הכותלי | לרכישה באינדיבוק
הכותלי

הכותלי

שנת הוצאה: 03/2016
מס' עמודים: 200
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 60
- 35
- 35

טיפאני לא רוצה לעבוד. לעולם. היא נישאת לסטיבן, שמחזיק במשרה נאה, ומקווה לקנות לה בכך חירות נצחית והימנעות מוחלטת מכל מאמץ בלתי רצוי. באירוניה מושחזת הגיבורה מתארת את נדודיה הפסיביים-במופגן מארצות הברית לאירופה לצד בעלה, שהופך מצפר חובב לאקטיביסט אקולוגי. היא נסחפת מעיר לעיר ומרומן מזדמן עלוב למשנהו, ואף מוצאת את עצמה מבצעת פעולות חבלה אקולוגיות.
נל זינק משרטטת בכתיבתה השנונה סיפור מסע אקסצנטרי של גיבורה שחומקת מכל הגדרה, ומתארת התרחשויות מעוררות גיחוך ורחמים כדי להעלות תובנות ביקורתיות חריפות בנושאים כגון נישואים, אהבה, נאמנות, מגדר, אקולוגיה ואקטיביזם. זינק נחשבת אחת הסופרות המבריקות בספרות האמריקאית העכשווית.

*
הספר יצא לאור בעקבות התכתבות עם הסופר ג׳ונתן פרנזן ובעידודו; זכה לשבחים רבים והופיע ברשימת מאה הספרים הטובים של הניו יורק טיימס לשנת 2014.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הכותלי”

בקרוב…

 

הייתי שקועה במפה כשסטיבן סטה מהכביש, פגע בסלע וגרם לַהפּלה. הדבר הבולט הראשון היה המצח הדביק שלי. יכול להיות שאיבדתי את ההכרה לכמה שניות, לא יודעת. בסופו של דבר ראיתי את סטיבן מתעסק במשהו בחלק הקידמי של המכונית ואמרתי, “אלוהים, מה זה היה.“

הוא נשען פנימה דרך החלון ואמר, “היי, את מדממת. חכי שנייה.“ הוא חצה את הכביש מאחורי המכונית, הביט לשני הכיוונים ואסף את הציפור מהתעלה שבצד הנגדי.

פתחתי את הדלת והוצאתי את כפות הרגליים, הקאתי ונשכבתי על הארץ, לא בתוך הקיא אבל לידו. לצמרות האשוח הסמוכות היו שורשים בתחתיתו של צוק.

“אני יכול להשתמש בַשקית לחם הזו?“ שאל סטיבן. “טיף? טיף?“ הוא כרע על ברכיו לידי. “זה היה טיפשי מצדי. אסור לי לגעת בך אחרי שנגעתי בציפור הזו. את שומעת אותי? טיף?“

הוא עזר לי להיכנס למושב האחורי ושם נשכבתי על הלחם. הוא אמר שפציעות ראש תמיד מדממות ככה. אמרתי לו שמוטב היה לו לשתוק. אבדה לי הראייה ונכנסתי להיפר־ונטילציה קלה. המכונית חזרה לכביש. מהמושב שליד הנהג אמר הכותלי, “צוויץ.“

“תפתח את השקית!“ צעקתי.

“צוויץ!“ הוא אמר שוב.

סטיבן עצר בצד והתעסק בה לרגע. הוא אמר, “חשבתי שהוא מת. רק רציתי להזיז אותו מהכביש. חשבתי לפחלץ אותו או משהו, לא יודע. את חייבת לראות את הכנפיים שלו. פעם ראשונה שאני רואה כזה. זאת ציפור מדהימה ממש. אבל זה לא מין שנמצא בסכנת הכחדה והאמת שהם בכל מקום, חוץ מהמקומות שהיית הולכת אליהם ככה סתם. זיהיתי אותו עוד לפני שפגעתי בו. טִיכוֹדרוֹמָה מוּרָרִיָה! אי־אפשר היה לטעות, ממש כמו שאמרו. אז זה מעולה. על ציפור מתה לא הייתי מסמן ‘טיק‘. זיהיתי אותו לפני שפגעתי בו, בכל אופן. באמת אי־אפשר לטעות. את חייבת לראות אותו, טיף. אני מקשקש ככה כי אולי יש לך זעזוע מוח אז אסור שתירדמי.“

“שים מוזיקה.“

הכותלי מחה. “צוויץ!“

נשארתי ערה בזכות עוויתות ההקאה וסטיבן נסע בזהירות אך במהירות בחזרה לאינטרלאקן.

 

כשהתעוררתי — כלומר כשהרשו לי לשתות קפה — סטיבן חיזק את אחיזתי בספל ואמר, “יש לי הפתעה בשבילך. אבל היא במטבח.“

“אני לא חושבת שאני יכולה לקום.“

“טוב, אבל היא לא יכולה להיכנס הנה.“

“אז היא תצטרך לחכות,“ לגמתי ברעש והוא נרתע. שתיתי יותר בשקט.

“צוויץ,“ אמר הכותלי.

“לא נכון!“ צחקתי. אבל ה… — איך אני אקרא לו? לשָם־למטה שלי יש תפקיד קטן בכמה מהסצנות הבאות. נראה כאילו הוא מחובר לתחתית הבטן שלי בחבלי גומי מתוחים מדי. הסתובבתי על הצד והשתעלתי. אני לא בהיריון, הבנתי. עיקלתי את אצבעותיי לטפרים ויללתי כמו בול עץ שנסחף בים סוער. סטיבן הניח את כפות ידיו על אוזניי. זמן רב אחר כך הוא אמר לי שחשב שאם לא אשמע את עצמי אולי אפסיק. הוא אמר שזה הזכיר לו פידבק במגבר.

 

הפגישה הראשונה שלנו מנעה פשע. הוא ראה אותי עומדת מול הדלת הפתוחה של הכספת. הידיים שלי היו עמוסות מסמכים, הירכיים שלוחות קדימה, כף רגל קטנטנה בנעל בלט התחככה בקימורה של השנייה, החצאית הייתה באורך ברך ומשובצת והחולצה לבנה ומרווחת, וחשבתי: אם אזדרז אוכל לקחת את המסמכים על החומר ההוא שהם משתמשים בו להמתות חסד של פסיכוטים ולרדת במדרגות בעשר שניות. הייתי קלדנית בחברת תרופות בפילדלפיה. בכספת היו כל השלדים, ולא היה אף אחד בסביבה. חוץ מסטיבן, שהלך לקראתי ושאל איך קוראים לי.

“טיפאני,“ הוא אמר. “זה אומר התגלות אלוהית. מהמילה תיאופניה.“

“זה אומר אהיל,“ אמרתי. “ככה אין חשש שתחביא את האור מתחת לכד. האור והכד הם אחד.“

הוא לא נרתע. זה היה אחד מהרגעים האלה שאת חושבת לעצמך: אנחנו לגמרי הולכים להזדיין. אבל זה יכול לקחת זמן, כי סטיבן נראה מהוגן ממש כמוני.

הוא בא לראיון עבודה למשרה במחלקת המחקר והפיתוח בברן.

 

הוא העמיד פנים שאני הולכת להיות כיבוש ממש קשה ומאתגר. הוא חיזר אחריי בעזרת כל דבר שאי פעם הזכרתי לחיוב: עוגות מרשמלו של “ליטל דבי“, פרחי כובע הנזיר, היינות המתוקים שכה ערבו לחכו של אלילנו המשותף ריצ‘ארד ניקסון (בדיחה), אַלְבָּן בֵּרג (בדיחה שהוא לא קלט). לא הייתה לו כל כוונה לנסוע לברן לבדו.

ההורים שלי היו תמימי דעים. “הוא מציאה,“ הם אמרו. אפשר לומר שהם דחפו אותי למיטה אתו. אז הפעם הראשונה ששכבנו הייתה על הספה הנפתחת שלהם. הוא היה יפהפה. זה היה מהפנט. נשביתי.

 

הוא הזהיר אותי שההורים שלו הם טיפוסים אמנותיים. אבא שלו הושיב אותי על המזח מאחורי הבית שלהם ויעץ לי לכרות עם סטיבן ברית התאבדות שתיכנס לתוקף ביום הולדתו החמישים. “אם אחזיק מעמד עד אז,“ עניתי, וזאת הייתה התשובה הנכונה. אמא שלו לא הצליחה להגיע הביתה באותו סוף שבוע. התחתנו בבית המשפט ליתומים. מהכספת עד לחופה חלפו שלושה שבועות. לא דיברנו יותר מדי על מה שאנחנו עושים. היה בינינו הסכם.

 

לא רציתי להיכנס להריון. זה היה אחד הדברים האלה שקורים כשנשואים טריים משתכרים. זה נראה כמו משהו שאתרגל אליו. כשאיבדתי את התינוק זה היה נורא יותר מכל מה שיכולתי לדמיין. לא היה שום קשר בין סיבה לתוצאה. התוצאה הייתה הרבה מעל הראש שלי, ומצדדיו, ומאחוריו. זאת הייתה מצוקה פיזית. לא יכולתי לנסח את זה במילים, אז לא עשיתי את זה. סטיבן ישב שם בקצה המיטה, הביט בי, החזיק לי את היד, ואז נשכב והתכסה היטב בשמיכה. לא הייתי עצובה. אפילו לא ריחמתי על עצמי. לא סיפרתי לעצמי מה קרה. אם אני מספרת לעצמי סיפורים, אני נעשית רגשנית מאוד, מהר מאוד. אז לא עשיתי את זה. זזתי לאט ממקום למקום, הסתכלתי על דברים לפני שנגעתי בהם כדי להיות בטוחה שאין בהם שום דבר מפחיד. כמעט לא היו לי מחשבות. רציתי שיפנו אליי בטונים מהוסים של רחמים, גם כשאני עצמי הייתי זו שדיברה. רציתי לשמוע את הלחישות שלי בחדר הסמוך ולדעת שאני חושבת על עצמי.

 

עוד לא ממש היו לנו חברים בברן, אבל עומאר, חבר של סטיבן מהעבודה, בא לראות את הכותלי. עומאר עבד במחלקת בריאות בעלי חיים, לכן הוא ידע משהו על ציפורים. ומכיוון שהוא עבד בחברת תרופות, הוא גם ידע לשמור סוד. הוא אמר לסטיבן שהציפור לעולם לא תחזור לעוף ושלגנוב אותה מחיק הטבע לא היה הרעיון הכי חכם בעולם.

 

למחרת קמתי ונכנסתי למטבח. הכותלי עף בחדר מצד לצד, נחבט בחלון ונשכב ללא ניע. ואז, כמו מקודם, הוא הזדקף ואמר “צוויץ“. הוא זינק על רגליו כמו לוחם קראטה קטן בדרגת חגורה שחורה שמתאושש מנפילה. אחר כך רפרף בכנפיו וניקר מהרצפה זרע פשתן.

“אני דואגת לו,“ אמרתי לסטיבן בטלפון. “אין לו נקודות אחיזה בקיר. הוא צריך לוח מחורר. ואז נוכל להאכיל אותו. נוכל למשל לשים חרקים בחורים של הלוח. אני לא אוהבת שאתה מאכיל אותו בייקון, או מה שזה לא יהיה, על הלוח שעם. מה זה אמור להיות? הוא עוד ישלוף את הנעצים וייפצע. אנחנו צריכים לתת לו חרקים, להכין אותו לשחרור לטבע.“

“אם הוא יֵצא, לא נראה אותו עוד,“ אמר סטיבן. “אולי תלכי לקנות וילונות? תקני לבנים. ככה הוא לא ינסה לעוף החוצה דרך החלון. הוא יעורר תשומת לב אם הוא יתחיל להתעופף פה.“ זה היה נכון. הוא עף כמו פרפר ענק, או כמו ציפור גן עדן קטנטנה, או כמו מדחף פלסטיק שמפרפר בעפיפון.

“תכיני לו איזו חביתה,“ הוסיף סטיבן. “מה שיש בביצים צריך להיות גם בציפורים. תנוחי לך עד שאני אגיע הביתה.“

*

אחרי שסטיבן ראה את הווילונות והבריג את הלוח המחורר לקיר, הוא רצה לעשות סקס בעמידה במטבח. עברו שלושה שבועות.

התנשקנו, אבל המה־שמו שלי עדיין לא החלים. הוא היה חם ויבש. (אני מתכוונת למוח שלי). פשוט עמדתי שם במצב של פסיביות קודרת בזמן שהוא ירד על ברכיו וליקק אותי, ובתוך כך נגע באצבעו נגיעות קצובות בפי הטבעת שלי וליטף לי את הירך באותו הקצב. היה לי עצוב. הידיים המגושמות שלו הזכירו לי את הלהבות שסבבו את ז‘אן ד‘ארק על המוקד. אבל ידעתי שאחרי שנתחיל לעשות סקס אמיתי ההרגשה שלי תשתפר. זה היה לפני שהוא נכנס לי לתחת עם שאר היד ואחר כך עם הזין שלו, והאוֹטו־דָה־פֶה המטפורי הפך לתיאור עבה ומהימן של חרבון.

הקטע הוא שכל החיים פנטזתי שישתמשו בי מינית בכל צורה שיכולתי לחשוב עליה בלהט אותו הרגע. איזו נאיבית הייתי, אמרתי לעצמי. במציאות זה היה כמו להשתמש בסיר לילה על השיש במטבח. ידעתי בוודאות ש“כאב“ הוא לשון נקייה חיוורת עוד יותר מ“חילול“. תסתכלו על סטיבן! הוא חושב שהוא עושה סקס! תריחו את היד שלו! היא נוגעת לי בשיער! חשבתי, טיף יקירתי, אנחנו ניקח מסלסל שיער ונשרוף לך את זה מהמוח. אבל לא אמרתי כלום. התנהגתי כמו בשירים פמיניסטיים של נערות, שבהם זה נחשב אונס אם הוא לא מקריא לך את קובץ התקנות למניעת תקיפה מינית של אנטיוך קולג‘ ככתבו וכלשונו בשעה שאת עסוקה בניסיונות שווא עגמומיים לראות קשת בענן. אני עוד נאבקתי לנתק את עצמי אל חוויה חוץ־גופית כשסטיבן גמר, בצווחות של דינוזאור.

שיוועתי לאוויר בחרדה מפני הרגע שבו הוא יֵצא וחשבתי: בנות הן כאלה עלובות.

 

נל זינק. צילום: Fred Filkorn

נל זינק. צילום: Fred Filkorn

נל זינק נולדה בשנת 1964 בקליפורניה, ארה״ב, וגדלה בווירג׳יניה. במשך השנים עבדה כבנאית, כמזכירה, כמלצרית, ככותבת טכנית וכמתרגמת וכיום היא בעלת דוקטורט בלימודי תקשורת. זינק נדדה בין וושינגטון, ג׳רזי סיטי, פילדלפיה ותל אביב. בישראל הכירה את הסופר אבנר שץ, ובין השניים התפתחה חברות ספרותית פורה.
״הכותלי״, ספרה הראשון, יצא לאור בעקבות התכתבות עם הסופר ג׳ונתן פרנזן ובעידודו. הספר זכה לשבחים רבים והופיע ברשימת מאה הספרים הטובים של הניו יורק טיימס לשנת 2014.
בשנת 2015 היה הרומן השני של זינק, ״Mislaid״, בין שמונת המועמדים ל-National Book Award האמריקאי.
באוקטובר 2016 יראה אור ספרה השלישי, ״Nicotine״. זינק חיה כיום בבאד בלציג, סמוך לברלין.

X