היפריון או הפרוש ביוון | לרכישה באינדיבוק
היפריון או הפרוש ביוון

היפריון או הפרוש ביוון

שנת הוצאה: 2003
מס' עמודים: 168
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 75

היפריון הוא הרומן היחידי שכתב הלדרלין. במרכזה של יצירת מופת זו ניצב היפריון, צעיר אידיאליסט ביוון של המאה ה- 18 הכבושה על ידי התורכים. היפריון רואה אור עתה לראשונה בעברית, בתרגום מופת של שמעון זנדבנק.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “היפריון או הפרוש ביוון”

בקרוב…

בחפץ לב הייתי מבטיח שהספר הזה יזכה לאהבת הגרמנים. אך חוששני שחלקם יקראוהו כמין הרצאת דברים ויתעניינו יתר על המידה במוסר ההשכל, ואילו אחרים יתייחסו אליו בקלילות יתרה, ואלה גם אלה לא יבינו אותו.
מי שמריח את ריח הצמח שלי ותו לא, אינו יודע אותו, ומי שקוטף אותו רק כדי להפיק ממנו לקח, גם הוא אינו יודע אותו.

יישוב הדיסוננסים באופי מסוים לא בא אך ורק כדי שיהגו בו, אבל גם להנאה ריקה לא נועד.

מקום ההתרחשות של האירועים דלהלן אינו חדש, ועלי להודות שפעם ניסיתי מתוך איוולת נעורים להכניס בספר שינוי מן הבחינה הזאת, אבל השתכנעתי שהוא המקום היחידי ההולם את אופיו האלגי של היפריון והתביישתי על שמשפטו המשוער של הקהל עשני גמיש כדי כך.

צר לי שבשלב זה לא יהיה אפשר לכל אחד לשפוט את התוכנית הכוללת, אבל הכרך השני ייצא במהירות האפשרית.

היפריון לבלרמין

אדמת המולדת האהובה שוב מסבה לי שמחה וצער.

בכל בוקר אני שרוי עכשיו במרומי האיסתמוס הקורינתי, וכדבורה בין הפרחים נפשי מתעופפת לכאן ולכאן בין הימים המצננים מימין ומשמאל את רגלֵי הרַי היוקדים.

אחד משני המפרצים, הוא במיוחד, היה משמח את לבי אילו עמדתי כאן לפני אלף שנה.

בין הישימון נורא ההוד של הליקון ופרנסוס, שאדמומית השחר משחקת שם סביב מאה פסגות מושלגות, לבין מישור סיקיון הגנעדני, התנחשל אז המפרץ הזוהֵר, כאֵל למחצה עטור ניצחון, עד לעיר השִׂמחה, קורינְת הצעירה ופלט את עושרם השדוד של כל חבלי הארץ לרגלי אהובתו.

אך מה לי ולזה? יללת התן השר את קינתו הפראית בין תלים של אבני קדם מחרידה אותי מחלומותי.

אשרי האיש שארץ מולדת משגשגת משמחת ומאמצת את לבו! אני, כשמזכירים לי את שלי, נדמה לי כאילו הוטלתי לתוך ביצה, כאילו סגרו עלי את מכסה הארון, וכשמישהו קורא לי יווני, אני חש כאילו כרכו קולר של כלב על צווארי.

וראה, בלרמין שלי: פעמים, כשנפלטה מפי הערה כזאת ומרוב זעם גם נקוותה דמעה בעיני, היו האדונים החכמים, השמחים כל-כך לפקוד אתכם, הגרמנים – עלובים שכמותם, שנפש אומללה היא להם הזדמנות פז לנפנף באמרות הכנף שלהם – נוהגים בי דרך חירות, מתירים לעצמם לומר לי: אל תתאונן, פעל!

לו אך נמנעתי מלפעול! כמה עתיר תקוות הייתי!

כן, לבי מזה הרעב, הרדוף, המוטרד שוב ושוב, שְׁכח שיש אנשים בעולם וחזור למקום שממנו באת, לזרועות הטבע שאין בו תמורה, הטבע הרוגע, היפה.

היפריון לבלרמין

אין לי דבר שהייתי אומר עליו שהוא שלי.

רחוקים ומתים אהובי, ולאוזני שוב אין קולם מגיע.

בא הקץ על עיסוקי עלי אדמות. מלא כוונות טובות ניגשתי למלאכה, שפכתי דמי למענה ולא העשרתי את העולם אף בפרוטה שחוקה אחת.

בלא מוניטין ובדד אני שב, נודד ברחבי מולדתי המשתרעת למרחוק כבית-עלמין, ואולי מצפה לי סכין הצייָד, שאנחנו, היוונים, שעשועיו כחייתו יער.

אבל אַת עודך מאירה, שמש בשמים. אַת עודך מוריקה, אדמת הקודש. עוד הומים נהרות אל הים ועצים מצלים מרשרשים בצהריים. שיר חדווה של האביב מפיל תרדמה על הרהורַי הארציים. שפעת העולם החי מזינה ומשביעה בשכרונה את הווייתי מזת הרעב.

הו הטבע המבורך, אינני יודע מה בא עלי כשאני נושא את עיני אל יופיך, אך חדוות הרקיע כולה אצורה בדמעות שאני שופך מול פניך, אהוב מול פני אהובתו.

כל הווייתי נאלמת דום ומקשיבה שעה שגל האוויר הענוג משחק על פני חזי. אבוד בתכלת הרחבה אני נושא את עיני למעלה אל האֶתר וקדימה אל הים הקדוש, ונדמה לי כאילו רוח מקורבת פושטת זרועותיה אלי, כאילו כאב הבדידות מתפוגג אל תוך חיֵי האלוהות.

להיות אחד עם הכול – אלה חיֵי האלוהות, אלה שמֵי האדם.

להיות אחד עם כל החי, לשוב בשכחה עצמית מבורכת אל כוליוּת הטבע – זו פסגת המחשבות והשמחות, זו הפסגה המקודשת, מקום המרגוע הנצחי, שהצהריים מאבדים שם את חומם ההביל והרעם את קולו, והים הרותח כמוהו כגלי שדה חיטה.

להיות אחד עם כל החי! למילים אלה המידה הטובה מסלקת את שריונה הזעוף, רוח האדם את שרביטו והמחשבות כולן נעלמות מפני תמונת העולם האחד לעד, כדרך שחוקי האמן הנאבק נעלמים מפני אוּרניה שלו, וגורל הברזל מוותר על כס ממשלתו, ומברית היצורים המוות נעלם, ואי-נחלקוּת ונעורי-עד מברכים ומפארים את העולם.

בגבהים האלה אני מרבה לשהות, בלרמין שלי, אבל רגע של הרהור מדרדר אותי לתהום. אני מהרהר ומוצא את עצמי לבדי כלפנים, על כל כאב התמותה, ומִקלט לבי, העולם האחד לעד, נעלם ואיננו; הטבע שפשט ידיו שב וחובקן, ואני עומד כזר לפניו ואיני מבין אותו.

מי ייתן ולא הייתי הולך לבתי-אולפנא שלכם! המדע שבעקבותיו ירדתי לפיר, שמתוך איוולת נעורים ציפיתי שיאשר את הנאותי הטהורות, סופו שקלקל לי הכול. אצלכם נעשיתי נבון כל-כך, למדתי להפריד עצמי הפרד היטב מן הסובב אותי עד שכעת אני מבודד בתוך העולם היפה, מנודה מגן הטבע שבו צמחתי ולבלבתי, ואני הולך ונשדף בשמש הצהריים.

אֵל הוא האדם החולם, קבצן הוא האדם ההוגה, ובכלות ההתלהבות הוא עומד כילד לא-יוצלח שאביו גירשו מן הבית והוא מתבונן במעות העלובות שהעניקו לו הרחמים לדרך.

בקרוב…

X