היעלמות | לרכישה באינדיבוק
היעלמות

היעלמות

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 514
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66

ספר מתח סוחף ואפוף מסתורין. באביב 1984 נחטפת בצפון הארץ צעירה אמריקנית בשם קארן. היא נעלמת מבלי להותיר עקבות, תיק החקירה נסגר בנסיבות תמוהות, המניע לחטיפה נותר עלום וגורלה של הצעירה לא-נודע. שלוש שנים מאוחר יותר, במהלך פשיטה של כוח צה"ל בלבנון, מתגלה באקראי תמונה של הצעירה בחברת שוביה.

שני קצינים צעירים פוצחים בחקירה פרטית בעקבות התמונה. הם חוברים לבן הזוג הישראלי של קארן, לעיתונאית שסיקרה את הפרשה ולאחות האבלה שמתגוררת בארצות-הברית. יחד, הם נשאבים אל העבר המשפחתי האפל ומוצאים עצמם במרכזה של מזימה חשאית חוצת-יבשות של שירותי ביון, לסיכול מיזם מחתרתי לפיתוח אמצעי לחימה.

ניב קפלן, בן קיבוץ איילת השחר, בעל חברת ייעוץ לתעשיית המטוסים, המתגורר בתל-אביב עם טלי ושבעת ילדיהם. ניב התגורר שנים רבות בארצות-הברית וכתב את הספר במקור באנגלית.

המחיר המופיע הוא לאחר 33% הנחה וכולל משלוח,

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “היעלמות”

ביקורות נבחרות

בבלוג של אפי טריגר

 

אמנון ז'קונט בגיבור תרבות

 

יוסי וקנין באתר mynet

פרולוג

הלילה היה קר ודומם. מעט העננים הפזורים הסתירו בקושי את הירח המלא, הבהיר. מסוג הלילות שנאהבים מנצלים לטיול רומנטי וציירים משתמשים כרקע אוטופי. קווי המתאר המבותרים של הארץ האכזרית, נראו לפרטיהם ממרחקים.

סמל איתן ברלב שמח לירח מלא כמעט בכל לילה. באימונים, בתמרונים בשטחים קשים ללא מפה או מקורות אור, כשהוא מסתמך על זכרונו בלבד לגילוי הדרך, ירח מלא עשוי בהחלט להאיר לו פנים. הוא יוכל לצפות את תוואי הקרקע שלפניו. יהיה קל יותר להזדהות בשטח ולהשוותו למה ששינן מהמפה. הוא לא ימעד שוב ושוב על סלעים ועל ענפים עם הציוד הכבד שנשא, המשימה תושלם מהר יותר, וייוותר זמן לשינה לפני שיצטרך לקום בבוקר ולשנן מסלול נוסף.

בלילה ההוא, העדיף איתן אפלה. החשיכה הייתה מסתירה את תנועותיהם מעיני האויב ומפחיתה את האיום שיאתרו אותם ויפתחו באש. לכל אחד מחיילי הסיירת שפעלו מאחורי קווי האויב, לילה חשוך ללא ירח היה בטוח יותר למרות קשיי התמרון.

מדוע נבחר לילה כה בהיר לביצוע המשימה, הוא יכול רק לשער ולקוות שהמ"פ וסגניו החליטו לצאת לדרך אחרי הערכת סיכונים שקולה. בכל אופן, מעבר לגבול הוא לא ערער על החלטות. הוא ציית לפקודות. לא משנה אם הייתה זו החלטה חכמה או לא. הוא התרכז בלהישאר בחיים, עם או בלי ירח מלא.

המארב הוצב במקומו ועכשיו היה שרוע על בטנו עמוק מעבר לקווי האויב.

הכפר שימש כמקום מסתור למחבלים שפעלו לתקוף ישובים ישראליים מעבר לגבול.

בצה"ל החליטו לפשוט עליו, להעניש מחבלים בפיצוץ בתיהם, ואולי אף ללכוד משתפי פעולה. כל אחד מהפלגים הטרוריסטיים הרבים בשטח ההפקר של דרום לבנון איים על הצלחת המבצע. הם השתמשו בתחבולות גרילה יעילות, הפעילו חוליות בנות שלושה או ארבעה שארבו לפולשים מדרום במתקפות "פגע וברח", והשתמשו במקלעים, במשגרי רקטות, במטענים, במוקשים, בארטילריה קלה ובכל מה שיכול להרתיע את השכנים היהודים מפלישה לשטחם.

הצוות התמקם במעגל, מכסה את כל הכיוונים ואת כל צירי הגישה. הם היו כוח חסימה שנועד למנוע מתגבורת מחבלים להגיע לכפר שהותקף באותו זמן על ידי הכוח העיקרי. בסיום הפעולה היה על הצוות להמתין במקום לכוח העיקרי, ולהצטרף אליו בדרכו חזרה אל הגבול.

איתן שם לב שהוא היחיד שנותר ער. כל יתר החיילים היו בשלבים שונים של שינה טרודה. הוא ראה את זה בעבר. חיילים עייפים שלא ישנו יותר משלוש שעות בלילה נאלצו תמיד להיאבק לשמור על ערנות. הוא יכול היה להבין כשזה קרה במהלך אימוני לילה או בשמירות, וזכר את עצמו מנמנם יותר מפעם אחת ברגעים כאלה. אבל להירדם בצד הלא נכון של הגבול גבל בהתאבדות, חשב, משתאה לנוכח אדישות עמיתיו. לא משנה עד כמה עייף היה, או כמה קר היה לו, הוא חשש הרבה יותר ממה שיקרה אם יירדם עכשיו ויותיר את עצמו ואת צוותו חסר האחריות חשופים לחלוטין.

הוא רעד כשהביט סביבו. נדמה שצללים מאיימים מקיפים אותו. בעת שבדק שהרובה טעון ודרוך, הכה בו המצב המשונה: הנה הוא, עשרה קילומטרים בעומק שטח האויב, משגיח על קבוצת חיילים מנומנמים. הוא זכר שבתדרוך לקראת הפשיטה הזהירו אותם מסכנות ההירדמות. חודש לפני הפשיטה הזו, נהרג חובש כשחייל שנרדם התעורר מבולבל, פתח באש, הרג אותו ופצע שניים נוספים, חושב אותם לחיילי אויב. להירדם היה מסוכן בכל מצב, אבל חיילים עייפים לא תמיד הצליחו לשלוט בעצמם.

מפקד החוליה, סגן גלעד, שכב לימינו של איתן. איתן יכול לראות את עפעפיו נעצמים ואת סנטרו נלחץ כנגד קנה הרובה התומך בראשו. משקפת ראיית הלילה הייתה כרוכה סביב צווארו. איתן בעט בו. הוא התעורר לרגע, ושקע שוב בשינה. איתן בעט בו שוב, חזק יותר. הסגן התעורר, הביט סביבו, מלמל כמה מילים וכבר עמד להירדם שוב. "אתה מנקר," לחש איתן, "תן לי את המשקפת". הסגן לא התנגד.

איתן סקר את האזור. באור הירח המלא הוא ראה היטב גם בלי משקפת ראיית הלילה.

המארב הוצב במפגש של שני ואדיות רחבים שהיו ידועים כמסלולים ששימשו מחבלים המגיעים מצפון לבנון לעבר הגבול הישראלי. הוואדי הראשי הוביל מדרום-מזרח לצפון-מערב. צמחיה עבותה, בלתי עבירה, כיסתה את גדותיו, אך הוואדי עצמו היה יבש ויצר שביל אידיאלי. הכפר המותקף שכן דרום-מזרחית למקום המארב על גדתו של הוואדי הראשי. הכוח העיקרי הקיף אותו ופלש אליו מצפון. איתן לא ראה את הכפר, אך שמע קולות נפץ ואש מקלעים מכיוונו.

הוא ראה אותם כענן שהסתיר את הירח.

ראשית, היה זה רשרוש חצץ קל שמשך את תשומת לבו. איתן היה מנוסה דיו להבחין בתנועה מסוג זה. שלוש שנים של אימוני לילה פיתחו את חושיו כך שיכול היה להבחין בשינויים הקלים ביותר ברמות הרעש, הריח, ופני השטח. בתחילה הוא חש אי נוחות באימוני הלילה אך לבסוף התרגל לפעולה בחושך ולמד להעריך את הלילה כבעל בריתו.

הוא הבחין בתנועה באמצעות המשקפת. דמויות אחדות התקרבו לעברם, אולי שלוש. הם הגיעו מכיוון הכפר או אולי מהגבול, נעים בזהירות לאורך הוואדי. חילופי האש וקולות הפיצוץ פסקו זה עתה ולא סביר היה שהכוח העיקרי כבר הספיק להגיע אליהם. הוא תהה אם גם הוא נמנם ולא שם לב לזמן שעבר וצבט את עצמו כדי לוודא שהוא ער. אפשרות אחרת הייתה שהכוח העיקרי שלח חוליה קטנה קדימה עם כמה שבויים, אך מיד שלל מחשבה זו בידיעה שכוחות אינם מתפצלים בשטח אויב. הוא היה משוכנע שאם מאיזו שהיא סיבה בלתי ברורה התפצל הכוח העיקרי, היו מודיעים על כך למארב, אפילו במחיר שבירת דממת האלחוט.

איתן הרים את המשקפת פעם נוספת ובחן את הדמויות בקפדנות. היה עליו לקבל החלטה מיידית. טעות בזיהוי עלולה לעלות בחיי חבריו. הוא היה חייב להיות בטוח, לכן בחן היטב את אופן תנועתם הבלתי מסודרת. כוחותינו לא נעים ככה, חשב. הוא ניסה לקבוע את סוג הנשק שנשאו אך הם היו מרוחקים מדי. לפתע שם לב שהם אינם חובשים קסדות; כוחותינו תמיד חבושים קסדות במהלך שהייה בשטח אויב, מלמל לעצמו.

הוא החליט. אלה מחבלים שבורחים מהכפר!

המחשבה הדהדה בראשו וכיווצה את שריריו. הם היו כמאה מטרים מהמארב כשהעיר את הסגן ודיווח על העניין. המחבלים התקרבו. הוא ידע מיד שלא יהיה להם זמן להליך מקובל. נדרש לחבר'ה זמן להבין מה קורה. סגן גלעד סימן לאנשים מאחור להישאר במקומם בעוד השישה בחזית התכוננו לירות.

איתן אחז ברובהו והניח את האצבע על ההדק, עינו מחפשת את המטרה דרך הכוונות, כפות ידיו מזיעות. הוא הרגיש את לבו פועם בחזקה ואת גופו מתוח כמו קפיץ. הוא המשיך להביט בדמויות. הן התקרבו, נעות בזהירות לכיוונו. האדרנלין זרם, העייפות נשכחה לחלוטין. אלה הרגעים שלקראתם התאמנו קשה במשך זמן רב כל כך. אלה המיומנויות שהם רכשו. הוא היה נרגש ליישם אותן בשטח.

המחשבה שהוא עומד להרוג אדם לא חלפה בראשו. אימוני הקרב הרגילו אותו להתייחס לאויב כאל מטרת הקרטון במטווחים. מחבלים לא היו בני אדם אלא איום שיש לעמוד מולו בכוח ובתוקף. הדמויות הכהות היו במרחק 50 מטרים מהמארב כשהירח הופיע שוב, בהיר מתמיד. אולי רחוק מדי ללחוץ על ההדק, אבל לאורו ולנוכח האיום הקרב, פתחו אנשי המארב באש.

איתן כיון אל הדמות הקיצונית משמאל. האם-16 נדרך לירי חצי-אוטומטי, לשיפור הדיוק. הוא סחט את ההדק שלוש פעמים לפני שהדמות התמוטטה על הקרקע. שתי הדמויות האחרות נפלו גם הן. המארב המשיך לירות עד שהסגן נתן את הסימן לחדול. היה זה ירי קצר של לא יותר מעשר שניות, אבל הרגיש כמו נצח.

שוב השתררה דממה. לרגע קצר האוויר עמד בעוד כולם עוצרים את נשימתם בניסיון להעריך את הנזק. אז ניתן סימן נוסף ושני רימונים הושלכו לעבר הדמויות שנפלו. לאחר הפיצוץ, קמו ששת החיילים שהיו בחזית המארב והסתערו, יורים ללא רחמים. השישה שנותרו רצו והתמקמו בעמדות שמהן יכלו לחפות על המתקדמים במהירות לעבר המחבלים שנפלו.

איתן נע בזריזות, אך בזהירות. הוא היה השמאלי בשישה שהתקדמו. כעת היה עליהם לוודא הריגה; שלב מסוכן ומורכב בקרב שחשף אותם למחבלים שנפגעו ושרדו. סגן גלעד היה באמצע, שלושה חיילים מצדו האחד ושניים מצדו השני. הם שמרו על מרחק סביר זה מזה בעת ההתקדמות, מצמצמים את הסיכון להיפגע מאש אקראית. הדמויות שכבו על הקרקע ללא ניע. שלושתם לבשו בגדים שחורים, חבשו מסכות שחורות, ונעלו נעלי ספורט שחורות. כל אחד מהם חמוש בקלאצ'ניקוב וברימונים. כולם נשאו תרמילי גב. הסגן ירה בכל דמות פעמיים בראש לפני שנתן סימן להתקדם. המחבלים הושכבו על גבם. הרימונים והמקלעים נלקחו, כמו גם החגורות שנשאו את המחסניות העודפות. תרמילי הגב הוסרו יחד עם מפה שהייתה בידו של אחד מהם. הסגן דיווח לכוח העיקרי ולפיקוד הקדמי על ההיתקלות ועל תוצאותיה.

שלושה מחבלים הרוגים, אין נפגעים לכוחותינו.

ששת החיילים הנותרים הופיעו, והצטוו להתפזר ולחפות מפני כוחות אויב נוספים באזור. איתן נתן את תרמילי הגב המיותמים לשניים מחבריו, ושמר את השלישי לעצמו. הוא עמד לקשור אותו על גבו כשכיס צדדי נפתח ותכולתו נשפכה. הוא כרע על ברכיו, מישש סביב ומצא ארנק עור וחפץ עגול קטן. לאחר שדחף את הארנק לכיס מכנסיו, בחן את החפץ וזיהה מיכל פלסטיק שמשמש להחזקת סרט צילום.

המיכל נראה קטן וקל מדי מכדי להיות ממולכד, לכן פתח בזהירות את מכסה הפלסטיק ושלף גליל של תשלילים. הדבר נראה מוזר, אך לא היה לו זמן לתהות על כך. הוא החזיר את התשלילים בזהירות למיכל והשליך אותו לכיס חולצתו.

הוא שמע את הסגן נותן פקודה להתחיל בתנועה לעבר הכוח העיקרי, שסיים את משימתו ונע לעבר הגבול. שינוי בתכנית. "מה עושים עם הגופות?" לחש איתן. "משאירים אותן, אין זמן!" הייתה התשובה. "אנחנו עמוק מדי מכדי לשאת אותם עד לגבול, וכוחות אויב עלולים להיות בדרכם אלינו."

הכוח החל לנוע דרומה. סגן גלעד הלך מלפנים מלווה בחייל מכל צד. היתר צעדו בטור אחד. איתן צעד אחרון. הוא הביט לאחור בדמויות חסרות החיים, וחש שמשהו אינו כשורה. הם נהגו לקחת אתם אויב חי או מת בחזרה מעבר לגבול. היה בכך שירות טוב לקהילת המודיעין. אך לא הפעם.

החוליה פגשה בכוח העיקרי כשני קילומטרים מדרום-מזרח למקום המארב. לאחר התדיינות בין סגן גלעד לרב-סרן ענבר, מפקד הכוח, הם המשיכו לצעוד לעבר הגבול. שחר אפור הפציע בעודם מגיעים ליעדם. לאחר צעידה של עשרה ק"מ ללא אירועים מיוחדים בתנאי שטח קשים ותוך הימנעות ממוקשים לאורך הגדר, הגיע הכוח חזרה לשטח ידידותי.

איתן חש הקלה. הם פגשו בקצונה הבכירה של פיקוד צפון, וזכו לברכות ממפקד הפלוגה. טבח היחידה והפקידה הפלוגתית חילקו להם כריכים וכוסות קפה שחור מהביל. הם הובלו לצריף התדריכים, שם הורשו להסיר את הציוד. המקלעים הכבדים, הרימונים, המחסניות, שרשרות הכדורים, משגרי הרקטות והקסדות נערמו בזריזות על הקרקע בעוד החיילים העייפים צנחו מטה, משחררים את גופם הדואב ואת מוחם הקודח.

ספוג מכף רגל ועד ראש בזיעה שהקפיאה במהירות את מדי ההסוואה הירוקים שלו, הוא חש את גופו מתחיל להשתחרר. מותניו וכתפיו כאבו מהרצועות שנשאו את ציוד הקרב הכבד, ושרירי רגליו התחילו להתכווץ. במהלך התשאול שנערך על ידי מפקד האוגדה, נמסרו תרמילי הגב והנשק של המחבלים לסגן נדב, קצין המודיעין, מפקד הכוח וסגן גלעד מסרו את גרסותיהם לאירוע. בדיווח צוין שאיתן זיהה את המחבלים, והוא גילה ששלושה בתים פוצצו בכפר, אך לא נמצאו משתפי פעולה, ולא נלקחו שבויים. בסך הכול, המארב המוצלח עשה את המבצע כולו למשתלם. רב-סרן ענבר עדכן את החיילים שהרוויחו ביושר את שלושת ימי החופשה שלהם, אך לא לפני שיחזרו לבסיס לנקות את הנשק והציוד ולהתארגן מחדש.

לאחר שעתיים ניתן הסימן והם יצאו לעבר המשאיות. עד אז הספיק איתן לשתות שלוש כוסות קפה ולאכול ארבעה כריכים. הוא חש עייף ומרוצה. בעודו מטפס לאחורי המשאית, נפל מיכל הפלסטיק הקטן מכיסו, התגלגל על רצפת המתכת ונעלם בין ארגזי התחמושת. איתן זינק אחריו, ממשש בידיו את רצפת המשאית, בקושי מצליח להשיג את המיכל החמקמק. "שכחתי מזה לגמרי," מלמל לעצמו כשירד מהמשאית והלך לחפש את קצין המודיעין.

הוא מצא אותו באוהל המבצעים הראשי של הפיקוד הקדמי, רכון על ערימת מפות מוארות בנורה חשופה הפועלת באמצעות גנראטור נייד מרעיש. איתן הכיר היטב את סגן נדב כרמון. הם היו יחד באימון הבסיסי, עברו את המבחנים, התגייסו לסיירת והשלימו עשרים חודשי אימון מפרך לפני שנדב יצא לבית הספר לקצינים. הוא נפצע בברכו בבה"ד,ולא היה כשיר לקרב, לכן מונה להיות קצין המודיעין.

"זה של אחד המחבלים," אמר איתן, "זה היה אצלי בכיס. שכחתי מזה לגמרי."

סגן נדב בחן בקצרה את ארנק העור, ואז פתח את המיכל העגול הקטן. גליל התשלילים נפל לידו. "מוזר," ציין.

איתן הביט בזהירות בעוד הסגן מיישר את התשלילים ובוחן אותם למול הנורה.

נדב הביט בו. "איפה אמרת שמצאת אותם?"

"באחד התרמילים," השיב איתן, מצביע על ערימת הציוד שעל הרצפה.

"אההה, אני אסתכל על זה ברגע שאשוב למפקדה."

"חשבתי שזה די מוזר שהם הגיעו מדרום," העיר איתן.

"למה?" שאל הסגן.

"כי לפי מה שנאמר בתדרוך, ציפינו שיגיעו מצפון."

"אז?"

"אתה חושב שזו היתה חוליה שהתכוונה לחצות את הגבול?" שאל איתן.

"הסבר הגיוני ביותר, אני חושב. אולי היו בדרכם אבל התחרטו כשתקפנו את הכפר ונתקלו בכם בנסיגה," סיכם נדב בחיוך וטפח על גבו של איתן.

קנאה נשמעת בקולו, חשב איתן, מתאר לעצמו איך נדב מרגיש. לאחר אימוני הסיירת, כולם היו נלהבים ליישם את המיומנויות שרכשו. שבר בברך, משמעו שלעולם לא יוכל לחוות קרב או לקצור את פירות התהילה של מי שביצע את הפשיטות. הוא נאלץ להסתפק בתדרוכי מודיעין לפני כל פשיטה ותשאול לאחריה. הוא הפך להיות זר שלעולם לא יוכל לחלוק איתם את חוויותיהם.

"תעדכן אותי מה יש בסרט?"

"תלוי."

"במה?" מחה איתן.

"אתה יודע," פלט נדב, מרוגז. "אם מדובר במידע רגיש, אין לי סמכות לספר לך, ואין לך אישור לדעת!"

"תמיד אותן שטויות," רטן איתן, "אתם לא נותנים לחפ"שים שום קרדיט."

"לא במה שנוגע ללשמור על הפה שלכם," השיב הסגן בעוקצנות, "בכל פעם שאתם שומעים משהו מעניין, למחרת כל המדינה יודעת מזה."

איתן החליף נושא. הוא ידע שנדב צודק. הם לא ידעו לשמור סוד. מה שווה סוד אם אי אפשר לדבר עליו?

"אתה בא למוטי בשבת?" שאל, "מלכה תהיה שם."

נדב נראה מופתע. "איך אתה יודע על…?"

איתן חייך ופנה ללכת. "אמרת בעצמך: אנחנו לא יודעים לשמור סוד, ואתה ידידי, עדיין אחד מאיתנו!"

"לך לעזאזל!" צעק הסגן אחריו, אבל איתן כבר היה בדרכו למשאית ולחופשה בת שלושה ימים.

כשיצא מאוהל הפיקוד, ראה את המשאית יוצאת. הוא רץ אחריה, צועק במלוא הגרון שיעצרו. למזלו, שמע אותו הנהג ולחץ על הבלמים. הוא קפץ פנימה ונשכב, מפנה לעצמו מקום בין חבריו סופג קללות על שהוציא אותם משלוותם, אך תוך כמה דקות כולם כבר ישנו, והמשאית המשיכה בדרכה לבסיס.

היה זה יום רביעי, 8 ביולי, 1987.

ניב קפלן, יליד 1959, בעל חברת ייעוץ לתעשיית המטוסים, אב ל-5 ילדים, נולד וגדל בקיבוץ איילת השחר. בגיל 11 נסע עם משפחתו לשליחות בת 3 שנים בניו-יורק. חזר ארצה בגיל 14, בעיצומה של מלחמת יום כיפור. בצבא שירת בסיירת גולני ולקח חלק באימון ההקמה של יחידת האלפיניסטים "ארז" בשנת 1980. אחרי הצבא טייל בעולם במשך שנתיים (אוסטרליה, ניו זילנד, ארה"ב, קנדה ואירופה). ב-1984 עזב לשנתיים לניו-יורק עם אשתו ובתו הבכורה, ללימודי טכנאות קול בווילג'. משם עבר ללוס אנג'לס לעוד 8 שנים, במהלכן עשה עבד בהיי-טק. ב-94 חזר עם משפחתו ארצה. ניב עובד עבור רפאל, מזה 18 שנה, בשיווק מערכות למטוסי קרב לחילות האוויר בכל העולם.

X