הליקון 105 | לרכישה באינדיבוק
הליקון 105

הליקון 105

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 140
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 58

אדם אחד מול הדרישות כולן.

רמי סערי מקפיד, במשך שנים רבות, ללא הרף ובלי להתעייף, לערות לתוך העברית את הנהר, השוטף תמיד, הנהר הנחרץ וחסר השליטה של השירה. המילה הראשונה שנחלצת מהשירים הרבים המובאים באסופה זו היא: דרישה.

דרישה לחיים מלאים, קודם כול. לנוכחות שהקשבה בתוכה, הקשבה שהיא רכינה אל הבלתי נאמר, כלומר הקשבה לרֵיק. אבל הריק גדוש ומלא כל הזמן, הוא מלא בֶּעָבָר, כמו אצל חוּלְיוֹ לְיָמָסָארֶס, יָאנִיס רִיצוֹס או אַנְטוֹנְיוֹ גָמוֹנֵדָה; הוא מלא בקולות העיר וְהַחַיּוּת כמו אצל טוּרְקָּה ולוֹרְקָה; הוא מלא בְּהיעדר האהוב, במילותיו, כמו אצל אֵוָה קִילְפִּי; והוא מלא בתנועת העולם, באקלים הנצבר מאין-ספור שינויים זעירים, כמו אצל פֶרְנַנְדוּ פְּסוֹאָה.

אבל הדרישה להקשיב לֶעָבָר או לבלתי נאמר או לטבע היא רק נקודת המוצא לדרישה רדיקלית יותר של סערי ושל המשוררים שאת שיריהם הוא מתרגם: הדרישה שנקשיב לעצמנו, שהיא בסיכומו של דבר הדרישה לְעֵרוּת. שהרי השירה היא פעולה של כוח, פעולה של התנגדות, ואין התנגדות גדולה יותר לטבע הדברים (או לשקר הטמון באותו הטבע) מהעֵרוּת עצמה. אם אפשר לבחור משפט אחד מהקובץ שיתנופף כמו דגל במצעד המרהיב של השפות, הסגנונות, הניבים והנופים שאסף בעבורנו סערי, הרי זה הפסוק של המשורר ההונגרי אַטִּילָה יוֹזֶ'ף: "אָנוּ אֵיתָנִים יוֹתֵר מֵחַיֵּינוּ הַחַלָּשִׁים".

דומה שסערי בוחר לתרגם שיר כשהשיר אינו מתבייש בכוחו; כשהמשורר אינו נכנע לאפשרות המקומטת, המובסת, השמוּטה; כשהשיר אינו רק הקינה, למרות כוחה, אלא הקינה שיש בה גם ההתנגדות למקור האבל. כשהמשורר בוחר לגבור על קווי הגבול כדי לבקר בנוף כפי שהוא: קדמוני, קמאי, נטול הפרדה. כשהוא אינו מפחד מאהבה, אלא מוכן להימחץ על ידה. כשהמהפכות, האסונות והרוע חסר הפנים אינם רק תבוסה, אלא מקור של כוח בעבור השפה, המאפשרת את ההתקוממות הגדולה ביותר שאפשרית לה ולנו: השירה.

ההכרה בחשיבות הגדולה של סערי ושל תרגומיו היא הכרה בכוחה של השירה, בעֵרוּת ובהתנגדות. השירה העברית כיום, אם בגלל העבר הרווי, העמוס במשוררים, בנביאים, בכוהנים ובחולמים בהקיץ ואם בגלל ההיכרות עם נקמנות העולם, מעדיפה לא פעם את הניגון, את המקצב או את השעשוע והאירוניה על פני הדרישה, ההתקוממות והכוח. היא מוכתמת בתבוסות, ולכן היא זקוקה למשוררים כמו ריצוֹס, לוֹרקה, טוּרקה, גָמוֹנֵדָה ואחרים. לכן היא זקוקה לעבודתו של רמי סערי.

יונתן ברג

גיליון זה של "הליקון" הוא מחווה של התפעלות והכרת תודה לרמי סערי, שהוא משורר, מתרגם ובלשן. רמי סערי מתרגם לעברית מאלבנית, אסטונית, הונגרית, יוונית, ספרדית, פורטוגלית, טורקית, פינית וקטלאנית. ריבוי הלשונות של סערי הוא מרשים ונדיר, אבל לא פחות ממנו מרשים מה שנראה כמשיכה אל לשונות "לא מרכזיות" ברובן, ורחוקות זו מזו. ללא עבודתו של סערי לא היה כל ייצוג במפה התודעתית של הקורא בעברית לארצות שלמות על נופיהן וקולותיהן. עבודתו של סערי היא מימוש קיצוני של משימתו של המתרגם, בהיותו נושא קולות של עולמות רבים. העניין בעבודתו של סערי הוא בהצבעה לכל הכיוונים ולמרחק, באִזכור של הידוע-הנשכח: יש עולמות אחרים, ויש בהם אוצרות קול שכדאי לשמוע. במבחר זה לבדו מיוצגים למעלה מארבעים משוררים ומשוררות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הליקון 105”

בקרוב…

עמותת הליקון נוסדה ב-1990, שנה שהיתה שנת משבר לשירה בישראל: השירה החדשה איבדה את רוב קהליה המסורתיים, ורוב כתבי העת חדלו לצאת לאור. הוצאות הספרים הפסיקו לפרסם שירה כשירות לציבור, ותבעו תשלום ממשוררים. דור העתיד של המשוררים לא זכה למסגרת לימודית, לבמות או לפרסומים. הליקון קמה כדי לעמוד במשבר ולהפוך אותו לנקודת זינוק חדשה.

 

את העמותה הקימו אירית סלע ואמיר אור, משנת 93 מכהנת כיו"ר ההנהלה הציבורית של העמותה ד"ר ליאורה ברש מורגנשטרן. לעמותה הנהלה ציבורית, והיא מאגדת חברים מתחומי השירה והאומנות, העסקים, המדע, האקדמיה, המשפט, ההוצאה לאור והחינוך. המכנה המשותף לכולם – האמונה בכוחה של השירה להעשיר אותנו, ולשפר את תרבותנו ואיכות חיינו. 

 

עורך כתב העת הליקון והוצאת הספרים שלצדה הוא היום הסופר דרור בורשטיין.

 

 

מן העיתונות: "מפעלים כמו הליקון הם פרי התעקשות של מיעוט המבקש לבטא ולטפח את אהבת השירה. תופעות כאלה מעוררות בעיקר שמחה"

(בתיה גור, "הארץ" 29.6.90)

"קל לקבוע שהליקון היא האכסניה הדינמית ביותר לשירה כיום, והמענה הנמרץ ביותר לאנחות הנשמעות מחיקה של הספרות העברית המודאגת ביחס לגורלה". (איריס לעאל "מעריב" 28.2.97)

X