היסטוריה של החרא | לרכישה באינדיבוק
היסטוריה של החרא

היסטוריה של החרא

שנת הוצאה: 02/2015
מס' עמודים: 136
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62

‫״על אודות ‫החרא נהוג לשתוק. אבל מעולם לא היה נושא ־ אפילו לא סקס ‫־ שגרם לנו לדבר ‫כל כך הרבה. המולה משונה אופפת תמיד את ‫הדבר–שאין–לו–שם, העשוי שתיקה מופתית ופטפוט בלתי פוסק.״‬‬‬‬‬

כיצד עיצב החרא את המודרניות ־ את השפה, הכלכלה, העיר, המדינה?
בספר פורץ דרך זה מ-1978 מדגים דומיניק לפורט, פסיכואנליטיקן ובלשן צרפתי שמת בדמי ימיו, סוג חדש, פראי ופרוע של כתיבה ביקורתית והיסטורית ופורש מארג מהמם של עדויות, פיסות ארכיון ופיתוחים תיאורטיים המגלים עד מהרה את האמת הפשוטה: בראשית היה החרא. החרא הוא "שריד עפר" קדמוני, נטל של בושה שממנו מנסים להיפטר ללא הצלחה, אך במקביל לכך, ובלא יודעין, רותמים אותו לכל מפעליה הגדולים של האנושות. לכן החרא לא רק מצוי בראשיתם של הדברים, אלא גם משמש מפתח מרכזי להבנת ההיסטוריה של מוסדות אנושיים כמו השפה, הסובייקטיביות, הכסף והמשפחה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “היסטוריה של החרא”

עירן דורפמן הקדמה למהדורה העברית של "היסטוריה של החרא"

חרא. לא צואה, הפרשה, גללים, צרכים. אפילו לא קקה. חרא: המילה הבוטה ביותר האפשרית. מדוע להשתמש במילה כה גסה? מדוע לכתוב את ההיסטוריה של החרא, ולא, נניח, את ההיסטוריה של הצואה?

ב-10 בדצמבר 1896 הוצג לראשונה בפריז מחזהו של אלפרד ז׳ארי המלך אובו, שחולל מהומת עולם בעיקר בשל המילה שפתחה אותו והגיחה שוב ושוב במהלכו: merdre, כלומר, חראר, או, בנוסח העברי של המחזה, חרתת. מילה זו אולי רווחת בחדרי חדרים, אך היבוא שלה לזירה הציבורית, לבמת התאטרון, גרם הלם ועורר סקנדל. במילים אחרות, אמנם כל אחד מכיר היטב את החרא שלו, אך אסור להציגו לראווה.

האם תמיד היה זה כך? המקום המוקצה לחרא משתנה מתקופה לתקופה, ואם ברצוננו לשחזר את ההיסטוריה של החרא, עלינו לברר את התפתחות המקומות שהוקצו לו על ידי התרבות. לכן בוחר דומיניק לפורט להשתמש במילה ״חרא״, המילה הגסה והגולמית ביותר לציון מושא מחקרו: שהרי רק כך יוכל לנטרל את השימוש העכשווי בו, כלומר השימוש המדעי, המעודן והמזוקק, המעדיף מילים צחות יותר כמו ״צואה״ או ״הפרשות״. באמצעות המילה ״חרא״ מזדעזעת התרבות ונאלצת לפשפש בעברה ולבדוק מה מסתתר בו ומדוע קשה כל כך לאומרו בגלוי.

היסטוריה של החרא מתחקה לפיכך אחר הצורות השונות של הדחקת החרא, אך לא פחות מכך, על שיבותיו המרובות של המודחק. לכן אין מדובר בהיסטוריה לינארית ורציפה, אלא מקוטעת וקופצנית, בעלת הופעות והיעלמויות, המרות, התקות, עיבויים ועידונים. זוהי היסטוריה נפשית וחומרית כאחת, השואבת את השראתה מהפסיכואנליזה, מהמרקסיזם, מהבלשנות ומהתיאוריה הביקורתית הצרפתית של שנות ה-70 של המאה שעברה. היא פורשת בפני הקורא מארג מהמם של עדויות, פיסות ארכיון ופיתוחים תיאורטיים המגלים עד מהרה את האמת הפשוטה: בראשית היה החרא. החרא הוא שריד עפר קדמוני, נטל של בושה שממנו מנסים להיפטר ללא הצלחה, אך במקביל לכך, ובלא יודעין, רותמים אותו לכל מפעליה הגדולים של האנושות. לכן החרא לא רק מצוי בראשיתם של הדברים, אלא גם משמש מפתח מרכזי להבנת ההיסטוריה של מוסדות אנושיים כמו השפה, הסובייקטיביות, הכסף והמשפחה.

במובנים רבים, היסטוריה של החרא הוא עבודה משלימה לזו של תולדות המיניות (חלק 1) של מישל פוקו שיצא שנתיים קודם לכן, ב-1976. כשם שפוקו הראה שהמיניות היא הדבר המדוּבב ביותר והמוּדר ביותר גם יחד, כך גם לפורט אומר כי ״על אודות החרא נהוג לשתוק. אבל מעולם לא היה נושא ־ אפילו לא סקס ־ שגרם לנו לדבר כל כך הרבה. המולה משונה אופפת תמיד את הדבר–שאין–לו–שם, העשוי שתיקה מופתית ופטפוט בלתי פוסק.״ לחרא אין שם, ובכל זאת מדברים עליו. לדיבור זה יש צורות שונות, ולפורט מתחקה אחריהן כדי להראות כיצד מגיח החרא מבעד לשפה אך גם עומד בבסיסה ומאפשר אותה. החרא הוא הדבר–שאין–לו–שם, מה שמתנגד לשפה, אך ככזה הוא אינו אלא הממשי שאליו מתכוונת כל שפה.

כיצד לפרוש ־ מבלי להתיר ־ את הקשר הפרדוקסלי בין החרא לשפה? היסטוריה של החרא יצא ב-1978, ולפניו פרסם לפורט, בשיתוף עם חוקרת השפה והספרות רנה בליבר, ספר שכותרתו הצרפתית הלאומית: פוליטיקה ופרקטיקות של השפה הלאומית במהפכה הצרפתית.* לפורט העמיד אפוא במוקד מחקריו את השפה, וגם עשה בה ניסויים פואטיים וספרותיים עד מותו מלוקמיה ב-1984, בהיותו בן 34 בלבד. את העניין שלו בבלשנות ובשפה שילב לפורט עם הפסיכואנליזה (הוא היה פסיכואנליטיקאי ולימד באוניברסיטת פריז 8), ועם המרקסיזם, תחת השפעתו של לואי אלתוסר.
רקע בלשני–פסיכואנליטי–מרקסיסטי זה מביא את לפורט לפתוח את היסטוריה של החרא בשני צווים מלכותיים שהופיעו בצרפת בשנת 1539, ומגלמים לדעתו את הולדת המודרנה. הצו הראשון עוסק במעבר מהלטינית ״המעורפלת והמנוונת״ לצרפתית ״הרעננה והבתולית״: מעתה ואילך יפורסמו הצווים והמסמכים המשפטיים אך ורק בצרפתית, כדי להסיר ״כל ערפול או ספק אשר עלולים להותיר מקום לפרשנות״. השפה, אם כן, עוברת תהליך המרה שהופך אותה לשקופה ולמובנת לכול. הצו השני, המפורסם פחות, מורה לתושבי פריז שלא להשליך עוד לרחוב ״רפש, גללים, פסולת ושאר שפכים״, אלא לאחסנם בבתים במכלים או בורות ולרוקנם לאחר מכן לנהר. לכאורה אין קשר בין שני הצווים, אך קל לראות כי שניהם קוראים לניקיון ־ של השפה ושל העיר ־ ומוּנעים על ידי הפנטזיה של טוהר צח, נטול רבב. אלא שאידאל טוהר זה מתנגש תמיד עם הזיהום של הממשי: עם העיפוש של הלטינית במקרה הראשון, ועם העיפוש של העיר במקרה השני ־ עיפוש עיקש ביותר, כפי שיעידו גם המבקרים בפריז של ימינו.

החרא הוא אותו עיפוש בצורתו הגולמית ביותר. הוא היסוד הרקיב והלא נעים המזכיר לנו את מוצאנו מהאדמה ואת שיבתנו אליה ביום מן הימים. אך יסוד זה אינו מוגבל לחרא עצמו, שכן, כפי שראינו לעיל, הוא אינו אלא הממשי, כלומר כל מה שמנסים לעדן ולסמן באמצעות השפה. הממשי הוא המציאות במצבה הכאוטי, המאיים והאלביתי, שסימני השפה באים לעדנו ולהכניס בו סדר. זוהי, למשל, האדמה שממנה יכולים לצמוח גידולים מרהיבים בדמות שפות אדם שונות, אך כדי שגידולים אלה לא ישובו עד מהרה אל האדמה ויזכירו את מקורם הנאלח, יש לעבדם ולטפחם ללא לאות. כך, כפי שמכריז הצו מ-1539, יש לשמור על רעננות השפה ולנקות ממנה כל יסוד עודף, שכן עודפותה של השפה עלולה להצביע על מקורה. השפה הרי תמיד עודפת ביחס לממשי שעל קרקעו היא צומחת, ולפיכך, ככל שהיא תיראה אורגנית ומהודקת יותר, כך היא תוכל להתנתק (לכאורה) מבית הגידול שלה ולרכוש חזות עצמאית, צחה וטהורה.

לפורט מראה שטיהור השפה, כמו גם טיהור החרא, אינו אלא המרה, כלומר החלפה של לכלוך אחד במשנהו, בעל חזות נקייה יותר, והמרה זו היא בעלת משמעויות פוליטיות, דתיות, אתיות וכלכליות נרחבות:

בשני המקרים ־ משטור השפה ופוליטיקת החרא […] העניין הוא להינתק מעט מאותו ״שריד עפר״ שאנו נאלצים לשאת בכאב […]. המשורר נעשה החקלאי של השפה במלוא מובן המילה, עובד האדמה שגוזם אותה, שהופך אותה ״ממקום פראי למבוית״, שמשחרר אותה מן הפסולת וחוסך ממנה ריקבון, שמקנה לה את משקלה בזהב.
ההתנתקות מהחרא מתבצעת באמצעות עיבודו כך שהוא יומר לבסוף בזהב. כיצד מתרחש תהליך המרה זה? כיצד מתבצעת האלכימיה המוציאה זהב מחרא? לפורט עונה: באמצעות המסחר. המעבר משימוש בלטינית לצרפתית נועד לא רק לרענן את שפת הצווים ובתי המשפט, אלא גם ובעיקר להפוך אותה למטבע משותף, כלומר לדבר–מה שניתן לסחור בו ואיתו. את השפה יש ״להאדיר, להעשיר ולזקק״ כדי להמשיך את המסלול שבו היא צועדת, ״מסלול של אלכימיה לשונית שיעדה ־ הזהב." מאחורי זהב העסקים, וכן טהרתה של השפה, מסתתרת צחנה כבדה, צחנתו של החרא. ״הוא מסריח מכסף״, אומר הביטוי הצרפתי, וחושף את הזוהמה הקשורה בעסקי העולם הזה, עסקים שהמטבעות הנוצצים אמורים להשכיח את טומאתם. אם ניקוי העיר וניקוי השפה קשורים זה בזה בעבותות סמויים, הכסף, לא פחות מהחרא, הוא הקושר אותם יחדיו.

כדי להדגים זאת מביא לפורט את מקרה הנערה המוכרת את גופה כדי לצבור כסף למען הנדוניה. היא מוסרת אפוא את דם בתוליה לכל המרבה במחיר, אך לבסוף מקבלת אותו בחזרה מחתנה באופן סימבולי, שכן היא נישאת כ״בתולה״. מעתה ואילך טומאתה תושתק על ידי משפחתה שתשגשג הודות לכספים שהשיגה (כפי שמספר למשל בלזאק בסיפור סראזין), אך טומאה זו תצוץ ותעלה שוב ושוב, בצורות שונות ומשונות.

מכירת הבתולים וקנייתם מחדש הם האבטיפוס של המסחר הצומח מתוך השפה. דם הבתולים שחוּלל הוא אותו ממשי בזוי, אותו שריד עפר, אותו גוש חרא שממנו ניתן להפיק כעת זהב טהור ונקי, חסר ריח: ״השפה היא אותו מטבע מוזהב שבו נקנית שתיקתם של הנתינים, כשהיא ממירה אי–שפיות בהמית ובזויה באפסות המתנוצצת והקולנית של תכשיט מזהב צרוף״. הנתינים עושים שימוש בשפה ונהנים מפירותיה לצורכי מסחרם. בתמורה הם מסכימים לשתוק. לשתוק על מה? מהי אותה ״אי–שפיות בהמית ובזויה״? כאן נראה שאין מדובר עוד בחרא בלבד, אלא במדינה עצמה, אותה ״בתולה״ ענוגה המופיעה בתחילת הספר ומוצגת כתלויה באדון שלה, בבעלה, הלוא הוא המלך. המלך רוחץ הן את השפה והן את המדינה, מוחק את חרפתן, נותן את חוקן הקדוש. הוא מאפשר לנתיניו ליהנות ממטבעות זהב שעליהם חקוק דיוקנו ובתמורה קונה את שתיקתם.

אך המלך אינו רק זה הרוחץ את השפה, זה המוציא פקודות וצווים וקובע את החוק. המלך הוא גם מי שנהג, כפי שמספר לפורט, לקבל את אורחיו בעודו יושב על בית הכיסא שלו. המלך הוא היחיד הרשאי לחרבן בפומבי, ואף לטעון שהחרא שלו טהור. טקס קבלת הקהל של המלך היושב על בית הכסא שלו הוא אחד מרגעי השיא של הכחשת החרא ודיבובו גם יחד. אין בוטה מטקס זה ואין מעודן ממנו, שכן הכול מסכימים שהחרא של המלך שקול לזהב. האלכימיה הממירה את החרא לזהב, ואת השפה לטהורה, פועלת בלשכת המלך ללא עכבות ומכשולים.

מטבעות הזהב של המלך הם אחד הגילומים של החרא שהומר וזוכך. אך זוהרו של המלך מועם אט–אט, והולך וגובר הצורך בתחליפי חרא מתוחכמים יותר. שהרי הכסף בימינו הפך למסמן שקוף, לדבר–מה המתנתק יותר מתמיד ממקורו, מופשט ממנו והופך לשורה של ספרות המופיעות בחשבון הבנק ומסמנות את כוח הקנייה שלנו: כוח ״טהור״ השולח ריצודים נוצצים על פני מסך המחשב, ומסתיר את מקורו הנאלח. היסטוריה של החרא נותר אפוא רלבנטי היום, ואף יותר מתמיד, והאתגר הניצב בפנינו הוא להבין את גלגוליהם הנוכחיים של החרא, הכסף, השפה, החוק והמדינה.

לשם כך יש לשוב לנקודת המפנה המודרנית המגולמת בצו המלך מ-1539, הפוקד על אגירת הצואה והשתן בבתים. לפורט מכנה אגירה זו צבירה ראשיתית, ביטוי שטבע מרקס ומציין את השלב הראשון של צבירת ההון בקפיטליזם. שמירת החרא בבית פירושה חידוד ואולי אף יצירת ההבחנה בין הציבורי לפרטי, הבחנה העומדת בבסיס הבורגנות כפי שאנו מכירים אותה היום. החרא והזיהום שייכים לספֵרה הפרטית בלבד, ואילו הטוהר והניקיון שייכים לספֵרה הציבורית ולמדינה. כאן נפתחת דיאלקטיקה מורכבת שבה הפרט עצמו מנסה להיטהר על ידי יצירת ספֵרה פרטית חמימה וביתית, שאמנם נדמית לנו כיום טבעית אך למעשה היא נוצרה, כפי שמראה לפורט, רק עם המצאת בית השימוש הפרטי. יתרה מזו, לא רק הממד האינטימי–משפחתי נוצר עם הכנסת החרא פנימה, אלא גם הסובייקט בדמותו של האני הקרטזיאני הכול–יכול שאחראי לצרכיו ומשתדל לספקם: ״לכל אחד החרא שלו! מכריזה אתיקה חדשה של האגו, שפוסקת המדינה המרשה לכל אחד מנתיניה להניח את ישבנו על ערמת הזהב שלו.״

מנקודה זו מתפצלים הקפיטליזם והסוציאליזם, אך למעשה שניהם גם יחד נגזרים מהדחקה ושיבה של החרא. הקפיטליזם קורא לכל אחד לדאוג לצרכיו–הוא באמצעות צבירת הון (חרא), ואילו הסוציאליזם חולם על סיפוק מלא ומשותף של הצרכים. אולם השניים גם יחד מכחישים את עצם עשיית הצרכים, את אקט החירבון, את עודפותו של החרא הגודש את הגוף מדי יום ביומו ומזכיר לו את מוצאו: ״כשהוא מרומם את עצמו אל פסגת הבריאה, בייחוד ביחס להפרשות שלו, האדם מתגלה במצבו הארצי לנצח: מזוהם חסר תקנה.״

לא במקרה צמחה במאה ה-19, במקביל לקפיטליזם התעשייתי ולאוטופיות הסוציאליסטיות, התנועה ההיגייניסטית, ולפורט מביא בהרחבה את מאמציה למחזר את החרא. ההיגייניסטים ביקשו להכניס את החרא למחזור הסחורות באמצעות דישון האדמה בו, כך שדבר לא יאבד, והאדם יאכל את התוצר שגדל על הקרקע שיצאה מגופו הוא. באופן זה האדם ינקה את עצמו ואת סביבתו ויגרום להיעלמותו של כל העודף והיבלעותו באדמה, שממנה יצמיח שוב פירות. אך גם המחשבה ההיגייניסטית לא מצליחה לבטל את ״האובדן ההיסטורי, חסר התקנה ואף הבלתי משוער.״ מהו אובדן זה? לפורט מכנה אותו ״חרא״, אך למעשה זהו אובדן מחוסר שם, המקביל לא רק ל״ממשי״ של לאקאן אלא גם ל״בזוּת״ שניסחה קריסטבה שנתיים לאחר צאת ספרו של לפורט (מבלי להתייחס אליו ולו אף פעם אחת!). מדוע לקרוא לאותו אובדן ״חרא״? אולי משום שהחרא שייך לכל אחד אך ניתק ממנו, ותולדות החרא מציינות את שרשרת השייכויות והניתוקים של החרא: לפעמים מדובר בחרא הקונקרטי ביותר ־ השפכים המטוהרים בתעלות הביוב ־ ולפעמים מדובר באחד מגלגוליו ומסמניו: השפה, הכסף, החוק או הבושם, שאינו אלא גרסה מוסווה של החרא.

מה הפתרון שמציע לפורט, אם בכלל, להדחקותיו של החרא ולשיבותיו? האם יש תרבות בעלת יחס ״בריא״ לחרא שלה? הפרק החמישי בספר נקרא Non Olet, אין ריח, קיצורו של הביטוי ״לכסף אין ריח״. אך לחרא יש ריח, ולפני שהוא הופך לכסף, לפני שהוא מאבד את ריחו, ניתן לחוש אותו. בצרפתית ״תחושה״ ו״הרחה״ מסומנות על ידי אותו פועל, sentir, ולא במקרה. אובדן ריחו של החרא הוא גם האובדן המודרני של יכולת התחושה, ומעֲבר לסדר סימבולי נקי, טהור ועקר, המתנתק מהממשי המתנה אותו. לפיכך ניתן לראות את היסטוריה של החרא כמאמץ להשיב לנו את תחושת הריח, ולחשוף בפנינו את האמת הקשה ש״בראשיתו, כל ריח הוא ריח של חרא".

כאן אנו רואים את קרבתו של לפורט לתיאוריות כגון זו של דרידה, אך גם את המרחק הגדול שלו מהן. שכן אם, עבור דרידה, בבסיס הדברים עומדים היעדר ואובדן המוכחשים על ידי אידאל נוכחות, אצל לפורט התמונה מורכבת יותר. שהרי החרא הוא נוכחות ואובדן גם יחד: הוא נוכחות גודשת המתנתקת מכל אחד ואחת מאיתנו מדי יום, כך שלא ניתן לומר אם היא קודמת לאובדן או מאוחרת ממנו: היא באה בד בבד איתו, ודווקא חוש הריח, יותר מחוש הראייה, יכול לשחזר משהו מתוך אובדן זה. שהרי הריח דבק במקורו ואינו מתפקד בלעדיו, אך מצד אחר הוא מתרחק ומרחיק מהמקור באמצעות הסלידה שהוא מעורר. ככזה הריח מקביל לשפה במצב הפרא הלא–מבוית שלה, שפה המכירה בממשי שמחוץ לה ועדיין לא מדחיקה אותו לחלוטין. המודרנה עסוקה בעידונו של חוש הריח, אך עידון זה הוא הכחשה שלו וניסיון לייצר אסתטיקה חדשה של היפה משולל הריח: ״כך עולה חוויית הריח החדשה, שמבחינה היסטורית שואבת משנה כוח מנוכחותה של המדינה החזקה. הריח הופך למחוסר שם, והיפה יהיה הפועל היוצא של ביעור הריח, המלווה את תהליך ההפרטה של הפסולת, את הצבתה בספֵרה של הפרטי.״

המדינה החזקה היא המדינה שלא רק מנקה את עריה מהחרא ומציבה בהן פסלים ועיטורים, אלא גם דואגת לשגשוג המסחר ולצבירת הזהב והכסף. הצבירה הראשיתית של החרא היא ההדרה הראשונה של הריח, שמביאה להדרות נוספות אך גם לצבירות נוספות. הצבירה וההדרה מזינות זו את זו, ואחד האתרים המדגימים תלות זו הוא מרכז פומפידו בפריז. המוזיאון הגדול והשקוף, הצופן בחובו את אוצרות התרבות המודרנית, מחצין לראווה את צינורות הביוב שלו, אך גם צובע אותם בלבן ורומז לטוהרו המזוקק של החרא היוצא ממנו. אך המודחק עולה ושב, וכל מי שביקר בשירותי הספרייה של המוזיאון יכול להעיד על הצחנה העזה שגם צוות המנקים העובד ללא לאות אינו מצליח לסלק.
היסטוריה של החרא מציע לנו אם כן לחזור לחוש הריח, אך הוא עושה זאת באמצעות כתיבה. כיצד למקם את כתיבתו ביחס לממשי שאותו היא מסמנת? כיצד ניתן לכתוב מבלי להכחיש את הממשי? לפורט מציג את הכתיבה כ״רשת של מוסכמות וקווי דמיון אשר מתפתלים באופן מרהיב הדומה לאנציקלופדיה בורחסית, ומתריעים שלא למהר למוסס את ממד החידתיות הקסומה באמצעות קידוד חדש.״ מדובר אפוא בכתיבה שלא תמהר לקודד ולסמן, אלא תסתפק ברשתות שהיא טווה סביב הממשי מבלי להגיע אליו. הכתיבה של היסטוריה של החרא (בדומה לכתיבה הגנאולוגית של ניטשה או פוקו) נזהרת מלייחס לעצמה ערך אמת, שכן היא מתייחסת לדבר–מה קדום יותר מהאמת, דבר–מה השייך עדיין לסדר הממשי, לסדרו של הריח שלא ניתן לומר עליו אם הוא אמיתי או שקרי. הריח דבק תמיד במקור שלו; הוא אינו מסמן אותו אלא רומז עליו, וזאת בניגוד לשפת האמת המשתמשת בסימנים ובכך מתרחקת ממקור בדיוק מבעד לניסיונות הפרשניים להתקרב אליו.

היסטוריה של החרא הוא אפוא גם תרגיל בכתיבה ובמחשבה, תרגיל בטכניקה חדשה של מחקר שלא ינסה להגיע לאמת (לשדה הסימנים), אלא לרמוז על משהו קדום ממנה, במהלך שהוא פוסט–מודרני וקדם–מודרני גם יחד: דווקא מכיוון שהריח צמוד למקור שלו, דווקא מכיוון שהריח מעיד על נוכחות, הוא בלתי נסבל. לפורט קורא לנו אפוא להעז להריח את מה שאיבדנו, את מה שאנו מאבדים מדי יום. הוא קורא לנו, רגע לפני שאנו מדיחים את המים, לשאוף לרגע את האוויר המצחין ולחוש בעדו את ההיסטוריה של החרא, שהיא גם ההיסטוריה שלנו.

בקרוב…

X