הלמות פרסות | לרכישה באינדיבוק
הלמות פרסות

הלמות פרסות

שנת הוצאה: 07/2014
מס' עמודים: 446
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 60
- 35
- 35

"היי, ילדה, השארתי לך צלחת על החלון," קרא השף לתוך הסמטה הקטנה שמאחורי המסעדה בכניסה לראש פינה. היא הסתתרה מאחורי ערימה של ארגזים וחיכתה שייכנס חזרה למטבח.

כך נפתח סיפורה של נערה חסרת בית המשוטטת בין גבעות ראש פינה ויער ביריה, עטופה באילמותה. ניר, בעל חווה באזור יער ביריה, שנוהג לרכוב על סוסו מדי יום, נתקל בצעירה ועדיין לא יודע שמכאן והלאה משתנים חייו. סודות אפלים, רכיבה טיפולית, מעגל חברים הדוק ותומך, התבגרות והתפכחות, קונפליקטים וסערות נשזרים זה בזה בסיפור מקביל הנחשף לאיטו, בין פרקי יומן לבין עלילה המתרחשת בהווה.

זהו ספרה הראשון של אורלי אגרנט, נשואה ואם לארבעה. אומנית, אמנית, עיתונאית, אחות בחדר ניתוח ומתרגמת במקצועה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הלמות פרסות”

 

1

"היי, ילדה, השארתי לך צלחת על החלון," קרא השף לתוך הסמטה הקטנה שמאחורי המסעדה בכניסה לראש פינה. היא הסתתרה מאחורי ערֵמה של ארגזים וחיכתה שייכנס חזרה למטבח. חבל רק שהוא לא יודע שאני כבר לא ילדה, חשבה. בגיל תשע-עשרה היא הייתה נמוכה וצנומה, ועם הברדס על ראשה באמת נראתה כמו ילדה קטנה או כמו נער צעיר מאוד.

בשעות הערב המוקדמות קשה להבחין בדמויות החומקות בסמטאות. דמדומי בין-הערביים האפלוליים מתעתעים וקל לחמוק בחסותם מעיני זרים. דניאל הכירה היטב את השעות הללו; אלה השעות הטובות ביותר לחטט בפחי האשפה של המסעדות. זו גם השעה הטובה למצוא משהו לפני שהחתולים גוזלים אותו ולפני שהשפים יוצאים ומסלקים אותך. המסעדה הזאת הייתה חביבה עליה יותר כי השף הכיר את מנהגיה, ומדי פעם, כמו באותו הרגע, אפילו השאיר לה בחוץ על אדן החלון צלחת עם שאריות טובות – כמה פרוסות לחם ארוזות בשקית ניילון ואפילו ירקות ופירות שנותרו מיותמים במקרר אחרי שנקנו חדשים. לפעמים היו גם בקבוקי מים ריקים שיכלה למלא בהם מים מהברז שבחצר. את מה שמצאה מאחורי המסעדה דחפה לתרמיל הבלוי שלה.

אחרי הסיבוב במסעדה יצאה לכיוון ה"צפרדעים" הירוקות הגדולות שמאחורי הקניון. מדי פעם יכלה למצוא שם חולצה, מכנסיים או סוודר שהושלכו מחנויות הבגדים אחרי שנקרעו בטעות בחנות ולא הוחזרו למפעל. לפעמים היו שם גם שקיות של בגדים ישנים שאנשים טובים הניחו ליד פחי האשפה הגדולים. היו ימים שאפילו לא הייתה לה ברֵרה והיא נאלצה לשבת באיזו קרן רחוב קרוב לקניון ופשוט לחכות שאנשים יזרקו לה כמה מטבעות. לא היו הרבה ימים כאלה או הרבה אנשים כאלה, אבל בחופשות או בשבתות היו שם מטיילים רבים ולפעמים הצליחה לאסוף גם עשרה שקלים. היא אספה פחיות ובקבוקים למחזור כדי שתוכל לפדות אותם תמורת כמה שקלים, ובימים האחרונים גם הם הלכו ופחתו כי התחילו להכניס אותם לפחי מחזור מרוכזים ואי-אפשר היה להוציא אותם משם.

לא תמיד נזקקה לבגדים, אבל לעתים קרובות שמרה בקבוקים ריקים למילוי מים. מדי פעם מצאה פיסת סבון זעירה, מסרק בעל כמה שיניים שבורות או גומיות לשֵער. יותר משנה עוד הצליחה לשמור את מברשת השיניים שלקחה מהבית, אבל יום אחד אזרה אומץ ונכנסה לאחת מחנויות המכולת הקטנות, שלחה יד זריזה וקטנה אל מברשות השיניים התלויות על ווים, הסירה במהירות את אחת המברשות ודחפה אותה לתוך כיס המכנסיים שלה. הלב שלה דפק נורא והידיים רעדו לה; כל רגע הייתה בטוחה שהנה הנה הולכים לתפוס אותה. היא המשיכה להסתובב בחנות וקנתה רק חפיסה קטנה של מסטיקים. למזלה האזעקה לא הופעלה כשיצאה החוצה והיא מיהרה להימלט מהמקום.

כשסיימה את חיטוטיה באזור מרכז הקניות והמסעדות חמקה חזרה בטרם חשכה לכיוון הגבעות. על גבה נשאה את התרמיל שהכיל את מעט רכושה. בתוך התרמיל נחה לה מגבת בלויה ששרדה שלוש שנות נדודים. לפעמים שכחה כמה זמן עבר מאז שברחה מהבית, רק המגבת הייתה שם כתזכורת. בשקית ליד פח האשפה הגדול מצאה פעם גם שני זוגות גרביים עם חור או שניים, שלושה תחתונים שנראו נקיים ובמצב סביר אבל כיבסה אותם שוב ליתר ביטחון וסוודר גדול. היא לבשה מכנסי ג'ינס שהיו כבר קרועים ומהוהים בברכיים ומתחת לישבן. הם היו ישנים באמת, אם כי אולי היה אפשר לחשוב שהם שיא האופנה. חולצת הכפתורים שלבשה הייתה ארוכה למידתה והיא קיפלה את השרוולים. רועה צאן דרוזי שהתיידד איתה נתן לה את החולצה. בתוך התרמיל היו גם שתי מחברות ישנות שאחת מהן כבר הייתה מלאה בכתב יד ילדותי, צפוף וקטן, והשנייה הייתה מלאה למחצה. היומנים שלה, המצרך היקר ביותר שלה, שסיפרו את כל מה שכבר לא יכלה לומר. היא החלה לכתוב בהן כשהייתה בת תשע. כשברחה מהבית לפני שלוש שנים הפסיקה לכתוב. הנדודים ממקום למקום, ההישרדות היומיומית, לא אפשרו לה את המשך הכתיבה ביומן. עכשיו הייתה רוצה להמשיך לכתוב אבל כבר לא ידעה איך. ידה שתקה בדיוק כמו פיה.

אורלי אגרנט, בת 64, נשואה + 4 ילדים ו-5 נכדים. ילידת תל אביב ומתגוררת כמעט 40 שנה בעמק חפר. בוגרת גמנסיה הרצליה. סיימה בית ספר לסיעוד וקורס חדר ניתוח במרכז הרפואי ע"ש שיבא. עדיין עובדת כאחות בחדר ניתוח, במדיקל סנטר בהרצליה.

לפני כעשרים שנה החליטה להגשים חלום ילדות ולמדה שנתיים בתכנית התרגום בבית ברל. גם בזה היא עדיין עוסקת.

באתר סימניה ניתן למצוא חלק מהספרים שתרגמה. מתרגמת מאנגלית, מצרפתית ומספרדית לעברית. חומר ספרותי, אך גם חומר מקצועי, בעיקר רפואי.

למדה כתיבה אצל אשכול נבו ואורית גידלי, בשלוש סדנאות מלאות. בנוסף, כותבת סיפורים קצרים (שחלקם זכו גם בפרס), וגם עוסקת בכתיבה עיתונאית בירחון "כיוון חדש".
מעבר לכתיבה ולסיעוד, שרה בשתי מקהלות, מציירת על פורצלן ומנגנת בסקסופון. ועוד היד נטויה

X