הכחול שבעינייך | לרכישה באינדיבוק
הכחול שבעינייך

הכחול שבעינייך

שנת הוצאה: 12/2014
מס' עמודים:
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 25

מיקה, צעירה בת 24 מרגישה שחייה נכנסים סוף סוף למסלול הנכון. ילדותה עברה תחת צילו של אובדן, ולאחר שנים של  מרד נעורים בהן היתה נחושה לשבור את הכלים ולזעזע את הקרובים לה, היא חשבה שימי הפורענות שלה הסתיימו. אך דבר לא הכין אותה למפגש הלא צפוי עם אהבת נעוריה הלא ממומשת במועדון לילה, אריק, חברו הטוב של אחיה הגדול, שעמד שם תמיד לצדם, תמך, עודד ולא נתן להם ליפול. אריק, שמילא את חלומותיה מהיום הראשון בו ראתה אותו.

אריק בן ה 34, ידע תמיד כיצד להשתמש במראה החיצוני שלו ככרטיס הביקור שלו, והשאיר אחריו שובל של לבבות שבורים. אך משהו שבר את אריק, משהו שהוא לא מוכן לדבר עליו.

אריק חוזר לישראל לאחר שהות ממושכת בפריס ועמו מטען של סודות לא פתורים ומזימות חשאיות. הפגישה המקרית עם מיקה, לאחר ארבע שנים שלא ראה אותה, מצליחה לגעת בו. היא כבר לא הנערה הצעירה שנהגה להציק לו בעבר, כי מיקה כבר לא נערה, היא אישה. הוא יודע, שהדבר האחרון שהוא צריך כרגע בחייו, הוא להסתבך עם האחות הקטנה והפרועה של החבר הטוב ביותר שלו.

אבל לחיים יש מסלול משלהם והמשיכה העזה בין אריק למיקה מטלטלת את חייהם.

דמויות מן העבר צצות ומאיימות על הקשר שלהם. האם ישרדו את הקשיים? האם המשיכה עזה יכולה להפוך לאהבה?

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    התחלתי את הספר בציפייה שיהיה מעולה ברגע שרק את התחלתי את הספר, ותאמינו לי שכל שנייה שקראתי לא נשמתי… שום דבר לא צפוי, הזוגיות והמתח והאקשן כתובים ברמה מעולה… אני מחכה כבר לספר הבא ואני בטוחה שלפעם הבאה אני כבר אכין מכונת הנשמה והמון טישו 🙂

  2. :

    אז רכשתי אותו בבוקר ולא יכולתי להניח אותו עד שסיימתי אותו באחת בלילה ופשוט וואוווו נהנתי מכל מילה ומילה הכל היה שם מפתיע… היה קטע שחשבתי שזה נגמר ופתאום עוד משהו קרה, פשוט סיפור אהבה עם מתח ועלילה מעולה והרגשתי שאני לא יכולה להניח את הספר עד שאני אסיים את זה, אני ממליצה עליו בחום למי שעוד לא קראה או היססה לגביו….סיפור אהבה מדהים שמתואר יפה ואני שמחה להגיד שאחד הדברים האהובים עליי בספר הופיע גם פה וזה לקרוא את הצד שלו והצד שלה
    אני לא יכולה לרשום הרבה בלי לעשות ספוליר אבל פשוט ספר חובה……..
    כל הכבוד Judy Zipori פשוט ספר מדהים שלא ניתן להניח אותו מהיד תודה רבה נהנתי מכל רגע ורגע❤❤❤

  3. :

    ספר מעולה, מותח ורומנטי ! ממליצה בחום

  4. :

    ספר מקסיםםםםםםםםם שיש בו הכול!!!!
    כתוב יפה , סיפור אהבה,עלילה,סוחף , טוויסטים ועוד……….
    ספר שקוראים בהנאה צרופה !!!
    מומלץ מומלץ מומלץ!!!!!

  5. :

    הכחול בעינייך Judy Zipori

    WOW WOW WOW
    ברגע זה סיימתי לקרוא את הכחול שבעינייך אין ספק שהכוכב הראשי פה הוא אריק אוייי אריק כמה אהבה יש לי אליך התאהבתי בך!
    אז רכבת הרים כבר אמרנו! הדמות של אריק בספר ממכרת סוחפת מרגשת רומנטית וסופר גברית ובקלות היה אפשר שהספר יהיה אך ורק מנקודת המבט שלו.
    העלילה כבר בהתחלה מותחת וסוחפת עם המון סקס משובח כתיבה מצויינת זורמת כך שאי אפשר להניח את הספר לרגע. היו קטעים כל כך מצחיקים ומשחקי מילים מהמשובחות שקראתי! מיקה אישה ולא נערה כלל וכלל!!! מרתקת מאתגרת מלאת אהבה אמיצה ושובבה כאחד עם ביטחון עצמי מופלא. יהודית סוף סוף עוד אחת ועוד משלנו תוצרת הארץ יצירה מופלאה ואכן התגעגענו ספר מצויין כמו שרק אנחנו אוהבת לקרוא מהז'אנר הזה מומלץ בחום וקריאה מהנה מובטחת!!!

  6. :

    הלב דופק לי ואני מנסה להסדיר את הנשימות
    אין ספק שהחזקת אותי על הקצה עד הדקה האחרונה …
    אהבתי מאוד!!!
    אין ספק שלכתוב ספרות ארוטית בעברית זו משימה לא קלה , להעביר רגשות של אהבה , תשוקה , פיתוי , טרוף חושים פיזי ונפשי הם לא דברים קלים אבל את צלחת אותם בהצלחה!
    האמנתי לך , האמנתי למיקה והאמנתי לאריק
    את אריק הכי אהבתי : הצלחת ליצור דמות אלפא , גברית , סקסית , מגוננת , אינטליגנטית שלקוחה מעולם הפנטזיות והספרים שאנו כה אוהבות .
    אהבתי לראות את ההתפתחות שלו במהלך הספר , את ההתבגרות וההתפכחות .
    מיקה התחילה כילדה קטנה שעברה הרבה בחיים והתפתחה לאשה אמיצה עם החלטות לא פשוטות , מלאת קסם ותשוקה .
    רציתי עוד לקרוא על אמה ..
    רציתי עוד לקרוא על עידו ולילי ..
    אני מקווה שאת מכינה לנו ספרים נוספים בכיוון

  7. :

    מהרגע שהתחלתי לקרוא את הספר לא יכולתי לעצור את הקריאה. יש בו סיפור אהבה, תשוקה, מזימות ופיתויים, מתח, רכבת הרים רגשית, הדמויות מרתקות ומפתיעות. מצפה בקוצר רוח לספר הבא..

  8. :

    מעבר לסיפור אהבה
    יש טלטלה ומתח וריגוש
    ותמיד כיף לקרוא מנקודת מבטם של הגיבורים
    אהבתי ובהחלט ממליצה

  9. :

    שנתיים לא קראתי ספר בעברית ופתאום הספר, הביקורת, הכריכה, הכול הצליח לרתק אותי והביא אותי שבפעם הראשונה ארכוש ספר דיגיטלי בעברית.
    ופחדתי שגודל ההאכזבה יהיה כגודל הציפיה, אבל כשהתחתי לקרוא, העלילה פשוט ריתקה אותי, חצי מהספר קראתי פשוט בנשימה אחת.
    אהבתי את הדמויות ורציתי לדעת יותר על עידו ולילי
    לדעתי הכינוי של אריק למיקה – "בייבי", הרגיש לי קצת כמו תרגום לא מוצלח.
    אבל בהחלט הספר עשה לי חשק לעוד.
    חופשי 5 כוכבים
    מקווה לשמוע עוד ובקרוב

  10. :

    אחלה ספר. נהניתי מאוד.

  11. :

    היי,
    סיימתי את הספר שלך, לראשונה אני יכולה להגיד שסיימתי ספר ב3 ימים.
    בהתחלה הגעתי באנטי, אני לא קוראת בעברית, לא קוראת דברים של סופרות ישראליות, תמיד טענתי שזה נשמע פחות טוב בעברית
    וכך התחלתי את הספר..
    סחפת אותי, ריגשת אותי, שברת את כל מה שחשבתי.
    הכתיבה שלך מדהימה!
    הסיפור היה מצוין
    אבל הכי חשוב בעיניי זה שהצלחת ליצור דמות נשית חזקה, דמות נשית שלא נופלת לרגליו של גבר חזק, אישה שנח להזדהות איתה, אחת כזו שנותנת השראה .
    כבר כל כך הרבה זמן שאני מתעצבנת על גיבורות, אנסטסיה סטיל עמדה בראשן. אבל מיקה מהמם.
    אני רוצה להודות לך על 3 ימים מלאים בריגושים, על עניין לא נגמר, על ספר רומנטי עם עלילה מותחת ולא קלושה.
    עשית משהו שאף סופרת עוד לא עשתה, עלילת צד סוחפת בדיוק כמו הסצנות במיטה.

    את מדהימה!

    אה ועוד דבר אחרון, לכתוב ספר בהחלטה שהוא לא חלק מטרילוגיה, להפוך אותו לכל כך ייחודי גם במובן הזה, בהחלט מגיע לך צל"ש.

    אשמח גם אם תוכלי לצרף אותי לקבוצה הסודית מין הסתם☺

    המון תודה לך! את פשוט מדהימה
    אני מאחלת לך המון הצלחה עם כ ל דבר שתכתבי, מבטיחה לקרוא ולהמליץ!

  12. :

    אין לי מילים לתאר את התחושות שעברו לי בגוף ברגע שקראתי כל שורה בספר
    ספר עוצר נשימה מרגש ומחסיר פעימה, ההתרגשות והמצב גברו בין פרק לפרק
    סופרת מדהימה.

  13. (בעלים מאומתים):

    נהניתי לקרוא,זורם,מרתק לא הפסקתי עד שסיימתי לקרוא ורציתי עוד,סיפור אהבה יפה

  14. (בעלים מאומתים):

    ספר מרתק. הרבה מתח וארוטיקה. לא יכולתי להספיק לקרוא. למרות שהוא ארוך, לקח לי יומיים לקרוא אותו כי לא יכולתי להספיק אותו.
    מולץ בחום.

הוסף חוות דעת

פרק 1

מיקה:

אני רוצה לנפץ את ¬כוס המשקה שלי על הרצפה, אני רוצה לראות איך הרסיסים שלה מתפזרים לכל הכיוונים, בדיוק כמו שאני מרגישה שהלב שלי התרסק הרגע. כל כך הרבה תחושות, מחשבות, הכול מתערבב לי בראש. אני רותחת, אני בוערת, אני מושפלת, אני מובכת. אני יושבת על כיסא גבוה ליד הבר במועדון הכי טוב בעיר, המוסיקה מחרישת אוזניים, אני מביטה בכוס המשקה שלי, אני בקושי מצליחה לסנן את הרעשים סביבי. הלב שלי דופק בקצב המוסיקה, דמעה בודדת זולגת לי על הלחי, אני מוחה אותה במהירות כדי שאף אחד לא יראה, אני לא נותנת לאף אחד לראות אותי כשאני בוכה, אם אני מצליחה לבכות.
למה זה קורה לי? למה תמיד אני בוחרת את הגברים הלא נכונים?

הגעתי הנה עם בן הזוג שלי, שרון, אנחנו יחד כבר חודשיים בערך, הייתי בטוחה שהכול בסדר, באמת…
הכרנו בקורס משותף אחרי מערכת יחסים כושלת נוספת שהייתה לי, הסקס בינינו הוא טוב, לא מדהים, אבל בסדר, כבר התרגלתי לספק את עצמי. כל בני הזוג שיצאתי איתם עד היום לא צלחו במשימה. מה שאי אפשר להגיד על הכיוון ההפוך, הם בהחלט הגיעו לקו הסיום. אני שוברת את הראש ומנסה להבין את הסיטואציה שהייתי עדה לה לפני כמה דקות בשירותי הנשים, ושוב הדמעות זולגות לי על הלחיים. אני לא מצליחה לשלוט בהן. אני מרגישה מובסת.

הגענו הנה כדי לבלות. לרקוד, לשתות, ליהנות. שרון אמר שהוא צריך לעשות שיחת טלפון דחופה ונעלם בין האנשים. חיכיתי יותר מרבע שעה והוא לא חזר. החלטתי לקום להתרענן בשירותים ואז התפוצצה לי הבועה שבה כנראה חייתי. עמדתי מול המראה, הוצאתי את נרתיק האיפור ושלפתי מתוכו את הליפסטיק. כשהרמתי את הראש להביט בעצמי במראה, הדלת של אחד התאים מאחוריי נפתחה. ככה פתאום. ואז ראיתי אותו, אותם, הלם הכה בי, זעזוע עמוק, כאב חד בבטן, הרגשתי שכל מה שאני רוצה זה להקיא.
שרון בן הזוג שלי עמד בתא כשמכנסיו מופשלים לרגליו, ובחורה בשיער אדום מזעזע כרעה על ארבע מולו או אולי עמדה על הברכיים, התמונה שמולי מטושטשת. היא מחזיקה את הזין שלו בידה ומכוונת אותו לפיה, עיניו נוצצות וחיוך דבילי מרוח על פניו. ואני עומדת ומביטה, לא יכולה להסיר מהם את המבט, לא יכולה. הייתי צריכה לצעוק לבכות לבעוט, אבל כל מה שהצלחתי לעשות הוא לבהות. בלי להוציא הגה מהפה.
האם אני חולמת? האם זו מתיחה? איפה המצלמה?
לפתע הוא הבחין בי, כשהרים את ראשו והביט במראה שמולו, מבטינו הצטלבו וההכרה נראתה על פניו, ההלם הבלבול הבושה.
באמת הייתה שם בושה? לא נראה לי. אולי סתם זה מה שרציתי לראות, פאק, מה אני עומדת ומסתכלת? אבל אני לא מצליחה לזוז.
העלבון הפך את הרגליים שלי לחסרות תחושה, כאילו הן נדבקו לרצפה תחתיי, אבל הכרחתי את עצמי לזוז, הכרחתי את עצמי להניע את הרגליים. הסתובבתי לאחור בלי לומר מילה, יצאתי בצעדים מהירים החוצה, לא נותנת לעצמי להתרסק. צועדת בגאווה, לא אתן לו לראות עד כמה נפגעתי. פשוט לא. כשהדלת נטרקה מאחוריי רצתי במהירות בלי לראות כלום.
חסרת תחושה, מבולבלת, כואבת, רוצה להקיא, רוצה ללכת מפה. הכאב שהתיישב לי בבטן, בחזה, הוא מטורף, העלבון שחשתי הוא עצום, מרגישה מרומה ונבגדת, הוא השפיל אותי.
תוך כדי ריצה ורגע לפני שנמרחתי על הרצפה, נתקלתי בחומה, לא סתם חומה, חומה אנושית. הרמתי את המבט לאט־לאט כדי להתנצל ולהודות למי שהציל אותי ממבוכה פומבית נוספת.
אבל אז הכול השתתק. עיניי נתקלו בעיניים יפות כל כך, עיניים בצבע תכלת. העיניים בחנו אותי בסוג של סקרנות וקצת שעשוע. זוויות פיו התרוממו בחצי חיוך סקסי ומתוך ערפל הבלבול, ההכרה הבליחה בעיני שנינו. הוא לחש ראשון, "מיקה?" ואני שנייה אחריו בלחישה משלי, "אריק?"
אריק, החבר הטוב של אחי. אריק שממלא את חלומותיי מאז שהייתי נערה, שגורם לי עד היום לרעוד כשאני מדמיינת אותו. הפנטזיות שלי עליו נראות כאילו נלקחו מספר ארוטי, או סרט פורנו לפחות. אריק שכנראה יישאר לעולם בגדר פנטזיה, כי אני לעולם אהיה האחות הקטנה של עידו.
בגיל 16 הייתי יושבת עם לילי, החברה של עידו אחי, שהיא גם החברה הכי טובה שלי מאז בית הספר היסודי. היא מכירה את כל הסודות הכי כמוסים שלי, אפילו את החלומות על אריק. כי בגיל 16 היינו שוכבות במיטה שלי בחדר, מצמידות את האוזן לקיר המקשר בין החדר שלי לזה של עידו והיינו חולמות. אני חלמתי על אריק ולילי חלמה על עידו. חלמנו? פנטזנו עליהם!
שרנו את כל השירים הרומנטיים בקולי קולות כשאנו מדמיינות אותם. ההבדל הוא שהפנטזיה של לילי הפכה למציאות, ואילו שלי נשארה בגדר חלום. לילי הצליחה ללכוד את עידו, היא הצליחה להסב את תשומת ליבו אליה עד שנפל שדוד לרגליה ומאז גיל 20 הם יחד. כבר ארבע שנים. ובעוד כמה חודשים היא תצעד לצדו בגאווה לחופה, שעונה על זרועו.

הבטתי היישר לתוך העיניים של הפנטזיה שלי, לעיניים של אריק. לפתע, השתלט עליי כוח אחר, איזו רוח שובבה, ומתוך הפגיעה שחוויתי לפני רגע, הרגשתי את השד שבי עולה. אחזתי בחוזקה בחולצה של אריק בשתי ידיים מעט רועדות ונצמדתי אליו. הצלחתי להרגיש את העור שלו מתחת לאצבעותיי.
הפלתי עליו את כל כובד משקלי. הוא מעד לאחור, מושך אותי איתו, ושנינו נמרחנו על הקיר שמאחוריו, הוא נשען עליו ואני נשענת לאורך כל גופו המרשים. הכל זז כל כך מהר, לא נתתי לו הזדמנות להגיב, לא נתתי לו הזדמנות לחשוב, מה יש לחשוב? אפילו אני לא הצלחתי לשמוע את המחשבות שלי.
שפתיי התרסקו על שפתיו, הפעלתי הרבה כוח וכמעט פצעתי אותו עם השיניים הייתי פגועה, מבולבלת, הרגשתי רק צורך לגעת, להרגיש, לדעת, לפתע הרגשתי את שתי ידיו על לחיי, חמות ומלטפות, מחוספסות ומרגיעות. הוא הצליח לשחרר את שפתיו משפתיי בקושי, למרחק קטן של מילימטר, ולשונו ליטפה את שפתי העליונה, חמה על שפתיי, הרגשתי איך כל גופי נמתח, איך כל הגוש הנורא שהיה לי לפני רגע בגרון הלך והתהווה לגוש אש, שירד מהחזה לבטן ועד למטה אל בין רגליי. ניסיתי להתקרב שוב אל פיו, רציתי להרגיש אותו עוד, רציתי לטעום ממנו, רציתי את הלשון שלו בתוך הפה שלי, אך ידיו היו חזקות ממני והוא המשיך במסעו עם הלשון מהשפה העליונה לתחתונה בעיגולים איטיים ורטובים. הראש שלי זמזם, האוזניים שלי נאטמו והרגשתי שאני נמסה מהאש שבוערת בי. נמסה. מה הוא עשה לי? לא רציתי שהרגע הזה ייגמר, רציתי להישאר בידיים שלו עוד ועוד אולי לתמיד. מה קרה לי?
לפתע במהירות הבזק הוא הזיז אותי ממנו, החזיק בפרקי הידיים שלי, שעד לפני רגע היו על חולצתו. הרחיק אותי ממנו בנחישות והביט בי היישר לתוך העיניים. הבטתי בו חזרה וראיתי תשוקה בוערת בעיניו, תשוקה שהופכת לכעס. על מי הוא כועס? עליי? על עצמו? על מה שעשיתי? הוא הוריד ממני את הידיים, הביט בי לשנייה נוספת, הסתובב והלך. השאיר אותי שעונה על הקיר מתנשפת, מבולבלת, בוערת.

אני בקושי נושמת, החזה שלי עולה ויורד במהירות שיא כאילו הלב שלי עומד להתפוצץ, בתוך דקות אחדות העולם שלי התרסק התרומם והתרסק שוב. שנים של פנטזיות התרכזו לרגע הזה, והוא עבר כל כך מהר, מהר מדי. עצמתי עיניים כשאני שעונה על הקיר, לקחתי דקה להתאושש. הוא נראה כמעט כמו שזכרתי אותו, רק בוגר יותר. הוא יפה כל כך שזה מכאיב, הוא גבוה ממני לפחות בראש, בטח 1.90 מטר לפחות. דרך הז'קט שלו הצלחתי להרגיש בשרירים שלו, הוא חזק, העיניים שלו תכלת, הדבר היחיד שהשתנה זה השיער. תמיד היה לו שיער, קצוץ, עכשיו השיער שלו כבר לא קצוץ כל כך, הוא מעט ארוך ואני מדמיינת את היד שלי עוברת על ראשו מסתבכת בשיער המעט פרוע. אני רוצה שהוא יחזור, אני רוצה להגיד לו משהו, אני בעצם לא רוצה להגיד לו כלום, אני רק רוצה שהוא ינשק אותי שוב.
אני בת 24, לא ילדה, עברתי בחיי כמה זעזועים, שכנראה היו מספיקים לכמה דרמות טלוויזיוניות. אני עוצמת את העיניים חזק, לא לחשוב, לא להעלות את הזיכרון הכואב. לזיכרונות שלי יש דרך משלהם להגיע משום מקום, לשלוח מדקרות של כאב, מהראש ישר אל תוך הלב. דווקא ברגעים הכי לא נכונים. דווקא כשהכול כואב לי גם כך. הוא מוסיף עוד נדבך לכאב. הזיכרון של אמא שלי, שילדה אותי, שהייתה אמורה לאהוב אותי יותר מכולם. לקבל אותי בלי תנאים מוקדמים. האישה שצמחתי אצלה בבטן. האישה הזו, אמא שלי, שעזבה אותי ונטשה אותי כשהייתי בת 12. אמא שהשאירה את הילדים שלה ואת בעלה מאחור. אני אמורה לשנוא אותה. לשכוח אותה.
אני לא מצליחה. היא עולה לי לראש כל כך הרבה פעמים בכל מיני מצבים, ואני מרגישה את הגעגוע. אני מרגישה החמצה. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לשאול אותה, להתייעץ איתה, והיא לא פה, הדבר שהכי כואב לי הוא, שהיא לא ניסתה ליצור איתי קשר אפילו פעם אחת מאז שעזבה, ואני לא יודעת למה היא עזבה. אולי הייתי ילדה רעה? אולי לא היינו בשבילה מספיק? אבא לא הסכים לספר אף פעם למה היא עזבה, הוא לא הסכים לדבר עליה בכלל.
יש לי קטעי זיכרונות ושברי תמונות ממנה ואני מנסה לחבר ביניהם אבל לא מצליחה. ואולי בגלל זה החיים שלי צעדו לנקודה שבה אני נמצאת היום, כי אם יש משהו אחד עליו אני שומרת בקפידה לאורך כל חיי, הוא שאף אחד לא יעזוב אותי יותר בחיים. אני זו שעוזבת. רק אני רשאית להגיד שלום. ללכת ולא לחזור.
אריק היה איתנו. בעצם הוא היה עם עידו. אני הייתי רק נספח שולי בחייו. מאז שעברנו דירה לכפר סבא, מיד אחרי שאמא עזבה, הוא ולילי פשוט צעדו לתוך החיים שלנו כאילו הגיעו באותה רכבת. אריק גם היה שם ביום הנורא ההוא, ביום שאבא נפטר.

אבא… היום כל הסיוטים חוזרים להכות בי, מה לעזאזל? אני במועדון לילה, הרגע ראיתי את החבר־שלי־כביכול מקבל מציצה בשירותים, ולא ממני. נפלתי היישר לידיו של אליל נעוריי, נישקתי אותו ללא הכרה ועכשיו הסיוטים חזרו והם מחוללים במחול מטורף בראש שלי. האמא הנעלמת שלי מצד אחד של הראש ואבא מהצד השני. אבא, שביום בהיר אחד חזרתי מבית הספר כשאני מהורהרת כתמיד, ומצאתי אותו שוכב על הרצפה, מסביבו שלולית דם והאקדח שלו לידו. הוא פשוט החליט ללכת, הוא עזב אותי בדיוק כמוה. אבל אני מסלקת את התמונה המטורפת הזאת מהראש שלי. אני לא אחשוב על זה עכשיו, פשוט לא.

במשך שנים אני יודעת למחוק תמונות מהראש בדיוק כמו שעושים למחשב, מחיקה!

עכשיו אני צריכה להתרכז, מה אני עושה? מה אני מרגישה? שרון… אריק…

בגיל 18 נתן לי אריק סטירה אמיתית וכואבת. הסטירה הראשונה שקיבלתי בחיי. חזרתי הביתה ב־4 לפנות בוקר כשעל פניי איפור כבד, בגדיי מסריחים מעשן סיגריות והבל פי כמו של מלח בספינה. נכנסתי על קצות האצבעות הביתה, לבית שעידו אחי, הגדול ממני בעשר שנים, קנה בעבורנו אחרי שמכר את הבית של ההורים, כי אני לא הסכמתי לגור שם.
כשנכנסתי בשקט ככל האפשר נתקלתי באריק שישב על הספה בסלון. ראשו בין ידיו, בגדיו סתורים, עידו לא נראה בסביבה, אריק הביט בי במבט מלא אכזבה. "איפה היית?" הוא שאל. הבטתי בו בבוז וסיננתי, "זה לא עניינך." הוא התרומם במהירות הבזק ממקומו ובשנייה אחת נתן לי סטירה חזקה בפנים. "את תינוקת מגודלת חסרת אחריות," זרק אליי. עמדתי במקומי עם היד על הלחי הצורבת, דמעות בעיניי, לא מסוגלת להוציא מילה. "אחיך עובד קשה, קורע את עצמו כדי לספק לך את מה שההורים שלך לא הצליחו. ואת… את כפוית טובה, מסתובבת לבושה כמו זונה, מתנהגת כמו זונה, שותה, מעשנת, מזדיינת, זה מה שאת רוצה בחיים שלך?"
בעיניים מלאות דמעות שאלתי "איפה עידו?" והוא סינן אליי, "מחפש אותך בבתי חולים." התיישבתי על הרצפה, אוספת את הברכיים אל חזי וקולות הבכי שלי קרעו את הדממה.
אריק התיישב לצדי על הרצפה ומשך אותי אליו, ניסיתי להיאבק ולהשתחרר ממנו, אך הוא לא הרפה ולחש לי באוזן, "אני לא אתן לך לוותר, אני לא אוותר עלייך." נתתי לכל הצער שלי לצאת החוצה, בכיתי כמו שלא בכיתי בחיי. בכיתי על אמא שעזבה ולא חזרה. בכיתי, כי לא הצלחתי להזיל דמעה בהלוויה של אבא שלי. בכיתי על עצמי, בכיתי על שהרשיתי לעצמי להגיע לנקודה משפילה כל כך בחיי. בלי לימודים, כי נשרתי כמובן, מעשנת ושותה על בסיס כמעט קבוע, מזדיינת עם כל מי שמעוניין ומקפידה תמיד לעזוב אותם, זה נתן לי הרגשת ניצחון קטנה, הם לא יעזבו אותי.
ישבנו על הרצפה בסלון, הבטתי בו בעיניים גדולות, הנחתי עליו את הראש והרשיתי לעצמי לבכות, לבכות חזק כל כך, ואז היה חושך. פקחתי את העיניים כשהרגשתי את המיטה מתחתיי, מצאתי את עצמי מביטה בעיני התכלת של אריק, והיה בו משהו שונה. לא כעס, לא עייפות, היה שם מבט מתוסכל. הרגשתי אותו מלטף לי את הפנים, רציתי להגיד לו משהו, ואז שוב היה חושך. כנראה הייתי מותשת כל כך ששקעתי בשינה עמוקה.
סילקתי ממני את כל המחשבות המטורפות האלה, התרכזתי במקום שבו אני נמצאת, הבנתי שאני חייבת לשתות משהו חריף, ומהר…

צעדתי לכיוון הבר.

מיום שלמדתי לקרוא אני חיה ונושמת ספרים.

החלום לכתוב ספר נולד כבר בגיל 15. במשך שנים כתבתי רק למגירה.

סוף סוף בשלהי גיל ה-40 אזרתי את האומץ להוציא ספר לאור.

דבר שהחל כשעשוע פרטי ביני לבין קבוצת חברות,

צבר תאוצה מהר עד שלבסוף הפך לספר "הכחול שבעינייך".

X