הלב של השטן | לרכישה באינדיבוק
הלב של השטן

הלב של השטן

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

פרנצ'סקה ד'אורו היתה צעירה כאשר מרקוס נאווארה נשא אותה לאישה, ואז ברח.

מרקוס אולי העניק לפרנצ'סקה תכשיט לענוד על האצבע – אבל גנב אחר:

את "הלב של השטן" – יהלום צהוב מיוחד, שמרקוס האמין ששייך למשפחתו.

כעבור שנים פרנצ'סקה, שחדלה להיות תמימה, נחושה בדעתה להחזיר לרשותה את התכשיט היקר!

אך היא שכחה ששמו של האוצר מיטיב לתאר את מרקוס – וההתעסקות עם השטן היא תמיד דבר

מסוכן…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הלב של השטן”

בקרוב…

 פרולוג

אוצר אבוד בן מאות שנים נמצא מחדש

וושינגטון די. סי. – אמש ערך מאסימוד'אורו מסיבה לבתו על סיפונה של היאכטה שלו שעגנה בנשיונל הרבור. פרנצ'סקה, בתו הצעירה של איש העסקים האיטלקי, חגגה את יום-הולדתה השמונה-עשר בפאר שעליו בני-תמותה נחותים יותר יכולים רק לחלום. במסיבה השתתפו רבים מהאליטה החברתית של וושינגטון, והשמועה אומרת ששמלתה של כלת השמחה עוצבה במיוחד עבורה על-ידי בית-האופנה ורסאצ'ה. נאמר שהמסיבה עלתה למר ד'אורו מאה אלף דולר.

הדבר המרהיב מכול היה המתנה שמר ד'אורו העניק לבתו: שרשרת יהלום של תשעים קראט, שבמרכזה היהלום הצהוב המושלם של חמישים וחמישה קראט שידוע כאלקוראזון דל דיאבלו (לבו של השטן). אבן החן הזאת, שהשתייכה פעם למלכים ולמלכות של ספרד, היתה בחזקתה של משפחת נאווארה מארגנטינה. היא אבדה בסביבות שנת 1980.


1

כעבור שמונה שנים…

"סליחה?" מרקוס נאווארה לטש עיניים בדמות קטנת-הקומה שלבשה בגדים כהים. האקדח שהיה מכוון אל לבו היה יציב ביותר.

"אמרתי זוז."

הפעם היה הקול צרוד פחות. מרקוס התרחק מהדלת של חדר המלון. ידיו היו מורמות גבוה מספיק כדי שהפורץ לא יחשוב שהוא עומד לעשות משהו מטורף.

כמו להתנפל על האקדח.

אילו יכול היה להתקרב מספיק, זה בדיוק מה שהוא היה עושה. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא מצא את עצמו בצד הלא נכון של כלי נשק, ופחד לא היה מה שהביא לצייתנותו המדומה. הוא התרגל לאלימות בשנים שחי בג'ונגלים של דרום אמריקה עם צבא גרילה. הוא ידע בוודאות שבמצבים כאלה תמיד יש סיכוי לזכות ביתרון. כל עוד ידיו משוחררות, יש לו סיכוי.

לא, פחד לא היה מה שהוא הרגיש. המילה שהוא חיפש היתה זעם. זעם בוער.

האדם שניצב מולו היה נמוך, אף שהוא ידע שאסור לו לפרש בטעות מידות גוף קטנות כחולשה. החדר היה חשוך, והוא לא הצליח להבחין בפרטים לגבי המבקר שלו. אך למרקוס היה יתרון של כמה וכמה סנטימטרים בגובה והרבה קילוגרמים במשקל.

ברגע שתיקרה לו ההזדמנות, הוא יפעל. הדבר החשוב היה להישאר חופשי ולשמור על חושים דרוכים. הוא סירב לחשוב מה הוא יעשה אם הפורץ ינסה לתפוס אותו בדרך כלשהי. זיכרונות הבזיקו במוחו: חדר חשוך, ריח חריף של זיעה וזעם, והתחושה של דמו הנוטף ממפרקי ידיו.

לא. תתמקד.

"זה בזבוז של זמנך," אמר מרקוס בנועם. "אני לא נוהג להחזיק סכומי כסף בחדר שלי."

"תשתוק."

מרקוס מצמץ. הצרידות בקולו של הפורץ נעלמה. מי שעמד מולו וכיוון אליו אקדח בקרירות כזאת היה ללא ספק אישה. הוא נרגע טיפ-טיפה.

דיוס מיו.

במי הוא פגע הפעם? מי מבין המאהבות הקודמות שלו התרגזה עד כדי כך שהרחיקה לכת עם הייאוש שלה? פיונה? קארה? ליאן?

הוא היה נדיב כלפי הפילגשים שלו, אולם תמיד היו כאלו שסירבו להשלים עם החלטתו לסיים את הקשר כשהגיע הזמן. האם זו היתה מאהבת זנוחה – ולמה הוא לא הצליח מיד לזהות אותה? הוא לא היה כה אטום עד ששכח גוף נשי או קול של אישה שהעניקו לו עונג רב.

לא, אז לא מאהבת זנוחה. אלא אם כן זיכרונו החל לבגוד בו. מרקוס קימט מצחו. זה לא נראה סביר. אמנם לאחרונה הוא היה טרוד מאוד, אבל בוודאי לא עד כדי כך שכבר לא היה מסוגל לזכור אישה שאיתה ניהל קשר אינטימי.

הוא השאיר את ידיו בשדה הראייה שלה ופסע בזהירות אל אמצע החדר כדי לחכות להוראות. היא התכווצה כשהוא חלף על פניה, ואחר הזדקפה באומץ כאילו כעסה על התנהגותה.

מספר רגעים חלפו בשתיקה מוחלטת מלבד הלחישה של מאוורר התקרה.

"תוציא את האבן," אמרה, אחרי שזנחה כל ניסיון להעמיד פנים שהיא גבר. אם כך, מסתבר שהיא הגיעה להחלטה לוותר על הולכת השולל הזאת.

בואנו. זה יקל עליו לגלות את זהותה.

"אני חושש שאני לא יודע על מה את מדברת."

היא נהמה בקוצר רוח. האקדח נצץ באור כחלחל באור הירח שחדר לחדר. הוא שם לב שהיא הוסיפה לו משתיק קול. המחשבה לא ניחמה אותו.

"אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדברת. הקוראזון דל דיאבלו. תן לי אותו אם אתה רוצה לחיות."

אה, עכשיו זה נשמע הגיוני. הוא היה צריך להתעלם מהתביעות המגוחכות של משפחת ד'אורו ולסרב להביא איתו את האבן בחזרה לאמריקה. אך האינטרסים העסקיים שלו כאן עלולים להינזק אם הוא לא ישים קץ לטענות השקריות שלהם. בתי-המשפט בארגנטינה כבר פסקו לטובתו. הוא לא היה זקוק לאישורו של בית-משפט אמריקני כדי להשאיר בחזקתו את מה שהיה שייך לו לפי חוק. את מה שהוא שילם עבורו בדם.

האם האישה הזאת נשלחה מטעם משפחת ד'אורו? האם התביעה היתה בסך הכול תכסיס כדי להחזיר את האבן לארצות-הברית כדי לאפשר להם לגנוב אותה? האב הזקן כבר מת, אבל הבנות עדיין היו בחיים. הוא הדחיק את דקירת הצער שהרגיש כשחשב על הצעירה מבנות ד'אורו. הוא לא הבין איזו סיבה יש לו להרגיש צער, כשהיא עשתה לו מניפולציות כמו כל בני משפחתה.

חלק אחד בו התעקש שהיא היתה חפה מפשע – וחלק אחר בו ידע לאילו תהומות מסוגלת נפש האדם להגיע. חפות היתה לעתים קרובות העמדת פנים שהסתירה בגידה.

"אם תירי בי, קרידה, בחיים לא תשיגי את האבן."

"אולי אני אשיג משהו הרבה יותר טוב," סיננה האישה בקול נמוך.

כל חושיו של מרקוס היו דרוכים. משהו בקול הזה…

משהו שהוא שכח…

"אני אקח עכשיו את האבן," המשיכה. "היא בכספת. תפתח אותה."

זעם החל להשתחרר בו. מי היתה האישה הקטנטונת הזאת ואיך היא העזה לנסות לגזול ממנו את זכותו מלידה? היא לא היתה הראשונה שניסתה, אבל היא לא תצליח.

זמן קצר אחרי שהאבן נגנבה, כשהוא היה בסך הכול ילד, החונטה הצבאית כלאה את הוריו. הם לא שבו לעולם. כמו אלפים רבים אחרים, הם היו בין הנעלמים, אותן נשמות שנלקחו בידי המפלגה השלטת ונהרגו לפני שהדמוקרטיה חזרה לשרור בשנים המאוחרות יותר.

הוא האשים את דודו הרבה יותר משהאשים את היהלום. לולי השאפתנות והחמדנות של פדריקו נאווארה, החיים היו נראים שונים לחלוטין. אך הקוראזון דל דיאבלו היה כל מה שנותר לו ממשפחתו, והוא לעולם לא יאפשר לאיש לקחת אותו ממנו שוב.

"מסתבר שלא חשבת על העניין עד הסוף, קטנטונת."

היא פסעה קדימה, האקדח יציב בלפיתתה. ואז, כאילו נמלכה בדעתה, היא עצרה ונענעה בראשה בתנועה כה קלה עד שהוא תהה אם דמיין אותה. "תשתוק ותפתח את הכספת. עכשיו."

הוא עמד נוקשה רק לרגע. "בסדר גמור."

אם יהיה לו מזל, היא תתקרב אליו יותר מדי.

מרקוס פסע אל הקיר שבו היתה קבועה הכספת. הוא הסיט את לוח העץ הצדה וסובב את החוגה ברוגז. ימינה, שמאלה, ימינה. המנעול נקש והדלת נפתחה.

"פרנקי," סינן קול. "תזדרזי."

מרקוס קפא כשהתאמץ לאתר את מקור הקול. הוא נשמע צפצפני ונטול גוף.

"פרנקי," חזר ואמר הקול, הפעם בקול רם יותר.

"תשתוק," אמרה הנערה. "אני עובדת על זה."

אה, מכשיר קשר. היא השתמשה במכשיר קשר כדי לתקשר עם מישהו מחוץ לחדר הזה. משונה – ובחירה לא מתאימה לגנבת מיומנת. זו עוד חתיכה בפאזל שהוא צריך למקם.

"תתרחק מהכספת," הורתה. האקדח נצץ כשהיא השתמשה בו כדי לסמן לו לפנות את הדרך. "ותשאיר את הידיים שלך במקום גלוי."

מרקוס נסוג בזהירות כשידיו בגובה הכתפיים. הנערה חיכתה עד שהוא כמעט הגיע לקיר הנגדי לפני שזזה. פנס התעורר לחיים. היא סרקה את פנים הכספת ואחר הסתובבה לעברו.

"זה לא כאן," אמרה באי-אמון. "איפה זה?"

הוא כמעט ריחם עליה. כמעט, אבל לא ממש. "יש המון אבנים אחרות. קחי אותן במקום זה."

קולה רעד. "הקוראזון דל דיאבלו. איפה הוא?"

"הוא לא כאן," חזר ואמר.

"זה לא אפשרי. הבטיחו לי–" האקדח כוון אליו שוב, קולה רווי נחישות. "איפה החבאת אותו?"

"תשכחי מזה, פרנקי," אמר חלקלקות והדגיש את השם שבו הקול קרא לה. הבטיחו לה? מי? "את נכשלת. עכשיו תיקחי את מה שיש שם ותעזבי."

"אתה לא זה ששולט במצב כאן, נאווארה. אתה לא תגיד לי מה לעשות. לעולם לא שוב," הוסיפה בשקט כה רב עד שהוא לא היה משוכנע ששמע אותה היטב. לעולם לא שוב?

"מי את?" דרש לדעת. כעס מלובן תסס בו כמו להבה בוערת.

לפני שהיא יכלה לענות – או סביר יותר להניח, להגיד לו לשתוק – הוא שלח יד ונגע במתג האור.

"ממזר," צעקה הנערה ומצמצה בשל האור שהציף את החדר. עם זאת, האקדח היה עדיין מכוון אליו ביציבות.

לא היה לו אכפת. הנערה, פרנקי הזאת, היתה מהממת – והוא מעולם לא ראה אותה בחייו. שיער מפוספס משמש היה אסוף לקשר מתוח על עורפה. עובי הקשר רמז שהשיער היה ארוך כשהיה פזור. עורה היה חיוור עם רמז לזהבהבות. עיניה רשפו אליו לוהטות וכהות. היא היתה לבושה בסרבל פועלים שחור, אבל הבגד היה קטן עליה במידה אחת מפני שהוא נצמד אל חיטוביה הנדיבים כמו כפפה.

היא נראתה זועמת, נחושה – אבל פתאום היא נשכה את שפתה התחתונה הבשרנית, והוא זיהה זאת כסדק בשריון שלה. זרם של תשוקה עבר בו למראה הפגנת הפגיעות היחידה הזאת.

דיוס, זה לא היה הזמן להימשך לאישה. במיוחד לא לאישה שכיוונה אקדח אל לבו. מרקוס כבש את היצר המיני הסורר שלו וניסה לצרוב במוחו את דמותה. למקרה שהיא תצליח לברוח, למקרה שהיא לא תירה בו תוך כדי כך, הוא יצטרך לזכור איך היא נראית.

כי – גם אם היא אישה, גם אם היא פגיעה – הוא התכוון לרדוף אותה. הוא ימצא אותה, והוא יגרום לה לשלם על המחשבה שהיא יכולה לגנוב ממנו את זכותו מלידה.

"מי את, פרנקי, ולמה את רוצה את השרשרת שלי?"

עיניה התרחבו לרגע לפני ששבו והתכווצו. האקדח רעד באחיזתה. מוזר, כשלפני רגעים בלבד היא היתה כה מאופקת.

"אתה באמת לא יודע, נכון?" צחוקה היה חנוק. "אלוהים, בטח שאתה לא יודע. כי אתה אנוכי, מרקוס נאווארה. אנוכי ואכזרי."

פיסת מידע קטנטנה זמזמה במוחו כמו יתוש מעצבן. הוא התעלם ממנה בחוסר סבלנות. לא היה לו זמן לתהות במה מדובר. הוא פשוט היה צריך לזכור את האישה הזאת – ואולי לפרוק אותה מנשקה ולתפוס אותה – לפני שהיא תצליח לברוח. "הקוראזון דל דיאבלו הוא שלי. את לא תגנבי אותו ממני הלילה, אז או שתיקחי את מה שיש בכספת ותעזבי, או שתירי בי ותגמרי עם הסיפור."

"הייתי רוצה," אמרה בקול נוטף איום וזעם. "תאמין לי שהייתי רוצה. אבל אני רוצה את האבן הזאת, נאווארה. כך או כך, אתה תיתן לי אותה."

 

פרנצ'סקה בלעה את הקיא שעלה בגרונה. כשהוא הדליק את האור, היא חשבה שהיא עומדת למות. אם הוא היה מביט בה בחמלה או מנענע בראשו בצער, היא היתה מתמוטטת כמו מגדל של קלפים. כוח הרצון והנחישות שלה היו מתפוגגים כמו ערפל בוקר והיו משאירים אותה פגיעה וחשופה.

אך לא היה שום זיק של זיהוי בעיניו, שום התאבנות בגופו, שום דבר שירמוז שיש לו שמץ של מושג מי היא.

וזה פגע בה. פגע בה מאוד שהוא לא זיהה אותה. אחרי-ככלות-הכול, היא היתה זו שנתנה לו את הקוראזון דל דיאבלו מלכתחילה. כמו טיפשה מוכת-אהבה, היא העניקה לו את התכשיט כפי שהעניקה לו את לבה.

מה שקרה לאחר מכן היה בלתי נמנע מבחינת כולם מלבד האנשים העיוורים ביותר. הוא לקח את התכשיט וזנח את אהבתה. זנח אותה. היא למדה את האמת באיחור. הוא לקח ממנה במרמה את היהלום בדיוק כפי שרימה אותה להאמין שאכפת לו ממנה.

לבו של השטן היה שם הולם. היא נתנה אותו לשטן, והיא שילמה על זה בכאב לב.

וכעת הוא עמד לפניה כה יהיר ונאה בטוקסידו המחויט שלו והביט בה בהתנשאות כאילו היתה חרק. לבה הבוגדני פעם בכאב.

הוא עדיין היה משגע. גבוה, רחב-כתפיים וחתיך כמו כוכב קולנוע. היתה לו צלקת כסופה שירדה בזיגזג מזווית אחת של פיו, תזכורת מתאונה רחוקה, תיארה לעצמה. לא רק שהצלקת לא פגמה ביופיו הגברי הכהה, אלא היא גרמה לו להיראות קשוח יותר. הוא התברך ביופי הלטיני שגרם לנשים להטיל את עצמן לרגליו.

בדיוק כפי שהיא עשתה. פסיכית.

חייה נהרסו כתוצאה מכך שהיא הלכה שבי אחר השקרים החלקלקים והגוף החושני של מרקוס נאווארה. מכך שהיא חשבה שיש לה עתיד איתו, אם רק תיתן לו את מה שהוא רצה. היא היתה טיפשה. איך גבר כמוהו יכול היה להתעניין בנערה שמנמנה, ביישנית ומכוערת כמוה?

הוא לא יכול היה. אחותה ניסתה להזהיר אותה, אך היא סירבה להקשיב. היא האמינה שליוויה מקנאת. ליוויה, היפה מביניהן. זו שהיתה אמורה לזכות בתשומת לבו של מרקוס. אך פרנצ'סקה לא רצתה להכיר באמת, והיא הרסה את משפחתה עם הצורך שלה להיות נאהבת.

הוא השלה את כל משפחתה, הזכירה לעצמה. הקסים את כולם.

זה לא משנה. זו היתה אשמתה שלה שנאווארה הרס את חברת ד'אורושיפינג. אשמתה שאביה התאבד, שאמה נאחזה בשרידי העושר שלה בבית ישן פרוץ לרוחות בצפון מדינת ניו-יורק, ושאחותה כמעט לא דיברה איתה.

הבחירות שלה היו גרועות, בחירות שעלו לה בסופו-של-דבר בהרבה יותר מגאווה פגועה.

היא לא היתה מוכנה להמשיך להניח לחיים להביס אותה ולקחת ממנה את האנשים שהיא אהבה. לפיתתה במתכת החמה התהדקה.

ז'אק לא ימות. לא אם הדבר תלוי בה. האיש הזקן לקח אותה לביתו כשהיא ברחה אחרי מות אביה. הוא נתן לה עבודה ולימד אותה את כל מה שהוא ידע על תעשיית התכשיטים. כמו כן, הוא תמך בה ברגעים האפלים ביותר של חייה, כשהיא רצתה למות, יחד עם הילד שלא זכתה לאחוז בזרועותיה. אחרי בגידתו של מרקוס, לקח לה שנים לאפשר לגבר להיכנס לחייה. רוברט לא ריגש אותה כמו מרקוס, אבל היא אמרה לעצמה שרק ערגת הנעורים שלה גורמת למרקוס להיראות גדול מהחיים בדמיון שלה.

התעברותה היתה פנצ'ר, אבל היא רצתה את התינוק שלה ברגע שנודע לה על ההריון. רוברט לא רצה, אף שנשאר לצדה מספר חודשים ואפילו התארס איתה כאילו הוא מוכן להיות בעל ואב. עד שההריון החל להיראות. זה היה השלב שבו הוא עזב.

כשהיא איבדה את הילד בצורה כה אכזרית, ז'אק היה היחיד שדאג לה, היחיד שתמך בה.

היא אהבה את ז'אק, והיא היתה חייבת לו בגדול.

"השרשרת, מרקוס," אמרה בתקיפות וחזרה לכוון את האקדח אל לבו. "אני אקח אותה עכשיו."

"היא לא כאן, קרידה. את מבזבזת את זמנך."

פרנצ'סקה הנמיכה את האקדח לעבר מפשעתו. "להרוג אותך יהיה טוב מדי. אולי אני פשוט אשלול מהעולם הנשי את היכולת שלך לעשות שוב אהבה. אני רוצה שתדע שאני צלפית די טובה."

היא למדה זאת מתוך כורח. ואף שהיא מעולם לא רצתה לפגוע בבן-אדם אחר, לא היתה לה בעיה לגרום לגבר הזה לחשוב שהיא תעשה זאת, אם פירוש הדבר יהיה שתוכל להציל את ז'אק.

קולו הפך לנהמה. נהמה כעוסה ורווית שנאה. "את לא תצאי מזה בשלום. אני לא יודע מי את, פרנקי, אבל אני אמצא אותך. אני אמצא אותך ואגרום לך להצטער שפגשת אותי בכלל."

לבה פרפר בחזה. היא התעלמה מכך. "אני כבר מצטערת על זה. עכשיו תיתן לי את האבן לפני שתאבד את היכולת להוליד אי פעם ילדים."

מרירות התפתלה בתוכה כשאמרה את המילים הללו. כמה אירוני לאיים על מישהו במשהו שהיא לעולם לא היתה מייחלת לנפש  חיה.  אבל  היא  היתה  מוכרחה  להיות  קשוחה,  קרה, אכזרית – בדיוק כמוהו.

הוא הביט בה בזעם חסר ישע, לסתו נחשקת, עיניו השחורות היפהפיות מטיחות בה פגיונות. הוא הרים יד אחת באיטיות רבה ושחרר את עניבת הפרפר שלו מהקשר שלה. אחר-כך שחרר את העניבה והניח לה ליפול.

פרנצ'סקה הכריחה את עצמה לנשום כרגיל כשהוא פתח את כפתור הצוואר שלו וחולצתו נפתחה וחשפה את השקע שבבסיס צווארו.

"מה אתה עושה? זה לא הזמן לנסות לפתות אותי, נאווארה," אמרה בקול קפוא.

אצבעותיו צללו לתוך חולצתו הצחה כשלג והוציאו שרשרת כסף. הוא משך את השרשרת למעלה, החליק אותה מעבר לראשו וזרק אותה לעברה. פרנצ'סקה תפסה אותה בקלות, אף שלבה הלם. היא לא ידעה איך הצליחה לתפוס את השרשרת, שכן כמעט לא ראתה אותו זורק אותה.

השרשרת היתה חמימה מעורו, אולם היא צרבה את עורה כאילו בערה. היא לפתה אותה בחוזקה, ורק אז קלטה שבקצה השרשרת תלוי מפתח. היא הרגישה אותו לעומת כף ידה.

"מה אני אמורה לעשות עם זה?"

"מתחת למיטה יש כספת. השרשרת נמצאת בפנים."

קל מדי. הוא זומם משהו.

לא, פשוט הביצים שלו חשובות לו יותר מהשרשרת. טיפוסי. ועל זה בדיוק היא בנתה כשהשמיעה את האיום.

פרנצ'סקה נופפה באקדח. "תביא לי אותה."

מרקוס משך בכתפיו והחל לפסוע אל חדר השינה כאילו אין לו שום דאגות. היא הלכה אחריו במרחק מה כדי להישאר מחוץ לטווח הגעתו במקרה שהוא יסתובב פתאום. היא האמינה שהוא מסוגל לכל דבר. היא לא הכירה אותו טוב כלל, עדיין לא הכירה אותו, אבל היא ידעה שהוא מסוכן.

שטן שעטוף בחבילה יפהפייה.

זה מה שמשך אותה אליו מלכתחילה, הסכנה של כל הגבריות החדה, החושנית, המהורהרת הזאת שהסתירה סודות אפלים שאותם אפילו לא החלה להעלות בדעתה בחייה המוגנים. וגם החיוכים שלו שנראו כמיועדים רק לה.

בקרוב…

X