הכל או כלום | לרכישה באינדיבוק
הכל או כלום

הכל או כלום

שנת הוצאה: 02/2015
מס' עמודים: 279
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 64

אית'ן בלאקסטון נמצא בבעיה. הוא בגד באמונה של ברין והיא עזבה אותו.
הוא לא מסוגל ולא רוצה לחיות בלעדיה, יש לו מטרה ברורה – להחזיר לזרועותיו את הנערה האמריקאית היפהפייה שלו.

התשוקה ביניהם מעלפת חושים, אך הסודות שהם מסתירים האחד מהשניה אפלים ומצמררים ויתכן שהם חזקים מספיק כדי להרוס את הסיכוי למימוש מערכת יחסים ביניהם.

האיומים הפוליטיים על ברין הולכים וגוברים, השעון מתקתק ואית'ן יצטרך לפעול בזריזות ובכל הכוח על מנת להציל אותה מהסכנות שמאיימות לקחת אותה ממנו לנצח.

האם אית'ן יצליח להציל את ברין מעברה האפל הגורם לה לחיות בפחד? האם ירגיש שוב את חום גופה ויוכל לזכות שוב באמונה?

אית'ן הוא גבר מוכה-אהבה שמוכן לעשות כל שידרש על מנת לכבוש שנית את לבה של אהובתו. הוא לא בוחל בכלום. בשבילו זה הכל או כלום.


הכל או כלום הוא סיפור לוהט ומלא תשוקה על גבר ואישה שמוכנים להיכנע לאהבה כה גדולה, שיכולה להעלים את צלקות העבר, ולפלס דרך חדשה, לאהבה טהורה ללא תנאים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    איזה כיף שהספר מנקודת מבט של איתן
    חלק שני מעולה כמו הראשון וכמובן מומלץ

  2. :

    וואו הספר מהמם כמו הראשון אהבתי מאוד את הסופרת ריין מילר אני ממש ממליצה לקרוא מישהו יודע מתי יודע השלישי והרביעי הבנתי שהם כבר יצאו מזמן מישהו יודע מה הצפי של לתרגם אותם ?

הוסף חוות דעת

בקרוב…

פרק 1

ידי פעמה בכאב בקצב לבי ההולם. התנשפתי מול הדלתות שנסגרו בפניי בחוסר אונים. המעלית נשאה אותה הרחק ממני.

      תעצור ותחשוב רגע!

      לא היה טעם לרדוף אחריה, אז עזבתי את הלובי ונכנסתי אל חדר המנוחה. אליינה הייתה שם ומזגה לעצמה קפה. היא הקפידה להרכין את ראשה והעמידה פנים שאני לא שם. אישה חכמה. אני מקווה שהאידיוטים האחרים שעובדים בקומה ינהגו כמוה. אחרת יש סיכוי טוב שהם יאלצו לחפש עבודה חדשה.

שמתי קצת קרח בשקית ניילון ודחפתי את ידי לתוכה. פאק, זה כאב! היה דם על פרקי אצבעותיי וידעתי שחלק ממנו נמרח על הקיר בסמוך למעלית. השארתי את ידי בתוך הקרח ופניתי לחזור אל המשרד שלי. אמרתי לפרנסס לצלצל לתחזוקה ולהגיד להם לבוא לתקן את הסימן הארור על הקיר.

פרנסס הנהנה בתשומת לב והתבוננה בידי הנתונה בשקית הקרח. "אתה צריך צילום רנטגן?" שאלה ובחנה אותי בעיני אם דואגות. ככה לפחות הנחתי שאמא נראית. אני בקושי זוכר את אמא שלי, אז אני בטח סתם משליך עליה דברים.

"לא." אני צריך להחזיר אליי את החברה שלי, לא איזה צילום רנטגן דפוק!

חלפתי על פניה, נכנסתי למשרד שלי והסתגרתי בפנים. הוצאתי בקבוק ואן גוך מהמיני בר ופתחתי אותו. חיטטתי במגירת שולחן העבודה שלי וחיפשתי את קופסת הדְגַ'ארוּם בְּלֵאקְס ואת המצית שנהגתי להחזיק שם.  אני מעשן סיגריה אחרי סיגריה מאז שפגשתי את ברין. אני חייב לזכור להצטייד במלאי חדש.

עכשיו חסרה לי רק כוס בשביל הוודקה, או שאולי לא בעצם. ישר מהבקבוק זה בסדר גמור בשבילי. הרמתי אותו בידי הפגועה ולגמתי, מקדם בברכה את הכאב.

       שתזדיין היד שלי; זה הלב שלי שנשבר.

בהיתי בתמונה שלה. זאת שצילמתי כשהלכנו לעבודה שלה והיא הראתה לי את הציור של ליידי פרסיבל עם הספר. נזכרתי איך שלפתי את הטלפון שלי כדי לצלם את התמונה ושהופתעתי כשראיתי כמה טוב היא יצאה. האמת שהיא יצאה כל כך טוב שהורדתי אותה למחשב והזמנתי עותק ממוסגר למשרד שלי. וממש לא שינה לי שזאת הייתה רק מצלמה של טלפון נייד – ברין נראתה יפהפייה מבעד לכל עדשה. ובייחוד מבעד לעיניים שלי. לפעמים זה כמעט כאב להסתכל עליה. אני זוכר את הבוקר ההוא איתה – אני ממש יכול לראות אותו בדמיוני – כמה מאושרת היא הייתה כשצילמתי את התמונה שלה, מחייכת אל הציור הישן . . .

חניתי במגרש החניה של גלריית רות'וייל וכיביתי את המנוע. זה היה יום עגמומי ואפור, גשם ירד חליפות  והיה די קר, אבל לא בתוך המכונית שלי. ברין שישבה לידי, לבושה ליום עבודה, נראתה יפהפייה וסקסית. היא חייכה אליי חיוך שגרם ללבי להמריא, אבל מה שבאמת גרם לי לרחף היה הזיכרון של מה שחלקנו זה עם זו מוקדם יותר באותו בוקר. זה היה פאקינג מדהים. ואני לא מתכוון לזיון עצמו. המחשבה על המקלחת ועל מה שעשינו שם תחזיק אותי במשך כל היום – בקושי – אבל ידעתי שאראה אותה שוב בערב, שנהיה יחד, שהיא שלי, שאני יכול לקחת אותה למיטה ולהראות לה שוב, מההתחלה. והייתה גם השיחה שניהלנו. הרגשתי שהיא  סוף- סוף מאפשרת לי הצצה חטופה פנימה. שהיא מרגישה כלפיי את אותם הרגשות שאני מרגיש כלפיה. וידעתי שהגיע הזמן שנתחיל לדבר על העתיד המשותף שלנו. רציתי לחוות איתה כל כך הרבה.

"אמרתי לך פעם כמה אני אוהבת שאתה מחייך אליי, אית'ן?"

"לא," אמרתי ומחקתי את החיוך משפתיי, "תגידי לי."

היא ניענעה את ראשה בביקורתיות בגלל הטקטיקות שלי והביטה מבעד לחלון אל הגשם. "אני תמיד מרגישה מיוחדת כשאתה עושה את זה בגלל שנראה לי שאתה לא מחייך הרבה בציבור. הייתי אומרת שאתה די מאופק וסגור. אז כשאתה מחייך אליי אני מרגישה שאני די . . . נסחפת."

"תסתכלי עליי," המתנתי לתגובתה, ידעתי שהיא תבוא. זה היה עוד דבר שהיינו צריכים לדון בו אבל היה ברור כשמש מהרגע הראשון. ברין נכנעה לי באופן טבעי. היא קיבלה בזרועות פתוחות את מה שרציתי לתת לה – האדון השולט שבי מצא את המוזה שלו, וזו הייתה סיבה נוספת להתאמה המושלמת בינינו.

אז אני גורם לך להיסחף, הה?

היא נשאה אליי את עיניה החומות/ ירוקות/ אפורות וחיכתה בזמן שהזין שלי הלם במכנסיי. יכולתי לקחת אותה באותו רגע, במכונית, ולרצות אותה שוב כמה דקות אחר כך. הייתי מכור אליה עד כדי כך.

"פאק, את נראית מהממת כשאת עושה את זה."

"כשאני עושה מה, אית'ן?"

הסטתי קווצת שיער משיי אל מאחורי אוזנה וחייכתי עבורה שוב. "לא חשוב. את פשוט עושה אותי מאושר, זה הכול. אני אוהב להביא אותך לעבודה אחרי שהיית שלי כל הלילה."

היא הסמיקה, ושוב רציתי לזיין אותה.

לא, זה לא מה שרציתי באמת. רציתי לעשות איתה אהבה – לאט. ממש יכולתי לראות את הגוף המדהים שלה נמתח לכל אורכו, עירום, ממתין שאענג אותו בכל דרך שעולה על דעתי. כולו שלי. שלי ורק שלי. ברין גרמה לי להרגיש שהכול –

"אתה רוצה להיכנס ולראות על מה אני עובדת? יש לך זמן?"

קירבתי את ידה לשפתיי ושאפתי את ניחוח עורה. "כבר חשבתי שלעולם לא תבקשי. אחרייך, פרופסור בנט."

היא צחקה. "אולי יום אחד. אני אלבש את אחת מהגלימות השחורות האלה וארכיב משקפיים ואאסוף את השיער גבוה בפקעת. אני ארצה לסטודנטים על טכניקות שימור יעילות, ואתה תוכל לשבת בקצה האולם ולהסיח את דעתי בהערות בלתי הולמות ובמבטים מגונים."

"אהה, ואולי גם תזמני אותי למשרד שלך כדי להעניש אותי בחומרה? האם תכלאי אותי בבית הסוהר שלך, פרופסור בנט? אני בטוח שנוכל להגיע להסדר שישביע את רצונך – אני אעבוד קשה כדי לכפר על ההתנהגות הפוחזת שלי." הרכנתי את ראשי אל חיקה. "אתה מטורף לגמרי," אמרה לי בצחוק והדפה אותי ממנה. "בוא ניכנס פנימה."

רצנו בגשם יחד, המטריה שלי סוככה על שנינו, גופה הדק נצמד אל שלי. היא הדיפה ניחוח פרחים ושמש וגרמה לי להרגיש כמו הגבר בר המזל ביותר בעולם.

היא הציגה אותי בפני איש הביטחון הזקן, שהיה מאוהב בה בבירור, והובילה אותי אחורה, אל חדר גדול, דמוי סטודיו. שולחנות רחבים וכני ציור מוארים היטב עמדו בחלל המרווח, ממתינים לבעליהם. היא הובילה אותי אל ציור שמן גדול של אישה חמורת סבר. היו לה שיער כהה ועיניים כחולות חודרות והיא החזיקה בידיה ספר.

"אית'ן, תכיר בבקשה את ליידי פרסיבל. ליידי פרסיבל, החבר שלי, אית'ן בלאקסטון." היא חייכה אל הדמות המצוירת כאילו היו החברות הכי טובות.

קדתי לציור בנימוס ואמרתי, "גבירתי."

"נכון שהיא מדהימה?" ברין שאלה.

בחנתי את היצירה במעשיות. "טוב, אין ספק שהיא מרשימה. נראה כאילו העיניים הכחולות שלה מסתירות סיפור מרתק." התקרבתי אליה כדי לבחון היטב את הספר שהחזיקה כך שנוכל לראות את שמו. היה קשה לפענח את המילים הכתובות, אבל המשימה הפכה קלה יותר ברגע שהבנתי שמדובר בצרפתית.

"התרכזתי במיוחד בקטע של הספר," אמרה ברין. "היא ספגה נזקי חום בשריפה שפרצה לפני כמה עשורים, והייתי צריכה להיאבק כדי להסיר מעליו את הלכה החרוכה שהתקשתה מאוד. הוא מיוחד. אני פשוט יודעת את זה."

התבוננתי שוב וזיהיתי את המילה Chrétien. "זה בצרפתית. זה השם כריסטיאן, רואה?" הצבעתי. עיניה התרחבו והיא שאלה בקול נרגש. "באמת?"

"באמת. ואני בטוח שכאן כתוב Le Conte du Graal, סיפורו של הגביע?" הבטתי בברין ומשכתי בכתפיי. "האישה בציור נקראת ליידי פרסיבל, נכון? פרסיבל הוא לא האביר שמצא את הגביע הקדוש באגדות המלך ארתור?"

"אלוהים אדירים, אית'ן!" היא תפסה בזרועי בהתרגשות. "כמובן, פרסיבל . . . זה הסיפור שלה. פתרת את זה! ליידי פרסיבל באמת מחזיקה ספר נדיר מאוד. ידעתי שזה משהו מיוחד! אחד מסיפורי המלך ארתור הראשונים שאי פעם הועלו על הכתב; לפני מאות שנים, במאה השתים- עשרה!  הספר הזה הוא 'הסיפור על פרסיבל והגביע" של כְּרֶטְיֵין דֵה טְרוֹאֵה!"

היא נעצה מבט בציור. פניה זרחו בהתרגשות ובאושר צרוף, ואני שלפתי את הטלפון הנייד שלי וצילמתי אותה. תמונת פרופיל מופלאה של ברין מחייכת אל ליידי פרסיבל שלה.

"טוב, אני שמח שיכולתי לעזור לך, מתוקה."

היא זינקה עליי ונישקה אותי על השפתיים, זרועותיה כרוכות סביבי בחוזקה. זאת הייתה ההרגשה הכי מדהימה בעולם.

"באמת עזרת לי! עזרת מאוד! אני הולכת להתקשר היום לאגודת מאלרטון ולספר להם מה גילית. זה מאוד יעניין אותם, אני בטוחה. התערוכה לכבוד יום ההולדת שלו היא בחודש הבא . . .אני תוהה אם הם ירצו לכלול את זה . . ."

ברין פיטפטה בקול והסבירה לי בהתרגשות כל מה שרציתי לדעת על ספרים עתיקים – וגם כמה דברים שלא. הריגוש שבפתירת התעלומה העלה סומק בלחייה, אבל החיוך והנשיקה ההם היו יקרים מפז עבורי.

 

פקחתי את עיניי וניסיתי להתעשת. ראשי כאב כאילו היכו בו באלה. בקבוק ריק למחצה של ואן גוך צד את עיניי. על שולחני היו פזורים בדלי דג'ארום, קרוב ללחיי המאובנת. הם מילאו את נחיריי בריחות ציפורן וטבק מעופש. נשאתי את ראשי באטיות, תנועותיי זהירות בשל עור פניי שנצמד אל פני השולחן. השענתי עליו את מרפקיי ותמכתי את ראשי בידיי.

רק לפני כמה שעות היא שכבה על השולחן הזה כשזיינתי אותה. כן, זיינתי. זאת הייתה תאוות בשרים מזוקקת וחסרת בושה לחלוטין. וזה היה כל כך טוב שהזיכרון העלה דמעות צורבות בעיניי. הטלפון הנייד שלי היבהב בטירוף. הפכתי אותו על פניו כדי שלא אאלץ להסתכל. ידעתי בכל מקרה שאף אחת מהשיחות לא הייתה ממנה.

ברין לא תתקשר אליי. בזה הייתי בטוח. השאלה היחידה הייתה כמה זמן לחכות לפני שאנסה להתקשר אליה.

בחוץ כבר ירד הלילה והיה חשוך. איפה היא? האם היא פגועה ועצובה נורא? האם היא בוכה? האם החברים שלה מנחמים אותה? האם היא שונאת אותי? כן, כנראה שכל הנ"ל, ואני לא יכולתי ללכת אליה ולתקן את הכול.

היא לא רוצה אותך.

אז ככה זה מרגיש – להיות מאוהב. הגיע הזמן להתמודד עם כמה אמיתות לגבי ברין ומה שעוללתי לה. אז נשארתי במשרד שלי והתמודדתי איתן. לא יכולתי ללכת הביתה. כבר היה שם הרבה יותר מדי ממנה, ולראות את הדברים שלה רק יטריף אותי סופית. אני אשאר כאן הלילה ואשן על סדינים שלא הדיפו את ריחה. שלא הכילו את גופה. גל פאניקה גאה בתוכי והייתי חייב לזוז.

עקרתי את התחת שלי מהכיסא ונעמדתי. ראיתי את פיסת הבד הוורוד על הרצפה וידעתי מה זה. תחתוני התחרה שקילפתי ממנה במהלך הסקס המטורף על השולחן.

פאק! נזכרתי איפה הייתי כששמענו את ההודעה הזאת מאבא שלה. קבור עמוק בתוכה.

זה כאב כל כך – לגעת במשהו שהיה צמוד אל עורה עד לא מזמן. מיששתי את הבד והכנסתי את התחתונים אל כיסי. הייתי מוכרח להתקלח.

יצאתי מהדלת האחורית אל הסוויטה הסמוכה, שכללה מיטה, חדר אמבטיה, טלוויזיה ומטבחון – הכול באיכות הגבוהה ביותר. מאורת רווקים מושלמת עבור איש העסקים הטרוד, שעובד עד השעות הקטנות של הלילה ויודע שאין טעם לנהוג הביתה.

או שאולי נכון יותר לומר מאורת זיונים. נהגתי להביא לכאן נשים כשרציתי לזיין אותן. תמיד אחרי שעות הפעילות במשרד, כמובן, והן אף פעם לא בילו כאן את הלילה. זרקתי את הבחורות ש"יצאתי" איתן לכל הרוחות הרבה לפני שעלה השחר. כל זה היה לפני שמצאתי את ברין. בחיים לא הייתי חושב להביא אותה לכאן. היא הייתה שונה מההתחלה. מיוחדת. האמריקאית היפהפייה שלי.

ברין אפילו לא ידעה על הסוויטה הזאת. היא הייתה תופסת מיד מה הקטע ושונאת אותי על עצם הרעיון להביא אותה לכאן. שיפשפתי את החזה בניסיון לשכך את הכאב הצורב. סובבתי את הברז והתפשטתי. נשענתי על אריחי החרסינה כשהמים החמים שטפו את גופי והתמקדתי במצב שנקלעתי אליו. היא עזבה אותך. עשית בלגן מזדיין מהכול והיא לא רוצה אותך עכשיו.

ברין שלי עזבה אותי בפעם השנייה. בפעם הראשונה היא עשתה את זה בגניבה, באמצע הלילה, בגלל שחלום רע החריד והבעית אותה. הפעם היא פשוט הסתובבה והלכה ממני מבלי להעיף מבט לאחור. ראיתי את זה בפניה, וזה לא היה פחד שגרם לה לעזוב. היא הייתה הרוסה לחלוטין מעצם הבגידה, מהעובדה שהסתרתי מפניה את האמת. הפרתי את האמון בינינו. לקחתי סיכון גדול מדי בהימור הזה והפסדתי.

הדחף למשוך אותה בחזרה אל בין זרועותיי ולא להניח לה ללכת היה חזק כל כך שהכיתי את הקיר באגרופי וכנראה סדקתי איזו עצם כדי לעצור את עצמי מלרדוף אחריה וללכוד אותה בחיבוק הדוק. היא אמרה לי לא ליצור איתה קשר לעולם.

סגרתי את הברז ויצאתי מהמקלחת. קולם המדכא של המים הנוטפים והמתנקזים לאטם גרם לכאב בחזי להחמיר בשל תחושת הריקנות. משכתי מגבת קטיפה ותקעתי את ראשי בתוכה. בהיתי בדמותי שהשתקפה במראה כשפניי נחשפו. עירום, רטוב ואומלל. לבד. הבנתי אמת נוספת כשבהיתי בפרצוף הבן- זונה המטומטם שלי.

לעולם זה הרבה מאוד זמן. אולי אצליח לתת לה יום או יומיים, אבל לעולם לא בא בחשבון בשום אופן.

גם העובדה שהיא עדיין נזקקה להגנה מפני איום שעלול להתברר כמסוכן לא השתנתה. לא אוכל להרשות שיקרה משהו לאישה שאני אוהב. לעולם.

חייכתי אל המראה, שנינותי שיעשעה אותי חרף מצבי האומלל, מפני שהרגע מצאתי דוגמה הולמת לשימוש נכון במילה לעולם.

בקרוב…

X