הלא בלתי אפשרי | לרכישה באינדיבוק
הלא בלתי אפשרי

הלא בלתי אפשרי

שנת הוצאה: 04/2015
מס' עמודים: 311
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 52.20

חמישה יומנים שכותבת אישה אחת על פני עשרים שנה מתמזגים לרומן יפהפה ויוצא דופן. כל אחד מהם כתוב בסגנון משלו, ומספר על אישה שאמנם פגשנו בחלק הקודם, ומצד שני היא כבר מישהי אחרת.
ביומן הראשון הגיבורה בת עשרים ושתיים, לכודה באהבה בלתי אפשרית לגבר מבוגר ונשוי. את היומן השני היא מתחילה לכתוב כדי להיחלץ מהאהבה ההרסנית הזאת,
והוא אכן מוביל אותה למחוזות חדשים ורחוקים.
כשהיא בוראת את היומן החמישי, כבר יש לה משפחה, קריירה ומקום בעולם, ודווקא משום כך היא
מחליטה לחזור אל הדברים שהשאירה סגורים במגירה ואל קולות השתיקה עד כה.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הלא בלתי אפשרי”

בקרוב..

"היומן הישן"

17/8/2006

הוא ביטל, כמובן. ידעתי שיבטל הפעם. משהו בי כבר ניתח עד תום את הקצב הפנימי של הריקוד שלו, שברובד חיצוני יותר הוא כל כך בלתי מובן לי: אני כמעט תמיד יודעת מראש אם הוא יבטל או לא. ואף על פי כן, כמעט מתוך נימוס, אני מתמסרת עד תום גם להתרגשות וגם לחרדה, כך שהפעמים שבהן הוא מבטל מלאות ייסורים כנים, והפעמים שבהן אנחנו נפגשים הן תמיד בלתי צפויות.

כמו שלפעמים את מתעוררת פתאום ויודעת שהשעה שבע, למרות שהצלצול עוד לא נשמע, ואחרי רגע שאת שוכבת דומם ומשתאה על עצמך את לוקחת את השעון מהכוננית ורואה 6:59, ומול מבטך הדקה מתחלפת והוא מתחיל לצלצל: ישבתי והסתכלתי על המסך, ורק אז המספר שלו הבהב עליו, ורגע בעקבותיו הרעש. נשמתי עמוק פעם אחת ואז עניתי ואמרתי, "נסיך." "נסיכה, יש לי חדשות רעות." "כן." "מאוד רציתי, אבל איכשהו צצו יותר מדי דברים…" – או תירוץ אידיוטי אחר. לא ככה בדיוק הוא אומר את זה, אני אף פעם לא מצליחה לזכור באמת את פני השטח שלו, הדיבור, הבעות הפנים, השתלשלות העניינים הישירה, תמיד מגיעה אל היומן דמות קצת קריקטורית יותר, או בפעמים אחרות, קצת יותר מיתית. "הכול בסדר, נסיך, הכול ממש בסדר, לא קרה שום דבר." אחר כך ירד הערב. לא רוצה לכתוב על זה. העונש הגדול ביותר, אולי היחיד: שעות שאת חיה והיית מבכרת לא לחיות אותן, שעות מתות ושקופות נפרשות סביבך כמִדְבָּר. ידעתי שהן יעברו רק כי הן עברו כבר כל כך הרבה פעמים לפני כן. זה העונש של התשוקה אל הבלתי אפשרי: לחיות את היעדרו. התקשרתי אל אחותי הקטנה. "מרים, הוא הבריז לי." "מה חדש?" "אני לא יודעת מה לעשות." "לכי לתפוס זיון." "איך זה יעזור? אם אין לחם, מה הטעם לאכול פלסטיק?" וכו'. אחר כך בכל זאת יצאתי לסיבוב בשכונה. מתחת לפנסים הצהובים נעצתי מבטים כמו נערה בת שלוש-עשרה בכל גבר נאה שעבר על פני, שיחקתי במי-יסיט-עיניים-ראשון וניצחתי פעם אחר פעם, רק פעם אחת מישהו החזיר לי מבט יציב עד שחלפנו זה על פני זה, הד של הד של הד של ההתרגשות שבלהחזיק את מבטו של הנסיך, כאילו היו העיניים הזרות שני מחושים רחוקים של דמותו המצויה, כמו אלוהים, בכול.

ואז למחרת בעבודה, בחמש אחרי הצהריים, פתאום צלצול, "אני בעיר, נכנס לפגישה, יש לי קצת זמן אחריה." הפעם הופתעתי באמת – אולי חשתי במעומעם את הקפיץ המתוח בקצה השיחה הקודמת, אבל לא עלה על דעתי שהוא ישתחרר כל כך מהר, הרי יותר מכול מתאפיין הקשר שלנו באיטיות הנוראה של התנועה מהאין ליש ובמהירות הבזק של התנועה מהיש לאין, אני לא חושבת שהיפוך כזה קרה אי-פעם בעבר. "אני אבוא." קבענו בית קפה וניתקנו. ניגשתי אל הראש-צוות לומר שאני חייבת ללכת. הוא כעס, כמובן. "אי-אפשר ככה, מעכשיו לעכשיו." "סשה, דחילק, זו הזדמנות חד-פעמית בשבילי, אני אסיים הכול מחר." "מה זה הזדמנות חד-פעמית, שום דבר הוא לא חד-פעמי." "מה עם המהפכה?" רצה אצלנו בדיחה שהוא קומוניסט. סשה חצי התרגז, חצי צחק: "במיוחד המהפכה." "אני באמת חייבת ללכת." "מחר עד אחת-עשרה את צריכה לסיים את הכול." כבר לא היה אכפת לי מה אני מבטיחה. האושר הפראי של הנסיעה באוטובוס, אני חיה עכשיו, עכשיו, בזמן המתוק הזה, שכל ששת השבועות מאז הפגישה הקודמת ייחלתי לו. וגם קצת פחד מסחרר, מה אם אאחר, מה אם הוא שוב יחמוק איכשהו מבין ידי.

אבל לא, הוא חיכה לי בבית הקפה, קם אלי, שמֵח כולו, שמֵחה כולי, שנינו לגמרי כאן ועכשיו, הם תמיד קצרים מדי הרגעים האלו, המבט הראשון, החיבוק הראשון, אי-אפשר ללכוד בתודעה את פלא עובדת האינמגע נמסה לתוך עובדת המגע וכבר המגע נמס, הקסם של הרגע נמס לתוך הממשות הרגילה ואנחנו מתיישבים אל השולחן, מזמינים קפה. עכשיו מתפשטת שלווה שבלב הצימאון. אנחנו משיטים מילים ועיניים זה אל זה על פני השולחן.

 

18/8/2006

הפסקתי את הכתיבה בשביל לאכול משהו ואיכשהו יצא שלא המשכתי עד שהלכתי לישון, לא היה לי כוח. מוזר כמה משעמם לכתוב על פגישה שהיא היפוכו הגמור של השיעמום, בעוד שאת החידלון אפשר לתאר בפיתולים אינסופיים… איך המילים ממיתות את החי ונושפות בעפר המת רוח. על כל פנים שוב ערב ואני כותבת שוב, מתעקשת, למרות השיעמום הנורא יש בזה גם עונג, לשהות ליד האוד אם לא ליד האש. ואולי משהו מהפנינה הסגורה של מה באמת יש בינינו, ביני ובין הנסיך, יתפקע פעם בתוך ידי, אולי בטעות נִסִּית אלכוד משהו נכון, משפט אחד שנאמר באמת בדיוק כך, וכל הרשת תיפרם בבת אחת, ואני אבין הכול, אדע הכול, ואהיה חופשייה.

ישבנו בבית קפה ודיברנו, כלומר, הוא דיבר, סיפר לי על הבעיות הרגילות עם אשתו, על שיחה שהייתה לו עם אהובתו האפלטונית הנצחית באנגליה, על איזה פרויקט קריאייטיב שהוא תקוע בו, על הילדים, צולל לתוך הדיבור בקלות, בגילוי לב תמים ומלא. אולי מה ששואב אותי אליו יותר מכול זה עד כמה הכול פשוט לו, בקשר שלנו ובכלל, הוא נוהג באותה טבעיות בכל מקום שבו הוא נמצא. רק לאנשים אנוכיים לגמרי יש את התום הזה – אבל לא, אלו שטויות, ההבדל הוא פשוט שאני מאוהבת בו והוא לא מאוהב בי. אפילו זה לא מדויק. אני מעוגנת אליו והוא חופשי, צף. קולה של מרים: "הוא נשמע כמו אחד האנשים הכי זחוחים בעולם…" לא, הוא פשוט לוקח את מה שבא, בלי להסתבך ובלי להעמיד פנים מזועזעות – בלי לטרוח מתוך נימוס כוזב, כמוני, להעמיד פנים שהדבר אחר ממה שהנו – מקבל באותה טבעיות את כל הפנים המנוגדים של הדבר: גם את המסירות העיוורת שלי וגם את היכולת שלי להראות לו דברים שהוא לא מסוגל לראות בעצמו, לשקוע בתוך הסיפורים שלו וללבוש עלי את הדמויות בסיפורים שלו (אלף האצבעות שלי לתוך מאתיים הכפפות שלהן) ואז לייעץ לו מבפנים. הוא הקשיב ברצינות, בריכוז, לרגע כמעט ילד פעור עיניים, וכשאמרתי משהו חכם למחצה על דפוס הריבים שלו עם אשתו, ומה הוא יכול בקלות לעשות אחרת כדי להקל על שניהם, הוא תפס פתאום את שתי ידי (אבל הרי לא כתבתי אף מילה על מחול האצבעות על השולחן, לא כתבתי כלום על כלום) בשתי ידיו, אחר כך הרפה מאחת, עטף והידק את השנייה, לפַתּי באצבעותי את שלו, שתקנו, הלבבות עלו על גדותיהם והתערבבו. הנסיך הרפה. "אני כל כך שמח שנפגשנו בסוף." הציץ בשעון: "אבל אני חייב ללכת." איכשהו היינו בחוץ והחושך הפתיע אותי, והחדות הפתאומית של האוויר. אמרתי בדחיפות, "אל תלך עדיין," חשה את המשקל נוטה על המאזניים וכמעט נופל לצד הלא נכון, והוספתי מהר, "ואל תיכנס אתי למשחק של הניגוד, כאילו אני רוצה שתישאר ואתה רוצה ללכת, תסתכל על זה רגע, אנחנו שנינו ביחד עכשיו, אנחנו באמצע משהו," או משהו בסגנון הזה, פחות רהוט, אפשר להניח, ובכל זאת הצלחתי, שמתי מספיק משקל, הכף נטתה חזרה והוא התרפה לצדי, צלצל לאשתו, אמר שיגיע בלילה. הקשבתי בשמחה לחילופי המכות היבשות. זה לא שלא הייתי כנה לפני כן ברצון שלי לעזור להם, כן הייתי, אני מחבבת אותה ומרחמת עליה, בחיים בחיים לא הייתי רוצה להיות אשתו. זה נראה לי כמעט הגורל הנורא בעולם, כמעט יותר גרוע מאשר לא לראות אותו יותר אף פעם. וגם באפלטונית אנה אני לא מקנאת, למעשה עוד פחות מקנאת מאשר באשתו. להיות המושא של הפנטזיה הלא-יודעת-פשרות שלו ולחיות עבורו על דלק היותך לא מושגת נראה לי בלתי נסבל. לא שבעצמי אני מקנאת. אז במי כן? האם הוא מוליד סביבו רק אפשרויות שונות של אי-אושר? אולי אני מקנאת בבחורות שיש לו אִתן סטוץ ללילה, שעוברות דרך האש הנוראה הזאת בלי לדעת על כוחה לשרוף ויוצאות מהצד השני תמימות ושלמות כפי שהיו. על כל פנים, שמחתי לשמוע אותו רב בשבילי עם אשתו, אפילו שברור שזה לא בשבילי בדיוק, זה משחק שבינם לבינם. ואחר כך היינו מהלכים ברחובות… רק אתו אני עוד מסוגלת להסתובב בעיר הזאת בלי לשים לב לאן הגעתי… נלחצים זה אל זה ומדברים על עולמות אחרים, על הפנטזיות של הילדים שהיינו, אמנם לא באותן שנים, אבל כמעט באותו אופן. רק בשנים שאחר כך התפצל הגזע האחד לשני האנשים הכל כך שונים שאנחנו עכשיו.

כל הזמן הזה ידעתי שאני יכולה מתי שארצה, ומתישהו הנחתי לאפשרות להתממש דרכי, שלחתי את היד ואחזתי בכתפו, סובבתי אותו אלי ונישקתי אותו. אני אוהבת אותו עד מוות על היכולת שלו להיענות לפעמים בכל מאודו לקריאות מן העולם, שצִדה השני הוא היכולת לחמוק בשלמות בפעמים אחרות: עמדנו ברחוב נלחצים במלוא הגוף, במלוא הפה, בצימאון של זוג מאוהב, מאושר, על סף של חיים ביחד. ושוב הרפינו והמשכנו ללכת. היה זמן שישבנו בתוך פאב… עיניו המבריקות באפלולית. "בואי נשתכר. אני מרגיש צעיר כשאני אתך." מה שתרצה, כל צורת שכרות שבעולם. שתינו אבל זה נשטף מעלינו, כאילו מערכת העיכול חיצונית כמו העור. אמרתי, "אני כל כך אוהבת אותך, אני יכולה לדבר על זה רגע?" הוא הרים ונישק את ידי. "אני כל כך כל כך אוהבת אותך שכל מה שאני רוצה הוא לאהוב אותך יותר, אני אפילו לא רוצה שתהיה שלי, אני רק רוצה שתרשה לי לרצות אותך כמו עכשיו." מה הוא אמר, אני לא זוכרת, משהו על זה שהוא מקנא ביכולת שלי לאהוב ככה, אבל עם טוויסט, או שאולי זה בעצמו היה הטוויסט. הוא נישק ונישק את כתפי, והצמדתי עפעפיים מלוהטים אל גב ידו הקרה, והוא הצמיד את גב ידי אל לחיו כדי שארגיש שהיא בוערת. "לפעמים אני נגעל מהאדם שאני," אני זוכרת שהוא אמר מתישהו, לא את זה בדיוק, משהו דומה. אמרתי, "גם אני לפעמים." "ממני?" "כן." "אני יודע שיום אחד את תשנאי אותי. אבל אני אוהַב אותך לעולם." ברגע ההוא דימיתי שאני יודעת בדיוק על מה הוא מדבר. אמרתי, "כן. זה לא נורא, ששנינו יודעים את זה? ששנינו יודעים במוחלט את הכול, כל הזמן?" "לא, זה נפלא, זה יחיד במינו, אין לי את זה עם אף אחת אחרת. אנחנו נשמות אחיות מתחת לכל האבק." איך אתה יכול לשקר לגמרי ובה בעת, באותה תנועה עצמה, לומר את האמת לגמרי? חשבתי, וחשבתי עוד, כמה מוזר זה, עד כמה יותר חזקה ממנו אני מרגישה בכל פעם שאנחנו ביחד, ורק כשהוא איננו אני הופכת לעבד חסר אונים, נרמס. באותו רגע בדיוק הוא אמר, "כל פעם שאנחנו נפגשים אני נדהם מחדש כמה את יותר חזקה ממני."

היינו ברחוב, בדרך לדירה שלי. הוא נעצר פתאום. ידעתי מיד מה פירוש הדבר ונפלתי לפניו על ברכי – עיניהם הנדהמות של יושבי אוטובוס חולף – העונג המתוק להביע בדיוק את מה שאת מרגישה מול העולם המגַנֶה. הצמדתי את ראשי אל ירכו ואמרתי, "לא, בבקשה." בלי פליאה, הוא הרים אותי בחזרה ואמר, "אני חייב ללכת, שמעת, הבטחתי לה שאחזור הלילה." "אז למה לא הלכנו לפני שלוש שעות לבית מלון…" "לא חשבנו על זה. היה לנו טוב ביחד איך שהיינו." מה שהיה אמת. אבל נאחזתי בחילה תחת לחצהּ הפתאומי של אימת בזבוז ההזדמנות, הייתי יכולה לשכב אתו ולא שכבתי אתו, הייתי יכולה להפוך להיות התשוקה הטהורה והעונג הטהור ונשארתי אני. עצמתי עיניים ונשענתי על עמוד של תחנת אוטובוס. הוא ליטף את ידי עד שחזרתי. זה לא לקח הרבה זמן. מצחיק איך גם כשנדמה לך שהרחקת מאוד, שהכול שרוף מאחורייך, תוך רגע הגאווה שוב נולדת מן האפר. "בסדר, נסיך. לילה טוב." "לילה טוב, אהובה." התחבקנו ארוכות. ניתקתי ראשונה ועליתי לאט ברחוב שלי לעבר הבית, יודעת בלי להסתובב שהוא עוד עומד שם ומביט אחרי עד שפניתי לתוך החצר. אחר כך אפֵלת החדר, אפלת השחר, אפלת הדרך לעבודה, אפלת הלהספיק לסיים את הכול עד אחת-עשרה.

 

21/8/2006

העיניים של מרים נוצצות וקולה רם מדי. היא רק בת תשע-עשרה אבל כאילו תשע-עשרה מאות שנים, ובאותו זמן כאילו אפילו פחות מתשע-עשרה, עם הקולה זירו שלה, אלכוהול אסור לה בגלל התרופות האנטי-פסיכוטיות, יושבת על קצה כיסא הבר המוטה קדימה על רגל אחת כמו שאמא לא מרשה לה בבית, ובזמן שאני ממלמלת את התפקיד הקבוע שלי, לא ממש משנה לי מה אני אגיד, הסיבה היחידה לדבר עליו היא שזו עוד דרך להיות, אם לא אתו, כי אז עם הצללים שלו – באותו זמן היא לגמרי בתוך התפקיד הלא פחות קבוע שלה, נרגשת, כמעט צועקת: "אבל מתי כבר תביני שכל התשוקה הפטאלית בשקל הזאת היא פיקטיבית לגמרי." "כמו כל תשוקה בעולם." "נו?" "אני מבינה את זה, תינוקת, אבל זה לא עוזר. כל הכוח של הסיפור הזה מבוסס על זה שהכול ידוע, אין שום סוד, ובכל זאת זה פועל ואין דרך החוצה – איך אני אסביר לך – דווקא בגלל שזה היה יכול באותה הקלות לא לקרות, דווקא לכן זה כל כך ממשי." "כן כן, שמעתי כבר את כל זה איזה פעם. או אלף פעם. מה שבאמת מדהים בכל הסיפור זו היכולת הפנומנאלית שלך לזיין לעצמך את השכל… אולי אני פשוט צריכה להפסיק להסכים לנהל אתך את השיחות האלו." "אנחנו לא חייבות, אני מבינה אם זה משעמם אותך." "אבל תנסי לא להיות מטומטמת לרגע, לא כי זה משעמם אותי אלא בשבילך. הרי ברור שאת בונה את זה במילים כל פעם מחדש, בזה שאת אומרת את זה שוב ושוב את גורמת לזה להישאר יציב ולא מאפשרת לשום דבר אחר לקרות בחיים שלך, את כאילו מהפנטת את עצמך לתוך זה, את באמת לא רואה?" "כן, אני רואה, וכבר דיברנו על זה, אבל את יודעת, גם אם אני ואת לא נדבר עליו, גם אם אני לא אדבר עליו עם אף אחד, אני הרי מדברת אתו, וגם כשאני לא מדברת אתו אני מדברת אתו, אני חושבת עליו, אני כותבת עליו ביומן, הוא אתי כל היום, זה לא משהו שאני יכולה להפסיק, המחשבה שלי הולכת אליו באופן טבעי בכל רגע פנוי." "אולי תנסי להפסיק לכתוב את היומן הזה. נראה לי ששם זה הכי גרוע. שם המזבח שעליו את מקריבה את עצמך ושם החֵמר שממנו את בונה את האליל." "את טוענת שאם אני לא אכתוב שאני מאוהבת אני לא אהיה מאוהבת?" "אמרתי לך, אם תפסיקי לנסח את זה כל הזמן, תהיה לזה הזדמנות לרדת באופן טבעי." "ניסיתי כבר להפסיק לכתוב, אל תעשי לי ככה, כן ניסיתי, לפני בערך חצי שנה, את היית בבית חולים. לא כתבתי כמעט חודש וחצי. זה לא עזר בכלל. הכול נשאר באותן עוצמות, רק חסר צורה וחסר גבולות ולא היה איך להכיל את זה." "את רואה, זה היומן שנותן לזה צורה." "אני אומרת לך שהפסקתי וכמעט הלכתי לאיבוד. זה היה הרבה יותר גרוע." "אז אולי אם לא תפסיקי לכתוב אבל תשני את זה קצת, לא יודעת, תנסי לכתוב קצת גם על דברים אחרים?" "איזה דברים אחרים?" "את יודעת, על העבודה שלך, עלי, כן, למה לא, על הפגישה שלנו עכשיו." "אבל לכתוב על הפגישה שלנו זה לכתוב עליו." "אבל אנחנו לא כל הזמן מדברות עליו. דיברנו גם עלי, על אמא, על הבחינה…" "אבל מה שאני אכתוב זה את הדיבור שלנו עליו." "למה, את לא אוהבת אותי גם? אם אני אספר לך עכשיו משהו ממש מוזר שעשיתי ביום חמישי, את לא תכתבי עליו?" "מה עשית ביום חמישי?" "תעני לי קודם." "לא, את תעני לי קודם." "את קודם. אל תתעסקי אתי, את יודעת שאני יותר עקשנית ממך." "אוף, את מעצבנת. לא יודעת מה להגיד לך, אני לא יודעת אם אני אכתוב על זה או לא. אני לא כותבת ביומן הכול, אני כותבת שם את הדבר האחד שבמרכז של החיים שלי. ככה אני כותבת, לא יודעת איך עוד אפשר לכתוב. מה עשית ביום חמישי?" "לא עשיתי כלום, סתם אמרתי בשביל להציק לך." "לא נכון, תמותי כבר." "את יודעת שאני עובדת על זה." "עבדת על זה ביום חמישי?" "די נו, הייתי בבית, לא עשיתי כלום, נשבעת לך, תשאלי את אמא. ישבתי מול הטלוויזיה כמו בטטה טובה." "אין לך שום דבר אחר לעשות שם חוץ מלראות טלוויזיה?" "אין לך שום דבר אחר לעשות חוץ מהדביל הזה?" "יש כל מיני דברים, אבל הם קצף על המים. הוא החיים שלי. הוא החיים שלי. זו האמת." "טוב, בואי נפסיק לפחות לדבר על זה. נמאס לי לשתף אתך פעולה בהתבוססות בזה, בואי נדבר על דברים אחרים."

דיברנו על דברים אחרים, אבל כל הנחלים הולכים אל הים, לא הרבה אחר כך דיברנו על עישון וזו הייתה אותה שיחה עצמה, רק שמרים עזבה את דמות האחות המוסרנית, היא דיברה עכשיו מתוך התשוקה גם כן. "לפעמים נדמה לי שאם רק הייתי מצליחה להפסיק לעשן, זה כל כך פשוט, אני הרי רואה שזה לא טוב לי, אילו הייתי מצליחה פשוט להפסיק לעשן הייתי מבריאה, מה מבריאה, הייתי פאקינג מוארת. שום תהום לא הייתה יכולה להחזיק בי יותר. וזה כל כך קרוב." "זה כל כך רחוק דווקא כי זה כל כך קרוב, נכון? כי את יודעת את כל מה שיש לדעת ועדיין זה לא משנה כלום?" "שוב פעם? את יודעת, לפעמים נדמה לי שכל ההתאהבות בשקל הזאת שלך היא ניסיון מאוד כושל שלך להבין איך זה להיות אני." "לא הכול בעולם מסתובב סביבך, תינוקת." "כן, כן, רק תרשי לי לומר לך, את מה-זה לא בכיוון. אין שום סקס במחלה שלי." "גם בקשר שלי ושלו אין מי יודע מה הרבה סקס." "מה אתך, יא שרוטה, אין שם שום דבר חוץ מזה." "אנחנו לא שוכבים לעתים קרובות. אני אפילו לא זוכרת בדיוק איך זה לשכב אתו… לא, באמת… זה לא משנה כמה פעמים זה קרה, כל פעם היא כאילו הפעם הראשונה, אני אף פעם לא מצליחה לזכור את זה כשזה איננו. מה שיש זו התשוקה, והתשוקה היא תמיד אל הבלתי אפשרי." "זה בלתי אפשרי מאוד בנאלי, אני מוכרחה לומר. עוד גבר נשוי פסיאודו-כריזמטי בן ארבעים שבוגד באשתו." "אני יודעת שהוא עוד גבר נשוי פסיאודו-כריזמטי בן ארבעים שבוגד באשתו. לא פסיאודו-כריזמטי, הוא באמת כריזמטי, בסדר, אל תתחילי עכשיו, זה בכל מקרה לא משנה. כלומר, אני אפילו לא חושבת שהדמות הבנאלית הזאת היא איזו אשליה חיצונית או משהו, ומתחת לזה נמצאת האישיות האמיתית שלו שרק אני מכירה. ברור שזה לא פחות הוא מאשר האישיות האמיתית שלו…" "זו האישיות האמיתית שלו…" "כן, זו האישיות האמיתית שלו, אבל גם הדבר האחר והחד-פעמי הזה שאני מכירה ואת לא, ושאני לא יכולה לתאר לך אותו במילים, ולא יכולה לתאר לעצמי במילים, ויכולה רק לרצות להיות בנוכחות שלו, כמו חמנייה שפונה אל השמש, תני לי להוציא משפט רגע, גם הדבר הזה הוא האישיות האמיתית שלו, וזה לא שהדבר הזה הוא ההפך של הבוגד הנשוי בן הארבעים. זה בדיוק העניין: שני הפנים האלו, זה בעצם אותו הדבר בדיוק. חוץ מזה שאגב, את לגמרי מפספסת, הוא ממש לא איזה גבר-גבר שבוגד באשתו. הוא הכי בוגדני בעולם, אבל באופן הרבה יותר עדין מזה… העניין הוא אפילו לא הסקס." "ברור שלא. העניין הוא שבחורות צעירות מטומטמות כמוך יסתכלו עליו מלמטה ויאמינו שהוא איזה משהו נפלא וחד-פעמי שאי-אפשר לתאר במילים, והוא לא יצטרך להתמודד עם זה שעמוק בלב הוא יודע שמבפנים הוא ריק לגמרי." "אוי, תינוקת, לפעמים אני נזכרת כמה את בת תשע-עשרה ושאף פעם לא היית מאוהבת. מה זה ריק מבפנים? זו סתם סיסמה. ביחס לאיך שבנאדם מאוהב מדמיין אותנו, כולנו ריקים מבפנים. את רואה יותר מדי טלוויזיה." "מה עוד יש לאנשים לא מאוהבים בני תשע-עשרה לעשות ביבנה חוץ מאשר לראות טלוויזיה?" "את צריכה לצאת מהבית. אולי תבואי כבר לגור אתי קצת. אני אמצא לך איזו עבודה. אולי אפילו בחברה שלנו." "כן, נראה לי שעוד מעט אני כבר אוכל לבוא."

אבל נדמה לי שאולי היא עלתה על משהו. מצד אחד, ברור שהתשוקה הנכזבת-תמיד אל הנסיך היא אל הבלתי אפשרי, הרי דווקא כיוון שהמקום שלו בעולם פשוט וחד-משמעי כל כך, עוד גבר בן ארבעים שבוגד באשתו וכן הלאה, דווקא משום כך הוא נמצא לגמרי מעבר לכל השגה; העליבות של הסיטואציה, הטריוויאליות שלה, חוסר הטעם שלה, הם גם מה שסוגר אותה הרמטית, הם טעמו המתכתי של המוחלט. אבל למעשה, למרות ההיפוך הזה, התשוקה אליו היא הדבר האפשרי ביותר, המתבקש ביותר בעולם, והיא תפורה בדיוק במידות הנכונות לי. הוא לא יהרוג אותי ואני לא אהרוג אותו. אין אפילו סכנה שהוא יעזוב את אשתו (אלוהים, רק לדמיין את זה). למעשה, שום דבר לא יקרה אף פעם, וזה בדיוק העניין. באופן לא מודע אני מנסה להפיל את עצמי לתהום בדרך לא מסוכנת, אבל אז, כמובן, אין שם שום תהום. הבלתי אפשרי באמת, הכאוטי באמת, נותר בלתי נגיש – הוא התחום של מרים. ובמובן אחר, הוא התחום של הנסיך (הנסיך שמיישיר מבט אל ה"ריק הפנימי" שלו, שיודע ש"האדם שאני מגעיל אותי" ומוסיף להיות, מתוך התכוונות מלאה, האדם הזה, כי זה מי שהוא, ומוטב להיות בכל הכוח מאשר בחצי כוח). אבל לי אין חלק בבלתי אפשרי הזה. בהתאהבות העיקשת שלי בנסיך בעצם בחרתי את הדרך הכי קלה להתחיל להיות מבוגרת.

 

בקרוב…

X