המהאבהארטה: כפי שסופרה ע"י ר"ק נראיין | לרכישה באינדיבוק
המהאבהארטה: כפי שסופרה ע"י ר"ק נראיין

המהאבהארטה: כפי שסופרה ע"י ר"ק נראיין

שנת הוצאה: 2000
מס' עמודים: 217
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69

האפוס ההודי הגדול (כמאה אלף בתי שיר) על הסכסוך בין בני קורו לבני פאנדו ומלחמתם אלה באלה, בגירסה מהודקת ומקוצרת שנכתבה על ידי גדול סופרי הודו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המהאבהארטה: כפי שסופרה ע"י ר"ק נראיין”

בקרוב…

שנטנו היה שליטה של ממלכה עתיקה, שבירתה האסטינפורה. באחד הימים, כאשר יצא לציד, פגש בעלמת חן על גדת הנהר והתאהב בה. הוא הציג את עצמו בפניה, ושאל: "התהיי לי לאישה?"
"כן," השיבה העלמה, שכן אף הוא נשא חן בעיניה. "אך כעת הקשב היטב לדברי: גם לאחר שאנשא לך, עליך להרשות לי לעשות ככל העולה על רוחי. לעולם אל תשאל לפשר מעשי. אהיה אשתך כל עוד תיענה לדרישה זו."
שנטנו קיבל עליו את התנאי בכל לב, והם נישאו.
בבוא העת כרעה האישה ללדת, ומיד לקחה את התינוק לנהר והטביעה אותו. שנטנו היה המום ונבוך, אך זכר כי אסור לו לשאול לפשר מעשיה.
גם התינוק הבא הוטבע בנהר מיד לאחר לידתו, וכך גם אלה שאחריו: ברגע שנולד תינוק – מיד נשאה אותו האם לנהר, והיתה חוזרת לארמון כשחיוך של שביעות רצון נסוך על פניה. בעלה מעולם לא אמר ולו מילה על מעשיה המזוויעים, מחשש פן תעזוב אותו, שכן מכל בחינה אחרת התגלתה כרעיה למופת.
ואולם, כאשר נולד התינוק השמיני והיא יצאה שוב בדרכה לנהר, עקב אחריה שנטנו. כשהגיעו למקום המלך לא יכול להמשיך ולהבליג, וזעק, "לא! זהו מעשה נורא! הפסיקי!"
"לבקשתך, אחוס על הילד," אמרה לו אשתו בשלווה, "אך הגיעה שעתנו להיפרד."
"בטרם תלכי, אמרי לי מדוע."
"אלת הנהר גנגא אנוכי," גילתה לו. "לבשתי דמות אנוש רק על מנת להביא לעולם את שמונת התינוקות הללו, כפי שנגזר מראש. נישאתי לך משום שהיית הגבר היחידי שהיה ראוי להיות להם לאב. התינוקות הללו אינם אלא שמונת הואסואים. במחזור חייהם הקודם גנבו את ננדיני, הפרה הנדירה של החכם וסישטהה, ולכן נגזר עליהם להיוולד כבני תמותה. לבקשתם, הומתקה הקללה: שבעה מהם הורשו לעזוב את גופם הגשמי מיד לאחר הלידה ולשוב לשמים. השמיני – זה התינוק שאני מחזיקה עתה בידי – הוא שהעלה את הרעיון לגנוב את הפרה, על מנת להיענות לגחמותיה של אשתו, והוא גם זה שנטל אותה מבעליה. זו הסיבה לכך שנגזר עליו להמשיך לחיות כאחד האדם. אמנם נכונו לו הישגים מזהירים, אך נגזר עליו שלעולם לא יידע אישה."
לאחר דברים אלה אמרה גנגא, "כעת אקח עימי את התינוק, אבל במועד מאוחר יותר אשיב לך אותו."
שאלותיו הנואשות של שנטנו – "מתי? היכן?" – נותרו בלא מענה. האלה נעלמה בנהר, ועימה התינוק.
כעבור שנים, ובאותו המקום עצמו, שב המלך ופגש בגנגא. היא הציגה בפניו את בנם, שהיה בינתיים לנער צעיר. "גידלתי אותו כהלכה," אמרה, "וכעת הוא רשאי ללכת עימך. שמו דוורטה, והוא בקיא בוודות, שלמד מפי החכם וסישטהה עצמו. הוא עתיד להיות לוחם אגדי, מומחה בשימוש באסטרות בעל תכונות רוחניות ושכליות נשגבות. קח אותו לביתך," אמרה, ומיד נעלמה. המלך שנטנו חזר לארמונו שמח וטוב לב, ואת הנער מינה ליורש העצר.

כעבור ארבע שנים, כשרדף אחר איל ביער, פגש שנטנו בנערה יפהפייה, ושוב הוכה בסנוורי האהבה. "מי את ומה מעשייך כאן?" שאל.
"בתו של דייג אנוכי," אמרה הנערה. "עוזרת אני לאבי להשיט במעבורת את עולי הרגל המבקשים לחצות את הנהר."
המלך קרא לאבי הנערה וביקש את ידה.
"בחפץ לב אתן לך את בתי," אמר הדייג, "ובתנאי שתמנה את הבן שייוולד לה ליורשך."
המלך לא יכול לקבל את התנאי, וחזר לארמונו מאוכזב.
בימים הבאים הבחין הנסיך הצעיר דוורטה כי אביו שרוי בעצב עמוק. "מה טורד את מנוחתך, אבי היקר?" שאל.
"העתיד הוא שמדאיג אותי," השיב לו המלך, "וליתר דיוק, עתיד משפחתנו. בן יחיד אתה לי, ואם יארע לך אסון, יקיץ הקץ על שושלתנו כולה. כתבי הקודש קובעים, כי אב שבן יחיד לו אינו שונה מאב חשוך בנים. את כל זמנך מקדיש אתה לתרגול אמנויות המלחמה, ומנבאים שתהיה לוחם גדול. אך מי יידע לנבא את סופו של לוחם?"
דברי המלך הדהימו את הנסיך, והוא פנה בחשאי אל שר החצר הבכיר. השר הסביר כי המלך משתוקק לשאת את בת הדייג לאישה, אך חש כי אינו רשאי להסכים לתנאי שהציב אביה. דוורטה ביקר את הדייג בבקתתו, והבטיח כי בבוא העת יירש נכדו את כס המלכות. הדייג, שניחן בראות מרחיקת לכת, לא הסתפק בכך ושאל, "ומי יירש את נכדי?"
"מן הסתם בנו," השיב דוורטה, והוסיף: "אולי חושש הנך שאני עצמי אשא אישה, וכי בני יתחרו עם צאצאי בתך על המלוכה. ובכן, אני מבטיח ואף נודר, שאחיה ואמות בגפי."
הדייג בא על סיפוקו, ודוורטה – שמכאן ואילך נודע בשם בהישמה – כלומר "נאמן לנדרו" – פנה אל הנערה ואמר, "אנא, היכנסי למרכבה; מעתה תהיי לי כאם."
סטיוטי, בתו של הדייג, ילדה למלך שני בנים, את צִ'יטראנגדה ואת ויצ'יטרויריה. הראשון ירש את כיסאו של שנטנו, אך נהרג בקרב עם מלך גנדהרוה. השני, שהיה עדיין צעיר לימים, נתמנה ליורשו, אך לבקשתה המפורשת של סטיוטי שימש בהישמה כעוצר. בהישמה, שדאג להמשך קיומה של השושלת, חיכה להזדמנות הנאותה למצוא כלה לבן חסותו. לכן, כאשר הודיע שליט מלך קאשי שהוא עורך סוימורה לשלוש בנותיו, אמבא, אמביקא ואמבאליקא, התייצב בהישמה בחצרו יחד עם נסיכים רבים אחרים, שבאו מקרוב ומרחוק בתקווה ללכוד את עינה של אחת היפהפיות.
ברגע הגורלי קם בהישמה והכריז: "מבין הדרכים השונות לבחירת כלה שמנו החכמים באוזנינו, הנשגבת ביותר היא חטיפת הכלה באסיפת גיבורים כמו זו שכאן." ובאומרו את המילים האלה, עוד לפני שמי מהמשתתפים הבין את המתרחש, אחז בשלוש הנערות, דחק אותן לתוך מרכבתו ונמלט, כשהנסיכים הזועמים ואבותיהן של הנערות דולקים אחריו. הוא נאבק ברודפיו והדף אותם, והגיע להאסטינפורה יחד עם הנערות שביקש להשיא לויצ'יטרויריה, אחיו למחצה.
משנקבע תאריך החתונה, פנתה האחות הבכורה אמבא לבהישמה במילים אלה: "לא אוכל להינשא לאחיך, מפני שליבי נתון למלך שאלווה, ולו בלבד."
בהישמה קיבל את סירובה בהבנה, ושלח אותה לסאלווה, כפי שחפצה. אמביקא ואמבאליקא נישאו לוִויצ'יטרויריה והם חיו באושר שבע שנים, עד אשר חלה הנסיך, ומת עוד בטרם העמיד בנים.
לאחר דברים אלה פנתה סטיוטי לבהישמה בתחינה: "במצבים מסוימים, יכול אדם לשמר את השושלת אם יישא את אלמנותיו של אחיו. האשאסטרה מתירה זאת. אנא, גאל את הנערות הללו מהעקרות שנגזרה עליהן. השושלת שלנו חייבת להימשך!"
"צווי עלי כל דבר אחר – ואציית לך," השיב בהישמה, "אך לא אוכל להפר את נדר הפרישות שלי."
"אם כך," אמרה סטיוטי בייאוש, "לא יהיה מי שיגיש לאבותינו את מנחת המתים. איש לא יערוך מדי שנה את הטקסים לזכרם. הצל את אבותינו! אם תפעל כראוי, תעזור להם להגיע אל הנחלה הראויה להם בעולם הבא. אמך אנוכי, ועליך לציית לי. תן בנים לשתי כלותי המקסימות. שב על כס המלכות. האחריות לעתידה של שושלת קורו מוטלת על כתפיך. אתה חייב זאת לאבותיך וכן לדורות הבאים."
"לא! לא!" זעק בהישמה, "לא אוכל להפר את נדרי. עלייך לחשוב על פתרון אחר."
אבל סטיוטי רק שבה וחזרה על דבריה. "אתה נחוש בדעתך. אבל שתי הנערות הללו, שיגונן כה כבד, ימצאו בילדים נחמה גדולה."
"כאשר אדם נוטל על עצמו נדר," אמר בהישמה "הוא מחויב לו לנצח. לא ניתן לשנות את הנדר או להתירו. בוודאי יש מוצא אחר. עלינו להוסיף ולחשוב בדבר."
ואכן, לאחר מחשבה נוספת, עלה בדעתה של סטיוטי רעיון חדש. "הקשב נא לסיפור הבא," אמרה לבהישמה, "ואמור לי מה דעתך: לפני שנים, כאשר השטתי נוסעים במעבורת הנהר, נסע עימי פעם רִשִי מפורסם ושמו פרסאר. בעודי חותרת בסירה, הביט בי בתשוקה ואמר לי דברי אהבה. כל גופי רעד. חששתי שיקלל אותי אם אסרב לו, אך חששתי גם מזעמו של אבי אם ייוודע לו שלא שמרתי על תומתי. פניתי אל החכם ואמרתי לו: 'אמי הורתי היתה דג, וריח חריף של דגים דבק בי עד היום.' 'מוצאך ידוע לי', ענה החכם, 'וידוע לי גם מדוע נוצרת ברחם הדג: אביך האמיתי היה גנדהארוה ששפך את זרעו על הנהר כאשר עף מעליו. הזרע נקלט ברחם אמך כאשר הוציאה לרגע את ראישה מהמים. כך נוצרת, ולאחר שנולדת, אימץ אותך הדייג. ריח הדגים דבק בך בגלל מוצאך, אבל אני אפיג אותו.' ואמנם, באמצעות כוחותיו המיוחדים, הפיג את ריח הדגים שליווה אותי כל חיי, ואף העניק לי תחתיו ניחוח תמידי!"
"אכן," אמר בהישמה, "אבי סיפר לי כי נמשך על ידי הניחוח שמילא את היער, וכאשר התחקה אחריו פגש בך לראשונה."
"בתמורה לחסדו של הרשי," המשיכה סטיוטי את סיפורה, "התמסרתי לו, והוא יצר ערפל שכיסה אותנו לבל נתגלה. 'הישארי על אי זה בלב הנהר,' אמר לי, 'וכאן תלדי את בנך, ויהיה הדבר כאילו לא איבדת את בתולייך.' כך נולד בני בכורי, ויאסה, שהיה לחכם ומלומד. הוא הבטיח שיופיע בפני כל אימת שאזדקק לו, ואני יכולה לזמן אותו במחשבתי. למעשה, הוא בני בכורי. ברשותך, אזמן אותו כעת."
"עשי כראות עינייך," השיב בהישמה.
אך חשבה סטיוטי על ויאסה – ומיד הופיע בפניה. היא שטחה בפניו את מצוקתם, והתחננה שיעמיד לשתי כלותיה בנים וכך ימשיך את השושלת.
ויאסה הסכים, אך ביקש שהות של שנה, שכן באותה עת גזר על עצמו תעניות קשות, ולא היה כשיר לבוא אל אישה. אולם סטיוטי התייחסה להיסוסיו בביטול, ולא הותירה לו כל ברירה.
"הכיני את הנערות," אמר ויאסה, "במהרה אשוב."
סטיוטי הורתה לכלתה הבכירה אמביקא להתלבש, להתקשט ולהמתין בחדר המיטות. כשהגיע ויאסה נחרדה הנערה ממראהו. בגדיו המלוכלכים, גון פניו ושיערו הסבוך היו דוחים בעיניה. היא נכנסה למיטה ועצמה את עיניה בחוזקה.
מאוחר יותר אמר ויאסה לסטיוטי: "אמביקא תלד בן יפהפה שיגדל וימלוך בארץ. ואולם, מכיוון שעצמה את עיניה בעת שהתעברה, יהיה בנה עיוור."
לסטיוטי הפצירה בו לבוא בשנית, והפעם הציעה לו את כלתה השנייה, אמבאליקא. הנערה התלבשה, התקשטה והמתינה במיטתה, אך כשויאסה הופיע חוורו פניה מרוב פחד.
מאוחר יותר אמר ויאסה לסטיוטי: "אמבאליקא תלד בן יחיד במינו, עז רוח ומפורסם, אך פניו יהיו חיוורות."
סטיוטי התחננה בפני ויאסה שיבוא לביקור שלישי, ודיברה שוב על לבה של אמבאליקא, שתתייחד איתו בשנית. אך אמבאליקא הלבישה את שפחתה בבגדיה הטובים, והשכיבה אותה במיטתה. השפחה נענתה לויאסה בהנאה וללא סייג, ודעתו נחה ממנה. כך נולד מהזיווג הזה תינוק ללא דופי.
הבן הבכור, שהיה עיוור מלידה, נקרא דהרטרשטרה; השני, חיוור הפנים, נקרא פאנדו; והשלישי, בנה של השפחה, נקרא וידורה. תבונתו, שיקול הדעת שלו ואומץ לבו הפכו אותו לאחת הדמויות הבולטות בסיפור המהאבהארטה, סיפור שנפתח למעשה בלידתם של שלושת האחים.
בהישמה הופקד על חינוכו של דהרטרשטרה. כאשר הגיע לפרקו מצא עבורו כלה ראויה, את גנדהארי, נסיכת גנדהארה. זו החליטה לחלוק עם בעלה העיוור את גורלו, ולמשך שארית חייה קשרה לעיניה צעיף כהה. ואולם, בשל נכותו העביר דהרטרשטרה את המלוכה לאחיו הצעיר פאנדו, שהיה נשוי לשתי נשים, קונטי ומאדרי.
הכל בירכו על העברת השרביט לפאנדו. הוא התגלה כמלך צודק ונועז, שכבש את הממלכות השכנות והאדיר את שמו של בית קורו. לאחר שהשלים את מעלליו הצבאיים, ביקש פאנדולמצוא מנוח לנפשו, ופרש לחורשה במורדות הדרומיים של ההימאליה.
יום אחד, בשעת הציד, הרג פאנדו איל שהשתעשע עם בת זוגו. לפני שמת הספיק האיל, שלאמיתו של דבר היה יצור שמימי, לקלל את פאנדו: "סופך יבוא כאשר תבקש להתאחד עם אשתך!" כך נכפתה על פאנדו פרישות חמורה. ברוב אומללות, החליט לזנוח את העולם. קשה מנשוא היתה לו המחשבה שימות בלא צאצאים, ומבלי לגעת עוד בנשותיו.
בעודו מתייסר בשאלה זו, סיפרה לו קונטי על ברכה שבירך אותה בצעירותה החכם דהורואסה. החכם היה איש מהיר חימה, אך קונטי השכילה לרצות אותו כאשר ביקר בבית הוריה. לאות הוקרה בירך אותה בזו הלשון: "מי ייתן ומוצא בנייך יהיה אלוהי." לאחר מכן לימד אותה מנטרה שתאפשר לה לזמן כל אחד מהאלים לפי בחירתה, וליהנות מחברתו. דהורואסה היה איש חזון, וידע שיום יבוא והיא תזדקק לברכתו. לאחר שהלך התמלאה קונטי סקרנות, וביקשה לבדוק את הברכה שזכתה בה. היא זימנה אליה את סוריה, אל השמש. הלה הופיע בפניה בכל זוהרו ושאל: "מה מבוקשך?"
"שום דבר," גמגמה, "רק ביקשתי להשתעשע." אחר כך נפלה אפיים ארצה והתחננה: "אנא סלח לי, לך לדרכך, אנא, סלח לי."
"האם לא ידעת שאין להשתעשע כך, ואין להקל ראש במנטרות?" שאל האל.
קונטי נאלמה דום, והפחד שיתק את גופה. אך האל אחז אותה בזרועותיו, ליטף אותה והשתהה לצידה זמן רב. מזיווג זה נולד בן ושמו קרנה. הוא יצא מרחם אמו כשזוג עגילים כבדים לאוזניו, ולגופו שריון שהעיד על העתיד הצפוי לו.
כדי להימנע משערורייה, הניחה קונטי את הרך הנולד בתיבת גומא והשיטה אותה במורד הנהר. רדהא, אשת עגלון שהתגוררה עם בעלה על גדת הנהר, מצאה את התיבה. השניים האמינו שהאל שלח להם בן, ואימצו אותו ללבם בחום.
לאחר ששמע פאנדו את הסיפור, אמר: "האלים בירכו אותך כך משום שמילאת תפקיד בתוכניותיהם. הקללה שהוטלה עלי, לעומת זאת, מונעת ממני כליל את האפשרות להיות אב. אולם את תוכלי להיות אם מבורכת ומיוחדת במינה. אל תשחיתי את זמנך לשווא. מהרי וזמני את האלים, והכיני עצמך לקראתם. תחילה זמני את יאמה, אל המוות והצדק, החכם שבאלים. הבן שתלדי לו יוליך תמיד את שושלתנו בדרך הישר."
קונטי התכוננה בחדרה, הרהרה ביאמה ומלמלה את המנטרה המוכרת לה. יאמה נענה לקריאתה, ומכיוון שלא היתה זו הפעם הראשונה שהתשתמשה במנטרה, ידעה קונטי היטב כיצד עליה לנהוג במחיצת אל. כך נולד בנה הבכור. ברגע הלידה יצאה בת קול והכריזה: "הרך הנולד עתיד להיות הטוב שבבני האדם, מסור לאמת במחשבה, בדיבור ובמעשה, בעל כוח ואומץ לב. הוא ייקרא יודהישטהירה – זה שאינו נרתע ממלחמה."
פאנדו הפציר בקונטי שתתפלל לבן נוסף. "חייו של קשטריה אינם שלמים," אמר, "אם אינו ניחן בכוח גופני. בקשי אפוא בן בעל כוח יוצא דופן." קונטי זימנה אפוא את ואיו, אל הרוח, וזכתה בבן שהיה חזק עד כדי כך, שמיד כשנולד נחת על שתי רגליו וגרם לרעידת אדמה קלה. הוא נקרא בהימסנה.
כעת אמר פאנדו: "משפחתנו זקוקה ללוחם מיומן מאין כמותו בכל כלי הנשק." הוא וקונטי קיבלו עליהם סיגופים שונים במשך שנה תמימה, ואז התפללו לאינדרה, מלך האלים רב הכשרונות. כאשר ילדה קונטי בן, יצאה בת קול והכריזה: "איש לא יוכל להתחרות עם הרך הנולד בכוחו, בתבונתו ובמיומנותו בכלי נשק. ביד קלה יעשה שימוש בכל סוגי הנשק, יכניע את כל אויביו ויביא תהילה לבית קורו." בן זה נקרא ארג'ונה.
לאחר לידתו של ארג'ונה מיאנה קונטי להוסיף ללדת, אף על פי שפאנדו השתוקק מאוד לבנים נוספים. מאדרי, אשתו השנייה, ביקשה אף היא שלא יותיר אותה חשוכת בנים. אז ביקש פאנדו מקונטי שתורה למאדרי כיצד להשתמש במנטרה. מאדרי זימנה אליה את צמד האלים האשווינים, ומזיווגה עימם נולדו התאומים המזהירים נאקולה וסהדוה. חמשת האחים נקראו הפאנדוים.
בינתיים ילדה גנדהארי לבעלה העיוור דהרטרשטרה מאה בנים. הבכור נקרא דוּרְיוֹדְהָנָה, ואחריו באו דוהשאסנה וכל היתר. אחים אלה הפכו לאויביהם המושבעים של הפאנדוים, ויש הגורסים כי המהאבהרטה אינה אלא סיפורו של הסכסוך המשפחתי בין שני המחנות, סכסוך שרק המוות הביא את סופו.

מותו של פאנדו בא במפתיע. באחד הימים, כאשר יצא עם מאדרי אל היער, גברו עליו רוח השעה ושכרון האביב, אוושת העלים הרכים המלבלבים על העצים, שלל צבעי הפריחה, ציוץ הציפורים ורחש בעלי החיים מסביב. פאנדו לא יכול להתעלם מקסמה של מאדרי, שהתהלכה לצידו. על אף שהזכירה לו את הקללה לא כבש את יצרו – ומת כששכב עימה. מאדרי הפקידה את התאומים בידיה של קונטי, השליכה עצמה אל בין להבות המדורה שבה נשרפה גופתו של בעלה, ומתה אף היא.

בקרוב…

X