הכידון והמחט, מבחר טקסטים צרפתיים נגד הימין הקיצוני | לרכישה באינדיבוק
הכידון והמחט, מבחר טקסטים צרפתיים נגד הימין הקיצוני

הכידון והמחט, מבחר טקסטים צרפתיים נגד הימין הקיצוני

שנת הוצאה: 2004
מס' עמודים: 101
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 25

מחבר חשוב ומאיר עיניים מכתביהם של סופרים, אנשי רוח, מדע ומדינה, המאוחדים כולם בהתנגדותם לאידאולוגיה של הימין הקיצוני בארצם, וכן לביטוייה הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים ההרסניים.

זהו ספר אקטואלי תמיד, ועכשיו אולי יותר תמיד. קריאת חובה וקריאת השכמה.

בין המשתתפים: אמיל זולה, ז'אן ז'ורס, אלפרד דרייפוס, אמיל דורקהיים, לאון בלום ופייר מנדס פראנס.

 

"המבחר הנבון והמוקפד הזה מלווה בהערותיו של העורך, שמרגיש, ובצדק, שמלחמות העבר למען הומניזם ואחווה אנושית יכולים לתת נשק יעיל גם למלחמות ההווה." (א.ב. יהושע)

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הכידון והמחט, מבחר טקסטים צרפתיים נגד הימין הקיצוני”

בקרוב…

הכידון והמחט / פתח דבר מאת ראובן מירן
"אנו חיים בתקופה קשה," כתב באחת מרשימותיו משדה הקרב פרנץ מַרק (Franz Marc), צייר אקספרסיוניסטי גרמני נחשב, זמן קצר לפני שנהרג, "וקשות הן המחשבות בליבנו. הכול יהיה קשה עוד יותר."
פרנץ מרק (1880-1916), היה חדור רעיונות לאומניים לוחמניים והתנדב לצבא הקיסרי הגרמני באוגוסט 1914, מיד עם פרוץ "המלחמה הגדולה", מלחמת העולם הראשונה. רשימותיו משדה הקרב מעידות על התפכחותו ההדרגתית מרעיונות אלה, ודומה שדבריו כאילו נאמרו בימינו.
את מוראותיה של אותה מלחמת איוולת אבסורדית במיוחד חווה גם המשורר, הסופר והמחנך היידי־עברי אליעזר שטֵינבַּרג, שנודע בעיקר בזכות מְשליו. אחד המרשימים שבהם הוא "הכידון והמחט".

הַכִּידוֹן וְהַמַּחַט
שָׁב פְּלוֹנִי מִשְּׂדֵה הַקֶּטֶל (שְׁמוֹ הָיָה, נֹאמַר, שִׁמְעוֹן) / וְהֵבִיא עִמּוֹ הַבַּיְתָה גַּם רוֹבֶה וְגַם כִּידוֹן. / בָּאָרוֹן, שֶׁבּוֹ סְגָרָם, בֵּין הַשְּׁאָר הָיְתָה מֻנַּחַת / מַחֲטֹנֶת דְקִּיקָה. — "אֵיזֶה מִין עֲנָק, רַב־מַחַט!" — / הִרְהֲרָה בְּתִמָּהוֹן, / בִּרְאוֹתָהּ אֶת הַכִּידוֹן: / "הוּא תּוֹפֵר, וַדַּאי, תִּלְבֹּשֶׁת / מִפַּחִים, בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת — / מַלְבּוּשִׁים לְגוֹג־מָגוֹג / אוֹ, אוּלַי, לַמֶּלֶךְ עוֹג".
בֵּינָתַיִם הַכִּידוֹן מִסְתַּכֵּל יָפֶה בַּמַּחַט: / "כִּדְכִּידֹנֶת שֶׁכָּזֹאת! הוֹי, כַּמָּה הִיא מְבַדַּחַת! / אֵיזֶה צְחוֹק כָּזֶה־מִין־נֶשֶׁק מְעוֹרֵר הָיָה בַּגְּדוּד… / פִּרְחָחֹנֶת! יֵשׁ לִי חֵשֶׁק לְהַרְבִּיץ בָּהּ דְּבַר־חִדּוּד. / הוֹי, הַגִּידִי לִי, קֻנְדֶּסֶת: זֶה נָכוֹן? שְׁמוּעָה רוֹוַחַת, / כִּי בִּזְמַן שֶׁאַתְּ כּוֹעֶסֶת, רוֹעֲדִים הַכֹּל מִפַּחַד: / מְסֻגֶּלֶת אַתְּ לִדְקֹר עֲשָׂרָה זְבוּבִים גַּם־יַחַד!"
— "שֶׁקֶר! שֶׁקֶר!" — הִיא אוֹמֶרֶת: "אֶשָּׁבַע בִּמְעִיל־תּוֹרָה: / רַק בַּ דִּ י ם אֲנִי דּוֹקֶרֶת. בַּד, אָחִי, זֶה מִין סְחוֹרָה".
"חַ־חַ־חַ" — יָרָה צְחוֹק־פֶּרֶא הָרוֹבֶה: "אַךְ זוֹהִי גְּבֶרֶת! / — חִי־חִי־חִי, דּוֹקֶרֶת בַּד הִיא! בַּ ד הִנָּהּ דּוֹקֶרֶת!"
— "אֶלָּא מָה?" — עָנְתָה בְּנַחַת: "כְּלוּם עָלַי לִדְקֹר פַּ חִ י ם? / לְשֵׁם כָּךְ הֲרֵי לַמַּחַט גָּ דְ לְ כֶ ם דָּרוּשׁ, אַחִים!"
— "הוֹ, הַצִּילוּ! אֶתְפַּקֵּעַ!" — שׁוּב הֵרִיעַ אַדִּירוֹת / הָרוֹבֶה הַמִּתְבַּדֵּחַ: "אֶתְפּוֹצֵץ! אַתְחִיל לִירוֹת!"
— "מָה הַצְּחוֹק, יְדִיד רָחִים? כְּלוּם אָמַרְתִּי שְׁטוּת אוֹ שֶׁקֶר? / אִם לֹא בַּד וְלֹא פַּחִים — מַ ה יִצְלַח, אֵפוֹא, לְדֶקֶר"?
— "אֲ נָ שִׁ י ם, זַאֲטוּטֹנֶת" — הַכִּידוֹן לָהּ מְבָאֵר: / "אֲ נָ שִׁ י ם אֲ נִ י דּ וֹ קֵ ר !"
אַךְ שָׁמְעָה כָּזֹאת הַמַּחַט, / צְחוֹק דָּבַק בָּהּ כְּסַפַּחַת, / צְחוֹק כָּפוּל וּמְשֻׁלָּש: / "אִם בַּ דִּ י ם אֲנִי דּוֹקֶרֶת" — הִיא מַסְבֶּרֶת מֵחָדָש: / "הֵן יוֹצֵאת מִזֶּה כֻּתֹּנֶת / מִכְנָסַיִם אוֹ שִׂמְלֹנֶת / בְּקִצּוּר, דִּבְרֵי־מַמָּשׁ. / אַךְ לִדְקֹר… אָדָם? מַה טַּעַם? לָ מָּ ה אֶדְקְרֶנּוּ? / דְּקֹר אֲפִילוּ אֶ לֶ ף פַּעַם — מַה יֵּ צֵ א מִמֶּנּוּ?"
מתוך: משלי אליעזר שְטֵינבַּרְג, מיידיש: חנניה רַיכמן, הוצאת נ. טברסקי ת"א, תשי"ד

אליעזר שטֵינבַּרג (1880-1932), יליד בּסַרבּיה, כתב מאות משָלים והיה רב־אמן בסוגה זאת, מן הנדירות בספרות העברית. שטֵינבַּרג, שחווה על בשרו את מוראות הלאומנות והגזענות — לפני מלחמת העולם הראשונה, במהלכה ולאחריה — מתקומם נגד אלימות ושפיכות דמים, ניצול חברתי וכלכלי, וכל סוג של עריצות פוליטית. משלָיו, שיש בהם מוסר השׂכל אוניוורסלי אך לא מוּסרָניות, יונקים את קיומם מהתבוננות מעמיקה וחכמה בטבעו ההפכפך של האדם ומעידים על רגישותו הפוליטית והחברתית ועל הרוח ההוּמַניסטית, הפציפיסטית והמהפכנית של מחברם.

המשל "הכידון והמחט", בתרגומו המופלא של חנניה רייכמן, שימש לנו כמקור השראה לשמו של קובץ זה, כיוון שמומחש בו באורח תמציתי ונָגיש לכול ההבדל בין אלימותו העיוורת, האבסורדית וההרסנית של הימין הקיצוני, לבין כל השקפת עולם אחרת, הומניסטית, המעמידה את האדם במרכז ההווייה האנושית ורואה בהגנה על חירותו ערך שאין נעלה ממנו.
ואולם, מה לתולדות המאבק בימין הקיצוני בצרפת ב־130 השנים האחרונות ולנו בישראל כיום? דומה שלעתים, כדי לראות טוב יותר את המתרחש ממש מתחת לאף, צריך להרחיק בזמן ובמרחב, וכדי להמחיש את הסכנות הטמונות בימין הקיצוני בכל מקום ובכל זמן בחרנו בקובצ זה כמעין מודֶל. הטקסטים המובאים כאן מתארים את המאבק ההגותי והפוליטי המתמשך נגד הימין הקיצוני דווקא בצרפת, ארץ "זכויות האדם והאזרח", מאבק שלו שותפים מאז מהפכת ה־14 ביולי 1789 אנשים מקשת דעות רחבה: אנשי שמאל וימין, סוציאליסטים רדיקלים וקפיטליסטים ליברלים, דתיים וחילונים, קתולים, פרוטסטנטים, יהודים (והם רבים בקרב הכותבים), אתֵאיסטים, בעלי הון, פרולֶטרים, שמרנים ומהפכנים.
המאבק החל עם סַכּנת ההשתלטות של גנרל כריזמטי על השלטון הנבחר, דרך פרשת דרייפוס, התקופה שבין שתי מלחמות העולם, הכיבוש הנאצי והתפלגותה של המדינה בין אלה ששיתפו פעולה עם הכובש ואלה שלחמו בו, אחר כך המלחמה הקולוניאליסטית באלג'יריה, ועד עליית כוחו של הימין הקיצוני הלה־פֶּניסטי על כל פלגיו בימינו אלה. זהו מאבק מתמשך שמטרתו למנוע את השתלטות האידיאולוגיה האלימה והגזענית על המדינה הדמוקרטית ואת הרס התרבות והערכים שהחברה מושתתת עליהם.
הדברים הכלולים בקובץ הם פרי הגותם של פילוסופים, סופרים, מדינאים, היסטוריונים, מדענים ולוחמי מחתרת מכל הגוונים הפוליטיים והתרבותיים. המשותף לכולם, מעבר לחילוקי הדעות הפילוסופיים והאידיאולוגיים שלעתים מפרידים ביניהם, הוא ההכרה בסכנה המרחפת על האדם, החברה, התרבות והמדינה מצד הימין הקיצוני. כל אדם, כל חברה, כל תרבות, כל מדינה.
לא יהא זה מוגזם לומר שיש בדברים הללו, שמשקלם הסגולי הנו אוניוורסלי אך משמעותם עלולה להיות מיידית ומקומית, חומר למחשבה מעמיקה ואולי אף לפעולה, לכל מי שרוח החירות האזרחית מפעמת בקרבו וערכיה ההולכים ונשחקים יקרים לליבו. בנקודה זו, דומה שדבריו אלה של פרנץ פַנוֹן 1 כאילו כּוּונו הַישר לליבו של הקורא הישראלי־יהודי:
"[…] המרצה שלי לפילוסופיה, ממוצא אנטילי, אמר לי פעם: 'כשאתה שומע שמדברים רעוֹת על יהודים, זקוף אוזניים; אתה הוא זה שמדברים עליו!' וחשבתי שמבחינה אוניברסלית הוא צודק, והכוונה היא שאני אחראי, בגופי ובנשמתי, לגורלו של אחי."
וכן דבריו אלה של רוֹבֶּר בַּדֶנטֶר: 2
"[…] אצל היהודים לא ייתכנו היסוס או אדישות כשמדובר במאבק למען זכויות האדם, ובייחוד במאבק נגד הגזענות, שאינו אלא אחד מצדדיו. כל עוד לא יתכחשו לכל ההיסטוריה הטרגית שלהם, אין היהודים יכולים לעמוד אלא לצד הקורבנות, לעולם לא לצד התליינים. והנה, מבחינה אובייקטיבית, כשאתה בוחר בדרכה הנוחה של השתיקה, או בדרך הכדאית של הפשרנות — הרי אתה ניצב לצד התליינים. לגבי יהודי, בגידה היא שלא להילחם נגד רדיפת ה"סירובניקים" — או החולקים על השלטון בברית המועצות. לגבי יהודי, חרפה היא להשלים עם העינויים בארגנטינה, באורוגוואי, בצ'ילה. לגבי יהודי זהו מעשה של נטישה שלא להתנגד לאפרטהייד. ומעשה של התכחשות הוא לעצום את העיניים, אפילו אם הדברים אמורים במדינת ישראל, מלראות התנכלות כלשהי לזכויות האדם. אין שלום ליהודים מחוץ לכיבודן המוחלט של זכויות האדם. אני רק משתומם על כך שלא כל היהודים תופסים את האמת הבסיסית הזאת, ולעתים קרובות זה מכאיב לי. מכאיבה גם העובדה שאין היהודים מסיקים את כל המסקנות האלה בפועל ממש…"

ראובן מירן, עורך האסופה, הוא סופר, בוגר ומוסמך אוניברסיטת הסורבון בפילוסופיה, עורך ומתרגם מצרפתית, מאנגלית ומאיטלקית,  והמייסד של הוצאת נהר.

 

X