המבחן האחרון | לרכישה באינדיבוק
המבחן האחרון

המבחן האחרון

שנת הוצאה: 05/2015
מס' עמודים: 267
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 84

כאשר אדם מגלה כי ימיו ספורים, הוא נמצא לרוב בחרדה גדולה. עליו להיפרד מכל היקר לו בעולם, והוא שואל בחוסר אונים, "למה דווקא אני?" אך תהליך הגסיסה, ורגע המוות עצמו, יכולים להוות הזדמנות משמעותית להבנת מהות החיים ומה שמעבר להם. תודעתו של אדם נבחנת ברגעים אלה, והוא יכול לעבור את המבחן בהצלחה בעזרת הכנה מתאימה וסביבה תומכת.

המבחן האחרון עוסק בהתמודדות עם גסיסה ומוות מנקודת המבט של העוסקים בבְּהַקְטי-יוגה – מסורת רוחנית של אהבה ומסירות לאל. הוא מביא את סיפור מותם המופלא של חולים אשר הכינו את עצמם לרגע המוות, וכן עדויות של קרובי משפחה, ידידים, מטפלים, אנשי רפואה ומורים רוחניים. הוא מספק ידע, השראה ונחמה לכל מי שנדרש להתמודד עם המוות – כלומר, כולנו

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המבחן האחרון”

בקרוב…

לזכור את המוות

מאת רָוינְדְרָה-סְוָרוּפָּה (ד"ר ויליאם ה' דדווילר)

הבוקר חשבתי על "ממנטו מורי", חפצים שאנשים השתמשו בהם במאות קודמות כתזכורת לעצם היותם בני תמותה. נוהג זה של מחשבה מתמדת על מותנו היה נפוץ באירופה עד לתקופת ההשכלה, במאה השמונה-עשרה. לדוגמה, גולגולת אדם שהוצבה במקום בולט שימשה לעתים קרובות תזכורת עבור אלה שחיים למציאות שסירבו לזכור. בתחריט ידוע משנת 1514, אלברכט דירר הציג את הירונימוס הקדוש בחדר לימודו, שעון בריכוז על שולחן הכתיבה. בחדרו מונחת גולגולת אדם כך שמבטו של הקדוש פוגש בה כשהוא מרים את עיניו.

בסצנה מפורסמת במחזה "המלט" של שייקספיר, הנסיך, החוזר לדנמרק, פוגש בדרכו זוג קברנים מתחכמים. הם מכינים את חלקת הקבורה של הכנסייה לקבלת דייר חדש, וחושפים בשוויון נפש גולגלות של דיירים קודמים. אחד מהקברנים מסב את תשומת ליבו של המלט לאחת הגולגלות, שאותה הוא מזהה כשל יוריק, ליצן החצר מימי ילדותו של המלט. הנסיך מרים את הגולגולת, אוחז בה לפניו ואומר, "הו, יוריק המסכן! כן, הכרתי אותו, הורציו. כאן היו תלויות השפתיים, אשר אותן נשקתי פעמים לאין-ספור. והיכן היתוליך עכשיו? היכן כרכוריך ושיריך?"

הקהל האליזבתני קיבל תזכורת מיידית ל"ממנטו מורי" ולהוראה לזכור באופן קבוע את המוות. נוסף על כך, חרוזי תפילה, ששימשו באותם ימים לתפילות היום יום, עוטרו לעתים קרובות בתליוני שנהב מגולף שהציגו תווי פנים אנושיים בצדם האחד ואת הגולגולת החשופה בצדם השני.

"ממנטו מורי" מפורסם הזמין המשורר האנגלי ג'ון דאן (1572-1631). בשנות הארבעים המוקדמות לחייו הוסמך דאן ככומר אנגליקני, ועשר שנים לפני מותו קודם לתפקיד החשוב של דיקן קתדרלת סנט פול בלונדון. סמוך למותו נשא דאן את הדרשה האחרונה שלו, "דו-קרב עם המוות", שרבים רואים בה את דרשת ההספד שלו עצמו. "יש לנו תכריך ברחם אמנו," הוא הטיף, "הגדל איתנו מרגע התעברותנו, ואנו יוצאים לעולם עטופים בתכריך זה, כי באנו לחפש לנו קבר."

לאחר מכן החל דאן בהכנות לימיו האחרונים. הוא הזמין צייר לחדר עבודתו, שם התעטף בתכריך מכף רגל ועד ראש, והסיט את הבד הצדה כדי לחשוף את פניו המתים ואת עיניו העצומות. כך צויר דיוקנו, והוא העמיד אותו, יחד עם התכריך, לצד מיטתו.

זו הייתה המנטליות הנפוצה באירופה עד לתקופת ההשכלה, שבה חלה התרחקות מהדת. מאז אנו מתקשים יותר ויותר להתמודד עם המוות ועם עובדת היותנו בני תמותה. כל מה שהחברה המודרנית רוצה וכמהה לו נקשר בהכחשת המוות. רצונכם ליהנות בעולם הזה? עצתי הראשונה היא שלא תזדקנו. אם אפשר, עצרו בגיל שמונה-עשרה. ואל תמותו. אנשים בתקופות קדומות יותר ניסו תמיד לזכור את עובדת היותם בני תמותה, ואילו אנשים בתקופה הנוכחית מנסים תמיד לשכוח זאת. כתוצאה מכך, אנחנו ממשיכים בחיינו, ואז מתרחשת תופעה מוזרה, אבסורדית, שאינה מתיישבת עם שום דבר; אף אחד אינו יודע להתמודד איתה, והניצולים שוכחים אותה במהירות האפשרית.

כמובן, לא קל להתבונן במותנו שלנו. אפילו בימי הביניים אנשים הבינו שהתבוננות כזאת מחייבת תרגול קבוע בכפוף לדוקטרינה כלשהי. לגופנו יש חיוניות חייתית ורצון עז להמשיך להתקיים. פעם, בדרכי חזרה מהודו, הרגשתי רע בטיסה ומצבי הורע בהדרגה בימים שלאחר שובי. לבסוף, כשאני בקושי עומד, הגעתי לחדר מיון. בדיוק אירעה תאונת דרכים, והמתנתי בחדר גדוש בני נוער שבגדיהם מוכתמים בדם. כאשר אחות מותשת מדדה לבסוף את לחץ הדם שלי, המכשיר בקושי קלט אותות חיים. באותו רגע הפכתי למקרה חירום. הוסעתי במיטה כשעירוי נוזלים ואנטיביוטיקה מוחדר לגופי. התברר שתקף אותי חיידק סטרפטוקוקוס פיוגנס, והלם רעלי כמעט המית אותי.

אחרי כמה ימים של התאוששות הבעתי את רצוני העז להשתחרר מבית החולים. הרופא נזף בי: "אין לך מושג כמה היית קרוב. אתה מכיר את ג'ים הנסון שיצר את החבובות? הוא מת ממה שיש לך. היית ממש קרוב." למשמע דבריו הוצפתי בפרץ פתאומי של שמחה, באושר חייתי ופראי שכאילו פרץ מכל תא בגופי – אני חי!

אם כן, קשה לקבל את עצם היותנו בני תמותה. לכן קרישנה מציין זאת בבהגווד-גיטה כאחד ממרכיבי הידע: "הבנת הרע שבלידה, מוות, זקנה וחולי" (בהגווד-גיטה 13.9). קרישנה מוצא לנכון לציין זאת, אף שהדבר ברור לכולם. אמו של המלט נוזפת בו בשל אבלו הממושך על אביו המנוח. "הסר את הענן מעל פניך, וראה במלך רֵע וידיד, אל תהלך קודר, אל תבקש בלי הרף את אביך בעפר. אתה יודע כי זו דרך כל בשר: החי סופו למות, ללכת במעגלות הטבע אל הנצח." כן, זו דרך כל בשר. כולנו יודעים על כך. אבל קרישנה מציין זאת כיסוד של ידע, כיוון שלמעשה איננו יודעים זאת. מצב זה מכונה "הכחשה".

מורי הרוחני, שְׁרִילָה פְּרַבְּהוּפָּאדָה, מציין בהסברו לפסוק זה: "הדחף להתקדמות בחיים רוחניים מקורו בראייה פסימית של החומר ושל הסבל שבלידה, מוות, זקנה וחולי." פעם, כשהעברתי שיעור על הסבר זה של פרבהופאדה, התנגדה אישה אחת בתוקף. "זו השקפה לא בריאה," היא אמרה, "זו גישה שלילית וקודרת." הבנתי את הסיבה לחששה. ובכל זאת, יש לדון במוות, כי יש בנו יצר בסיסי שלא לזכור אותו.

בלז פסקל, הפילוסוף הצרפתי הדגול מהמאה השבע-עשרה – שהיה גם תאולוג ומתמטיקאי – הבחין: "בני האדם הם בהכרח מטורפים, כך שלא להיות מטורף זו צורה נוספת של טירוף." במילים אחרות, לו היינו מביטים בעולם סביבנו כפי שהוא באמת, היינו משתגעים. לכן אנחנו משמרים את האשליות שלנו. אבל אלה המסורים לאל – עליהם להתפכח. כשאני יוצא החוצה ביום יפהפה, אני חושב לעצמי, "איזה יום יפה בכוכב המוות!" כך איני שוכח. כפי שפרבהופאדה ציין לעתים תכופות, בורא העולם בכבודו ובעצמו אמר שהבריאה שלו היא "זמנית ואומללה".

אירוע שהאיץ בי לעסוק בתודעת קרישנה, כלומר בבְּהַקְטי-יוגה (דרך רוחנית של מסירות לאלוהים המבוססת על המסורת הוודית), אירע עוד בזמן לימודיי לתואר שני בלימודי דתות. אחי, שהיה צעיר ממני בשנתיים וקרוב אליי, נהרג בתאונת אופנוע. הוא היה בן עשרים ושתיים. הייתי שבור. אי אפשר לדמיין מה עברו הוריי. יגון כבד השתלט עליי, והיגון הביא איתו תובנה: "אה, אז ככה נראה העולם באמת." יש מונח בסנסקריט לחוויה הזו: "פרישות אבלים". המונח מציין סוג של פרישות חולפת, כי במהרה אנחנו שוכחים. מובן שבאותו זמן לא שמעתי על "פרישות אבלים", אך היה לי מספיק ניסיון כדי לדעת עד כמה מהר אנשים שוכחים את התובנה הזו, והחלטתי לא לשכוח אותה. גיליתי אמת עמוקה ונדרתי, "אני רוצה לזכור זאת תמיד. איני רוצה לשכוח." המשכתי להרהר: "אני מרגיש כך מפני שאדם אחד מת, ובמקרה הוא אחי. אך בכל יום מתים אנשים סביבי. זה קורה ללא הרף, אבל איני מרגיש דבר. בכל יום בעיר הזו יש אלפי אנשים אבלים כמוני מפני שמישהו מת. אסונות כאלה מתרחשים כל הזמן, ולמרות זאת אנחנו חושבים, 'איזה עולם יפה'. לו היו לי רגשות אמיתיים כלפי אנשים, או ידע אמיתי, לא הייתי מפסיק להתאבל. מדוע שאתאבל על אדם יחיד זה? עליי להרגיש כך כלפי כולם." בהרהרי כך, נזכרתי באבחנה של פסקל – לו באמת היינו רואים כיצד העולם נראה, היינו משתגעים. לא הייתי בטוח אם אוכל להסיר לצמיתות את מערכות ההגנה הנדרשות לקיום השכחה.

חיילים ששהו זמן רב בקרב מתקשים לשוב לשכחה הרגילה. חוסר היכולת לשכוח הוא מרכיב מרכזי במה שמכונה היום "תסמונת פוסט טראומטית". החזרה לנורמה חומקת לעד מהלוחם, ה"שבור גם בעתות שלום", כפי שמעיד מארק הלפרין בספרו "חייל של המלחמה הגדולה":

אזרחים לרוב אינם מבינים שחיילים, מרגע שחוו מלחמה, יתפסו אותה כמצבו הרגיל של העולם, ושכל השאר הוא אשליה. החייל לשעבר יוצא מנקודת הנחה שבזמנים קשים החלום של חיים אזרחיים מתרחק ממנו, וסופו לחזור לאותו מצב יחיד שתמיד נמצא בליבו. הוא חולם על מלחמה ונזכר בה בזמנים שקטים שבהם הוא יכול להיות עסוק בדברים אחרים, והוא שבור גם בעתות שלום. הוא חזה בדבר עוצמתי ומסתורי כמו המוות, אך הוא לא מת, והוא תוהה מדוע.

חברי המנוח סוּנְדָרָה-רוּפָּה סיפר לי פעם על אירוע שקרה בבוקר אחד בדצמבר 1985. הוא היה עם קבוצת ידידים בנמל התעופה דה וינצ'י ברומא. הם עשו צ'ק-אין לטיסת אל-על לתל אביב, כאשר מחבלים – שלאחר מכן זוהו כשייכים לארגונו של אבו נידאל – פתחו במתקפה על חברת התעופה הישראלית באזור העלייה למטוס. קהל נוסעים עמד לפני השער, ממתין בסבלנות לבדיקות האטיות והמדוקדקות של הביטחון הישראלי. באזור השולחנות הפתוח של מסעדה סמוכה הביטו סועדים סביב, בעת שנוסעים המתינו לטיסתם ויקירים נפגשו או נפרדו. לתוך סצנה רגילה ושלווה זו, המוכרת כל כך, נכנסו ארבעה גברים וצעדו לכיוון נוסעי אל-על. הם החזיקו רימונים בידיהם וגלגלו אותם על הרצפה אל עבר הנוסעים הממתינים. בן רגע הכול השתנה. המקום התמלא בקולות נפץ, הבזקים וחלקי גוף מתעופפים. זעקות הקרבנות נבלעו בקולות הירי של המחבלים, שכדורי רוביהם פילחו את החיים ואת המתים. כוחות הביטחון האיטלקיים הגיעו ופתחו באש, הרגו שלושה מחבלים, אבל גם הגדילו באופן משמעותי את מספר ההרוגים והפצועים. חברי תיאר איך סצנה שלווה של חיים רגילים יכולה להפוך בן רגע לתוהו ובוהו ולשפיכות דמים. זו הייתה תגלית.

זאת האמת העירומה של העולם החומרי. סרטי האימה ההוליוודיים אינם רחוקים מהמציאות, אבל אין צורך בהם כדי לספק אחיזה לפחדינו. אנו חיים בסרט אימה בזה הרגע. הוא פשוט מתקדם בהילוך אטי עם הרבה חלקים משעממים, ולכן איננו מבחינים בכך. איננו רוצים להבחין בכך. אבל אני יכול לערוב לכך שכל אחד מאיתנו ימות בתוך מאה שנים. איזו שפיכות דמים! עולם זה מכונה בצדק "עולם המוות" (מַרְטְיָה-לוֹקָה) – שם טוב לסרט, אך לא נוכל להתנחם בעובדה ש"זה רק סרט".

אף על פי כן, אנחנו בהכחשה. יש ספר מרשים מאת ארנסט בקר בשם "הכחשת המוות", שיצא לאור ב-1973 וזכה בפרס פוליצר. חלק נרחב מהספר מבוסס על עבודתו של אוטו ראנק, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף. ראנק החל את דרכו כאחד התלמידים הקרובים ביותר של זיגמונד פרויד, אך לאחר מכן דחה אותו, כי חשב שההתמקדות של פרויד במיניות היא פשטנית ושדברים עמוקים יותר מתרחשים בחיי אדם. עבור ראנק, אחד מהגורמים המרכזיים המניעים את החברה האנושית הוא הכחשת המוות. מכאן שרוב הפרויקטים האנושיים הם ניסיון לחזק הכחשה זו – פרויקטים מנציחים, פרויקטים אלוהיים. "הכחשת המוות" הוא ספר מבריק, במסגרת המגבלות שלו. בקוראי את הספר גיליתי שדברים רבים שלמדתי ממורי הרוחני, פרבהופאדה, ממחישים את הרעיונות המובאים בספר ומעמיקים אותם. ובקר, בתורו, עוזר להבין את ההיקף והעומק של הדברים שפרבהופאדה לימד.

תיאור עמוק וקשה של חיים בהכחשה מובא בסיפורו הקצר של לב טולסטוי, "מותו של איוואן איליץ'". "פרשת חייו הייתה פשוטה ושכיחה ביותר, אך גם נוראה ביותר," כותב טולסטוי. איוואן איליץ' היה שופט בממשלת האימפריה הרוסית, והחשיב מעל הכול נוחות והתנהגות נאותה. טולסטוי מציין: "שמחות השירות היו שמחות האהבה העצמית; השמחות החברתיות היו שמחותיה של רדיפת הכבוד; אבל שמחתו האמיתית של איוואן איליץ' הייתה שמחת משחק הברידג'." מינוי לתפקיד גבוה מאפשר לאיוואן איליץ' לרכוש בית חדש ומרווח, שאותו הוא משפץ באופן "אריסטוקרטי". כשהוא מראה לבעל מקצוע כיצד יש לתלות את הווילונות, הוא מחליק מהסולם ומקבל חבטה חזקה בצדי גופו, שהופכת לרגישה וכואבת יותר ויותר. שורה של רופאים מעולים מדגימים וירטואוזיות מסחררת בתארם את מצבו הפיזי לפרטי פרטים. הם מבטיחים לו שיבריא, אך הוא מבין שאף שהרופאים לא מדברים על כך, הוא עומד למות. משפחתו, חבריו, עמיתיו והרופאים שותפים כולם בקשר שתיקה של הכחשה.

הוא לא יכול היה לרמות את עצמו: התרחש עתה בגופו משהו מפחיד, חדש וכה חשוב, ששום דבר משמעותי מזה לא קרה לאיוואן איליץ' כל חייו. הוא לבדו ידע על כך, ואילו הסובבים אותו לא הבינו או לא רצו להבין, וסברו כי עולם כמנהגו נוהג. ודווקא זה הדבר שעינה את איוואן איליץ' יותר מכול.

כשהוא מבודד מהסובבים אותו, השותפים להכחשה, איוואן איליץ' נאלץ לחיות "על סף אבדון, לבדו, ללא נפש חיה העשויה להבינו ולרחם עליו." בהדרגה הוא מגיע להכרה שהאופן שבו מת והדרך שבה חי קשורים זה לזה באופן הדוק: "הוא ראה שהאירוע המפחיד והנורא של מותו המתקרב צומצם על-ידי סובביו למעין אי-נעימות מקרית, דבר-מה הראוי כביכול לגינוי (בדומה לאופן שבו נוהגים באדם הנכנס לחדר-האורחים ומפיץ ריח רע). הוא צומצם על-ידי אותה התנהגות נאותה שהוא עצמו שירת כל ימיו." בסופו של דבר, העמדת הפנים של משרתו, אשתו, בתו והרופא מובילה אותו לאמץ "אמת נוראה": "הוא ראה בהם את עצמו, את כל מה שהיה בעבר תוכן חייו, וראה בבירור שכל זה היה 'לא זה', אלא מרמה אחת, עצומה ונוראה, שהאפילה על החיים ועל המוות."

כאשר אחד מחבריו הטובים ביותר של איוואן איליץ' מגיע להלוויה שלו, כותב טולסטוי, "הוא לא הסתכל במת אפילו פעם אחת, לא נכנע עד סיום התפילה להשפעות המדכאות ועזב עם הראשונים." כאשר השתתפתי בהלוויות של אנשים בעלי נטייה לחומרנות, הבחנתי בלהיטות סמויה לגמור עם זה ולשכוח. הם ממהרים לחזור הביתה, ומיד מוגשים האלכוהול והאוכל, והרוח השלטת מאופיינת בסוג של מחויבות בלתי טבעית לשכחה, להנאה, "החיים ממשיכים".

בקרב אנשים בעלי תודעה רוחנית, בעלי תודעת אלוהים, הדבר שונה לגמרי. שמעתי בכמה הזדמנויות עדויות של רופא או חבר משפחה שנכחו בזמן מותו של אדם כזה, והם מתארים את החוויה כטרנספורמטיבית. אנשים בעלי תודעת אלוהים יודעים להתמודד עם המוות מפני שלמדו לעשות זאת כל חייהם. המוות אינו דבר זר; הוא חלק בלתי נפרד מכל עשייה שלהם. פרבהופאדה תיאר את מותנו כ"מבחן הסיום" של חיינו. כלומר, כל אחד מאיתנו מקבל הדרכה לקראת מותו, כפי שתלמידים טובים מקבלים הדרכה לקראת בחינות הסיום שלהם. הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר תיאר את האדם כ"היות-לקראת-המוות", Sein-zum-Tode. טולסטוי מתאר "היות-לקראת-המוות" בלתי אמיתי. אם נלך בדרכו של פרבהופאדה, נוכל להוות דוגמה אמיתית ל"היות-לקראת-המוות".

מסירות ואהבה לאל מאפשרות לנו לראות את העולם ללא אשליות. אם נבין לעומק תהליך רוחני זה, אם לא נבסס את אושרנו על עתיד הגוף החומרי, רק אז נוכל לראות את העולם כפי שהוא באמת. אך אם האושר תלוי ברווחה העתידית של קיומנו החומרי, לא נוכל לשאת את המציאות.

מה קורה כשאנחנו לוקחים על עצמנו תהליך רוחני זה, שהוא תמציתה של תודעת קרישנה? במילים פשוטות, מתרחש דבר אחד: אנחנו מתמסרים לאלוהים. ההתבוננות על כל ההתקשרויות החומריות שלנו, על הנכסים, על הזהויות, מביאה להבנה, "למעשה, דבר אינו שייך לי. ביתי אינו שלי, מכוניתי אינה שלי. תחושת הבעלות שלי היא בגדר הונאת הדמיון. 'זו אשתי', 'זה בעלי', 'זה ילדי' – הכול יציר הדמיון. אפילו אני איני שייך לעצמי." לפיכך אני מוותר על תחושת הבעלות הדמיונית שלי, על כל הדברים הרבים, ומשתחווה לפני אלוהים. אני משתטח על הרצפה לפניו ואומר, "אני רק שלך. הכול שייך לך. אני מתחייב להימנע מתחושת בעלות דמיונית זו." זאת הדרך המתאימה להתמודד עם תהליך המיתה: לוותר על הכול ולהתמסר לעליון.

לעתים, בסיום התפילה במקדש, כשהמאמינים משתחווים לפני האל, אני מבחין בכמה אורחים שממשיכים לעמוד מאחור, מביטים בפליאה. הם לא רגילים למנהג הזה. פניהם מסגירים את מחשבתם: "בחיים לא תתפסו אותי עושה דבר כזה! אני לא משתחווה!"

אנו פונים לאנשים ומבקשים מהם להתמסר לאלוהים. אך האמת היא שאין להם ברירה אחרת, מפני שבשעת המוות, כפי שפרבהופאדה מציין, כולנו מתמסרים לאלוהים. ייתכן שנאמר, "אני לא מוותר על הרכב שלי, על הבית שלי, היכטה, סוסי המרוץ, התכשיטים, הביטחונות, מטילי הזהב. אני לא משתחווה לאף אחד." אולם, מה קורה בשעת המוות? ראשית, הכול נלקח מאיתנו: הרכוש, הבריאות, הנפלאוּת, הגאווה. זה נכפה עלינו. ואם הכול יכול להילקח, מה המשמעות של תחושת הבעלות שלנו?

עלינו להיות ענווים בשעת המוות, מפני שאנו פוגשים את האל, המופיע בדמות המוות, כפי שפרבהופאדה מנסח זאת. בבהגווד-גיטה קרישנה אומר, "אני המוות המכלה כול". זו הדרך שבה רוב האנשים פוגשים את אלוהים – בצורתו זו. כיוון שאינם רוצים להתמסר לו מרצונם, עליהם לעשות זאת כעת בדרך זו. בשעת המוות נלקחים מהם הדברים שחשבו ששייכים להם, ולאחר מכן הם משתטחים. זאת השתחוות בפני האל, אם כי מעט מרושלת. אבל הם משתחווים, מתוך אילוץ. באמת אין להם ברירה.

במובן מסוים, כשאנחנו עוסקים בקביעות בתהליך הרוחני של אהבה ומסירות לאל, אנחנו מתים, ולוקחים על עצמנו מרצון תהליך של התנערות מהבעלות השקרית שלנו. כאשר נתמסר בלב שלם לאלוהים, נפגוש אותו ואת שלל תכונותיו המופלאות. זהו התהליך הנפלא של ההתמסרות אליו. אמנם תחילה, ויתור על ההתקשרויות החומריות ועל הזהות העצמית הכוזבת יכול להיחוות כמו מוות. אבל נגלה, כמובן, שהדבר ש"מת" הוא רק התפיסה השגויה של העצמי, המורכבת מאשליות חומריות, ומותה חושף את העצמי הרוחני הנצחי.

זו הסיבה שכאשר אנשים בעלי תודעת אלוהים קרבים למותם הפיזי, הם כבר מאומנים היטב. הם עמלו בקביעות על שחרור מהתקשרויות חומריות, וכעת, כשזמנם בעולם מגיע לקצו, תודעת אלוהים שלהם מואצת: כשמגיע זמנם לוותר על הכול, הם מאמצים זאת בשתי ידיים. אדם בעל נטייה לחומרנות רוצה להיאחז בדברים רבים. לשווא הוא נאבק בתהליך המוות בכאב ובאימה. אך אדם בעל תודעת אלוהים, שרואה את הסוף קרב, חושב, "אולי יש לי כמה אחיזות אחרונות; המצב הנוכחי יסייע לי להיפטר מהן, כי ברור שעכשיו אין לי דבר פרט לתלות מוחלטת באל." כמובן, תלות בעליון הייתה מאז ומעולם מעמדנו האמיתי, אך ייתכן שעד לרגע המוות, האשליה שקיים מקלט אחר מלבדו – לא נמוגה לגמרי.

אם כן, תהליך המוות הוא חסד, כיוון שהוא מאפשר התמסרות מואצת. אנו חווים אותו כחסד. בתהליך של תודעת קרישנה מתגברים שלושה דברים: מסירות (בְּהַקְטי), חוויה ישירה של האל (פָּרֵשָׁה-נוּבְּהָוָה), והתנתקות מכל דבר אחר (וִירַקְטִיר אַנְיַטְרָה). בשעת המוות – אם אנחנו בתודעה נכונה – כל השלושה מקבלים דחיפה משמעותית.

איש אקדמיה בשם א' ה' ריק ג'רו פרסם עבודת מחקר על השְׁרימָד-בְּהָאגָוָתָם, הנושאת את השם ההולם: "סיפורים לאנשים שעומדים למות". העלילה המרכזית של הבהאגוותם היא השיחה בין המלך פָּרִיקְשִׁית, שנותרו לו שבעה ימים לחיות, ובין הקדוש שׁוּקָדֵוָה גוסוואמי. המלך פריקשית מבקש, "אנא הראה לי את הדרך לשלמות לכלל האנשים, ובייחוד לאלה שעומדים למות." זוהי השאלה החשובה ביותר לכולם, כי כל אחד מאיתנו עומד על סף מותו. הקדוש שוקדווה מתאר תחילה את אלה שמחפשים הנאה בעולם ומתעלמים לגמרי מנושא זה, עיוורים לחידלון הצפוי להם (סיפורו של טולסטוי יכול לשמש פרשנות מצוינת כאן). השלמות הגבוהה ביותר של חיינו, אומר שוקדווה, היא לזכור את האל בשעת המוות.

יש אמרה בלתי נשכחת של פרבהופאדה: "מוות הוא אשליה שכפינו על עצמנו בגלל רצוננו ליהנות בעולם הזה." בהיותנו ישויות רוחניות נצחיות, מוות הוא כמובן אשליה. אך האמרה מספקת לנו מידע נוסף: אנו כופים את האשליה על עצמנו. ככל הנראה איננו מודעים לכך שכפינו על עצמנו את האשליה; זוהי תולדה של הרצון שלנו ליהנות בעולם הזה. בגלל רצון זה אנחנו רוכשים זהות שגויה של עצמנו.

בתיאור הבריאה כפי שמובא בבהאגוותם, זהות עצמית כוזבת (אָהַנְקָארָה) – התפיסה של העצמי כנהנה וכשולט – היא הדבר הראשון הנגלה בחומר הראשוני והבלתי מוגדר. זהות עצמית כוזבת היא היסוד המרכזי כביכול, היסוד הבסיסי. מדוע? מפני שהבריאה החומרית נועדה לתעתע בישויות החיים המופיעות בה. זהות עצמית כוזבת היא הקושרת אותנו למצב זה של שעבוד. הרצון ליהנות יוצר את ההזדהות עם הגוף החומרי, וכתוצאה מכך אנחנו חווים כל דבר שקורה לגופנו כקורה לנו. כפי שקרישנה אומר בבהגווד-גיטה: "הנבון אינו נוטל חלק במקורות הסבל, אשר נוצרים ממגע עם החושים החומריים." לפיכך, הזהות הכוזבת יוצרת את האשליה של מוות. אנשים בעלי תודעת אלוהים יודעים: "אנו לא הגוף הזה; אנו נשמה רוחנית". זהו ידע רוחני בסיסי. אבל ידע תאורטי שונה לגמרי מחוויה ממשית. על-ידי תרגול נכון נוכל לעבור מידע תאורטי להתנסות, לידע המבוסס על חוויה.

אם לא נבסס את האושר שלנו על הטבע החומרי, נכון לנו עתיד מזהיר. אושרנו אינו תלוי בדבר בעולם החומרי; הוא תלוי ביחסים שלנו עם האל. אז מהו מוות עבורנו? פרבהופאדה מתאר את המוות כלא יותר משינוי מקום.

פעם, כשקראתי ספר אסטרולוגיה, עוד לפני שהתוודעתי לתודעת קרישנה, הופתעתי למצוא את ההגדרה הטובה ביותר למוות ששמעתי עד אז: "מוות הוא הכישלון האולטימטיבי לשמר יחסים לנצח." הגדרה זו מבהירה את עמדתם של העוסקים בפיתוח תודעת אלוהים.

נאמר שאנו מקדישים את עצמנו לעליון: מזמרים את שמו, שומעים וקוראים על אודותיו בכתבים, מגישים לו מנחות באהבה וכיוצא בזה. אלה הם חיינו. אז מה קורה בשעת המוות? אנחנו הולכים למשכנו וממשיכים בפעילותנו המסורה. אין הפסקה, אין כישלון בשימור יחסים.

לכן העיסוק שלנו במוות הסתיים. על-ידי ויתור על הזהות העצמית הכוזבת ועל אחיזות כוזבות מימשנו למעשה את הבנת המוות, ויחסינו האוהבים עם אלוהים ממשיכים ומתרחבים לנצח.

גיריראג' סוואמי הוא מנהיג ומורה רוחני בתנועה לתודעת קרישנה. יזם והקים את ההוספיס בוורינדאוון שבהודו. לאורך שנות פעילותו הוא מעניק השראה רבה לתלמידים ברחבי העולם וכיום הוא מתמקד בכתיבת ספרים על הידע הרוחני של הודו העתיקה.

X