הליקון 100 | לרכישה באינדיבוק
הליקון 100

הליקון 100

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 120
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

עורך: דרור בורשטיין

זהו גיליון 100 של כתב העת לשירה 'הליקון', ואנו מציינים אותו במבחר של מאה שירים שבחרו מאה ושניים משוררים, סופרות, מתרגמות וחוקרי ספרות. הסיבה לכך שיש יותר בוחרים משירים: שני שירים נבחרו, כל אחד מהם, על ידי שני משוררים.

עריכת הקובץ הזה היתה חוויה מרגשת, מפני שבימי העבודה חשתי כמצוי בתוך קהילה ספרותית. השירים הגיעו בזה אחר זה, בדואר רגיל ובדואר אלקטרוני, ומדי פעם נוצרו זיקות, שיחות בין רחוקים, קשרי משפחה: מתרגמת א' בוחרת שיר של משורר ב', ולמחרת משורר ב' שולח שיר של משורר ג', שהיה קרוב אצל משוררת ד', ששיר שלה בחרה משוררת ה'… או, בתוך כמה ימים, שישה משוררים שונים, בלי לתאם את הדבר ביניהם, שולחים כולם שירים של משורר אחד. היה מרתק לקבל את השירים, ולנסות לראות את בוחרי השירים מבעד לשירים שבחרו. לפעמים הבחירה גילתה קירבה רוחנית, לפעמים ידידות אישית, ולפעמים – שתיהן. יש הרבה משוררים מתים במבחר הזה, והחיים שבחרו אותם הזכירו כי הרפובליקה הספרותית כוללת גם את בתי העלמין שלה. בתי העלמין של השירה חיים לא פחות מבתי הקפה שלה.

(מתוך ההקדמה לחוברת)

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הליקון 100”

ביקורות נבחרות

לאתר של הליקון

פנחס שדה

מתוך 'איך זינג ווי א פייגאַלע', שוקן 1993

בחר: ארז ביטון

על אי־הצורך לקנות מאוורר בקיץ

לֹא מִכְּבָר, בְּיוֹם קַיִץ כָּבֵד בַּשָּׁרָב,

אָמַר אֵלַי מִישֶׁהוּ: לָמָּה זֶה לֹא תִּקְנֶה לְךָ מְאַוְרֵר

לִלְחֹם בַּשָּׁרָב הַזֶּה, וְאַתָּה אִישׁ יוֹשֵׁב בַּיִת כָּל יָמֶיךָ, וּבַלֵּילוֹת.

וְחָשַׁבְתִּי בַּדָּבָר, אַךְ אָמַרְתִּי אֶל לִבִּי: הִנֵּה אֲנִי

אֵין לִי מִלְחָמָה עִם הַחֹם, אוֹ עִם הַקֹּר,

וְאֵין בְּלִבִּי עֲלֵיהֶם טְרוּנְיָה כָּלְשֶׁהִי.

הֵן לֹא בְּזָדוֹן בָּאִים הֵם אֵלַי. לֹא אֶת רָעָתִי הֵם מְבַקְּשִׁים.

הֵם נוֹלְדוּ כָּךְ. חֹם הַקַּיִץ, צִנַּת הַחֹרֶף. אֵין זֶה אֶלָּא כְּפִי שֶׁבְּרָאָם הַבּוֹרֵא.

בְּטֶבַע הַדְּבָרִים הוּא. עַל פִּי מַתְכֻּנְתוֹ שֶׁל סֵדֶר הָעוֹלָם.

הָיִיתִי אוֹמֵר, בְּבוֹאִי לְהַרְהֵר בַּדָּבָר, כִּי לִבִּי רוֹחֵשׁ אֲלֵיהֶם כְּמוֹ יְדִידוּת.

בְּבוֹאָם אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם: בְּרוּכִים אַתֶּם בְּבוֹאֲכֶם, וּבְלֶכְתָּם: לֶכְתְּכֶם לְשָׁלוֹם.

שׁוּבוּ נָא אֵלַי גַּם בַּשָּׁנָה הַבָּאָה, אוֹמֵר אֲנִי. מְקַוֶּה אֲנִי גַּם אָז לִהְיוֹת כָּאן.

 

 

עכשיו, כשהחורף ממשמש ובא, מתעורר החשש לנוכח הקור הצפוי והבלתי נמנע. חילופי העונות משבשים את המהלך השגור של החיים ומצריכים אמצעים חיצוניים כדי לווסת את הנוכחות הפתאומית של מזג אוויר שונה. לעיתים השינוי מעיק עד כדי כך שאנחנו אפילו שוקלים להחליף ארצות.

והנה בשירו מציע פנחס שדה עמדה של התייחסות לשינוי החיצוני בידידות ובקבלה מוחלטת. הוא מציע אפילו סוג של התמזגות עם השפעות העולם.

האני הוא מרכז החוויות, ממנו נובעות השמחות הגדולות. האני הוא המייצר את ההרפתקאות הקסומות.

עומד לו איש, פנחס שדה, בחדר אחד בשכונת שוליים בתל אביב, בקומה שמונה, ומה שנחוץ לו הוא רק חלון המתווך בינו לבין העולם. לעמוד ליד החלון ולהשקיף אל העולם ולחיות את כל המסעות. והעמידה בחלון היא לא חד צדדית. פנחס שדה רואה את העולם אבל גם העולם רואה אותו – החלון הוא קשר דו־צדדי בין שדה לבין העולם.

הלוך ושוב צועד שדה בחדרו הקטן ומתפעם מכל המסעות האפשריים. מבחינתו של שדה, המסעות הפיזיים בעולם הם רק עילה להשליך כלפי חוץ את הקסם שהוא חש לכל דמות וחפץ. ניתן לומר שעבור פנחס שדה המיקרוקוסמוס הוא הקוסמוס.

בשיחותַי הלא מעטות עם שדה הוא ביטא את עמדת היסוד הזאת, הגורסת שמחת חיים עצורה בקיום עצמו מעבר לטלטלות חיצוניות. הסבל הבא מבחוץ הופך לקטליזטור ליצירה, והיצירה היא האליבי היחיד לטעם החיים.

המלצרית המקרית במסעדה בביקורו בספרד אינה מקרית לגביו; יש לה ייעוד עבורו. במָקום אחר הוא מתייחס אל האדמה כאל ישות המדברת אליו. האדמה מדברת אליו.

שמעתי את פנחס שדה מדבר בתדהמה גדולה על חוויה שעבר באשפוז בבית חולים. הוא תיאר שכן חולה שכמעט נחנק מחוסר אוויר. ואף על פי כן, שדה לא גרס אפשרות להפסיק את החיים בגלל הסבל הקשה.

מבחינת שדה ההתגלות הפנימית יכולה להתרחש בכל רגע נתון, גם כשהעולם החיצוני בא עלינו בתרועות של מלחמה.

תמיד יש סיכוי להפתעות בלתי צפויות. אנחנו עומדים תמיד לנוכח המרהיב, המחבר אל היופי הבלתי נדלה, ולכן מבחינתו החום הקיצוני בקיץ והקור המצמית בחורף הם ידידים והינם חלק אינטגרלי מהווייתו השלמה.

אנחנו, גם אם לא נתחבר בצורה מוחלטת לעמדה הטוטלית של שדה, הרי בלי ספק עמדתו מאפשרת לנו נחמה ופיוס לנוכח רעוֹת העולם.

ארז ביטון

עמותת הליקון נוסדה ב-1990, שנה שהיתה שנת משבר לשירה בישראל: השירה החדשה איבדה את רוב קהליה המסורתיים, ורוב כתבי העת חדלו לצאת לאור. הוצאות הספרים הפסיקו לפרסם שירה כשירות לציבור, ותבעו תשלום ממשוררים. דור העתיד של המשוררים לא זכה למסגרת לימודית, לבמות או לפרסומים.

הליקון קמה כדי לעמוד במשבר ולהפוך אותו לנקודת זינוק חדשה.

את העמותה הקימו אירית סלע ואמיר אור, משנת 93 מכהנת כיו"ר ההנהלה הציבורית של העמותה ד"ר ליאורה ברש מורגנשטרן. לעמותה הנהלה ציבורית, והיא מאגדת חברים מתחומי השירה והאומנות, העסקים, המדע, האקדמיה, המשפט, ההוצאה לאור והחינוך. המכנה המשותף לכולם – האמונה בכוחה של השירה להעשיר אותנו, ולשפר את תרבותנו ואיכות חיינו. עורך כתב העת הליקון והוצאת הספרים שלצדה הוא היום הסופר דרור בורשטיין.

מן העיתונות: "מפעלים כמו הליקון הם פרי התעקשות של מיעוט המבקש לבטא ולטפח את אהבת השירה. תופעות כאלה מעוררות בעיקר שמחה"

(בתיה גור, "הארץ" 29.6.90)

"קל לקבוע שהליקון היא האכסניה הדינמית ביותר לשירה כיום, והמענה הנמרץ ביותר לאנחות הנשמעות מחיקה של הספרות העברית המודאגת ביחס לגורלה". (איריס לעאל "מעריב" 28.2.97)

X