הליקון 104: למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון | לרכישה באינדיבוק
הליקון 104: למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון

הליקון 104: למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 140
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

אַל תַּכּוּ אוֹתוֹ
הוּא מְחַכֵּךְ יָדַיִם
הוּא מְחַכֵּךְ רַגְלַיִם
הַזְּבוּב

(איסָא, מיפנית: נורית ויואל הופמן)

 

 

חוברת 104 של 'הליקון' מנסה לחשוב ולדבּר את שאלת בעלי החיים דרך השירה, הספרות וההגות. נקודת המוצא לעריכת הקובץ ברורה וגלויה: הקובץ נולד מתוך מצוקה אישית חריפה הנולדת מול הידיעה על מצוקת בעלי החיים באשר הם, במיוחד בהקשר של סבל הנגרם להם על ידי המין האנושי דְּבַר יום ביומו.
אין קשר הכרחי בין כתיבת ספרות, ושירה בפרט, ובין אמפתיה לבעלי חיים. ועם זאת, אולי אין זה מקרי שלאורך הדורות גילו כמה משוררים וסופרים (ואמנים אחרים) רגישות מיוחדת לבעלי החיים, לפעמים בכתיבה, לפעמים באורח חייהם, ולפעמים בשניהם גם יחד. עבודות של כמה מהם מקובצות כאן.
בחרנו שלא להסתפק בטקסטים שנכתבו בשנים האחרונות, אלא להפנות את מבטנו גם לרבדים קדומים יותר של הספרות, בעיקר הספרות העברית, בין היתר כדי להגדיש את מה שלנו לפחות נראה מובן מאליו, והוא שיחס של חמלה ואכפתיות לגורל בעלי החיים אינו עניין של אופנה או "טרֶנד" – הוא עתיק והתקיים בתרבות האנושית והיהודית זה מכבר. לדבר על זכויות בעלי חיים כעניין של "טרנד" דומה למי שידבר על אהבה, למשל, כאופנה עכשווית חולפת. מגוחך באותה מידה להוקיע – כפי שאכן קורה מעת לעת – את הדוגלים בזכויות בעלי חיים כאילו מסירותם לעניין זה משמעה זלזול בזכויות הנרמסות של אחיהם בני האדם.
החוברת הזו לא נועדה לגרום רגשי אשם ולא להטיף מוסר לאיש. היא נועדה להביע הזדהות עמוקה עם גורלם של מי שאינם יכולים לקרוא את הכתוב בה, בשום תרגום שהוא.

 

עורכים: דרור בורשטיין, חן ישראל קלינמן, רון דהן

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הליקון 104: למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון”

בקרוב…

אדם זגייבסקי / שַחרוּר

מפולנית: דוד וינפלד

 

שַחרור ישב על אנטנה של טלוויזיה

ושר שיר ג'ז רך.

ממי אתה נפרד? – שאלתי – מה אתה מבכה?

אני נפרד ממי שהסתלקו, אמר השחרור,

נפרד מהיום (עיניו וריסיו),

מבכה נערה אחת שחייתה בתרַקיְה

– לא יכולת להכירה.

צר לי על עץ הערבה שימית הכפור.

אני בוכה מפני שהכול חולף, משתנה,

חוזר ונשנה, אך לעולם לא באותו אופן.

גרוני הצר עוצר בתוכו בקושי

עצב, ייאוש, שמחה וגאווה

בשל שינוי צורה כל כך מרחיק לכת.

מסע הלוויה חולף לנגד עיני

מדי ערב באותו אופן, הנה שם, על חוט האופק.

כולם פוסעים שם, אני מתבונן ונפרד מכולם.

אני רואה חרבות ומגבעות, מטפחות, כפות רגליים יחפות,

תותחים, דם ודיו. הם פוסעים לאט

ונעלמים בערפל שעל גדות הנהר, בצד ימין.

אני נפרד מהם וממךָ ומהאור,

ואחר כך מקדם בברכה את הלילה, כי משרת של הלילה אני,

ושל המשי השחור, הכוחות השחורים.


 

 

אגי משעול / אפרוח

 

 

לֹא יִגְרוֹם אָדָם לְהַמָּתַת אֶפְרוֹחַ

אֶלָא בְּאֶמְצָעוּת מְכוֹנָה יִעוּדִית

(לְהָלָן – הַמְּכוֹנָה)

שֶאֻשְּרָה עַל יְדֵי הַמְּמֻנֶּה

וְשֶמִּתְקַיְּמִים בָּהּ הַתְּנָאִים הַבָּאִים:

הִיא בַּעֲלַת לְהָבִים, זִיזִים אוֹ בְּלִיטוֹת

מִסְתוֹבְבוֹת בִּמְהִירות גְּבוֹהָה

הַגּוֹרֶמוֹת לְמָוֶת מִיָּדִי שֶל הָאֶפְרוֹחַ.

 

מִבְנֶה הַמְּכוֹנָה, גּוֹדְלָה וּמְהִירוּת הַפְעָלָתָה

מֻתְאָמִים לְסוּג הָאֶפְרוֹחִים הַמֻּכְנַסִים אֶלֶיהָ.

הָאֶפְרוֹחִים יֻכְנְסוּ לַמְּכוֹנָה בְּאֹפֶן

הַמְּאַפְשֵר פְּעִילוּת תַּקִינָה וּרְצִיפָה שֶלָּהּ.

 

הַמְּבַקֵּש לְאַשֵּר מְכוֹנָה

יַגִּיש בַּקָשָה לְפִי טוֹפֶס שֶיִּקָּבַע

עַל יְדֵי הַמְּמוּנֶה וִיְצָרֵף:

תַּרְשִים הַנְדָסִי מְפוֹרָט שֶל הַמְּכוֹנָה,

מִפְרָט טֶכְנִי לְגַבֵּי מְהִירוּת סִבוּב חֶלְקֵי הַמְּכוֹנָה,

תַּרְשִים זְרִימָה שֶל הַעֲבָרַת הָאֶפְרוֹחִים

וְהַמְלָצָה בִּכְתָב שֶל יַצְרָן הַמְּכוֹנָה לְעִנְיָן

קֶצֶב הַכְנַסָתָם.

 

מתוך טיוטת תקנות צער בעלי חיים – המתת אפרוחים 1.8.2011.

 

 

שרון אס / תמונה: האוהבים  

 

רק הגעתי ומוכרחה הייתי לצאת מיד. משהו לבלב בתוכי. הרגשתי את הסמרמורת של העלים והנוצות ולא ידעתי אם ימות או יחיה זה שללא כותרת. ברחוב עמד זוג אוהבים והתנשק מרה על מדרכה צרה. מרה? בדבקות שזיהיתי מהתגוררויות ממושכות מידי בזיכרונות. הוא החזיק מזוודה. הכול קרן. הכול אפשרי. פוטנציאל המרחבים, האקסטזה הניזונה ממידת הייאוש, ועדין לא ידוע רבות על הבצע למטפיזי, השוכן כה בקלות בחזיונות המציפים מגופו של האחר. הייתי חכמה מכדי לעמוד ולהביט במה שכה כמהתי אליו: להשתקף ללא מבוכה עין לעין והעיניים הן אור ולחם. קורנים מניצחונות הלילה, מהצלות פתאום – התרחקתי. החוכמה שלי הגיעה עד העתיד: ידעתי שהסכנה הארוטית שממתינה לי היא אש בשדה קוצים – הבעירה של הצמא לחרוך. התרחקתי. רציתי ללכת בשדרות ולמשש את חסר-הכותרת, האם ישמיע קול או יתפוגג. ברמזור האוהבים כבר היו לצדי, גוררים מזוודה, עיוורים ונדיבים. אשה צעירה, בשיער מפוזר, לא חפוף, צעדה בנחישות חולפת על פנינו מטה ואחריה הולך כלב שמנמן פחוס פנים. הולך? מקרטע? מהדס? איך אתאר את תנועת הזיקנה הרועדת. ארבע רגלים רגע אחד מתכופפות כמו עשויות שערות עכביש וצונחות ורגע נאבקות רוטטות ובוטשות על עומדן בעוד רגל ימין לפנים נזרקת במהירות קדימה שתי האחוריות קורסות. ופתאום הוא מצליח מתנדנד מצד לצד כדוגית ושט במורד ונופל על אחוריו. הגברת הנחושה הולכת ומידי פעם מסובבת פנים וקוראת בעידוד. אני מבינה את החלטתה האמיצה – היא מאמנת ללא רחמים את כוחות החיים מוכי השיגרון.

 

"תראה איזה חמוד הגור הזה", אומרת היא בעלת פני החלב. "אוי, מישהו צריך ללמד אותו ללכת", עונה בהתפעלות חברה ורוכן ללחישה, בנעימות הם צוחקים ומביטים במורד. גם אני מביטה. היונק הישיש נאבק. השנים ניפחו אותו ורוקנו אותו, וכעת יש לתנועה הגלית, המתמידה של היונקים, היודעים גם מבלי להרים ראש אל הכוכבים והמזלות, את הרטט של הבלתי-צפוי, רטט החוטים של האוכלים אבק ומוצצים דם, התנועה העוויתית של פרוקי רגליים למינהו. יש בעתה בעליזות ההליכה שלו – מי שחולם לשוב כבר על עקבותיו אבל מוכרח ללכת בעקבות הגבירה במורד.

 

האוהבים ואני מתבוננים. אין קץ לדברי הממתקים ביניהם ואודות הגור. מאוחר יותר אפגוש בכלב פנים אל פנים – אני ארד הוא יעלה בחזרה על עקבותיו, לשונו שמוטה, שפמו לבן, ועיניו בולטות ממסירוּת חיים. אבל כרגע אני מסיטה את פני ומביטה באוהבים. אבל איני רוצה להתבונן בהם עוד. סודותיהם לא מבשרים את עברי. איני יודעת מהו העיוורון שלי. מפני מה אני מוגנת בלהט. אני שמה פני לעליה. אני מחפשת גוף לראש הערוף, מלא עלים ונוצות, שאני נושאת בתוכי.

עמותת הליקון נוסדה ב-1990, שנה שהיתה שנת משבר לשירה בישראל: השירה החדשה איבדה את רוב קהליה המסורתיים, ורוב כתבי העת חדלו לצאת לאור. הוצאות הספרים הפסיקו לפרסם שירה כשירות לציבור, ותבעו תשלום ממשוררים. דור העתיד של המשוררים לא זכה למסגרת לימודית, לבמות או לפרסומים. הליקון קמה כדי לעמוד במשבר ולהפוך אותו לנקודת זינוק חדשה.

 

את העמותה הקימו אירית סלע ואמיר אור, משנת 93 מכהנת כיו"ר ההנהלה הציבורית של העמותה ד"ר ליאורה ברש מורגנשטרן. לעמותה הנהלה ציבורית, והיא מאגדת חברים מתחומי השירה והאומנות, העסקים, המדע, האקדמיה, המשפט, ההוצאה לאור והחינוך. המכנה המשותף לכולם – האמונה בכוחה של השירה להעשיר אותנו, ולשפר את תרבותנו ואיכות חיינו. 

 

עורך כתב העת הליקון והוצאת הספרים שלצדה הוא היום הסופר דרור בורשטיין.

 

 

מן העיתונות: "מפעלים כמו הליקון הם פרי התעקשות של מיעוט המבקש לבטא ולטפח את אהבת השירה. תופעות כאלה מעוררות בעיקר שמחה"

(בתיה גור, "הארץ" 29.6.90)

"קל לקבוע שהליקון היא האכסניה הדינמית ביותר לשירה כיום, והמענה הנמרץ ביותר לאנחות הנשמעות מחיקה של הספרות העברית המודאגת ביחס לגורלה". (איריס לעאל "מעריב" 28.2.97)

X