הכיבוש האחרון של ניקולו אורסיני | לרכישה באינדיבוק
הכיבוש האחרון של ניקולו אורסיני

הכיבוש האחרון של ניקולו אורסיני

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

לניקולו אורסיני יש דברים חושבים יותר לעשות, מאשר לבקר באיזשהו יקב עתיק יומין בטוסקנה.

ועם זאת, כשענייניי עסקים ומשפחה מתערבבים, נראה שאין לו הרבה ברירות. ואז הוא פוגש את אליסיה אנטויניני – נסיכה קטנה ומפונקת, עם פה חצוף וגוף לא פחות חצוף – ולפתע הנסיעה הרבה יותר מעניינית. לאליסה נאמר שהשם רוסיני מעורר אימה.

אבל לגבריות רבת און כמו זו של ניקולו היא לא ציפתה. שלבה והעסק בסכנה, מהר מאוד  היא תיכנע לכל דרישותיו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הכיבוש האחרון של ניקולו אורסיני”

בקרוב…

החתונה בכנסיה הקטנה במנהטן, ואחריה קבלת הפנים שנערכה במעונה של משפחת אורסיני, התמשכו לאורך יום ארוך ומתיש, וניקולו כבר היה מוכן בהחלט לעזוב.

היא היתה שם בעשר בבוקר כשהוא יצא מדירתו בת שלוש הקומות, בשדרות סנטרל-פרק מערב.

"ניקי, אתה חייב ללכת?" היא אמרה בשרבוב שפתיים שהיה סקסי כמעט כמו גופה השופע, שהשמיכה כיסתה רק בקושי.

ניק בדק את עניבתו במראה, בדק את כל הופעתו – את חליפת הטוקסידו שנתפרה בהזמנה, את חולצת המשי הצחורה, אפילו את נעליו שצוחצחו והבריקו, כמו שלימדו אותו במרינס. ואז הוא חזר אל המיטה, הצניח נשיקה קלילה על שערה ואמר לה שכן, הוא חייב ללכת.

הרי לא בכל יום אחיו של בן-אדם מתחתן.

את החלק הזה הוא לא אמר לה כמובן. הוא רק אמר שעליו ללכת לחתונה. אפילו בכך היה די כדי להצית ניצוץ של עניין בעיניה הכחולות, אבל אם הוא היה מספר לה שאחד מאחיו הוא שעומד לקשור את הקשר…

דיבורים על האחים אורסיני ועל חתונות הם לא מסוג הרעיונות שהוא היה שמח להשאיר מתרוצצים במוחה של אף אישה.

"אני אצלצל אליך," הוא אמר, והיא שרבבה שוב את שפתיה –איך זה ששרבוב השפתיים הזה הלך ונעשה פחות מושך ויותר מרגיז? – והציעה שתישאר בדיוק איפה שהיא, עד שהוא ישוב.

ניק הרים את גביע השמפניה לשפתיו, ונזכר שוב באותו הבוקר.

לעזאזל, הוא בהחלט קיווה שלא.

לא היתה לו שום התנגדות עקרונית לחזור הביתה ולמצוא אישה יפה במיטתו, אבל העניין שלו באישה הספציפית הזאת בהחלט הלך ופחת, וההצגות הנשיות שנלוו לפעמים לסוף רומן היו הדבר האחרון עמו התחשק לו להתמודד בסופו של יום כזה. עד כמה שאהב את אחיו, את אחיותיו, את אמו, את גיסותיו ואת אחיינו הקטן, קירבה מסוימת היתה פשוט יותר מדי.

או שזה רק הוא. איך שלא יהיה, הגיע הזמן לזוז.

הוא הביט החוצה מבעד לקיר הזכוכית של החממה, אל הגינה שמאחורי המעון של משפחת אורסיני. השיחים הפרחוניים שאחותו איזבלה שתלה לפני שנתיים היו ירוקים עדיין, למרות הסתיו הקרב. מעבר לשיחים חומת האבן התרוממה מספיק גבוה כדי להסתיר את רחובות ילדותו, רחובות שהשתנו בקצב מהיר כל כך, שהוא התקשה כבר להכירם. איטליה הקטנה, שהיתה בית לדורות של מהגרים, הלכה ונבלעה במהירות על ידי גריניץ' ווילג'.

חנויות אופנתיות, מסעדות מפוארות, גלריות לאמנות. קידמה, חשב ניק לעצמו בצער ולקח לגימה נוספת מהשמפניה. הוא שנא לראות את זה קורה למול עיניו. הוא גדל ברחובות הללו. לא שכל זיכרונותיו היו חמימים וחביבים כל כך. כשאביך הוא הדון של משפחת פשע רבת עוצמה, אתה לומד כבר בגיל צעיר שחייך עומדים להיות שונים. עד שמלאו לו תשע או עשר שנים הוא כבר ידע מי ומה הוא צ'זרה אורסיני, ושנא אותו על כך.

אבל הקשר שלו עם אמו ועם אחיותיו היה תמיד חזק. ובאשר לאחים שלו…

שפתיו של ניק התעקלו בחיוך.

הקשר הזה היה מעבר לקשר של דם.

לאורך כל היום מחשבותיו נעו אחורה, אל ימי ילדותם המשותפת. הם נהגו להתקוטט כמו גורי זאבים, הקניטו זה את זה ללא רחם, עמדו כתף אל כתף מול ילדים שחשבו שכיף יהיה להציק לבנים של דון בפאמילייה. וברגע שבגרו מספיק הם הלכו לדרכיהם הנפרדות, רק כדי לשוב ולהתאחד בקשר חזק מתמיד, כדי לייסד ביחד את חברת ההשקעות שהפכה אותם לעשירים ורבי עוצמה ממש כמו אביהם, רק בלי כל גועל הנפש שהיה כרוך בחייו של צ'זרה.

הם היו כרוכים יחדיו, רפאל, דאנטה, פאלקו והוא. קרובים בגילם, דומים במראה שלהם, באופיים, בכל מובן משמעותי.

האם זה עומד להשתנות? זה חייב להשתנות. איך זה יכול להישאר בלי שינוי, כשבזה אחר זה, האחים אורסיני לוקחים לעצמם רעיות?

ניק רוקן את שארית השמפניה שלו ושם פעמיו אל הבר שמוקם בקצה החממה. המוזג ראה אותו קרב וחייך בנימוס, בעודו חולץ את הפקק מבקבוק דום פריניון נוסף ומוזג את המשקה הזהוב אל תוך גביע של בדולח.

"תודה," אמר ניק.

לא יאמן, הוא חשב בהתבוננו לעבר ראף שרקד עם קיארה, אשתו. האחים שלו נשואים. הוא עוד לא הצליח להתרגל לרעיון. קודם ראף ואחריו דאנטה, ועכשיו אפילו פאלקו. פאלקו שטען תמיד שהוא כמו אי מבוצר בים…

פשוט לא יאמן.

האחים שלו התאהבו.

"גם לך זה יקרה בבוא היום," הבטיח לו ראף אתמול בערב, כשארבעתם הרימו כוסית לכבוד נישואיו של פאלקו במועדון שבבעלותם, בסוהו.

"לי לא," הוא אמר, וכל אחיו פרצו בצחוק.

"בטח שכן, אחי," אמר דאנטה. "בוודאי."

"תאמין לי," אמר פאלקו, "ברגע שהכי לא תצפה לזה אתה תפגוש את האישה הנכונה, ולפני שתדע מה קרה לך היא כבר תחזיק את הלב האומלל והעלוב שלך, ממש בכף ידה."

כולם פרצו בצחוק, וניק העדיף להניח לכל הנושא.

מה הטעם לספר להם שהוא כבר חווה את זה, נכווה – ובשום פנים לא מתכוון לשוב ולעבור את זה עוד פעם?

ברור שיתכן שדווקא אחיו יזכו להיות בצד החיובי של הסטטיסטיקה העגומה לפיה אחת מכל ארבע מערכות נישואים לא מאריכה ימים. הנשים שלהם נראו מתוקות ואוהבות, אבל הרי זה הקטע של נשים, נכון?

הן משחקות משחקים.

אם לומר את הדברים ללא שום כחל וסרק, הן משקרות כמו אנשי מכירות שמנסים למכור קרח לאסקימואים.

ניק הזעיף פנים, חזר אל הבר והניח את גביע השמפניה, המלא לגמרי, על משטח השיש.

"וויסקי," הוא אמר. "מנה כפולה."

"מצטער אדוני, אין לי וויסקי."

"אז בורבון."

"גם בורבון אין."

ניק נעץ בו מבט. "אתה בטח צוחק."

"לא, מר אורסיני." המוזג – בחור צעיר, בן עשרים, עשרים ושתיים אולי – התאמץ לבלוע. "אני ממש מצטער."

"זה שאתה אומר לי שאתה מצטער, ממש לא – "

שריר קיפץ בלסתו של ניק. למה לו להקשות את חייו של הבחור? לא הוא אשם בכך שהמשקה היחידי שזרם בבית אורסיני באותו היום עלה מאתיים או שלוש מאות דולר לבקבוק. רעיון של צ'זרה, ללא ספק. בגלל ההנחה האווילית של אביו שבעזרת קצת יין יוקרתי הוא יכול להפיג מעט את הצחנה שדבקה בשמו.

תשכח מזה. פאלקו בטח שילם בעצמו על החתונה הזאת, בדיוק כמו שעשו דאנטה וראף. זאת היתה העסקה, רק ככה מישהו מהם היה מסכים לערוך את קבלת הפנים שלו במקום שאמם התעקשה שיהיה תמיד ביתם. איזבלה טיפלה בסידורי הפרחים, אנה דאגה לקייטרינג ולבר. אם הוא רוצה להחטיף למישהו מנה, היא זאת שראויה לה.

זה היה מספיק. הרעיון להתנפל על אחותו, חמומת המוח הקטנה – על מישהי מאחיותיו, בעצם – גרם לו לפרוץ בצחוק.

"מצטער," הוא אמר לבחור שמאחורי הבר. "כנראה שרק חשבתי שנמאס לי משמפניה."

הבחור חייך. "אין בעיה, מר אורסיני. לי נמאס מחתונות. עבדתי באחת אתמול אחרי הצהרים, עוד אחת אתמול בלילה, והנה אני פה עכשיו. בבוא היום שלי, אני והנערה שלי נוותר ללא ספק על כל הבלגן הזה."

ניק הרים את כוסו בהצדעה משועשעת. זאת היתה התגובה המתבקשת, אבל בעצם הוא רצה לומר, לכל הרוחות, גבר, למה לך להתחתן בכלל?

אם כי הוא ידע את התשובה.

גבר מותיר את חותמו בעולם. הוא רוצה שחותמו יאריך ימים. הוא רוצה ילדים שיישאו את שמו.

כך ש… כן, יום אחד הוא יתחתן.

אבל הוא לא יבחר לעצמו אישה מתוך מחשבה מוטעית שמדובר באהבה.

בחוץ, מעבר לקיר הזכוכית, השמים הלכו והאפירו. גשם, הבטיח החזאי הבוקר, ועשה רושם שהוא צדק, לשם שינוי.

ניק פתח את הדלת ויצא לפטיו.

כשהוא יהיה מוכן לבחור לעצמו רעיה, הוא יעשה את זה בצורה מושכלת, ימצא לעצמו אישה שתתאים לחייו ותשתלב בהם בלי בעיה, שלא תציב לו שום תביעות מעבר לאלו הבסיסיות: לקיים אותה בנוחות ולנהוג בה בכבוד. ובתמורה, יחס של כבוד הוא הדבר היחידי שהוא יבקש ממנה.

מחשבה מושכלת היא הדבר החשוב ביותר לקבלת החלטות עסקיות, לתכנון חתונה. הוא לעולם לא ישתמש ברגש כדי לבחור על איזה בנק להשתלט, או איזו מניה לרכוש. אז למה שיעשה זאת בבואו לבחור לו רעיה?

להסתמך על רגש זאת פשוט טעות.

פעם אחת ולעולם לא עוד. רק פעם אחת הוא היה קרוב במידה ממש מסוכנת לעשות את הטעות הזאת.

לפחות הוא לא היה טיפש כל כך שיספר על זה למישהו. אפילו לאחיו לא. הוא לא תכנן להסתיר את זה מהם; הוא רק שמר לעצמו את מה שקרה לו, אולי מפני שזה היה מיוחד בעיניו. כתוצאה מכך, הוא לא היה צריך לסבול את כל הבולשיט של "בן-אדם, אני כל כך משתתף בצערך," מצד האחים שלו. לא שהם לא היו מתכוונים לזה באמת, אבל יש דברים שגבר פשוט מעדיף לשמור לעצמו.

כמו למשל, כשנודע לך שפשוט ניצלו אותך.

זה קרה לפני ארבע שנים. הוא פגש אישה במהלך נסיעת עסקים לסיאטל. היא היתה פקחית, היא היתה מצחיקה, היא היתה יפהפייה. היא היתה נצר למשפחה שהיתה קרובה למשפחת אצולה, עד כמה שרק ניתן להיות משפחת אצולה באמריקה, אבל היא הצליחה בעסקים בזכות עצמה, בתור מנהלת הכספים של בנק פרטי קטן שהוא נסע לרכוש בצפון מערב ארצות הברית.

נסע כדי לשקול את רכישתו, נכון יותר.

וזה התגלה כמפתח לכל הסיפור כולו.

היא הגיעה למיטתו עוד בסופו של היום הראשון להיכרותם. והוא רצה להשאיר אותה שם. לפני שהבין מה קורה, כבר היתה להם תבנית קבועה. הוא נהג לטוס לסיאטל בסוף שבוע אחד, והיא בזה שאחריו. היא אמרה לו שהתגעגעה אליו נורא כשהם לא היו ביחד, והוא הודה שהרגיש גם כן כמוה.

הוא הלך והתאהב בה, והוא ידע זאת.

חודש אחרי תחילת הרומן שלהם, הוא החליט שעליו לספר לה בקשר לאביו. זה היה דבר שהוא לא עשה לפני כן מעולם. או שנשים ידעו שאביו הוא פושע או שלא. את מי זה מעניין? אבל הפעם זה היה שונה. הפעם זה היה – בעבר הוא נמנע אפילו מלחשוב את המילה – מערכת יחסים.

אז לילה אחד, כשהם היו ביחד במיטה, הוא סיפר לה.

"אבא שלי הוא צ'זרה אורסיני." וכשהיא לא הגיבה, הוא סיפר לה את כל השאר. שצ'זרה עומד בראש משפחת הפשע הידועה לשמצה, שהוא גנגסטר.

"אה." היא גרגרה חרש. "ניקי, אני כבר ידעתי." חיוך סקסי. "האמת, זה די מדליק בעצם."

שריר בלסתו התהדק.

הגילוי היה צריך להדליק אצלו את כל צלצולי האזהרה. אבל החלק של גופו שהיה אחראי על כל המחשבות בשלב ההוא, לא היה בנוי להבחין בצלצולי אזהרה או בשום צלצולים שהם.

סוף שבוע ארוך של חג עמד בפתח. הוא הזמין אותה לבלות אותו אתו. היא אמרה שהיא לא יכולה. סבתה, שחיה באורגון, נפלה למשכב. היא היתה תמיד משוש לבה של סבתהּ; בשבת בבוקר היא עמדה לטוס אליה ולבלות איתה את סוף השבוע, רק שתיהן ביחד. היא חייכה. והיא תספר לסבתא שלה על הגבר הנפלא שהיא פגשה.

ניק אמר שהוא מבין. זה היה מעשה ממש מתוק.

ואז, ביום שישי בערב, הוא חשב לעצמו, ומה אם הוא ייסע איתה? הוא יוכל לפגוש את סבתהּ, לספר לה כמה הנכדה שלה נעשתה יקרה ללבו.

הוא החליט לעשות לה הפתעה.

הוא לקח את מטוס המנהלים של האחים אורסיני לסיאטל, שכר מכונית ונסע לביתה של נערתו, שלף את המפתח שהיא נתנה לו ונכנס בשקט אל הבית.

מה שקרה אחר כך היה כמו בעיטה בבטן.

נערתו היתה במיטה עם הבוס שלה, מנכ"ל הבנק, צוחקת בעת שהבטיחה לו שאין לה שום ספק שניקולו אורסיני יגיש להם הצעת מחיר תמורת הבנק, שעולה במידה ניכרת על שוויו הממשי.

"בן אורסיני איתך, מותק," השיב לה האיש. "זה קלסי ממש. הנסיכה ונער האורוות… "

גביע השמפניה העדין רעד בידו של ניק.

"מרדה!"

שמפניה נשפכה על הז'קט של הטוקסידו שלו, טיפה ארגמנית זעירה הופיעה במקום בו נחתכה ידו חתך קטן. ניק שלף את ממחטתו הצחורה מתוך הכיס שלו וניגב, קודם את החליפה, ולאחר מכן את אצבעו…

"בן-אדם" קול משועשע של גבר נשמע מאחוריו "השמפניה לא עד כדי כך גרועה."

זה היה ראף, שבא לקראתו עם בקבוק של הייניקן בכל אחת מידיו. ניק נאנק בעונג ושלח את ידו אל אחד הבקבוקים.

"אתה ממש מחולל ניסים. מאיפה הגיעו הבקבוקים האלה?"

"אל תשאל שאלות ואני לא אצטרך לשקר לך." ראף הזעיף פנים והחווה בראשו לעבר ידו של ניק. "אתה בסדר?"

"בסדר גמור. אתה רואה. הדימום כבר נעצר לגמרי."

"מה קרה?"

ניק משך בכתפיו. "לא הערכתי נכון כמה אני חזק," הוא אמר בחיוך. "זה שום דבר. אני רק אקח משהו לחבוש את זה."

"תאמין לי ניק, מישהו מאנשי הקייטרינג בטח יופיע מאיזשהו מקום עוד לפני שאתה תספיק – " אישה הופיעה לפתע, כשהיא אוחזת מטאטא ויעה. "אתה רואה, מה אמרתי לך?"

ניק הינהן כדי להביע את תודתו, וחיכה עד שהאישה תעזוב. רק לאחר מכן הוא הקיש את צוואר הבקבוק שלו בזה של אחיו.

"לחיי הניסים הקטנים," הוא אמר, "כמו אחים למשל, שמופיעים עם בקבוקי בירה בדיוק בזמן הנכון."

"חשבתי לעצמי שזה יפטור אותנו מהפרצוף החמוץ שהיה לך."

"אני? פרצוף חמוץ? אני מתאר לעצמי שאני – אה – חשבתי על העסקה השוויצרית ההיא."

"עזוב אותך מעסקים," אמר דאנטה בהצטרפו אליהם. גם הוא החזיק בידו בקבוק של בירה. "זאת מסיבה, אם לא שכחתם." הוא חייך בעת שנשען לעברם. "גבי אומרת שהעוזרת הקטנה ההיא של מנהל שירותי הקייטרינג מסתכלת עליך כבר כל הערב."

"טוב, ברור שהיא מסתכלת," אמר ניק, שידע שזה מה שמצפים לשמוע ממנו.

שני אחיו צחקו. הם שוחחו במשך עוד כמה דקות, ואז הגיע הזמן להיפרד מהחתן והכלה.

סוף-סוף הוא יוכל לעוף משם.

הוא ביצע את כל הטכס – נשיקות, חיבוקים, הבטחות לאמו שיבוא לארוחת ערב ברגע שזה יתאפשר לו. אביו לא היה בסביבה. מושלם, הוא חשב לעצמו בעת שעשה את דרכו לאורך ההול המוארך, לכיוון דלת הכניסה. אף פעם לא היה לו מה להגיד לצ'זרה, מעבר לשלום-שלום חפוז, ואם הזקן היה תופס אותו היום, זה היה עלול לגזול יותר זמן משלום-שלום, מפני ש –

"ניקולו."

לכל הרוחות, מדברים על החמור, והנה הוא מגיע.

"כבר אתה עוזב, בן?" צ'זרה, לבוש לא בחליפת הבריוני הרגילה שלו, לשם שינוי, אלא בטוקסידו של ארמאני, הבזיק אליו חיוך.

"כן," השיב ניק בקרירות.

צ'זרה גיחך. "איזו ישירות. גבר כלבבי ממש."

"אבא, אתה אין לך בכלל לב, אתה."

"ואתה גם שנון ומהיר תגובה."

"אני בטוח שזה אמור להחמיא לי, אבל תסלח לי אם אני לא מרגיש ככה. ועכשיו, אם תסלח לי – "

"שכחת שאתה היית אמור להיפגש אתי ביום החתונה של דאנטה?"

שכח? ממש לא. צ'זרה לכד פעם אותו ואת פאלקו, וניק המתין בקוצר רוח בזמן שפאלקו והזקן הסתודדו להם סגורים במשרדו של צ'זרה, עד שאחרי כמה דקות, הוא חשב לעצמו, מה אני עושה פה? למה אני מחכה כמו איזה עבד נרצע?

חוץ מזה, הוא ידע בדיוק מה אביו רוצה להגיד לו. צירופי מספרים של כספות. מיקומן של הכספות הללו. שמות של פרקליטים ורואי חשבון, כל מה שהדון חשב שבניו צריכים לדעת, למקרה שהוא ילך לעולמו, למרות העובדה שאיש מהם לא יסכים לעולם לגעת בשלל של מה שהעיתונות נהגה לכנות לה-פמילייה אורסיני.

"חמש דקות," אמר ניק בגסות. "וגם זה רק בתנאי שתאשר לי שאתה יודע מראש, שלא משנה איזה נאום הכנת, אבא, אני פשוט לא מעוניין."

פרדו, הקאפו של צ'זרה, הגיח מבין הצללים כשהאב ובנו קרבו אל חדר העבודה של הדון. צ'זרה נופף בידו לבריון קר המבט, כדי לגרשו מעליהם, נכנס בעקבותיו של ניק אל החדר וסגר את הדלת.

"אולי, ניקולו, יעלה בידי לשנות את דעתך."

 

עשר דקות מאוחר יותר ניק בהה באביו.

"אני רוצה להיות בטוח שאני מבין אותך כמו שצריך. אתה מעוניין להשקיע ברכישה של יקב."

צ'זרה, שישב מאחורי מכתבת המהגוני הענקית שלו, כשידיו שלובות על משטח העץ המבריק שלה, הינהן. "נכון."

"יקב אנטוניני, בפירנצה, איטליה."

"בטוסקנה, ניקולו. טוסקנה היא המחוז, פירנצה היא עיר בטוסקנה."

"תחסוך ממני את שיעורי הגיאוגרפיה, טוב? אתה משקיע ביקב."

"עוד לא התחייבתי לזה באופן סופי, אבל כן, אני מקווה להשקיע ביקב של הנסיך."

"הנסיך." ניק פרץ בצחוק, אבל הצליל לא היה נעים לאוזן. "ממש נשמע כמו איזה סרט סוג ב'. הנסיך והדון, קומדיה בשתי מערכות."

"אני שמח שזה משעשע אותך," אמר צ'זרה בטון צונן.

"איך עשית את זה? נתת לו הצעה שאי אפשר לעמוד בפניה?"

הבעת פניו של הדון התקשתה. "תיזהר, איך שאתה מדבר אלי."

"או מה?" ניק גחן מעל השולחן וחבט עליו בכף ידו הפשוטה. "אני לא מפחד ממך, איש זקן. הפסקתי לפחד מאז שהבנתי מה אתה, לפני למעלה מעשרים שנה."

"והפסקת להתייחס אלי בכבוד שבן חייב להראות לאביו."

"אני לא חייב לך שום דבר. ואם כבוד זה מה שאתה רוצה ממני – "

"אנחנו סתם מבזבזים פה זמן. מה שאני רוצה ממך זה את המומחיות המקצועית שלך."

ניק הזדקף, בזרועות משולבות על חזהו. "כלומר ?"

"כלומר, אני רוצה לדעת את שוויו האמתי של היקב, לפני שאני נותן להם הצעה סופית. הערכה כלכלית, אתה יכול לקרוא לזה."

"ו… ?"

"ואני מבקש ממך לבצע בשבילי את ההערכה הזאת."

ניק נד בראשו. "אני מעריך את השווי של בנקים, אבא, לא של כרמים."

"אתה מעריך את השווי של נכסים. זאת המיומנות הייחודית שלך במסגרת החברה שלך ושל האחים שלך, נכון?"

"כמה נחמד." שפתיו של ניק נמתחו וחשפו שיניים בחיוך זאבי. "הבחנת בעובדה שלבנים שלך יש עסק. כלומר, שונה לחלוטין מהעסקים שלך."

"ניקולו, אני איש עסקים." ניק נחר; עיניו של צ'זרה הצטמצמו. "אני איש עסקים," הוא שב ואמר. "ואתה מומחה לרכישת נכסים. הנסיך הציע לי שותפות של עשרה אחוזים תמורת חמישה מיליון יורו. האם זה הגיוני? האם בסכום הזה אני אמור לקבל נתח גדול יותר? או שאני עומד בכלל לאבד הכל בגלל שהחברה נמצאת בצרות?" הדון הרים מעטפה גדולה וניער אותה. "הוא שלח לי כל מיני נתונים ומספרים, אבל איך אני יכול להבין מה הם אומרים? אני מעוניין בדעה שלך, במסקנות שלך."

"שלח לשם רואה חשבון. אחד מאלה הקשורים אליך, אלה שמנהלים לך ספרים כפולים."

"השאלה האמתית היא," אמר אביו, בהתעלמו מהעקיצה, "למה הוא רוצה את הכסף שלי. לשם התרחבות, לפי דבריו, אבל האם זאת האמת? היקב הזה נמצא ברשות המשפחה שלו מזה חמש מאות שנים, ופתאום עכשיו הוא זקוק למשקיעים חיצוניים. אני צריך תשובות, ניקולו, ומי יכול לתת לי תשובות טובות יותר מבני – עצמי ובשרי?"

"ניסיון נחמד," אמר ניק בצינה, "אבל כבר מאוחר מדי עכשיו בשביל ההצגה הזאת של תעשה את זה למען אבא שלך."

"זה לא בשבילי." צ'זרה קם על רגליו. "זה בשביל אמא שלך."

ניק פרץ בצחוק. "זה טוב. זה טוב מאוד! 'תעשה את זה בשביל אמא שלך.' ממש. כאילו שאמא תרצה להשקיע באיזה יקב איטלקי." צחוקו של ניק נקטע בבת-אחת. "אבל זה לא יעבוד. אז אם גמרת – "

"יש דברים בקשר לאמא שלך ולי, שאתה לא יודע, ניקולו."

"נכון מאוד שאני לא יודע. כמו למשל, מה לעזאזל הביא אותה להתחתן אתך בכלל?"

"היא התחתנה איתי מאותה סיבה שאני התחתנתי איתה." קולו המחוספס של צ'זרה התרכך. "מאהבה."

"כן, בטח," אמר ניק בסרקסטיות. "אתה והיא – "

"אנחנו ברחנו להתחתן, אתה ידעת? היא היתה מאורסת לאיש הכי עשיר בכפר."

ניק לא הצליח להסתיר את ההפתעה שלו. צ'זרה הבחין בה ונד לעצמו בסיפוק.

"האיש ההוא הוא האבא של קיארה, אשתו של ראף."

"אבא של קיארה? אמא היתה מאורסת ל… ?"

"אחיך מכיר את העובדות. הוא שמר אותן לעצמו, כמו שראוי. סי, סופיה ואני ברחנו כדי להינשא." הבעת פניו של צ'זרה התרככה. "נמלטנו לטוסקנה."

בקרוב…

X