הירושה של נסיך הכתר | לרכישה באינדיבוק
הירושה של נסיך הכתר

הירושה של נסיך הכתר

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

הנסיך ניקו קוואלי לעולם לא יבזבז את זמנו ומרצו לבקר בתא המעצר של תיירת. אבל העבריינית המדוברת גנבה משהו מאוד פרטי, את בנו, יורש העצר של מונטביאנקו.

לילי מורגן תמיד ידעה שזו היתה טעות להגיע לממלכה הים תיכונית, אלא שלא היתה לה ברירה. תחילה היא נשלחה לכלא על פשע שלא ביצעה. כעת היא שוחררה בערבות על ידי הנסיך – למרות שבתמורה עליה להפוך לאישתו המלכותית!

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הירושה של נסיך הכתר”

בקרוב…

 1

נסיך הכתר ניקו קוואלי מממלכת מונטביאנקו ישב מאחורי שולחן משרדי עתיק מהמאה הארבע עשרה ובחן ערימה של ניירת שהעוזר שלו הביא לו לפני שעה. מבט בשעון היד שלו הורה לו שיש עוד כמה שעות לפני שיצטרך להתלבש ולצאת לסעודה המלכותית שנערכה לרגל אירוסיו לנסיכה של הממלכה השכנה.

דחף פתאומי התעורר בניקו לשחרר את צווארונו – שכבר היה משוחרר. למה המחשבה על החתונה עם הנסיכה אנטונלה גרמה לו להרגיש כאילו לולאת תליין מתהדקת סביב צווארו?

כל כך הרבה דברים השתנו בחייו לאחרונה. לפני קצת יותר מחודשיים הוא היה הבן הצעיר, נסיך השעשועים המתהולל. נסיך שנהנה מחברתה של פילגש שונה מדי שבועות מספר, כשההחלטה המשמעותית ביותר שהעסיקה אותו הייתה לאיזו מסיבה ללכת באיזה ערב. נכון שזו לא הייתה כל מציאות קיומו, אבל זו הייתה המציאות שאמצעי התקשורת נהנו לדווח עליה. ולא הייתה לו כל בעיה להזין את הצורך שלהם בהתנהגות שערורייתית. כל דבר שירחיק את תשומת ליבם מאחיו הרגיש כל כך.

ניקו צבט את גשר אפו.

ג'טאנו היה הבכור. הרגיש. החוקי.

האח שניקו גונן עליו כל ילדותו כשלא לחם למען כבודו שלו עצמו בשל חוסר שיקול דעת מלכותי. בסופו של דבר, הוא לא יכול היה להגן על ג'טאנו מפני ההשלכות של הברירות שלו, או מפני ההחלטה הגורלית לכוון את הפרארי שלו אל עבר מצוק וללחוץ על הדוושה עד הסוף.

בשם אלוהים, הוא התגעגע כל כך לג'טאנו. וכעס עליו. כעס על שבחר לסיים הכול, שלא המשיך להילחם בשדים שלו, שלא סיפר לניקו על הסוד שלו לפני שנים. ניקו היה מזיז הרים למען ג'טאנו אילו רק ידע.

"די!" רטן ניקו, מתמקד שוב בניירת. שום דבר לא יחזיר את ג'טאנו, ושום דבר לא ישנה עכשיו את גורלו של ניקו. הוא הנסיך שנשאר, ולמרות שהיה לא חוקי, החוקה של מונטביאנקו אפשרה לו להיות היורש. בימים אלה, עם קדמת הרפואה, לא היה כל ספק מי הם ההורים שלו – אם בכלל היה ספק כלשהו מלכתחילה; גבריי משפחת קאוולי נראו תמיד כאילו עוצבו על פי אותה תבנית.

רק המלכה טיציאנה הסתייגה ממעמדו החדש של ניקו – אבל היא הסתייגה ממנו כל חייו. כל דבר שעשה לא היה טוב מספיק בשבילה. הוא ניסה לרצות אותה כשהיה ילד, אבל תמיד הורחק. הוא הבין עכשיו, כגבר בוגר, מדוע היא הסתייגה ממנו. הנוכחות שלו הזכירה לה שבעלה לא היה נאמן אליה.

כשעבר לגור בארמון לאחר מותה של אימו, המלכה ראתה בו איום, במיוחד משום שהיה חזק יותר וגדול יותר מג'טאנו, למרות שהיה הצעיר מביניהם. העובדה שהיה כעת נסיך הכתר רק העצימה את הכאב. הוא היווה תזכורת קבועה למה שאיבדה. לא שינה שגם הוא אהב את ג'טאנו, שהיה נותן הכול כדי שאחיו יהיה עדיין בחיים.

כיוון שלא יכול היה להחזיר את ג'טאנו, הוא יפעל כמיטב יכולתו כדי למלא את חובותיו כנסיך הכתר. זו הדרך היחידה לכבד את זכרו של אחיו.

נקישה בדלת גרמה לו להרים את ראשו. "כן."

"ראש המשטרה שלח שליח, הוד מעלתך," אמר העוזר שלו.

"אקבל אותו," השיב ניקו.

לאחר רגע הופיע גבר במדים וקד קידה עמוקה. "הוד מעלתך, ראש המשטרה שולח ברכות."

ניקו התגבר על חוסר סבלנותו בזמן שהגבר דקלם את הברכות הפורמליות לבריאותו ולאושרו. "מה ההודעה?" שאל ברוגז קל לאחר שהסתיים השלב הפורמלי.

למרות שזו הייתה חובתו של נסיך הכתר לפקח על המשטרה, זה היה תפקיד סמלי בעיקר. העובדה שראש המשטרה ממש תקשר איתו לגבי משהו מלאה אותו בתחושה מבשרת רעות לא אופיינית.

מגוחך. זו פשוט הייתה המודעות לאובדן החופש שלו שהטרידה אותו בתוך ראשו בעקיבות וגרמה לו לחוש שלא בנוח.

הגבר הושיט את ידו אל הכיס הפנימי של הג'קט שלו והוציא מעטפה. "ראש המשטרה הורה לי לדווח לך שמצאנו חלק מהפסלים העתיקים שנלקחו מהמוזיאון. ולתת לך את זה, הוד מלכותך."

ניקו הושיט את ידו. הגבר ניצב דום בזמן שניקו פתח את המעטפה.

הוא ציפה לדף הנייר שהיה במעטפה, אבל דווקא התמונה המצורפת של אישה וילד היא שלכדה את תשומת לבו של ניקו תחילה. פניהם מילאו את המסגרת כאילו מישהו צילם את התמונה מקרוב. הוא זיהה את האישה כמעט מיד – השיער הבלונדיני בגון חיטה, העיניים הירוקות ומקבץ הנמשים שעל אפה – הוא חש צביטה קלה של חרטה על כך שהרומן שלהם לא נמשך זמן רב יותר. מבטו עבר אל הילד.

זעם פתאומי תקף אותו מבפנים. זה לא אפשרי. הוא מעולם לא נהג בחוסר זהירות כזו. הוא לעולם לא יעשה לילד את מה שנעשה לו. הוא לעולם לא יהרה תינוק ויתרחק. זו חייבת להיות הונאה, תעלול שנועד להביך אותו בערב אירוסיו, תחבולה שנועדה להשיג כסף. אין כל סיכוי שהילד הזה הוא שלו.

מוחו נדד. הוא בילה איתה רק זמן קצר, התנה אהבים עימה רק פעם אחת – לצערו. הוא לא היה זוכר אם משהו היה משתבש? כמובן שהיה זוכר – אבל לילד יש תווים ברורים של משפחת קוואלי. ניקו לא יכול היה להסיר את מבטו מעיניים שהיו השתקפות עיניו שלו כשפתח את הנייר. לבסוף הצליח לנתק את תשומת לבו ולהעבירה מהתמונה אל שרבוט המילים של ראש המשטרה.

ניקו שמט את הנייר ודחף את עצמו מהשולחן. "קח אותי לבית הכלא. עכשיו."

 

לילי מורגן הייתה מיואשת. היא הייתה אמורה לשהות במונטביאנקו יומיים בלבד. היא נמצאת כאן כבר שלושה. לבה הלם בקול ובעוצמה רבים כל כך באוזניה שציפתה לעבור התקף לב כבר לפני שעות. היא צריכה להגיע הביתה, לחזור אל התינוק שלה. אבל הרשויות לא הראו כל סימן שהם מתכוונים לשחרר אותה, והתעלמו מתחינותיה לדבר עם קונסוליה אמריקנית. כבר יותר מארבע שעות לא ראתה נפש חיה. היא ידעה כיוון שעדיין ענדה את שעונה, למרות שלקחו ממנה את הטלפון הנייד ואת המחשב הנייד שלה כשהביאו אותה לכאן.

"הי!" צעקה. "הי! יש כאן מישהו?"

אף אחד לא ענה. רק הד קולה נשמע בחלל האבן העתיק של המבצר הישן.

לילי צנחה על המזרן הגבשושי בתא הטחוב והקר ושפשפה את ידה תחת אפה. היא לא תבכה. לא שוב. היא צריכה להיות חזקה בשביל בנה. האם הוא כבר מתגעגע אליה? היא מעולם לא עזבה אותו קודם. היא לא הייתה עושה זאת עכשיו אם הבוס שלה היה מותיר לה ברירה.

"ג'ולי חולה," אמר לפני כמה ימים לגבי עיתונאית הנסיעות היחידה של העיתון. "אנחנו צריכים שתסעי למונטביאנקו ותערכי מחקר לגבי הכתבה שהיא עובדת עליה למהדורת יום השנה."

לילי מצמצה מוכת הלם. "אבל מעולם לא כתבתי מאמר נסיעות!" למעשה, היא מעולם לא כתבה משהו מרגש יותר ממודעות האבל במהלך שלושת החודשים שבהם עבדה בעיתון. היא אפילו לא הייתה עיתונאית, למרות שקיוותה להפוך לכזו ביום מן הימים. היא נשכרה לעבוד במחלקת הפרסום, אבל כיוון שהעיתון היה קטן, לעתים קרובות קיבלה מטלות כפולות כשהיה מחסור בעובדים.

הסיבה היחידה לכך שלפורט פייר רג'יסטר הייתה עיתונאית נסיעות, היא לא רק שג'ולי הייתה אחייניתו של המוציא לאור אלא גם שסוכנות הנסיעות היחידה בעיר הייתה בבעלותם של הוריה. אם היא כתבה על מונטביאנקו, סביר להניח שעומדים להיות מבצעי נסיעות לשם.

אבל עצם המחשבה על נסיעה למונטביאנקו הפכה את רגליה של לילי לג'לי. איך תיכנס לממלכה הים תיכונית בידיעה שניקו קוואלי חי שם?

לבוס שלה לא היה אכפת. "את לא צריכה לכתוב את הכתבה, חומד. ג'ולי כבר עשתה את רוב העבודה. רק תצלמי כמה תמונות, תכתבי איך מרגיש להיות שם, דברים כאלה. תחווי את הארץ במשך יומיים, ואז תחזרי ותעבירי לה את הפרטים."

כשהיא התנגדה, הוא סירב לקבל תשובה שלילית. "הזמנים קשים, לילי. אם אני לא יכול לסמוך עלייך שתבצעי את העבודה כשאני צריך אותך, אולי אצטרך למצוא מישהו עם יותר נכונות. זו ההזדמנות שלך להוכיח את עצמך."

לילי לא יכלה להרשות לעצמה לאבד את עבודתה בעיתון. אין יותר מדי אפשרויות עבודה בפורט פייר; בלי העבודה הזו, היא לא תוכל לשלם שכר דירה או לעמוד בהוצאות הביטוח הרפואי שלה. היא יכולה לחפש עבודה אחרת אבל אין ערבויות שהיא תמצא משהו במהירות. מרגע שנכנסה להריון היא הייתה צריכה לעזוב את הקולג'. היא העבירה את השנתיים האחרונות בעבודות שונות בשכר נמוך, עושה הכול כדי לטפל בתינוק שלה. העבודה בעיתון הייתה הזדמנות גדולה וצעד ענק למעלה מבחינתה. אולי היא אפילו תצליח לחזור ללימודים במסגרת חלקית ולסיים את לימודיה ביום מן הימים.

היא פשוט לא יכולה לסכן את עתידו של דני בכך שתסרב. כשהייתה ילדה נאלצה להסתדר בלי הרבה דברים כשלאימא שלה לא הייתה עבודה, או גרוע מכך, כשעזבה הכול כדי לבלות עם אביה רודף הנשים. לילי לא תעשה את זה לבן שלה. היא למדה בדרך הקשה שלא להסתמך על אף אחד אחר פרט לעצמה.

לא הייתה לה כל ברירה אלא לקבל על עצמה את המשימה, למרות שניחמה את עצמה בידיעה שהסיכוי שדרכה תצטלב בדרכו של הנסיך הוא קלוש ביותר. היא תשאיר את דני עם חברתה הטובה ביותר, תבלה יומיים בסיור בקסטלו דל ביאנקו ואז תהיה על מטוס הביתה. פשוט, לא?

אבל היא מעולם לא חשבה שתגיע לתא מעצר. האם מישהו יתקשר לרשויות כשלא תחזור? האם כבר עשו זאת? זו תקוותה היחידה – שמישהו ידווח שהיא נעדרת והקונסוליה האמריקנית תתעקש לקבל דיווח על מהלכיה בממלכה הים תיכונית.

צליל מרוחק גרם ללילי לקום על רגליה. לבה הלם עוד יותר אם זה אפשרי. האם מישהו בא לראות אותה, לשחרר אותה? או שאולי מביאים אסיר חדש אל מעמקיו של המבצר הישן והטחוב?

לילי תפסה את הסורגים והסתכלה במורד המסדרון החשוך. צעדים הדהדו במסדרון העתיק. קול דיבר עד שקול אחר השתיק אותו בציווי חד. היא התקשתה לבלוע, ממתינה. תקופת חיים מאוחר יותר הופיע גבר, דמותו כהה מדי בצללים מכדי להבחין בפרטים. הוא נעצר ממש לפני האור החיוור שהגיח מסדק בקיר המבצר כמה מטרים מעל ראשו. הוא לא דיבר.

לבה של לילי צנח אל בהונותיה כשגל חדש של דמעות איים להגיח. אלוהים, לא יכול להיות שהוא כאן. לא יכול להיות. לא יכול להיות שהגורל אכזר כל כך.

בקרוב…

X