הלהקה היחידה שחשובה | לרכישה באינדיבוק
הלהקה היחידה שחשובה

הלהקה היחידה שחשובה

שנת הוצאה: דצמבר 2014
מס' עמודים: 256
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 63
- 20

זוכרים את פסקול הנעורים שלכם? יש אנשים שלעולם לא ישכחו, כי כשהם היו צעירים המוזיקה מילאה כל שנייה של החיים שלהם, כל תא בגופם, כל חלום או פנטזיה. הלהקה שהם העריצו נתנה להם סיבה לקום בבוקר, שרטטה להם את המסלול להמשך היום, מילאה את הלו"ז ואת הראש ואת הלב. מושא ההערצה הנבחר עזר להם להבין מי הם, ובלעדיו הם כנראה לא היו הופכים למי שהם היום.

  

הלהקה היחידה שחשובה היא אסופה של סיפורי אהבה למוזיקה, המאגדת את זיכרונותיהם של שישה עשר כותבים ישראלים – סופרים, עיתונאי רוק, מוזיקאים, אמנים ואנשי תרבות – שהקדישו את השנים המעצבות שלהם להקלטת שירים מהרדיו, לתליית פוסטרים בחדר, לביקור בחנויות תקליטים או לריקודים, ושרדו לספר על זה. כך זה היה להיות מעריץ פופ בישראל.

בספר:

שרון קנטור על בוי ג'ורג' /  אריק שגב על הקלאש /  אסף גברון על סיימון לה בון /  ניסן שור על תיאו פאריש  / ישי אדר על הרזידנטס / אליס ביאלסקי על הרולינג סטונס / איל שגיא ביזאוי על לילא מוראד / דנה קסלר על הקיור / פיל וגליה קולקטיב על המאניק סטריט פריצ'רז / יובל לוי על קית' מון / רועי חסן על עופר לוי / יפתח אלוני על הצ'רצ'ילים / עמיחי שלו על סיד בארט / ניב הדס על הביסטי בויז / משה קוטנר על קראס / איתמר הנדלמן סמית על אריק איינשטיין

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הלהקה היחידה שחשובה”

זהו נס

שרון קנטור

 

זה לא שדיוויד בואי לא התלבש כמו גברת עשור לפני כן, אבל כולם ידעו שזה דיוויד בואי לבוש כמו גברת. כשבוי ג'ורג' פרץ לתודעה ב-1982 אף אחד לא ידע אם זה גברת או אדון. עם שם שמרמז על כך שהוא בחור, ועם לוק של דודה משוגעת, כבש הסולן של להקת מועדון תרבות את עולם הפופ. אמנם הסטייל שלו היה צבעוני, צעקני ומצועצע, אבל קולו היה נימוח, מלטף ומנחם, והמוזיקה הייתה בעלת אפיל מיינסטרימי לכל המשפחה. מועדון תרבות התפרקו ב-1986, והתאחדו כמה פעמים אחר כך, ואילו בוי ג'ורג'השמין, רזה, הקריח, התקעקע, תקלט, פלרטט, הוציא אלבומי סולו, ישב בכלא, עשה עבודות שירות, גידל זקן ועשה עוד כל מיני דברים, שבהם הוא עסוק עד עצם היום הזה.

 

 

בשני הקצוות של החיים שלי הערצתי גברים מסוג מסוים, גברים-גברים אפשר לומר. מובן שלביטוי "שני הקצוות של החיים שלי" אין שום משמעות כשאני עדיין בחיים, ובכל זאת, לצורך העניין. האדם הראשון שהערצתי היה סטיב אוסטין, אסטרונאוט, אדם שחייו תלויים על בלימה, סייבורג וג'נטלמן. הגברים שאני מעריצה בבגרותי הם אבירי מסדר הקוק-רוק: רועשים, מטונפים, ושעירים, שבבי עץ של מקלות תופים וצווארי גיטרה שבורים נעוצים בכפות ידיהם העסוקות, ולא רק בנגינה… יכולתי להמשיך כך לנצח ולכתוב את רומן הרוק הארוטי שלי, אבל אעצור כאן. לכול זמן.

בניגוד לאלו, את ראשית ההתפתחות המינית שלי ליוו גברים מסוג אחר לגמרי: מעודנים, חיוורים, נשיים, וככלל, יוצאי דופן מבחינה מגדרית. אולי ההתאהבות בגבר-נער אסור או חסר עניין שמרה עליי – ילדה על סף נערותה או נערה על סף מיניותה – מפני הזכריות המאיימת, מפני הנחש שבמכנסי הנחש. או שאולי עבור הנערה שהייתי – תולעת ספרים ממושקפת יותר מאשר מלכת הכיתה – הדחייה החברתית והמשפחתית שסבלו הגיבורים המעורפלים-מינית של הפופ, התחושה המיוסרת שעלתה משיריהם, או לחלופין המרד החברתי שלהם, מרד במלכי הכיתה של העולם, הם שיכלו לספק לי מראה מתאימה יותר. ג'ימי סאמרוויל הקטן והמסכן, החיוור והמשוקץ… ריחמתי עליו, אבל לא רציתי להיות הוא. דייויד בואי, שעשוי היה להיות מודל מעניין, בדיוק זנח את האנדרוגיניות לטובת שירים על נערות סיניות סקסיות. מייקל ג'קסון היה מוכשר מדי וגם אקזוטי מדי מכל בחינה, בבחינת חייזר או קוסם.

היה רק אחד שהיה גם דחוי, גם מצחיק, גם פרוורטי – עם הגרגרת הבוטה שלו והזיפים שנגלו תמיד מתחת למייק-אפ – גם גלוי לב, גם שאפתן וגם מישהו שיכול ללמד אותך דבר או שניים על צלליות עיניים. הוא היה מושלם: על-אדם שעיר בקימונו, עטוי כפפות קטיפה ובעל קול קטיפה, מולטי-מיני, אופנתי כמו האופנה עצמה, נשמתו מלאה בגרוב וצעדיו יחפים ומגושמים. כמה כל זה התאים לי אז. שהרי מהם הנעורים אם לא גישה ילדית למשחקי המבוגרים? הנה סוף סוף מבוגר שמוכן לשחק. שגופו ועירו הם מגרש המשחקים שלו.

בוי ג'ורג' התחיל למלא את כל עולמי. הרוחני והפיזי. אך למעשה, אם להודות בעצב, כמו ביחס למהלכים ולאנשים רבים בחיי, אני לא זוכרת מה הרגשתי כלפיו, אולי לא הרגשתי הרבה. רק שמעתי ושמעתי את Colour by Numbers עוד ועוד, עד ששרתי כל נימה בו בדיוק מושלם, קולות וכלים כאחד. אהבתי באלבום הזה כל תו וכל צליל, אבל בתור רצועה פרטית בחרתי לי את המנון הגוספל That's the Way, הסוגר את הצד הראשון. כנראה מצאתי בו מארז חתרני של מחווה+מרד ב-The Great Gig in the Sky – הרצועה שהנחיל לי אבי בהאזנות מודרכות לפינק פלויד. הזמרת השחורה הגדולה מהחיים מלטפת ונשברת בשני השירים, אצל פינק פלויד בפאתוס מלומד, אצל בוי ג'ורג' באמוציות לא מתווכות. אהבתי כמובן לשיר בעצמי את שני הקולות של הדואט של בוי ג'ורג' ושל האלטר-אגו השחורה והגדולה שלו, שזעקו זה לזה, או כל אחד לעצמו: I'm only trying to help you.

העיסוק המרכזי שלי בתקופת ההערצה היה איסוף כל תמונה וכל אזכור של בוי ג'ורג' בעיתונות הכתובה. בהתחלה היו בחדרי כמה פוסטרים, נגיד שניים גדולים שקניתי בסנטר, ועוד אחד או שניים מ"מעריב לנוער". אבל זה לא הספיק. התחלתי לגזור כל תמונה שלו ולהדביק אותה על הקיר, ואת הרווחים בין התמונות מילאתי במאמרים ובציטוטים, גזירזרי גזירזרים שהודבקו בקפידה בטבעות נייר דבק או בחומר כחול דמוי פלסטלינה שאמור היה, לרווחת ההורים, לא לפגוע בקיר ובפועל הסיר גושי טיח ביעילות מרשימה או פשוט נותר דבוק לקיר לנצח נצחים. חדרי נראה כמו מאורתו של הפסיכופת בסרטי אימה פסיכולוגיים, התפוצצות מרושתת של טקסטים ותמונות, מפה של התמכרות, גריד של אובססיה (האם כבר עמדו על הקשר שבין אובססיה לשימוש במספריים? האם הקשר הזה ניתק בעידן הדיגיטלי, או שהצורך לגזור ולחבר הוא עבור האובססיבי צורך פיזי כמו כסיסה או גירוד? האם חיטוט אינסופי ב-Google Images עונה על צורך דומה?) כאדם מבוגר, אני מתקנאת במלאות הזאת. היום אני מצליחה להזדהות יותר עם קיר המעוטר באינספור פיסות דבק מתקלפות שמייצרות מסגרות אילמות בגדלים שונים.

ימיי עם בוי ג'ורג' היו גם ראשית ימי כפזמונאית חובבת. השיר הראשון שכתבתי וביצעתי על במה גדולה, יחד עם יעלוב, חברתי ושותפתי לצמד סופר דופר – צמד שהעלה עד אז בעיקר עיבודים חופשיים לאגדות האחים גרים ולסיפורי התנ"ך מול קהל ביתי, כלומר מול הוריי – היה "מעריצים". בדיעבד, כמו בזמן אמת, "מעריצים" היה שיר לא רע בכלל. מי ששמע אותו אז עדיין מסוגל לשיר את הפזמון, ואם זו לא הוכחה להיותו המנון פופ מנצח, אז מה כן? את מיקומו הנמוך יחסית בדירוג המשוקלל של תחרות הזמר שבה השתתפנו אפשר לתלות בסיבות שונות. הראשונה שבהן היא שלזיכרוני השיר בוצע א-קפלה, ללא הפלייבק הניצחוני שהגיע לו.

היצירה הזעירה, ארס-פואטית במהותה, עסקה במה שהעסיק אותנו יום ולילה – ההערצה לכוכבי פופ, ועמדה, שלא במודע מן הסתם, על הקשר ההדוק בין פופ לקפיטליזם. להלן הפזמון, כולל תנועות:

 

מ-ע-ריצים (סיבוב)

אנחנו פשוט משתגעים

קונים עוד תקליט (שתי מחיאות כף)

קונים עוד סיכה (שתי מחיאות כף)

ורצים לכל הופעה

 

הלבוש – ג'ינס שחור, חולצת רשת בצהוב זוהר, מעליה וסט (שאת בשר הדֶנִים שלו מנקבות אינספור סיכות), עניבה, כפפת תחרה אחת, עגילי ענק, כמדונה של קו 5. על הקולות ועל ההעמדה – שרון חזיז עצמה, בטוחה ונערצת במלוא מובן המילה, שהייתה ממונה על הנושאים האלה מטעם הפסטיבל. על ההקאה טרום-ביצוע מאחורי הקלעים – האגו המסוכסך שלי. מאז ועד היום מלווה אותי תחושת קבס גדולה טרם עלייה לבמה כלשהי. עוד לא הצלחתי לשחרר את הבוי ג'ורג' שבתוכי.

 

באופן מוזר, דווקא בוי ג'ורג' על לונדוניותו הוא שחיבר אותי למרחב המקומי. בפאתיה של כל אכסניית פופ, תהא זו תכנית רדיו או מגזין, אפשר היה למצוא הצעות להתכתבות ולהחלפת מידע וטובין עם מעריצים נוספים. דרך מודעה ב"מעריב לנוער" הכרתי את ליאן היפה מרחוב פנקס, שדמתה מאוד לאהובה האצילי דייויד בואי. הבאתי לה את גזירזרי בואי המיותרים שלי מ"בראבו", והיא בתמורה נתנה לי את גזירזרי בוי ג'ורג' המיותרים שלה. השווינו אלבומים ורכוש, אבל לא באמת התחברנו – דומני שעל אותו בסיס שעליו בואי וג'ורג' עצמם לא יכלו להתחבר – אף שלכאורה אפילו רק דיונים על גוונים של מייק-אפ יכולים היו להספיק להם לשיחות עד אין קץ. קצת כמו כוכב מארס וחטיף מארס.

לעומת זאת, מודעת ההתכתבות שהקריאה שוש עטרי שינתה את חיי. התחלנו להתכתב, עמודים על גבי עמודים, תמיד צירפנו גם תמונות – לא של עצמנו כמובן, רק שלו – אבל הטקסט לא עסק רק בו, סיפרנו על עצמנו. מירה מונתאסר אבו פארס מסראווה (אף פעם לא הצלחתי לא להטות את השורה הארוכה הזאת על גבי המעטפה), טייבה. מירה הסבירה לי שבכל היישוב יש רק שתי משפחות, ושהשם כולו הוא כמו קוד, כמו לכתוב שרון, תל אביב, ישראל, כדור הארץ, מערכת השמש. וכמו בקלישאות של סרט ישראלי נתמך קרנות, אף על פי שחיינו היו שונים היה לנו הרבה מאוד מן המשותף. חלקנו עולם רגשי דומה, שבוי ג'ורג' היה הייצוג שלו. אחרי כמה חודשי התכתבות הזמינו הוריי את מירה ואת משפחתה לארוחת ערב אצלנו, ובסוף הארוחה הוזמנתי להעביר את חופשת ראש השנה בטייבה, כלומר לישון אצל מירה שלושה לילות. הלכתי איתה בשולי הכביש לבית הספר, ישבתי בכיתה צפופה באופן בלתי סביר – למעשה מי שישב בטור האחורי לא יכול היה לקום – הקשבתי בשיעור עברית למורה הטוב והקשוח, שלא נזקק לצעקות ולהטחת יומן השמות בשולחן כמו המורות אצלנו. בערב אכלנו, ואחר כך הלכנו לשבת בחדר של האח הגדול של מירה, שהקשיב לפינק פלויד בווינילים, כמו שאח גדול אמור לעשות. בחוץ, מעבר למרפסת הבלתי גמורה,

נער חמור. ביום השלישי נסעתי עם מירה לבקר את המשפחה של אמה, קיבוציניקית שהתאהבה בערבי ועזבה. אמא שלי היא קיבוצניקית שהכירה תל אביבי. זה רק השלים את תמונת הראי המוזרה שהיינו זו לזו.

 

המשכנו להיות בקשר עוד שנתיים לפחות, גם אחרי שכל העניין עם בוי ג'ורג' התנדף כמו פודרה ברוח. למיטב זיכרוני מירה אבדה לי כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, שאז נקראה סתם האינתיפאדה, אבל יש לי זיכרון גרוע ונטייה לדרמטיות.

לונדון עצמה הייתה כמובן משאת נפש, עוד לפני ימי ג'ורג': עוד בגן, כששיקרתי לילדים ואמרתי שאני מאנגליה בעודי מצביעה על העצים הרחוקים ברחוב הסמוך; או בכיתה ב' כשהתחפשתי בפורים לפאנקיסט וכתבתי בטעות    על הלחי, מול המראה. בשיא ימיי כמעריצה מספר אחת לקח אותי ביג אבא לראות את הביג בן. עומק טירוף ההערצה, אף שהיה מרוח על הקירות, היה לי עניין פרטי מאוד. בלי לציין למה ניסיתי לגרור את אבא לקינגס רוד, כי שם, כך זכרתי, נהג ג'ורג'י בוי להסתובב ולחפש בגדים מגניבים. נסענו לשם, והנה, מחוץ לאיזה בר, מוקף כמובן בעשרות מעריצות ובכלב פודל ורוד אחד, הוא היה. ביקשתי ממנו חתימה, כמו שביקשתי פעם מגלי עטרי אצל הירקן ביהודה המכבי, והוא נתן לי לנגוע לו בגרגרת. לא, כל זה לא קרה. הייתי ב-C&A ובפיקדילי סירקוס ובשני מחזות זמר ובקופה שבה קונים כרטיסים למחזות הזמר, ושתיתי כל יום מילקשייק בטעם אחר במקדונלדס וביום הרביעי בבורגר קינג כי רק להם היה גם מילקשייק בננה, אבל לא הייתי בקינגס רוד.

עם הזמן הוספתי את שמו לשמי, והשם שהתנוסס בראש כל מבחן היה שרון קנטור-ג'ורג'.

מעניין לאן היה כל העניין מתגלגל אלמלא הודיעו שקלצ'ר קלאב באים לארץ.

 

23 ביולי 1985. זה התאריך. מועדון תרבות הגיעו בשיא תהילתם, או ממש רק טיפ טיפה אחריו. עדיין השיא בשביל מעריצים שרופים. כבר הייתי ילדה גדולה, אבל עדיין ילדה. אהבתי להיות ילדה: רק קיץ אחד קודם לכן התייצבתי נכונה לעוד חופש גדול של לחמנייה וחֵמר בקייטנת האמנות של האוניברסיטה. אם כי יש להודות שמזכירת הקייטנה אישרה את השתתפותי בחוסר רצון ותוך כיפוף-מה של הנהלים. ההופעה עמדה להיערך חמישה ימים לפני יום הולדתי הארבע עשרה.

 

(אני לא זוכרת מין, כלומר תשוקה. בעצם אני לא זוכרת שהיה איזשהו מרכיב רגשי בהערצה שלי. הייתה רק המוזיקה וההזדהות המוחלטת שלי איתה. שירי אהבה שהיו ועודם כמיהה למשהו שהוא מעבר לקיום הזה; שירים של נערה. בוי ג'ורג' כתב כמו, וברמה של, נערה מאוהבת, מוכשרת אך לא גאון-מוזר, מיינסטרימיסטית עם טוויסט – כל מה שלא ידעתי לומר שהייתי ועודני. נדמה לי שיש שני סוגים של הערצה: הערצה מתוך תשוקה והערצה מתוך הזדהות. ההערצה שלי לבוי ג'ורג' הייתה ללא ספק מן הסוג השני. אהבתי את בוי ג'ורג' כי הוא היה אני. אני לא זוכרת שום רגש או שום סיבה שהייתה לי להעריץ אותו, כי כדי לזכור צריך מרחק, וההזדהות שלי הייתה שלמה. במובן שלוּ הייתי במקומו, אלו בדיוק השירים שהייתי כותבת: שירים של נערה מאוהבת שעבורה הנשיות המקושטת היא תחפושת. והשם – צעד אחד קדימה מהטום-בוי ג'ורג'ינה, המכונה ג'ורג', של "החמישייה הסודית" – הוא בדיוק השם שהייתי בוחרת. ואהבתי טקסטורות, איקונות, וכתב, ולכתוב, חשבתי שאלמד קליגרפיה, ואהבתי גם כל מה שמצליח להישאר דרמטי גם אם הוא מצחיק, וההפך. לשחק עם אופנה ועם סקסואליות, אבל בלי להיות גיי כמו מדונה, נגיד. אני והוא, הוא ואני, שנינו טראש טראגי קורץ.)

 

הנערה-ילדה הזאת התכוננה להופעה כמו שצריך. סבתא הייתה תופרת בקיבוץ, המידות נלקחו, המִספָרִים נגזרו, נתפרו. זה היה מעיל Colour by Numbers מושלם, עד כמה שמעיל בסוף יולי יכול להיות מושלם. השיער, שלמיטב זיכרוני בכלל היה קצר, נקלע בצמות, נשזרו בו סרטים, האייליינר נמרח, וכתשע שעות לפני ההופעה עשיתי את דרכי ברגל, צפונה, לאורך דרך חיפה ואז לפארק. האיפור ודאי נמרח, קשה להאמין שלא. היו שם הרבה נערים ונערות לבושים כמוני, מקובצים על הגבעה בפארק, מנקדים בשחור את הדשא, כמו כינוס של רבנים גמדיים ממאדים. הרבנים הסתכלו זה על זה והשוו קפוטות ולוק כולל. הייתי בסדר.

אני זוכרת שדי הרבה זמן כבר היינו ממוקמים בספוט הטוב שלנו, ולא היו שם אנשים. הייתה רק התרגשות. ואז קרה משהו – כנראה הלהקה עלתה לנגן – ונחיל של אנשים שטף אותי. הם ירדו מהגבעה בריצה ושעטו לכיוון הבמה. נמחצתי תוך שניות, אנשים רצו מעליי, אבל היו ששמו לב וצעקו, "תרימו אותה! תרימו אותה!", אני התעלפתי קצת בשלב הזה, ייתכן שהמעיל שלבשתי מהצהריים בשמש של אמצע הקיץ פעל אף הוא את פעולתו. אנשים משו אותי, משכו אותי למעלה, בחור בחלוק לבן לקח אותי בזרועותיו דרך השטח המפורז שבין הקהל לבמה. כמה הייתי קרובה ברגע ההוא לבוי ג'ורג', פקחתי את העיניים לראות את הבמה מהזווית הטובה ביותר, ומהמקום הקרוב ביותר שמעריצה מספר אחת יכולה לקוות לו. אני משוכנעת שכבר ברגע הזה נתקלתי בעיניים האחרות, הקרובות, העיניים של הבחור שנשא אותי כמו תינוקת, או כמו כלה, לעבר חוף המבטחים של מד"א, מגיני דוד מנצנצים באישוניו כמו על הגלבייה היפה ביותר של ההוא ששר על הבמה.

מצבי הרפואי לא הצריך הרבה יותר מכוס מים על הראש וסדרת שאלות קצרה. הבחור, עיני תכלת, שיער מתולתל, לא קצר, אולי נער מתנדב, אולי עלם בראשית שנות העשרים ואולי קראו לו דוד, הרגיש, ואולי גם אמר, שאני צריכה לנשום אוויר למעלה על הגבעה, או אולי לא אמר שום דבר בעניין. כך או כך עלינו על הגבעה, שנינו, והוא ישב איתי ודיברנו ודיברנו, ובמשך כל ההופעה לא הסתכלתי אפילו פעם אחת לכיוון הבמה.

באותו קיץ התחיל איתי גם הכרטיסן הצעיר מקו 5, זה שיושב בכלוב ליד הדלת האחורית ומנקב לך את הכרטיסייה הכתומה. אבל שם, בהופעה הזאת, הכרתי בפעם הראשונה בחור באופן הזה, המוכר והטוב, של שיחה שמתחילה באקראי ואינה נגמרת והופכת לעולם כולו. כמו שמתאהבים. הילדה המעריצה שהייתי הפכה לנערה, במפתיע, באבחה. אולי זה תמיד כך: שנים רבות אחר כך, בהופעה אחרת, ראיתי את אחותי הצעירה הופכת גם היא מילדה לנערה בפסיעה אחת שפסעה. ב-23 ביולי 1985 הילדות שלי נגמרה, החיים בעולם פנטסטי נשארו מאחור מול אותו נער אמיתי, בשר ודם, חובש; עברתי מהבלתי מושג למושג, מהרוחני לגשמי, מההזדהות לתשוקה, ממועדון התרבות למועדון.

אני בטוחה שאילו היה בוי ג'ורג' נערה בת ארבע עשרה בהופעה של אמן שהוא מעריץ, הוא היה מתנהג בדיוק כמוני.

 

שרון קנטור – כותבת, מוזיקאית, מרצה, אמא. גדלה ברמת השרון ובתל אביב, בגרה בניו יורק ובכרכור. בינתיים.

 

אריק שגב – תסריטאי. גר בתל אביב עם חתוליו טוסטר וסטראמר.

 

אסף גברון – סופר וחבר בהרכב הפה והטלפיים.

 

ניסן שור – כותב, תסריטאי ובמאי דוקומנטרי.

 

ישי אדר – מלחין לקולנוע, חבר בהרכב בני המה ומרצה.

 

אליס ביאלסקי – נולדה במוסקבה, עלתה לישראל ב-1990. במאית קולנוע דוקומנטרי וסופרת.

 

איל שגיא ביזאוי – חוקר תרבות וקולנוע מצרי, בימים אלה מביים סרט דוקומנטרי שעוסק בסרט הערבי של יום שישי, כותב מדור "רלבנט" במוסף "גלריה" של "הארץ", ודי.ג'יי של מוזיקה ערבית.

 

דנה קסלר – כותבת, מרצה ומוזיקאית. חברה בהרכבים מורה חיילת/מורה מחליפה.

 

פיל וגליה קולקטיב – אמנים, אוצרים, חוקרים ומרצים הפועלים בשיתוף פעולה בלונדון. מנהלים את הגלריה זירו, קליין וקומה, וחברים בלהקת WE.

 

יובל לוי – איש עסקים, עיתונאי רוק בעברו.

 

רועי חסן – משורר, עיתונאי ופעיל חברתי.

 

יפתח אלוני – סופר ומשורר. הקים את הוצאת אפיק ואת פרויקט "מעבורת" (The Short Story Project).

 

עמיחי שלו – סופר, עורך, מרצה ומבקר. לשעבר גיטריסט בלהקות אוברדרייב, Metal Detonator והג'וניס.

 

ניב הדס – די.ג'יי, עורך, כותב על מוזיקה ומנסה לא להיות תלוי באף אחד מהם מבחינה כלכלית.

 

משה קוטנר – מוזיקאי אלקטרוני, עיתונאי מוזיקה ודי.ג'יי שתקלט מאז סוף הניינטיז בכל חלל נטוש וקרחת יער מתל אביב, לונדון, ורשה וברלין ועד גואה ומדבריות ירדן.

 

איתמר הנדלמן סמית – סופר, עיתונאי, עורך ומתרגם. חי בפריז.

 

X