זמן הלב שלי הפסיק להלום בכוח והתחלתי להתעצבן. צלצלתי שוב. ועוד פעם. בשלב ההוא כבר שנאתי את העוגן עם הכתר שנאה אישית — אבל לא כמו שלמדתי לשנוא אותו אחר כך. יצא לי לא אחת להיתקל בפאבים ובפונדקים בשם "הכתר והעוגן". לא משנה כמה מצבי נואש, אני אף פעם לא מסוגל להביא את עצמי להיכנס אליהם. אני תמיד חושד שאולי ההם מחכים בפנים.
בסביבות חמש אחרי הצהריים ראיתי שאין טעם. זה מגוחך! חשבתי. מה ההם עושים כשהם צריכים מצרכים? הם לא אוכלים? אבל מה שבאמת חשבתי היה שבשעה חמש גומרים לעבוד, ושהטיפוסים האלה בטח הורידו את הגלימות האפורות והלכו הביתה.
טוב, לעניין הזה היתה תשובה פשוטה. ללכת ולהסתכל. איזה טיפש הייתי!
הלך לו הטיפש מעבר לפינה לרחוב הצדדי, יחד עם קרטון המצרכים שלו, אל המקום שממנו הכי טוב לטפס על החומה. שמתי את הקרטון על הכביש והשתמשתי בו בתור מדרגה כדי להתחיל לטפס. קול מעיכה רטוב ומבשר רעות נשמע כשדרכתי עליו — בטח ביצים — אבל התעלמתי ועליתי על החומה. אולי פחדתי יותר ממה שהייתי מוכן להודות. באמת נשארתי על החומה איזה דקה או שתיים. גיליתי שאם אני מעביר את הראש מעבר לחומה, רעש העיר נעלם, בבת אחת. ואם אני מחזיר את הראש לאחור — בום! — הרעשים חוזרים. עשיתי את זה כמה פעמים ובסופו של דבר קפצתי אל השקט שלמטה בין העצים. ואז הסקרנות הבוערת השתלטה עלי שוב. סירבתי להיכנע. התגנבתי שוב אל המקום שממנו אוכל להסתכל דרך החלון.
וההם היו שם. שניהם, עומדים להם ומפטפטים ככה ליד המכשיר שלהם, חצי מוסתרים ממני בגלל ההשתקפויות העמומות של העצים.
עכשיו כבר הייתי בטוח. ההם בטח שמעו את הפעמון ולא טרחו לגשת לדלת. ברור שמה שהם עושים שם סודי ביותר. ולכן על פי ההיגיון זה משהו ששווה לגלות. על פי ההיגיון גם הפארק או הגן הזה, שבו הייתי, הוא מקום פרטי של ההם, וההם בטח יוצאים לטייל בו מדי פעם. ככה שחייבת להיות דלת בקיר השלישי של המבצר המשולש, הקיר שעוד לא ראיתי.
הלכתי לצד ההוא, דרך השיחים. וכמובן, היתה דלת, באמצע הצד של הבניין. דלת שנראתה קלה ונגישה הרבה יותר מהדלת הקדמית. היא היתה עשויה זכוכית חלקה, ועליה ידית. הסתכלתי בעיון, אבל נראה היה שיש חושך מעבר לזכוכית. ראיתי בה רק השתקפויות של הפארק וגם השתקפות של התעלה. הקשתות של התעלה היו ממש מעלי בצד ההוא. אבל מה שלא ראיתי כשחציתי בריצה את החצץ היה ההשתקפות שלי בדלת ההיא. הייתי צריך לחשוב על זה. אבל לא חשבתי. נראה לי שכבר ממילא היה אז מאוחר מדי.
הדלת נפתחה אל מין ערפול וזמזום. הייתי בפנים לפני שהבנתי מה קורה. ההם הסתובבו שניהם והסתכלו עלי. ברור שאז כבר ראיתי איזה טיפש הייתי. הבניין היה משולש. הדלת היתה חייבת להיפתח אל תוך החדר עם המכשירים. אני הנחתי שלא, כי לא ראיתי אותם דרך דלת הזכוכית. המכשירים היו עכשיו לפני, מסודרים במשולש, מנצנצים ומבליחים, והייתי אמור להיות מסוגל לראות אותם לא פחות ברור דרך הדלת.
הרבה מאוד דברים במקום ההוא היו מעורפלים, כולל ההם. גם צל התעלה היה שם, והדברים היחידים שראיתי בבירור היו אלה שהיו במקרה בגושי הצל הכהה במקומות שהיו הקשתות. ביניהם היו שמים לבנים, כל מה שהיה בהם היה מבולבל. ההם היו בשמים. את ההם אף פעם לא רואים בבירור. ראיתי רק שולחן ענקי עומד בקצה הרחב של החדר המשולש. היה מין הבהוב מעליו וכמה צורות מלבניות ענקיות שהיו תלויות מעליו באוויר. מצמצתי מול הצורות האלה. הן נראו כמו קוביות משחק ענקיות.
באמת יש משחק! חשבתי.
אבל ההרגשה היתה משונה נורא. הרגשתי כאילו נכנסתי לתוך השתקפות בחלון ראווה. ובה בעת היתה לי הרגשה כאילו אני עומד בעצם בחוץ באוויר הפתוח, איפשהו מתחת לקשתות התעלה. חשבתי בהתחלה שבגלל ההרגשה הזאת נשארתי לעמוד שם. חשבתי שאני פשוט מבולבל. רק בהדרגה הבנתי שאני כאילו תלוי שם, ובעצם אני לא מסוגל בכלל לזוז.

דיאנה ווין ג'ונס היא מהסופרות המוערכות בעולם בתחום הפנטזיה. היא ידועה בשנינותה העוקצנית, במורכבות הרגשית של דמויותיה ובעלילות רבות דמיון, אשר קוראות תיגר על התבניות השגורות של ספרות הנוער.

ביותר משלושים שנות פעילותה זכתה ג'ונס בשלל פרסים על ספריה ועל מכלול יצירתה, ובין חסידיה המושבעים נמנים מבקרים וסופרים רבים. ספריה מענגים ילדים ומבוגרים כאחד.

 

ג'ונס הלכה לעולמה ב-26 למרץ, 2011.

X