הליקון 102 | לרכישה באינדיבוק
הליקון 102

הליקון 102

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 117
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

בגיליון 102 שעיקרו תרגום, מספר יצירות "אליליות": פתיחת ספרו המהולל של רוברטו קאלאסו "הספרות והאֵלים" (מאיטלקית: אלון אלטרס), קטע מהאודיסיאה (מיוונית: אהרן שבתאי), וקטע מ"תוגת ההתנגדות" של לאסלו קרסנהורקאי (הספר שהיה בסיס לסרטו של בלה טאר "הרמוניות ורקמייסטר" – מהונגרית: רמי סערי). עוד בחוברת – תרגומי שירת רוברט קרילי מאת מתרגם הפרוזה הנודע משה רון, שיחה בין אסף שור וישראל אלירז, ומבחר, בהיקף של ספר קטן, של שירת אחד מגדולי משוררי זמננו, רוברט בליי, בתרגום משה דור.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הליקון 102”

ביקורות נבחרות

לאתר של הליקון

האֵלים הם אורחיה החטופים של הספרות. הם חולפים בה ומותירים אחריהם את שובל שמותיהם, אך עד מהרה נוטשים אותה. בכל פעם שהסופר הוגה מילה, עליו לשוב ולכבוש אותם. התזזיתיות שמטרימה את הופעת האלים היא גם הסימן לטבעם הנמוג. לא תמיד כך היו פני הדברים. לפחות כל עוד התקיימה הליטורגיה. הסבך הזה של מחוות ומילים, ההילה הזאת של הרס מבוקר, השימוש בחומרים מסוימים ולא באחרים: היה בכל אלה כדי לרַצות את האלים כל עוד בני האדם רצו לפנות אליהם. לאחר מכן נותרו, כאילו היו פיסות בד מעופפות במחנה נטוש, הסיפורים על אודות האלים, והסיפורים הללו היו מובלעים בכל תנועה של הליטורגיה. אחרי שנתלשו ממקומם ונחשפו לאור האכזרי של הרטט המילולי, הסיפורים האמורים היו עלולים להיראות מיותרים וחסרי תכלית. הכול בא לקיצו בדפי ההיסטוריה של הספרות.

לפיכך יהיה מיותר ותפל למנות את כל הפעמים בהן האלים היוונים הופיעו בשורות השירה המודרנית, החל מראשוני המשוררים הרומנטיים. כמעט כל משוררי המאה התשע עשרה, הן הבינוניים שבהם והן הנשגבים, כתבו שירים בהם הוזכרו שמות האלים. ונכון הדבר גם לגבי מרבית משוררי המאה העשרים. מה הסיבה לכך? ישנן סיבות רבות ומגוונות: מתוך מסורת למדנית בת מאות שנים או שמא כדי להיראות אציליים, אקזוטיים, פאגנים, ארוטיים, מלומדים. אך בסופו של דבר הם עשו זאת מסיבה שכיחה ותכליתית ביותר: כדי להיראות פיוטיים בעיני הקוראים. אם בשיר מסוים מציינים את שמו של אפולו או דווקא עץ אלון או את קצף גלי הים, אין בכך הבדל גדול ולא נודעת לו משמעות רבה: אלה הם מונחים הלקוחים מתוך הלקסיקון הספרותי וכולם כאחד הושחתו מחמת השימוש המופרז.

ולמרות זאת היתה תקופה בתולדות האדם בה האלים לא היו, בראש ובראשונה, תופעה ספרותית שגרתית. נהפוך הוא; הם היו מאורע, התגלות חטופה, כמו המפגש בין שודד ים לצדודיתה של אוניה. ולא היה מן הכרח שהחיזיון הזה יהיה שלם ומוחלט. אַיאס מזהה את צורת הליכתו של האל פוסידון, שעטה את דמותו של קַלְכָס, כשהוא רואה אותו מאחור: הוא מזהה אותו, "על פי כפות הרגליים, על פי הרגליים."

ומשום, שלדידנו, הכול ראשיתו בהומרוס, אנו שבים ושואלים: כיצד הוא מכנה, בטורי שיריו, את האירוע הזה? כשמלחמת טרויה פרצה, האלים, בהשוואה לתקופות קודמות, מיעטו לבקר על פני האדמה. והנה רק דור אחד לפני כן זאוס, יחד עם בת תמותה, הוליד את סַרְפֶּדוֹן וכל האלים ירדו לאדמה לרגל נישואיהם של פֶּלֶאוּס ותֵטִיס. ואילו כעת זאוס כבר אינו מתגלה לבני האדם – הוא שולח, כחלוצים לפני המחנה, אלי אולימפוס אחרים: הֶרְמֶס, אתנה, אפולו. עתה קשה לראות את האלים. אף אודיסאוס מודה בכך, בשיחתו עם אתנה: "קָשֶׁה, אֵלָה, לְאָדָם, וַאֲפִלּוּ חָכָם וּפִקֵּחַ, לְהַכִּירֵךְ". אך ההמנון לדֵמֵטֵר הוא זה המעניק לנו את הניסוח המאופק ביותר: "לבני האדם קשה לראות את האלים." כל תקופה בראשיתית היא תקופה שבה נאמר כי האלים כמעט נגוזו. רק למתי מעט, לנבחרים על פי רצון האלוהי, האלים מתגלים: "לא לכולם האלים מתגלים בשלמות". "אֶנַרְגֶס", נאמר באודיסאה: אֶנַרְגֶס הוא המונח הטכני של ההתגלות האלוהית: שם תואר המכיל בקרבו את הכוח המסנוור של "הלבן", ארגוס ביוונית עתיקה, אך בסופו של דבר תשמש המלה הזאת כדי לציין "מובהקוּת" שאין עליה עוררין. זו בדיוק המובהקוּת שהשירה ירשה לאחר מכן, וייתכן שזהו המאפיין שמבדיל אותה מכל צורה אמנותית אחרת.

2001

הקמת הליקון

עמותת הליקון נוסדה ב-1990, שנה שהיתה שנת משבר לשירה בישראל: השירה החדשה איבדה את רוב קהליה המסורתיים, ורוב כתבי העת חדלו לצאת לאור. הוצאות הספרים הפסיקו לפרסם שירה כשירות לציבור, ותבעו תשלום ממשוררים. דור העתיד של המשוררים לא זכה למסגרת לימודית, לבמות או לפרסומים.
הליקון קמה כדי לעמוד במשבר ולהפוך אותו לנקודת זינוק חדשה.

את העמותה הקימו אירית סלע ואמיר אור, משנת 93 מכהנת כיו"ר ההנהלה הציבורית של העמותה ד"ר ליאורה ברש מורגנשטרן. לעמותה הנהלה ציבורית, והיא מאגדת חברים מתחומי השירה והאומנות, העסקים, המדע, האקדמיה, המשפט, ההוצאה לאור והחינוך. המכנה המשותף לכולם – האמונה בכוחה של השירה להעשיר אותנו, ולשפר את תרבותנו ואיכות חיינו.

חברי ההנהלה הציבורית: ד"ר ליאורה ברש מורגנשטרן – יו"ר, ארנון אורבך, אהובה גנור, אסתי דינור, נורית סגל, יוסי פרוסט, אתי שלח. מנכ"לית העמותה: ציונה שמאי.

מן העיתונות: "מפעלים כמו הליקון הם פרי התעקשות של מיעוט המבקש לבטא ולטפח את אהבת השירה. תופעות כאלה מעוררות בעיקר שמחה"
(בתיה גור, "הארץ" 29.6.90)

"הליקון תופס תאוצה. מה שהחל כקוביית שירה של שני משוגעים לדבר, הפך לממסד איכותי של צורה ותוכן".
(אלינועם שלו, "צומת השרון" 25.10.91)

"קל לקבוע שהליקון היא האכסניה הדינמית ביותר לשירה כיום, והמענה הנמרץ ביותר לאנחות הנשמעות מחיקה של הספרות העברית המודאגת ביחס לגורלה". (איריס לעאל "מעריב" 28.2.97)

X