המאהבת של לוקה דה סילבה | לרכישה באינדיבוק
המאהבת של לוקה דה סילבה

המאהבת של לוקה דה סילבה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 115
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

לוקה דה סילבה חסר הרחמים מקפיד לשמור את חבריו קרובים ואת אויביו קרובים עוד יותר. הסעיף הבא בסדר יומו של איל ההון הוא – נקמה! האיטלקי רב ההשפעה, המאמין ששמה של ממשפחת דה סילבה מצוי תחת איום, ניגש ישר למקור – מורגן מרשל היפיפיה. לוקה לא בוטח במורגן התמימה, אבל הוא הולך שבי אחר חיטוביה הנפלאים. אם כך איזו דרך טובה יותר יש לפקוח עליה עין מאשר להפוך אותה לפילגשו? ואיזה מקום מתאים יותר לנקמה מאשר מיטתו של מיליארדר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המאהבת של לוקה דה סילבה”

בקרוב…

1

העניין טופל.

או לפחות עוד מעט יטופל.

שיחות הטלפון הדרושות נערכו והוראות נמסרו. ג'ינו נשלח לאסוף את האישה הזאת, מרשל, ולהביא אותה לכאן, למשרד הראשי בלונדון של "שוקולד דה סילבה".

לא היה לה מושג מה עומד לנחות עליה.

היא ללא ספק חשבה שג'וזף היקר שלה עומד מאחורי הזימון הבלתי צפוי.

תחת זאת, הוא זה שיחכה לה.

לוקה חייך קדורנית.

בתוך שעה הכול ייגמר.

בתוך שעה מורגן מרשל תגלה איזו שטות עשתה כשהתעסקה עם משפחת דה סילבה.

לוקה סובב בחזרה את כיסא העור השחור שלו אל המכתבה השאולה שלו והרים את המספרים הרבעוניים האחרונים של מחלקת השוקולד באימפריה האדירה שלו. הוא דחק את כל התקרית המכוערת עם מרשל הזאת אל ירכתי מוחו.

היא תגיע לכאן בקרוב. הוא יאמר את דברו ואחר-כך יזרוק אותה החוצה אל הרחוב, המקום הראוי לה.

היא לא תטריד יותר אותו או את משפחתו. הוא יוודא זאת.

כעבור עשרים דקות לוקה עדיין עיין בדוח, הפעם בקימוט מצח, כאשר מישהו דפק על הדלת.

"יבוא!" אמר מבלי לשאת מבטו.

הוא שמע את הדלת נפתחת אך המשיך להקיף כמה מספרים שלא היו לרוחו. כשסיים, סגר את העוטפן, השליך את העט שלו על השולחן והרים עיניים.

לבו עמד מלכת.

נשימתו נכלאה בריאותיו.

לפני דמותו החסונה של ג'ינו עמדה אחת הנשים היפות ביותר שראה מימיו. היא היתה גבוהה ודקיקה, שׂער העורב השחור שלה גולש על כתפיה. היו לה פנים אלגנטיות שעמדו בסתירה מוחלטת למגפי העור השחורים שעטפו את קרסוליה והתיימרו לשדר סמכותיות.

לוקה נשף לאט והתבונן בה בעיניים מוצרות.

זאת היתה המפלצת שאיימה על נישואי אחותו?

זאת היתה המכשפה האכזרית והערמומית שפיתתה את גיסו?

הוא ציפה למשהו אחר לגמרי.

לדעת לוקה, מחריבת-נישואים קשוחה אמורה להיראות מחוספסת ומחושבת. לא צעירה – היא לא יכלה להיות בת יותר מעשרים ושתיים או שלוש – ולא מבורכת בשילוב מרתק של תמימות וחושניות שאפילו הוא, כמומחה לנשים היפות בעולם, לא יכול היה שלא להעריך.

די היה ללוקה להביט במורגן מרשל כדי לדעת שהיא הרבה מעל לרמה של ג'וזף.

הוא התאים לה הרבה יותר.

הוא ידע איך להתמודד עם יופי כזה.

לוקה עצר את מחשבותיו. יש לו רק דרך אחת להתמודד עם מורגן מרשל – ללמד אותה לקח שהיא לעולם לא תשכח!

"את מורגן מרשל?" שאל מפני שהיה חייב לוודא.

האישה זקרה את סנטרה בתנועה שהיתה מוכרת מעט ללוקה. "כן. אני מורגן מרשל." היא הביטה סביבה ואחר מיקדה בו עיניים שחורות מדהימות. "איפה ג'וזף?"

הדם קפא בעורקיו. היא היתה כה להוטה לראות את המאהב שלה. האם היא עדיין תרגיש כך אחרי שיסיים איתה? משום מה, לוקה הטיל בכך ספק.

הוא התעלם משאלתה על ג'וזף ושאל, "את יודעת מי אני?"

היא הנהנה. "אתה לוקה דה סילבה."

"נכון. גיסו של ג'וזף."

היא לא הגיבה לכך.

הוא תיאר לעצמו מדוע.

"את מודעת לזה?" דחק בה.

עיניה לא משו מעיניו אך לוקה הבחין אצלה במתח פתאומי. "כן. ג'וזף נשוי לאחותך, סטפניה."

אף שהוא ציפה לכך למחצה, תשובתה עדיין אכזבה אותו. לשבריר שנייה – אחד בלבד – הוא קיווה שחלה איזו אי-הבנה איומה. שאולי היא לא ידעה שג'וזף נשוי. שאולי ג'וזף הסתיר ממנה את המידע.

תחת זאת, הוא קיבל אישור לאשמתה.

במקום לעורר מחדש את כעסו, כמצופה, תגובתה השאירה אותו מרוקן ומצוברח.

כי הוא רצא לחזר אחריה בעצמו?

התשובה הגיעה במהירות הבזק: כן!

בנסיבות אחרות, זה בדיוק מה שהיה עושה.

אלא שלא היו נסיבות אחרות, ולעולם לא יהיו.

הוא היה מוכרח להכיר באמת המכוערת.

מורגן מרשל ידעה בדיוק מה היא עושה כששכבה עם ג'וזף. היא לא מצאה את עצמה בטעות במיטה עם גבר נשוי. היא נכנסה לרומן בעיניים פקוחות.

עכשיו עליה להתמודד עם ההשלכות.

"את יודעת למה הבאתי אותך לכאן?" שאל רכות.

"לא." עיניים כהות כשלו נצצו באש כעוסה. היא החוותה בראשה על ג'ינו שעמד בפתח שמאחוריה וחסם עבורה כל דרך מילוט. "ה… הגורילה הזה סירב לומר מילה. הוא בקושי מדבר מילה באנגלית. בכל פעם ששאלתי אותו שאלה, הוא רק נהם."

"באמת?" כל הכבוד, ג'ינו, חשב לוקה והביט בפניו האדישות של ג'ינו. הוא הורה לראש האבטחה שלו להמעיט במילים כשיאסוף אותה, כי רצה שמעורבותו תפתיע אותה. אם לשפוט לפי המבט הזהיר שעל פניה של מורגן מרשל, תוכניתו נחלה הצלחה רבה.

"כן." היא הניחה את ידיה על ירכיה הדקות. "אמרתי לו שלא נוח לי להתלוות אליו, אבל הוא התעלם ממני. הוא הוליך אותי אל המכונית כאילו הייתי איזו פושעת."

"הוא פגע בך?" הרגיש לוקה דחף לשאול. אף שתיעב את מורגן מרשל מפני ששכבה עם ג'וזף – איך אפשר שלא, כשהוא חווה על בשרו את הכאב וההרס שטומנים בחובם רומנים מחוץ למסגרת הנישואים? – הוא לא התייחס בסלחנות לאלימות נגד נשים, בשום מצב. אילו היא היתה גבר, היא היתה חוטפת אגרוף מדויק. מצד שני, אילו היתה גבר, המצב לא היה מתעורר בכלל!

"לא. אבל זו לא הנקודה."

"אז מה הנקודה?"

היא שלחה אליו מבט מתנשא שרמז שחסרים לו כמה תאי מוח. "הנקודה היא שממש לא היה לי נוח להגיע לכאן. יש לי… היה לי יומן מלא בפגישות להיום. נאלצתי לבקש מהמזכירה שלי לבטל אותן ברגע האחרון."

לוקה הטה את ראשו. "זה מצער אבל בלתי נמנע."

"כן? אולי הגיע הזמן שתגיד לי מה כל הסיפור. ובאותה הזדמנות, למה שלא תגיד לי איפה ג'וזף? זה המשרד שלו. אתה לא אמור להיות כאן בלעדיו."

לוקה הביט בה בהשתאות. היא היתה כמו זיקוק מיניאטורי, עיניה בורקות, אנרגיה כה רבה נפלטת ממנה עד שהוא ציפה לראות ניצוצות ניתזים מקצוות שערה.

האם היא תהיה לוהטת כל-כך גם במיטה?

הוא השפיל עיניו אל התפיחה הבולטת של שדיה, שהותוותה בבירור מתחת לחולצת הפסים בצבעי השחור והלבן שלבשה מתחת לחליפת העסקים השחורה האופנתית שלה.

היא תהיה פצצה במיטה.

לא היה לו ברור איך הוא יודע זאת, אבל הוא פשוט ידע.

חום חלחל אל זרם דמו והלהיט אותו מבפנים. הוא דמיין לעצמו איך הוא שוכב איתה בזה הרגע. על המכתבה. ערומה מלבד המגפיים השחורים הסקסיים האלה שכרוכים בחוזקה סביב ירכיו.

גל תאווה כה עז שטף את גופו עד שלוקה כמעט הביא מחשבה לידי מעשה. תחת זאת, הוא גרר את עיניו בחזרה אל פניה בקימוט מצח, מילא את ריאותיו באוויר נחוץ והדף את המחשבה הצדה.

מורגן מרשל היתה האישה האחרונה בעולם שעליה הוא צריך לחשוב בצורהכזאת.

"אני מתכוונת להגיש תלונה רשמית," המשיכה מורגן, עיניה עדיין רושפות.

"מה את אומרת?" אמר לוקה.

"כן. ג'וזף יכעס מאוד כשהוא ישמע איך התייחסת אלי."

זה בוודאי נכון – אם הוא ישמע אי פעם על הפגישה הזאת.

לוקה נעמד על רגליו והקיף את המכתבה. "תשאיר אותנו לבד," הורה לג'ינו.

ג'ינו נסוג מהחדר וסגר אחריו את הדלת בקול נקישה רך.

"ג'וזף לא ישמע על הפגישה הזאת כי את לא תספרי לו עליה."

היא הביטה בו במצמוץ. "ברור שאני אספר לו."

לוקה אחז בזרועה והוביל אותה על פני החדר. "את לא."

הבושם שלה, משהו רך ומתובל עם רמז תפוזי, אפף אותו.

היא ליקקה את שפתיה. "אני… אני לא?"

"לא." הוא הושיב אותה באחד משני כיסאות העור המיועדים למבקרים. אחר-כך, במקום לחזור למקומו, השעין את ירכיו על שפת המכתבה. "לא אם את יודעת מה טוב בשבילך."

דבריו, שטמנו בתוכם קשיחות של פלדה, גרמו לעיניה להתרחב. "מה… מה כל הסיפור?"

הוא חייך את חיוכו המקסים ביותר וצפה בה ממצמצת תחת ההשפעה. "בחייך, מיז מרשל. את אישה צעירה מבריקה. בוודאי יש לך איזה מושג."

היא התבוננה בו, עיניה בריכות כהות ועמוקות של בלבול, ואחר זקרה את סנטרה. התנועה נראתה לו שוב מוכרת. "לא, אין לי שום מושג. אלא אם כן יש איזה עניין עסקי שבו אתה רוצה לדון איתי."

ידיו התאגרפו. "העסק" היחיד שעליו רצה לדון איתה היה "העסק המלוכלך" שלה עם ג'וזף!

"לא ממש, לא. תחומי העניין העסקיים שלי נרחבים. אין לי זמן להתעסק בניהול היום-יומי של החברות שלי. יש לי מנהלים מוכשרים שמטפלים בכך."

"אז על מה אתה כן רוצה לדבר איתי?" שאלה מורגן בקול שהיה בו רעד קל שבקלים.

"את לא יכולה לנחש?"

סנטרה הזדקר שוב. זו היתה תנועה שנראתה ללוקה מוכרת יותר ויותר ובאותה מידה מעצבנת – כי הוא לא הצליח להיזכר את מי היא הזכירה לו.

"למה שלא תפלוט את זה, מר דה סילבה? אם יש לך משהו להגיד, פשוט תגיד את זה."

לוקה נאלץ להתפעל מהתעוזה שלה. היה לה אומץ. זה ייאמר לזכותה.

רק חבל שלא היתה לה גם מוסריות.

הוא שינה תנוחה על המכתבה והיה מודע למבטה הבוחן המהיר. הוא רכן קדימה ושאף את ריח ההדרים המיוחד. "הבאתי אותך לכאן בגלל שאני מסיים את התעסוקה שלך בשיווק אניגמה."

היא השתנקה. התנועעה בכיסאה. החווירה עד שאפילו פיה נראה לבן כסיד ועיניה שחורות משחור. "אתה לא יכול לעשות את זה!"

"אני בהחלט יכול."

לרוב, שימוש בוטה לרעה בכוחו היה צורם לו. אך אלה היו נסיבות חריגות שחייבו פעולה דרסטית.

"אתה אולי מחזיק בחצי מהעולם, מר דה סילבה, אבל חברת שיווק אניגמה לא שייכת לך. אין לך שום פתחון פה בעניין מי שהם מעסיקים."

הוא חייך בשעשוע גלוי. "את בוודאי לא תמימה עד כדי כך. נדרשה ממני שיחת טלפון אחת בלבד כדי לחרוץ את גורלך."

היא השתנקה שוב, ועיניה היו כה גדולות עד שנראו כצלחות. "אני לא מאמינה לך. הבוסית שלי לא היתה עושה לי את זה!"

"לא?" הוא רכן קדימה. "גם לא אם הייתי מאיים להוציא את החשבון של שוקולד דה סילבה מהסוכנות שלה?"

דממת מוות השתררה. הבעת פניה אמרה לו שמורגן ידעה את התשובה לשאלה זו בדיוק כמוהו.

דה סילבה עשה לשוקולד את מה שוורסאצ'ה עשה לאופנה. המותג הביא להקמתה של כת שכללה מכורים לשוקולד, אניני טעם ואנשי צמרת ברחבי העולם, והמוצרים האקסלוסיביים של החברה היו בגדר חובה על שולחנותיהם של העשירים והמפורסמים.

דה סילבה היה החשבון הגדול ביותר של סוכנות השיווק. אובדן חשבון זה היה מביא לאובדן משרות, שלא לדבר על המוניטין והכבוד שנלוו לייצוג המותג.

והמנכ"לית של אניגמה, דון מרצ'נט, תעשה הכול כדי למנוע זאת.

הוא שלח יד אל פינת השולחן והחליק לעברה את הטלפון. "למה שלא תתקשרי אליה? אני בטוח שדון תשמח לאשר את מה שאמרתי לך."

מורגן העבירה מבטה מהטלפון אל פניו ובחזרה. "או-קיי. אני מאמינה לך. אבל כדאי שיהיה לך הסבר טוב לפיטורים שלי, אחרת אני אתבע אותך עד שלא תישאר לך אגורה!"

לוקה כמעט צחק בפרצופה. כמעט. אלא שלא היה שום דבר מצחיק בניסיון שלה לפרק את נישואי אחותו – במיוחד בתקופה שסטפניה היתה פגיעה כל-כך.

אחותו נאבקה בדיכאון בגלל אי-היכולת שלה להרות. אף שניסתה לעטות פרצוף אמיץ ולשמור על גישה חיובית, הכישלון של טיפול ההפריה האחרון ערער אותה קשות.

הדבר האחרון שהיה דרוש לה כרגע זה לגלות שהבעל שהיא אוהבת מנהל רומן!

לוקה היה נחוש בדעתו שהיא לעולם לא תגלה.

זו היתה אשמתו שסטפניה היתה בצרה הזאת מלכתחילה. אילו רק הוא–

לוקה חסם את מחשבותיו. הוא כבר התעסק די והותר במה-אם ובאילו-רק. הוא כמעט הטריף את עצמו כשדמיין איך יכול היה לפעול אחרת כדי למנוע את התאונה ששינתה את חייהם.

אך זה היה בעבר. ההווה והעתיד הם שהטרידו אותו כעת. אף שהוא לא יכול היה לעשות דבר לגבי אי-הפוריות של סטפניה, הוא בהחלט יכול היה לעשות משהו לגבי מורגן מרשל.

"הייתי יכול לומר שזה בגלל שאין לך כישורים… אבל אני לא אעשה את זה," סינן בקשיחות.

"יופי," אמרה בלהט ובעיניים נוצצות. "כי זו תהיה טעות. אני טובה בעבודה שלי. טובה מאוד! דון בוודאי אמרה לך את זה."

הוא הטה את ראשו. "אם זה מנחם אותך, היא באמת אמרה."

למעשה, לוקה הופתע מהגנתה המסורה של דון על העובדת שלה. כשהתקשר אליה לראשונה, הוא ניסח את בקשתו כך – כבקשה. כשהיא מנתה באוזניו מה שנראתה לו כמו רשימת כישורים ויכולת מופרזת באורכה, הוא הפך את הבקשה להוראה.

הוראה שדון הוסיפה להתנגד לה.

מורגן היתה עובדת למופת.

היא היתה שחקנית צוות מצוינת.

שלא לדבר על היותה יצירתית ושופעת רעיונות.

לוקה קימט מצחו אל הטלפון שעה שהאזין לה.

האם הם מדברים על אותה האישה? תהה.

כלילת השלמות שדון תיארה לא נשמעה כמו אישה שתנהל רומן עם גבר נשוי. מצד שני, חשב לעצמו, רק מפני שהיא מוכשרת מבחינה מקצועית, זה לא אומר שאין לה מוסריות של חתול אשפתות!

"זה לא מנחם אותי, ואתה יודע את זה!" מורגן הזעימה אליו פנים, עיניה בורקות כמו יהלומים שחורים. "עכשיו תגיד לי למה פיטרת אותי, ותקווה שזה יישמע טוב – אחרת אני אשלח את עורך-הדין שלי לכאן עוד לפני שתספיק לומר ג'ק רובינסון!"

לוקה לא יכול היה שלא להתפעל מרוח הלחימה שלה. במקביל, הסירוב המתמשך שלה להודות באמת הקשיח את לבו, עד שהוא כאילו נעטף בגוש קרח.

הוא קירב את פניו אל פניה וראה אותה נסוגה בכיסאה. אחר-כך אמר רכות, "אני חושב שהיחסים שלך עם ג'וזף לנגדון הם סיבה מספקת, לא?"

עולמה של מורגן התהפך. הדם התנקז מפניה כה מהר עד שסדרות של נקודות שחורות החלו לרצד לנגד עיניה.

היא חשדה שמשהו אינו כשורה מהרגע שנכנסה למשרד וגילתה שלוקה דה סילבה ממתין לה.

אבל לא זה.

הוא ידע!

איכשהו, לוקה דה סילבה ידע.

גל פניקה שטף אותה. היא לא יכלה לנשום, כאילו טבעת פלדה הקיפה את חזה והתהדקה עד כאב. כפות ידיה נעשו מיוזעות. לבה הלם בפראות כה רבה עד שהיא הופתעה שהוא לא שמע אותו.

היא נשמה עמוק שוב ושוב. עצמה עיניים. שבה לפקוח אותן. ומצאה את עצמה מביטה בירכיו הקשות. הדופק שלה הואץ וחום התעורר באגנה. היא בלעה את רוקה והסבה מבטה.

איך זה יכול היה לקרות?

הם הקפידו כל-כך לשמור את יחסיהם בסוד.

הם תמיד נפגשו במקומות מרוחקים או בפרטיות דירתה. הם אפילו נפגשו כאן, במשרד הזה, לפעמים בעניינים עסקיים אמיתיים אך לעתים קרובות באמתלה של עבודה כדי שיוכלו להתראות.

אך נראה שהם לא נזהרו מספיק.

בבטן מתהפכת לחצה מורגן בחוזקה את ידיה זו אל זו בחיקה וזקרה את סנטרה. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר."

הוא התקרב אליה עד שפניו היו במרחק סנטימטרים מפניה, הבל פיו מרפרף על פניה. "אני מדבר על היחסים שלך עם ג'וזף לנגדון," סינן, המבטא שלו, שעד כה היה כמעט לא מורגש, מתחזק.

"מה איתם?" היא רצתה להתרחק ממנו. מקרבה כזו היא יכלה להריח את הריח המבושם של השמפו שלו, להרגיש את החום הנודף מעורו. שרירי בטנה התכווצו בגל של מודעות, והיא נאלצה להצמיד את ברכיה. "אנחנו עמיתים לעבודה."

ראשו נרתע לאחור ונחיריו התרחבו. "אתם לא רק עמיתים לעבודה."

מורגן התגברה על הדחף לבלוע את רוקה. "מי אומר?"

"אני אומר."

מורגן הסבה מבטה ועיניה עקבו אחר צווארו החזק אל חזהו הרחב. מה בדיוק הוא יודע? תהתה, מוקסמת מתנועת השריר הגלית שיכלה לראות תחת חולצתו כשאגרף את ידיו.

מספיק כדי לגרור אותה על פני חצי לונדון כדי לנהל את הדיון הזה!

ופירוש הדבר היה שהיא לא יכולה לטעון שהיא תמימה לגמרי…

היא הרימה את ראשה. "אנחנו גם ידידים. זה מה שאתה רוצה שאני אגיד? אין שום חוק נגד זה, נכון?"

היא לא היתה צריכה להיות גאון כדי להבין שזרם האיטלקית שהתגלגל מפיו לא היה מחמיא כהוא זה.

"זה נכון," התעקשה.

"באמת?" הוא התרחק ממנה בתנועה עוויתית, כאילו הרגיש מזוהם לנשום אותו אוויר יחד איתה. "לא נראה לי."

אלוהים, האיש היה יהיר. הוא בקושי הקשיב למילה שיצאה מפיה. ג'וזף התלונן בדיוק על דבר זה פעמים כה רבות עד שמורגן חדלה לספור.

לא די בכך שלוקה התערב ללא הרף בניהול של שוקולד דה סילבה, אלא מה שהיה בעיני ג'וזף ממש בלתי נסבל היה התערבותו של לוקה בנישואיו.

הגנת יתר שאין כדוגמתה. לוקה היה עסוק כל-כך במתן עצות ובשמירה על האינטרסים של אחותו עד שלא אפשר לג'וזף להיות הבעל שהוא רצה להיות.

ובכן, לא היתה לה שום כוונה לשבת בחיבוק ידיים ולהניח ללוקה לדרוך עליה. היא טלטלה את ראשה והעיפה את שערה על כתפיה. "תחשוב מה שאתה רוצה! לא אכפת לי. אתה לא יכול לגרום לפיטורי בלי סיבה טובה!"

הוא קפא. זה היה מחזה מדהים. הוא נראה כמו אריה שמריח לראשונה את טרפו. גופו התאבן והעיניים שפגשו את עיניה היו כה קרות עד שהיא נרעדה.

"את חושבת שלא?" פתאום הוא התרומם מהמכתבה, פסע אל עברה השני והתיישב.

מורגן הרגישה שחלק מהמתח שלה מתפוגג. קרבתו עוררה בה דריכות במובנים רבים. בין אם זה מצא חן בעיניה ובין אם לא, לוקה… השפיע עליה.

גרם לה להיות מודעת אליו כגבר.

גרם לה להיות מודעת אל עצמה כאישה.

המחשבה החרידה אותה.

לוקה דה סילבה היה האדם האחרוןשעליו היא צריכה לחשוב בצורה כזאת!

אך משום מה, זה לא היה בשליטתה.

הוא היה נאה להפליא. שיער שחור כשערה. עיניים כהות כעיניה. גופו מעשה טלאים של שרירים מתוחים ועור זהוב חם.

אך זה לא היה הכול.

היא שמעה על אנשים שהתברכו בכריזמה שגרמה לאחרים לסובב אחריהם את הראש, אך היא מעולם לא פגשה באחד מהם… עד עתה.

לוקה התברך בשפע מאותו דבר שאין לתארו.

לוקה התרווח בכיסאו וחייך. זה היה חיוך של כריש שעומד לזלול טרף קטן ממנו בהרבה. "אני רוצה שתבטיחי לי שלא תתראי שוב עם ג'וזף."

לבה נצבט וגרונה נחסם מרגש.

עבודתה האבודה נשכחה – לפחות לעת עתה.

מאוחר יותר יהיה לה די והותר זמן לחשוב איך תשלם את הלוואות הסטודנטים שלה ואת המשכנתא שלה ללא עבודה.

זה… ג'וזף… היה הרבה יותר חשוב.

הוא היה המשפחה היחידה שלה. האדם היחיד שבאמת היה לו אי פעם אכפת ממנה. אפילו אמה עצמה ובשרה התחרטה על קיומה. שילה ניצלה כל הזדמנות כדי להזכיר לבתה שכניסתה להריון הרסה את חייה.

ג'וזף היה ההפך הגמור. הוא קיבל אותה בזרועות פתוחות, ושמחתו היתה כה משתפכת עד שהיא ממש בכתה. לראשונה בחייה הרגישה רצויה. רצויה באמת.

ולוקה ביקש ממנה להפנות את גבה לכך?

יד בלתי נראית לפתה את לבה ולחצה עד שהיא הרגישה כאב גופני. היא לא יכלה לוותר על ג'וזף – לא יכלה לוותר על תחושת השייכות שהרגישה מאז מצאה אותו אחרי מות אמה.

אך היא לא יכלה להסביר את זה ללוקה.

לא יכלה… כי היא הבטיחה לג'וזף שלא תספר לאיש על האופי האמיתי של יחסיהם.

אז מה היא אמורה לעשות עכשיו?

היא יכולה לומר ללוקה ללכת לעזאזל, כמובן. המילים היו ממש על קצה לשונה. אך היה עליה להיות זהירה. הגברת העוינות שלו כלפיה עלולה להחמיר את המצב – אף שלא היה לה ברור כל-כך איך זה אפשרי.

האפשרות השנייה שלה היתה לשקר.

היא לא רצתה לשקר. שקרים וסודות נהגו לחזור אליך כמו בומרנג ברגע הכי פחות צפוי.

אך איזו ברירה אחרת היתה לה?

היא נשמה עמוק, הביטה בלוקה מעבר למכתבה וניסתה לחייך. "או-קיי. אני מבטיחה."

"שקרנית."

לבה היטלטל בחזה, לחייה בערו והניסיון שלה לחייך התערער. "אני…" החלה לומר, אבל הוא שיסע אותה בהינף יד מבטל.

"אל תטרחי." הוא הצמיד את קצות אצבעותיו מתחת לסנטרו והתבונן בה מעליהם בפנים חמורות סבר. "קיוויתי שאובדן העבודה שלך יהווה תמריץ מספק כדי להוכיח לך שאני רציני. אבל מסתבר שאת צריכה עוד קצת… עידוד כדי לשמור על מרחק מג'וזף."

קרח החליק במורד גבה. איך הוא יכול לגרום להצהרה פשוטה כזאת להישמע כה מאיימת?

הוא פתח את המגרה העליונה, הוציא משהו והשליך אותו אל אמצע המכתבה.

"מה זה?" שאלה בצרידות כשהביטה בפיסת הנייר המרובעת.

הוא חזר להתרווח בכיסאו. "למה שלא תסתכלי בעצמך?"

מורגן התקדמה אל חזית כיסאה, שלחה יד והרימה את הנייר בקצהו, כאילו הוא עלול לנשוך אותה. היא השפילה מבטה. זה היה צ'ק. צ'ק לפקודתה בסכום של חמישים אלף פאונד.

אצבעותיה החלו לרעוד, קרביה התכווצו. היא הרימה עיניה, הדם מתנקז מפניה ומצטבר בכבדות בבטנה התחתונה. אחר-כך קפצה על רגליה והעיפה את הצ'ק בפניו בתנועת יד אכזרית. "אל תעליב אותי!"

ברפלקסים מהירים כברק הוא תפס את פיסת הנייר באוויר. "זה לא מספיק?"

נשימתה נעתקה, העלבון פוגע בה. היא הטיחה את כפות ידיה במכתבה בזעם ורכנה לעברו. "אתה באמת חושב שאתה יכול לשחד אותי כדי שאשמור מרחק מג'וזף?"

"כן!"

היא נענעה בראשה. "אז אתה טועה. חברים לא מגיעים עם תווית מחיר, והם גם לא מגיעים עם תאריך תפוגה."

הוא משך בכתפיו. "זה הרבה כסף."

זה באמת היה הרבה כסף. כסף שללא ספק יוכל להועיל לה עתה משאין לה עבודה.

ארבע שנות לימוד באוניברסיטת אוקספורד עלו ביוקר. אף שעבדה במשרה חלקית – בהתחלה במלצרות, ואחר-כך עבודה זמנית כעוזרת שיווק – לא היה די בכך כדי לכסות את התשלומים, הספרים והוצאות המחייה שלה.

היא נאלצה ללוות כסף כדי להמשיך הלאה.

חמישים אלף פאונד ימחקו את הלוואות הסטודנטים שלקחה וגם יאפשרו לה לחיות ולשלם את תשלומי המשכנתא הבאים שלה בזמן שתחפש עבודה חדשה.

אבל אף שהכסף יהיה מתנה משמים, מורגן לא התפתתה כלל לקחת אותו.

המחיר היה גבוה מדי.

גבוה הרבה יותר מדי.

ג'וזף והכבוד העצמי שלה היו חשובים לה הרבה יותר מכל סכום כסף.

"לא אכפת לי כמה זה," אמרה בתקיפות. "אני לא רוצה בו."

הוא קימט מצחו, כאילו תגובתה הטרידה אותו משום מה. אחר-כך השתנתה הבעתו, והוא קם על רגליו וחיקה את תנוחתה על המכתבה.

פניהם היו כה קרובות עד שמורגן יכלה להריח את ריחו הגברי הנקי, לראות את רסיסי הזהב בחשכת מבטו. עיניה התמקדו בפיו, ופתאום תהתה מה תרגיש אם תנשק אותו.

המחשבה גרמה לה לסגת מהשולחן בחדות.

"לכל אדם יש מחיר. מה המחיר שלך?" שאל לוקה בקול שהיה כמו נייר זכוכית גס על גבה.

"אין לי מחיר."

"לא? נחכה ונראה. כשג'וזף יחזור ללונדון, את לא תתראי איתו שוב. וזו הבטחה."

לוקה ככל הנראה היה מרוצה משתיקתה ההמומה, כי הוא התיישב, משך לעברו עוטפן והחל לקרוא בו.

מורגן הביטה בשערו הכהה ולא ידעה כל-כך מה לומר. או לעשות. היא שמעה כל מילה שהוא אמר אך רק שתיים נקלטו בראשה.

לוקה נשא מבטו, כאילו הרגיש שמבטה נעוץ בו, ועיניו היו כמו רסיסי קרח שחורים. "מה את עושה כאן עדיין? השיחה הסתיימה."

"אבל–"

"אבל כלום. עכשיו צאי מכאן. או שאני צריך לקרוא לאנשי הביטחון כדי לזרוק אותך החוצה?"

אף שמורגן ידעה שזו שטות, היא לא יכלה לעזוב עדיין. תחילה היא היתה מוכרחה לשאול אותו משהו. היא נשמה עמוק כדי לאזור אומץ ושאלה בשקט, "יחזור מאיפה?"

ראשו של לוקה התרומם כה מהר עד שהיא הופתעה שהוא לא מתח שריר. "מה אמרת?"

היא בלעה את רוקה. הוא נראה אפל ומסוכן. אבל לא היה לה אכפת.

ג'וזף לא אמר דבר על נסיעה. זה היה חריג כשלעצמו. הוא תמיד התקשר אליה לפני שעזב. בהתחשב בעימות שלה עם לוקה, היא חששה שלוקה אמר משהו לג'וזף.

היא לפתה את ידיה לפניה בחוזקה, גוש של חרדה נעוץ בגרונה.

ג'וזף סבל מכאבים בחזה בחודשים האחרונים. הוא לא סיפר לאיש… מלבדה. הוא סירב לפנות לרופא כי היה משוכנע שהאפיזודות נובעות מלחץ.

אם לוקה התעמת איתו…

היא הצטמררה כשחשבה מה עלול היה לקרות. היא כמעט לא העזה לנשום כשאמרה בקול מתוח, "רק תגיד לי איפה ג'וזף ושהוא בסדר."

זה היה כמו לנפנף בסדין אדום מול שור כעוס. לוקה ירד מהפסים. הוא הקיף את המכתבה כה מהר עד שראשה הסתחרר. הוא לפת את כתפיה וקירב אותה אליו.

הוא קירב את פניו אל פניה, שפתיו מופשלות בנהמה. "אין לך שום זכות לשאול שאלות כאלו! דיו! את לא מבינה?" ידיו התהדקו על כתפיה. "ג'וזף לנגדון מת–"

המילים שלו נחתו על מורגן כמו פטיש, כל הברה מהווה מהלומה נפרדת שהיא הרגישה עד לשד עצמותיה. היא התנדנדה על רגליה כשהרצפה התרוממה לפגוש אותה. פניו של לוקה, מטושטשות בשוליהן, היו הדבר האחרון שראתה כשהתעלפה, בלי להיות מודעת כלל להבעה ההמומה שחלפה על פניו של לוקה כשתפס אותה לפני שנחבטה ברצפה.

בקרוב…

X